שיעור תורני - נותן טעם לפגם
כלל יסודי בהלכה
בכל הלשון ובכל התורה, בכל מקום צריך שלא יתן טעם לפגם.
המקור בסוגיא דעבודה זרה דף ס"ז
המשנה בדף ס"ה
"זה הכלל: כל שבהנאתו - בנותן טעם אסור, וכל שאין בהנאתו - בנותן טעם מותר."
דברי שמואל
מבואר בגמרא אמר רבי יהודה אמר שמואל: [אחי אילכתא] (לא ברור המונח) שנותן טעם לפגם - מותר.
דברי רבי יוחנן
ממשיך דרב אבוה אמר רבי יוחנן: בשר צלי היה במוצאי יוסף, בתחילה אסר.
אין [ריבה] (לא ברור) טעם לפגם מותר. ולא למימרא דנותן טעם לפגם מותר, וקא משמע לן דאף על גב דאיכא מילי אחריני דפגמו בהדדי, ופגמו [בהדי וילכתא] (לא ברור) כדי שנפסל מאכילת כלב.
הכרעה הלכתית
מתברר שההלכה היא שנותן טעם לפגם מותר, כדי שנפסל מדרש לקיש.
פלוגתת התנאים
דברי התנאים
מבואר אחר כך בגמרא שזה שנוי בפלוגתא דתנואי:
התניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח - אסור. דברי רבי מאיר.
רבי שמעון אומר: משבח - אסור, ולפגם - מותר.
טעמא דרבי מאיר
מה היא טעמא דרבי מאיר? גמר מגיעולי עובדי כוכבים. מה גיעולי עובדי כוכבים - לא שנא טעם לפגם הוא ואסר רחמנא, הכא נמי לא ישנו.
תירוץ האידך (הצד השני)
כדרבונה בר רב חייא, דאמר רבונה בר רב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו לפגם הוא.
ואידך (מקשה): קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמא פורתא.
פירוש הפלוגתא
עמדת רבי מאיר
רבי מאיר אוסר נותן טעם לפגם והוא לומד מגיעולי עובדי כוכבים, כי אפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמא פורתא.
עמדת רבי שמעון - מקור המיעוט
מהי טעמא דרבי שמעון? מבואר טעמיה דרבי שמעון דתניא:
"לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך" - כל הראויה לגר קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה.
ורבי מאיר (מפרש): ההוא למיעוטי סרוחה מעיקרא.
ביאור הפלוגתא בפסוק
כאן מבואר בסוגיא שהגמרא תולה את פלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון בפלוגתא איך לקרוא את המיעוטא של "לא תאכלו כל נבילה לגר":
- רבי מאיר קורא את הפסוק למיעוטי סרוחה מעיקרא
- רבי שמעון קורא את הפסוק גם למיעוטי כשמעיקרא הייתה ראויה ועכשיו היא הפכה להיות אינה ראויה לגר
וזהו רבי שמעון שמתיר נותן טעם לפגם ו[אחי אילכתא] (לא ברור).
דברי הראשונים
ביאור לשון הגמרא
תחילת דבר בדברי רש"י וכל הראשונים - הרמב"ן והרשב"א והר"ן - על הגמרא בעמוד א':
לשון הגמרא: "ואינה נאכלת מפני זה"
הביאור: ואיסור זה פוגם טעמו, ואינה נאכלת - לאו דווקא. דכיוון דפגימותו פורתא, קורי ליה אינו נאכלת.
ראיות מקדירה שאינה בת יומה
הראשונים מוכיחים מכמה דוכתי - הרמב"ן והרשב"א והר"ן - וקודם כל הם מוכיחים מקדירה שאינה בת יומה ועוד יותר מקדירה בת יומה.
על קדירה שאינה בת יומה, הראב"ד והרמ"א מתווכחים שבאמת הפלא עצמו הוא כבר אינו ראוי לגמו. והרשב"א מתפלא עליו.
עיקרון "אינה נאכלת לאו דווקא"
כמו שכתוב בדברי רש"י: "שאינה נאכלת לאו דווקא" - לאו היינו שהתערובת אינה נאכלת. התערובת נאכלת, התערובת ראויה לגר. הרי כטעם פוגם, הטעם פוגם.
דברי הרמב"ן
לשון הרמב"ן
ולשון הרמב"ן כאן אצלנו ס"ז עמוד א', אותו לשון נמצא ברמב"ם, בחידושי הרמב"ם, בחידושי הרשב"א:
"כל שאינו חסר כלום ואינה נאכלת - פירש רש"י לאו דווקא, אלא שנתפגם טעמו מפני זה וכן עיקר. שהרי קדירה שאינה בת יומה לא יפגמו עד שתיפסל מאכול לכלב. ובקדירה בת יומה נמי אמרינן אי אפשר דלא יפגמו פורתא."
כל המקרים שהתירו בפרק "אין מעמידין" משום דנותן טעם לפגם - כולן נאכלים הם.
קושיית הרמב"ן
ואם תאמר: הקושי מתחיל בדברי הרמב"ן. אחר כך הרשב"א והר"ן הרחיבו, אבל תחילת הקושיא נמצאת בדברי הרמב"ן:
"ואנן מנבילה גמרינן, וכל שראויה לגר שמו נבילה."
