האור הגדול של חג החנוכה מאיר לישראל לדורות, לא רק בימי החנוכה עצמם, אלא כיסוד נצחי לעבודת ה' מתוך הודאה ושמחה על ניסיו ונפלאותיו. ספר זה, "מהדרין מן המהדרין – שערי הלכה והודיה", נכתב מתוך מטרה ברורה: להעמיק בהבנת המצווה הנפלאה הזו, ולהעניק לבני תורה את הכלים לשאוב ממנה תובנות מעשיות בעבודת ה' לאורך כל ימות השנה.
נצא למסע מרתק בין יסודות ההלכה ומנהגי ישראל, נבין את שורשי המחלוקות שבין רבותינו הראשונים והאחרונים, ונעמיק במהותם של מושגי ההידור, כפי שבאו לידי ביטוי בהדלקת נרות החנוכה. נעסוק בבירור היחס בין "חפצא" ל"גברא", נבחן את המנהגים המיוחדים בקהילות ישראל, ונחשוף את הרבדים הרוחניים העמוקים שבמצוות נר חנוכה.
אך לא רק בעיון תלמודי-הלכתי תעסוק יצירה זו. עיקר מטרת הספר היא להעניק לקורא תובנות מעשיות כיצד ליישם את יסודות ההודאה וההלל שנר חנוכה מלמד אותנו, בעבודת ה' היומיומית – בין בחנוכה ובין בכל ימות השנה. הקורא ימצא כאן כלים להפוך כל רגע ורגע בחייו לאור גדול של קרבה לבורא, הכרת הטוב על שפע חסדיו, והעמקת הקשר האישי והמשפחתי לאור התורה.
התלמוד הבבלי במסכת שבת מתאר שלוש רמות בקיום מצוות הדלקת נר חנוכה:
כדי להבין את שורש המחלוקת בין האשכנזים והספרדים, עלינו לחזור למקורות בדברי הראשונים. מעיון מדוקדק בלשונם של רש"י והרמב"ם, נוכל לראות כיצד הבנתם השונה במהות ה"הידור" הובילה למסקנות הלכתיות שונות.
בפירושו למסכת שבת (כא, ב) כותב רש"י: "והמהדרין אחר המצוות". יש לדייק בלשונו - הוא לא כתב "והמהדר את המצווה" כפי שכתב הרמב"ם, אלא השתמש בביטוי "מהדרין אחר".
מילה זו "מהדרין" היא מלשון "מחזר" (כמו שמצאנו בביטוי "מהדר אפי לבית כנישתא" - מחזר פניו לבית הכנסת). משמעות הדבר היא שהאדם מחזר ומשתדל שהוא עצמו יקיים את המצווה, ולא יסתפק בכך שיוצא ידי חובה על ידי בעל הבית.
לעומת רש"י, הרמב"ם מדגיש את ההידור במצווה עצמה. בלשונו הוא מדבר על "המהדר את המצווה", כלומר ההידור הוא בחפצא של המצווה, בדומה להידור בלולב נאה או באתרוג מהודר.
כאן אנו מגיעים לשורש ההבדל בין שתי השיטות - במה בדיוק מתבטא ההידור?
המחלוקת בין האשכנזים והספרדים נעוצה בהבנה שונה של מהות חיוב ההדלקה. נעמיק בשתי הגישות המרכזיות:
לפי הרמב"ם, מצוות נר חנוכה היא "חיוב חפצא" - חיוב המוטל על הבית כיחידה שלמה. כפי שכתב בלשונו הזהב: "מצוה שיהיה כל בית ובית מדליק". משמעות הדבר היא שהבית, ולא האדם הפרטי, הוא מוקד החיוב.
הרמ"א מציע הבנה מורכבת יותר: אמנם החיוב הבסיסי הוא על הבית, אך בדין מהדרין מתווסף ממד חדש של "חיוב גברא" - חיוב אישי על כל אחד מבני הבית. לפי גישה זו, ההידור במצווה מאפשר לכל יחיד להיות שותף פעיל בפרסום הנס.
בקהילות אשכנז, בעקבות פסיקת הרמ"א, נהוג שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכייה משלו ומוסיף נר בכל לילה. בדרך זו משלבים את שתי רמות ההידור - גם ריבוי המדליקים וגם הוספת הנרות.
בקהילות ספרד, בעקבות פסיקת הרמב"ם, נהוג שבעל הבית מדליק חנוכייה אחת עבור כל בני הבית, ומוסיף נר בכל לילה. הטעם לכך: ההידור של "מהדרין מן המהדרין" מחליף את ההידור הראשון ולא מתווסף עליו.
המחלוקת משקפת שתי תפיסות עמוקות בהבנת מהות ההידור במצוות:
המחלוקת העקרונית בהבנת מהות חיוב נר חנוכה - האם הוא חיוב חפצא או גברא - באה לידי ביטוי מעשי בדיון הלכתי מרתק בין הרמ"א והמהרש"ל.
הרמ"א (סימן תרעז סעיף ג) כותב: "ואפילו אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם". דברים אלו מעוררים שאלה יסודית: כיצד יכול אדם לברך על הדלקה כשכבר מדליקים עליו בביתו?
המשנה ברורה מבאר את שיטת הרמ"א: אף שמעיקר הדין האדם פטור כאשר מדליקים עליו בביתו, הוא רשאי להחמיר ולהדליק בעצמו. התנאי לכך הוא שיכוון במחשבתו לפני ההדלקה שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו. בכך נמנע החשש לברכה לבטלה.
לעומתו, המהרש"ל חולק מכל וכל על אפשרות זו. לשיטתו, מאחר שחז"ל פטרו את האדם על ידי הדלקת אשתו, אין בכוחו לומר "איני רוצה לצאת בשל אשתי". לדעתו, אם ברצונו להדליק, יעשה זאת בלא ברכה.
מנהג מיוחד ומופלא קיים בעולם הישיבות - בחורי הישיבות שבים לבית הוריהם בימי החנוכה. מנהג זה, שלכאורה נראה כעניין טכני של חופשה, טומן בחובו עומק רוחני מופלא המקשר את כל מה שלמדנו עד כה על מהות הבית במצוות נר חנוכה.
נקודת המוצא להבנת העומק שבמנהג זה נעוצה בהלכה מיוחדת במינה: בהדלקת נרות חנוכה של ההורים יוצאים כל בני הבית ידי חובתם בכל מקום שהם. דין זה בולט במיוחד לשיטת הספרדים, שאף אם ירצו הבנים להדליק במקומם או לכוון שלא לצאת בהדלקת ההורים - אינם רשאים, ועל כורחם יוצאים בהדלקת ביתם.
מכאן מתגלה יסוד נפלא: בימי החנוכה מתעוררת קדושה מיוחדת בבית היהודי, עד שהוא נעשה כמעין בית מקדש מעט. נוכל לראות זאת ברמזים רבים:
בשו"ת רבי עקיבא איגר (תניינא סימן יג) מובא דיון מרתק המאיר באור חדש את כל הבנתנו במהות ההידור במצוות נר חנוכה.
יהודי קיים את מצוות נר חנוכה כדינה - הדליק נר אחד ביום השמיני. לאחר מכן, בהשגחה פרטית, נזדמנו לפניו שמונה נרות נוספים. השאלה המתעוררת: האם בהדלקת הנרות הנוספים עליו לברך?
תשובתו של רע"א פותחת בקביעה ברורה: אין מברכים על הידור. אך מיד מתעוררת שאלה מתבקשת - הרי אנו רואים שכל בני הבית מברכים על הדלקתם, אף שמעיקר הדין די בנר איש וביתו?
מדברי רע"א עולה הבחנה יסודית בין שני סוגי הידור:
שאלה עמוקה מתעוררת כאשר אנו מתבוננים בדיני ההידור בנר חנוכה: מדוע חרגו חכמים מהכלל המקובל של "הידור מצווה עד שליש"? הרי בנר חנוכה תיקנו הידור של מאות אחוזים מעל עיקר הדין - מנר אחד לבית עד שמונה נרות לכל אחד מבני הבית.