הרי בנבילה כל שראויה לגר שמו נבילה, אסור למישרי לנבילה באנפי נפשה. אם היא עוד ראויה לאכילה - היא אסורה.
תירוץ הרמב"ן - חילוק בין איסור בעין לאיסור בתערובת
תירוץ: אסור למישרי לנבילה באנפי נפשה (איסור בעין). אבל איסור נותן טעם שנופל לקדירה - כיוון שבאותו נותן טעם פגם הוא, אינו נותן טעם. כיוון שבאותו נותן טעם פגם הוא - אינו נותן טעם.
הרמב"ן חילק בין: 1. איסור בעין - כל שראוי לגר אסור 2. איסור בתערובת - כשאתה בא לאסור אותו מתורת נותן טעם, כיוון שאותו נותן טעם פגם הוא - אינו נותן טעם
דברי הרשב"א
הרחבת הביאור
הרשב"א והר"ן עמדו על השאלה הזאת. הרמב"ן חילק מצוין, אבל איך לומדים את זה מנבילה שאינה ראויה לגר?
לשון הרשב"א בתורת הבית
מתורת הבית, בית רביעי דף י"ט עמוד א':
"פגם זה שאמרו - לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה, אלא אפילו פוגם קצת."
עיקר הדגשת הראשונים: לאו היינו שנותן טעם לפגם שהאיסור פגם את התערובת עד שהיא כבר אינה נאכלת. לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה, אלא אפילו פוגם קצת.
שהרי קדירה שאינה בת יומה היא רק פוגמת מעט בתערובת - התערובת עדיין ראויה.
עיקרון חשוב
לא זו בלבד שהתערובת ראויה לאכילה, גם היין וטעמו של היין עדיין השילוב ביניהם משובח. הטעם של היין עצמו הוא טעם משובח - לא קרה כלום לטעם של היין.
רק בתערובת הוא קלקל - בתערובת הוא לא מוסיף טעם, אדרבה. אנחנו מעדיפים שהוא לא יהיה בתערובת. הוא מוריד משהו בתערובת. זה נותן טעם לפגם.
תירוץ הרשב"א לקושיית הרמב"ן
"ואם תאמר, והלא נותן טעם לפגם מנבילה גמרינן לו..."
תירוץ: "אבל איסור תערובת שהולכים בו אחר נתינת טעמו - כיוון שנותן טעם נפגם כל שהוא בתערובתו מותר, לפי שאינו נותן טעם ואדרבה פוגם."
עיקרון ההיתר
הרשב"א אומר: - התערובת עצמה ראויה - הטעם עצמו של האיסור ראוי - האיסור לא הוסיף טעם בתערובת אלא קלקל - ולכן מספיק פוגם פורתא
תנאי חשוב - רוב היתר
"ודווקא כשנפל איסור מועט לתוך היתר מרובה. אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט, ואפילו מחצה על מחצה - מסתברא שאין אומרים בו נותן טעם נפגם מותר, עד שיפגום לגמרי כנבילה שאין ראוי לגר."
שיטת הרא"ה
גישה שונה
הרא"ה אמר שכדירה שאינה בת יומה - גם אם בתערובת זה פוגם פורתא, אבל האיסור עצמו הוא פגום לגמרי, הוא אינו ראוי לגר.
זה הפתרון שהרא"ה פתר בקדירה שאינה בת יומה. הרשב"א מתפלא על זה.
מגבלת שיטת הרא"ה
מה עם שאר המקרים שאנחנו מוצאים בנותן טעם נפגם - שהרי לכאורה האיסור עצמו ראוי והוא רק פוגם בתערובת?
תירוץ הרא"ה: זה רק למאן דאמר טעם כעיקר לאו דאורייתא, ורק בטעמו ולא עם ממשו - דרבנן, והקילו בנותן טעם נפגם.
התנגדות הרשב"א לרא"ה
הרשב"א מתפלא עליו: יין וגרויגרויס וחומץ וגריסים - הרי זה טעמו וממשו!
יש כאן פלוגתא ברא"ה בהלכות טעמו וממשו, הקשורה לסוגיא של רש"י ותוספות בעבודה זרה ולראשונים בסוגיא דטעם כעיקר.
סיכום המחלוקת
הרא"ה
- כל ההיתר של נט בר נט נאמר כשהאיסור עצמו אינו ראוי
- או כשזה טעמו ולא עם ממשו
הרשב"א
- גם בטעמו וממשו נאמר הדין של נותן טעם לפגם
- כי גם בטעמו וממשו הממש של האיסור דינו להתבטל
- וכל מה שהוא לא יתבטל זה בגלל שהוא ניכר בטעמו
- וכשהטעם הוא נותן טעם לפגם - אז זה לאו נותן טעם
סיכום עיקרי
- העיקרון: נותן טעם לפגם מותר - גם בפגם מועט
- המקור: נלמד מנבילה שאינה ראויה לגר
- החילוק: בין איסור בעין לאיסור בתערובת
- התנאי: צריך רוב היתר כנגד האיסור
- הכלל: גם בטעמו וממשו יש דין נותן טעם לפגם