מרן הגרי"ז מסולובייצ'יק זצ"ל מאיר את עינינו בהבחנה יסודית:
הכפוף לגדר של "עד שליש"
זהו ההידור הרגיל, המתאים למידותיו וליכולותיו הטבעיות של האדם.
"עד שליש משלו" - גבול טבעי להשתדלות.
המהווה מסלול נפרד של "מכאן ואילך"
כאשר האדם מוכן לחרוג מגבולותיו הטבעיים מתוך אהבת ה'.
"מכאן ואילך משל הקב"ה" - התעלות שלמעלה מן הטבע.
בדורנו האיר הגאון רבי אשר אריאלי שליט"א, מגדולי מרביצי התורה בישיבת מיר, אור חדש בהבנת מהות ההידור בנר חנוכה.
נקודת המוצא של רבי אשר היא תפיסה מחודשת של מהות ההידור: הידור מצווה אינו דין נפרד או תוספת חיצונית למצווה, אלא הוא חלק בלתי נפרד מגוף המצווה עצמה.
הרמב"ם מאיר לנו בהלכות חנוכה (פ"ד הי"ב): "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד... אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".
דברים אלו חושפים תכונה ייחודית של מצוות נר חנוכה - אין לה שיעור תחתון. היא חודרת עד תהומות הנפש, עד כדי מסירת נפש ממש.
דברים מופלאים כתב הרמב"ם: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק."
דברים אלו מעוררים תמיהה עצומה: מנין לקח הרמב"ם חידוש כה מרחיק לכת, שאדם צריך למכור את כסותו עבור נר חנוכה? הלא בכל המצוות, אפילו מצוות מן התורה כתפילין, קיימא לן שאין אדם צריך לבזבז יותר מחומש מנכסיו.
נראה שבדברי הרמב"ם טמון יסוד עמוק בחביבות סיפור חסדי ה' ופרסום ניסיו. כבר בתורה מצאנו את החשיבות המיוחדת של סיפור חסדי ה', בפרשת חיי שרה, שם האריכה התורה בסיפור אליעזר וחזרה על הדברים פעמיים.
עד שאמרו חז"ל: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים". ומה כל כך מיוחד בסיפור זה? שבו מתגלה איך עבד ה' מספר בהתלהבות ובכל כוחו את נפלאות ה' וחסדיו.
בתוך מכלול הדיונים על מהות ההידור בנר חנוכה, מאיר הגאון רבי אשר וייס שליט"א אור חדש לגמרי בהבנת יסוד התקנה.
הברייתא המפורסמת אומרת: "מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין..."
רגילים אנו לקרוא את הברייתא כמתארת מצווה בסיסית ושתי דרגות הידור. אולם רבי אשר וייס מלמדנו לקרוא את הברייתא באופן שונה לחלוטין:
המילים "מצות חנוכה" עומדות לבדן ככותרת, ואחריהן באה הברייתא ומפרטת שלוש דרכים שוות-מעמד לקיום המצווה:
משמעות הדברים מרחיקת לכת: כאשר תיקנו חכמים את מצוות נר חנוכה, הם תיקנו מלכתחילה שלוש דרכים לגיטימיות לקיום המצווה. אין כאן מצווה בסיסית ותוספות הידור, אלא שלוש מדרגות שכולן חלק בלתי נפרד מהתקנה המקורית.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אַתָּה בְּחָכְמָתְךָ הָעֲמוּקָה נָתַתָּ לָנוּ שְׁתֵּי דְרָכִים בַּעֲבוֹדָתְךָ - דֶּרֶךְ הַבַּיִת וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד.
אָנָּא ה', זַכֵּנִי לְהָבִין אֶת שְׁנֵי הַדְּרָכִים הַקְּדוֹשׁוֹת בְּמִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה. שֶׁאֶזְכֶּה לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת גַּם בִּבְחִינַת "נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ", לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשַּׁת הַבַּיִת הַיְּהוּדִי, וְגַם בִּבְחִינַת "נֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד", לְגַלּוֹת אֶת הַקֶּשֶׁר הָאִישִׁי שֶׁלִּי עִמְּךָ.
במסכת שבת (דף כא ע"ב) שואלת הגמרא שאלה פשוטה לכאורה: "מאי חנוכה?" ובתשובתה מספרת את נס פך השמן, ומסיימת במילים מפתיעות: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
כאשר נתבונן בדברים, מתעוררת תמיהה עמוקה:
המהר"ל פותח בשאלה יסודית המובילה להבנה עמוקה: "וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהיה בטילה ההדלקה, היו קובעין חנוכה?"
עיקר קביעת החג היה על הניצחון על היוונים. נס פך השמן בא להורות שהניצחון כולו היה מאת ה'. הנס הגלוי בשמן מלמד על הנס הנסתר במלחמה.
אחרי שלמדנו מהמהר"ל שנס פך השמן בא להורות על היות ניצחון המלחמה נס משמים, מאיר לנו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל אור חדש לגמרי: במנחת שלמה (תנינא סימן נח) מחדש הגרש"ז חידוש מרעיש:
יסוד הדברים טמון בהבנה עמוקה של מהות ההדלקה:
"על התשועות ועל המלחמות... ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל"
מודגש שמטרת ראיית הנרות היא ההודאה על המלחמות, אין כלל אזכור לנס פך השמן.
"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל"
אין חיסרון במה שלא נזכר "להדליק נרות" - כי ההדלקה עצמה היא ההודאה וההלל.
חידושו של הגרש"ז משלים תמונה מרתקת:
שְׁנֵי נִסִּים בְּאוֹר אֶחָד מְאִירִים
נֵס גָּלוּי וְנֵס נִסְתָּר מְאֻחָדִים
פַּךְ הַשֶּׁמֶן מַרְאֶה בְּאוֹר בָּהִיר
שֶׁכָּל הַיְשׁוּעָה מֵאֵת הַכַּבִּיר
וַאֲנַחְנוּ מַדְלִיקִים וּמוֹדִים
בְּמַעֲשֶׂה אֶחָד שְׁנֵיהֶם מְאֻחָדִים
הַהַדְלָקָה הִיא הַהוֹדָיָה
וְהַהוֹדָיָה הִיא הַהַדְלָקָה
לכאורה קיימת סתירה מהותית בהבנת מצוות נר חנוכה. מחד, מצאנו דינים רבים המורים שעיקר המצווה הוא פרסום נס פך השמן. מאידך, למדנו בשיטת הגרש"ז שתכלית המצווה היא ההודאה על נס המלחמה. כיצד מתיישבים שני היסודות הללו?
דיוק מופלא בלשון הרמב"ם פותח לנו שער להבנה עמוקה. כך כותב הרמב"ם:
"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו"
נשים לב: פתח בלשון יחיד - "להודיע הנס", וסיים בלשון רבים - "על הנסים".
מתוך דברי הרמב"ם מתגלות שתי שכבות במצוות נר חנוכה:
אין אלו שתי מטרות נפרדות, אלא מהלך אחד שלם:
הזכירה היא שער להודאה → הנס הפרטי מוביל להכרה בניסים הכלליים → החוויה החושית של ראיית הנרות מעוררת תודעה רוחנית עמוקה
תופעה מעניינת בהלכות חנוכה מובילה אותנו להבנה עמוקה במהות החג. בשונה משאר המועדים, חנוכה מוזכר בתפילה ובברכת המזון במקום שונה לחלוטין:
רש"י במסכת שבת (כד.) מאיר לנו את היסוד: "כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה". זהו מפתח להבנת כל מהות החג והשלכותיו ההלכתיות.
חידוש עמוק ומאיר עיניים מגלה לנו הרב בידרמן שליט"א בעניין טבעה של ההודאה. הוא מסביר שלא שייך להזכיר חנוכה בברכת מעין שלוש, כי אי אפשר להודות בקיצור או רק "מעין" הודאה - הודאה אמיתית דורשת הרחבה והתבוננות.
ילד מקבל מתנה מיוחדת. הוא יכול להגיב בשתי דרכים:
ההבדל בין שתי התגובות אינו רק בכמות המילים, אלא בעומק החוויה הפנימית.
הודאה אמיתית דומה לפרח הנפתח:
כך גם בלב האדם המודה: צריך זמן להתבונן בטובה שקיבל, להרגיש את עומק החסד, לתת ללב להתמלא ברגשי תודה.
משל נוסף ממחיש זאת: ילד שניצל מסכנה על ידי אביו. האם יסתפק ב"תודה" קצרה? לא! הוא:
כך גם אנחנו בתפילת "על הניסים": מספרים את השתלשלות האירועים, מתבוננים בכל שלב, חווים מחדש את ההצלה, נותנים ללב להתמלא בהכרת הטוב.
לאחר שהעמקנו בהבנת טבעה של ההודאה האמיתית, נבוא עתה לגלות יסוד נפלא נוסף: הצורך במעשה מוחשי כדי לבטא את ההודאה בשלמותה.
חז"ל לימדונו שהודאה אמיתית אינה מתקיימת במחשבה ודיבור בלבד, אלא זקוקה למעשה מוחשי שדרכו תתעורר ותתגלה במלוא עומקה.
התורה עצמה מלמדת אותנו יסוד זה במצוות ביכורים:
מדוע כל המעשים הללו? כי ההודאה האמיתית צריכה לנבוע מתוך מעשה מוחשי. כאשר האדם רואה את הפירות בידיו, עולה לירושלים, ומוסר לכהן - אז דווקא מתעוררת בליבו הכרת הטוב העמוקה.
באותה דרך בדיוק תיקנו חכמים את מצוות נר חנוכה:
כל אלו מעוררים בליבו את ההודאה העמוקה על ניסי ה' ונפלאותיו.
העומק בדבר נעוץ בהבנת טבע האדם:
כאשר נתבונן במצוות נר חנוכה, מתעוררת שאלה עמוקה: מדוע בחרו חכמים דווקא בנר כאמצעי להודות על הצלתנו מהיוונים?
התשובה לשאלה זו טמונה בהבנה עמוקה של מהות הנר בתורתנו. הפסוק אומר "נר ה' נשמת אדם", ובמילים אלו טמון המפתח להבנת כל עניין נרות חנוכה.
כאשר נתבונן במהות מלחמת יוון, נגלה:
המהר"ל בנתיבות עולם מעמיק בהבנת הקשר בין נר לנשמה. הוא מגלה שלשניהם יש שתי בחינות מקבילות:
לאור הבנה זו, מקבלת הדלקת נרות חנוכה משמעות עמוקה:
הרב שטיינהויז שליט"א מאיר לנו נתיב חדש בהבנת הקשר העמוק בין הודיה לאור.
אדם שאינו מודה לה' רואה את עולמו דרך עדשה כהה. כל היום הוא מבחין רק ביסורים וצרות. זוהי בחינת "רבים מכאובים לרשע". חייו מלאים בתחושת חסר ומרירות.
הצדיק רואה את חסדי ה' המתגלים בכל פרט בבריאה. עיניו פקוחות לראות את הטוב שבכל דבר. ליבו מלא בשבח והודיה תמידית. הוא חי בתחושת שפע וברכה.
ובמילים אלו טמון סוד עמוק:
שאלה עמוקה מתעוררת בשיטת הרמ"א: כיצד יתכן שמצווה תשנה את אופייה מחיוב חפצא (על הבית) בעיקר הדין, לחיוב גברא (על האדם) בדין המהדרין?
לאחר שהגרי"ש אלישיב עבר ניתוח על ידי מנתח מחו"ל, ביקש שילמדוהו לומר "תודה רבה" באנגלית. כששאלוהו מדוע לא הסתפק בשליח שיודה בשמו, ענה:
"בכל התפילה אנו יכולים לצאת ידי חובה בשמיעת החזן, חוץ ממודים. מדוע? כי תודה רבה אי אפשר לומר על ידי שליח - חייבים לומר בעצמנו."
לאור זה מתבהר הפלא בשיטת הרמ"א:
בואו נתבונן ברגע המיוחד שלאחר הדלקת נרות חנוכה. אנו שרים "הנרות הללו" ו"מעוז צור", ואומרים "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים".
מדוע דווקא בנר חנוכה, יותר מכל מצווה אחרת, נהגו ישראל קדושים לשיר לאחר קיום המצווה?
הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה מאיר לנו נתיב להבנת העניין: "הדלקת נר חנוכה היא עצמה ההודאה וההלל... שעל ידי זה יתן אל לבו להודות לה' על הניסים הגדולים".
משמעות הדברים:
כאשר אדם מדליק את הנרות, מתרחש תהליך עמוק:
שאלה מרתקת מתעוררת כאשר אנו משווים את חיובי הנשים בחנוכה: מצד אחד, נשים חייבות בנר חנוכה מטעם "אף הן היו באותו הנס". מצד שני, לדעת הרמב"ם, נשים פטורות מאמירת הלל בחנוכה. כיצד יתכן הבדל זה?
נרות חנוכה הם הודאה ישירה על נס ההצלה. הנשים היו שותפות בנס המלחמה וההצלה. לכן חייבות בהדלקה כמו האנשים. זוהי הודאה הנובעת מהשותפות בנס עצמו.
ההלל בחנוכה אינו מדין הודאה על הנס, הוא מדין שמחת יום טוב. היום טוב נוצר מהתעוררות אהבת ה' שבנס. זוהי שמחה כללית של קדושת היום.
תופעה מיוחדת במינה מצאנו בדיני נר חנוכה: הרואה נר חנוכה מברך. דין זה מעורר פליאה עצומה, כפי שכבר תמהו ראשונים: "למה תקנו לברך על ראיית נר חנוכה יותר משאר מצוות?"
לאור כל מה שלמדנו על מהות ההודאה בחנוכה, מתגלה עומק חדש:
הפתרון של חז"ל: תקנת ברכת הרואה מאפשרת לכל יהודי להביע הודאה, גם למי שנבצר ממנו להדליק.
ברכת הרואה מלמדת אותנו:
גַּם הָרוֹאֶה יְבָרֵךְ וְיוֹדֶה
עַל נִסֵּי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו יַעֲמֹד וְיֶחֱזֶה
כִּי הַהוֹדָאָה חוֹבַת הַלֵּב הִיא
וְכָל נְשָׁמָה לַה' תּוֹדֶה וְתוֹדִיעַ
מִי שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהַדְלִיק בְּעַצְמוֹ
יִתְבּוֹנֵן בָּאוֹר וִיבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ
כִּי הַהוֹדָאָה לַכֹּל נִתְּנָה
וְכָל נֶפֶשׁ בְּיִשְׂרָאֵל בָּהּ נִצְטַוְּתָה
כעת, לאחר שהעמקנו בכל היבטי ההודאה בחנוכה, נוכל לענות על השאלה העקרונית: מדוע דווקא בנר חנוכה מצאנו דין מיוחד של מהדרין ומהדרין מן המהדרין, דבר שאין דומה לו בשאר מצוות?
היסוד העמוק שגילינו הוא שהודאה אמיתית היא:
וכאשר מתעוררת אהבה בלב האדם:
חנוכה הוא זמן מיוחד של הודאה:
כל אחד מדליק:
מוסיף והולך:
מכאן נלמד לכל השנה:
כאשר אנו מדליקים נרות חנוכה:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹר הָאוֹרוֹת,
בְּכָל הַדְלָקַת נֵר אֲנִי מְבַקֵּשׁ:
שֶׁתִּפְתַּח בְּלִבִּי מַעְיָן חָדָשׁ
שֶׁל אַהֲבָה וְהוֹדָאָה.
תֵּן שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ בְּכָל נֵר
אֶת הָאַהֲבָה הַגְּנוּזָה בּוֹ,
לְהִתְחַבֵּר לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי
הַכּוֹסֶפֶת לְאוֹרְךָ הָאֵין סוֹפִי.
עַד שֶׁיִּתְגַּלֶּה הָאוֹר הַגָּנוּז
בַּגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן.