סיבוב שערים - טעמי המנהג ומתי

כל הלשון, כל התורה בכל מקום. אנחנו מתחילים בחלק בשיעור. בואו נאסוף את טעמי המנהג ואיך עושים אותו. לפני כן, לא יודע אם נספיק כמה יותר בשיעור, בואו נעשה סיבוב קצר לפחות, מתקרב לשערים. אם יהיה זמן בסוף אנחנו נעשה שיעור יותר ארוך. אה, זה וירטואלי.

אז כן, וירטואלי. אני מכיר את המקומות. תמיד אחרי זה לא רואים, אתם רואים? לא רואים? אז בקצרה, מספיק. בסוף אני מתחיל מצד מערב. שימו לב, רחבת הכותל כאן, כולנו מכירים. אנחנו יוצאים משער על רחבת הכותל, בהמשך נראה את שער ברקלי, איפה שיש שמה את הקשת. לאחר מכן שער הקוטנה, וכך המסלול עובר. לאחר מכן לשער הברבור. אלה שערים שנמצאים בכותל המערבי, כותל המערבי שקיים היום בחומה של הר הבית.

בחומה של הר הבית, כן. החומה של הר הבית, זה כל אלה. עדיין ממשיכים עד הסוף, לא ממשיכים על הזה. אז אלו השערים שנמצאים בצד המערבי של הר הבית. לאחר מכן עוברים לצד צפון. הראשון - השער החשוך. ראינו אותו מקודם, ראינו אותו. כמה זה חשוך! אה, כמה שהיה זה. ושם חשוב אתה יורד פשוט עד הלקתה, אתה רואה. אתה נמצא בגובה של הלקתה, אתה פשוט רואה את הכל לפניך. אופסיה חת בתוכו. לאחר מכן שער הסליחה, ושער השבטים. זה השער, כמו שאתם רואים, ליד שער האריות. הוא השער שגומר את הצד הצפוני. הוא שער גדול מאוד, והוא בכניסה של העיר העתיקה. אם אתה מגיע מכיוון שער האריות, ושם עושים בדרך כלל עצירה גדולה כי לא כולם ממשיכים. יש הרבה שרוצים לעצור שם. אם אתה רוצה, אתה מצטרף לאוטובוס של אגד שנמצא שם, יש תחנת אוטובוס של אגד, קו שלוש. אתה יכול להמשיך משם לעיר, לכותל המערבי.

לאחר מכן אתה עובר לכותל המזרחי, שם נמצאים שער הרחמים ושער השושן. אין לנו שם שום שער פתוח, הכל סגור שמה. אין שמה שער, זה בית כבר.

מה, בצד ימין של השער? כן, כן. זה בית קברות מוסלמי, בית קברות מוסלמי. הייתי שם עכשיו, לפני שבוע. יש לוויות מוסלמים שם. יש שמה דבר מאוד מעניין - בצד, אנחנו נמצאים בצד המזרחי, יש שמה אותיות יק-וק של בורא עולם, לא לגמרי, בצורה מאוד מעניינת. כדאי לכל אחד להסתכל שם, מאוד מעניין לראות את זה. יש תמונה גם, צילמתי את זה. אולי היה מספיק ככה לראות את זה בסוף.

לאחר מכן, גמרת את הזה, אתה מגיע לצד הדרומי. שם נמצא שער החולדה, שער החולדה הכפול, מה שנקרא היום. כל זה, כולם מסתכלים שמה טוב. זה השערים, כל השערים. יש שערים סגורים, אין איך להיכנס לזה.

הסיבוב בדרך כלל, על פי רוב, הוא רק בצד המערבי וצד צפוני. בשער השבטים עוצרים, עושים הרבה זמן ועוברים שם. בימים מיוחדים עושים את כל הסיבוב, זה עוד חצי שעה. לפני חשכה לא תמיד מנסים את זה, כי משם משער האריות לחזור עד לעיר העתיקה זה בערך חצי שעה הליכה, משהו כזה. כך לוקח. לכן כשעושים רק את זה, זה סיבוב שערים בקצרה של שערי הר הבית שקיים בימינו. אין יותר במשנה בשמות.

"איפה מופיעים השמות האלה?"

אה, לא הגענו לזה. אלה מהשמות של השנים האחרונות, כמה שנים. לא יודע בדיוק. השער החשוך, מאיפה הביאו את זה? שער הברבור, שער הסליחה. כמה זה, כמה שנים? לא יודע מתי בדיוק, מתי בדיוק. כל אחד מחפש, כולם מחפשים בדיוק ממתי נוהגים ככה לקרוא לזה. לא יודעים בדיוק כל דבר. לא הרבה שנים, איך שלא יהיה, לא הרבה שנים. הרי ראיה - הנה אתה רואה, בזמן הגאונים יש לך איגרת ושם היו שמות אחרים בכלל לשערים. אבל אלה לא שמות עתיקים כאלה, אתה מבין? למה ששער חשוך? זה לא... בוא נגיע תכף לכמה שערים, נראה אותם קצת.

לפני כן, בוא נראה שנייה אחת על כל המנהג הזה. בחג הסוכות, יש שאלה מאוד מעניינת. אנחנו היום שבעה ימים זכר למקדש, למה שבעה? כן, דרבנן, מועדי רבנן. רבי יוחנן בן זכאי תיקן זכר למקדש. מאיפה יודעים שזה למקדש והעניין כל המינים הוא כדי לעשות זכר למקדש? בדרשות.

אם כן, כתב מישהו אחד לפני כמה שנים: הרי זה ארבעת המינים ולא שזוכר המקדש, כמעט שאין טעם בנטילה. הוא שאל - אם אתה עושה את זה זכר למקדש, או עושה את זה על עצמך, שאתה עושה את זה בבית ואתה חושב שזה סגולה לשמירה, סגולה לבריאות, לא יודע מה, אז חסרת טעם וריח. כן, כן, מה העניין? זה לא סגולה, זה עניין זכר למקדש. אם אתה עושה את זה כסגולה, לא עשינו כלום. הוא אמר: איזה עניין יש לקחת ארבעת המינים ואתה בכלל לא זוכר את המקדש? אתה חושב שיש מצווה לקחת ארבעת המינים שבעה ימים. ככה הוא שאל בעצם, כאילו רוב האנשים בכלל לא זוכרים את המקדש כשהם לוקחים ארבעת המינים, אם הם שבעה ימים. אחד משום זכר למקדש, נכון להוסיף כוונה זו בשעת הנטילה שהוא עושה את זה זכר למקדש. ככה הוא כתב.

אבל אני מתאר לעצמי שרוב הציבור שלוקח את הלולב לא חושב בכלל על זכר למקדש. חושבים שיש מצווה שבעה ימים וזהו. בכלל מי זוכר את זה? איך זה בדיוק מסתדר?

אז יש פירוש אחר בכלל, מאוד מעניין. אתה רואה, זה הרב נתן רוצמן, והוא כותב ככה פירוש מאוד מעניין: "שמעתי שואל הגדול רבי נתן רוצמן שביאר העומק בתקנה הזו של זכר למקדש, שכאשר אדם דורש את ציון והיא נמצאת במחשבתו - הרי זה כאילו הוא נמצא בה". למשל, כמו שאמרו לכוון בתפילה כאילו הוא עומד בבית קודש הקודשים. ככה אמרו חז"ל על הפסוק "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה" - מה זה פעמיים איש? אחד שנולד בה ואחד המצפה להיות בה. שגם מי שמצפה להיות נחשב שם, כאילו הוא גר בציון.

למה? זה כמו הסיפור שסיפר הרב על פתח תקווה. לפני... הרב הראשון של פתח תקווה, את השני תזכיר? הרב הראשון של פתח תקווה, הרב...

"הראשון, הראשון, הראשון הרב, הוא קרץ?"

יכול להיות. הוא היה חתן של הגרצובר. הוא היה החתן של הגרצובר, ובתקופת העותמאנים, מלחמת העולם הראשונה, היו שתי אפשרויות לכל יהודי: או שאתה עוזב את המדינה, או שאתה נהיה עותמאני. אבל מי שהולך לצבא? הצבא העותמאני. מי רוצה ללכת? אף אחד לא רוצה ללכת.

טוב, הרב של פתח תקווה חתם שהוא רוצה להיות עותמאני, אבל היה עוד תנאי. היה עוד דבר פשוט - מי שנולד בארץ ישראל מקבל אוטומטית, בלי שום דבר, מקבל אוטומטית. אמר: אזרח ישראל אוטומטית כי נולדתי בארץ ישראל.

"לא, הולך בצורה..."

אבל איך ידעו מאיפה? אין תעודות, אין כלום, איך ידעו איפה או לא? אתה צריך להצהיר בדברים שאכן נולדת בישראל או בפלסטיין, איך שקראו לזה בתקופה זו. והוא שאל את הגרי"ש האם מותר לשקר בשביל לא לעזוב את ארץ ישראל. ככה הוא שלח מכתב לגרי"ש. הגרי"ש כתב לו, יודע, כתב קצרה מאוד. כתב לו: "יעיין גמרא 'ולציון יאמר איש ואיש יולד בה'". תשובת המכתב, התשובה. מה התשובה?

"לא..."

הוא אמר לו: אתה לא משקר. כתוב שמי שמצפה כל החיים להיות בירושלים, כאילו הוא נולד שם. לא לברוח מארץ ישראל. ככה היתה התשובה.

"אם כן למה בכלל צריך...?" אתה לא... ככה זה. דעת התשובה הוא מהטעם, אומר: "הרי זה כאילו הוא עומד עכשיו לפני השם, וכפי שנוטל לולב שבעה ימים כאילו נמצא לפני השם שבעה ימים".

ולפי זה נמצא שאומנם יש אבלות לציון ולרבוש אותה, אך לאחר שדורש את ציון, הכוונה והתוכן של המצוות הוא עבודת השם בעצמה, והיא התוכן שהוא עיקר מצד עולם. ולא שבכל נענוע ונענוע יחשוב על ציון, אלא קדושת הציון באה רק כהקדמה לקיום המצווה.

אומר דבר מדהים! אומר: יש תקנות חז"ל שהן לא עניין של זכר למה שהיה, אלא אתה כביכול עכשיו נמצא בבית המקדש. כשתיקנו שבעה ימים, אז פירושו שתדמיין כי אתה בבית המקדש ועכשיו אתה שוהה בציון. עכשיו תבין שאתה נמצא כביכול בציון.

אני חושב, כדאי שכל יום... כל יום בתפילה, אתם יודעים, אנחנו אומרים יש דבר מוזר. כל יום בתפילה, בסוף התפילה אתה אומר רצה ה'. יש שלוש ראשונות שבח, 12 באמצע בקשות, ובסוף יש לנו מה? שלוש ברכות שנקראות הודיה. ויש פלא עצום שם. עושים מה? "רצה", מה הוא עושה שם? ברכת "רצה"? "והשב את העבודה לדביר ביתך". איך זה? עושה שם "עושה שלום". אני יכול להבין, יש דין שלאחר הודאה צריך לבקש, חלק מההודאה שאתה מבקש. כמו בהלל, אנא ה' הושיעה נא, ענה, זה חלק מההודאה עצמה. למה אבל מה הוא עושה בקשת "והשב את העבודה לדביר ביתך" בשלוש אחרונות?

אני חושב רעיון מאוד יפה לפי זה: שימו לב, שכאשר האדם מודה, הוא צריך ללכת לבית המקדש. כמו לדוגמה ביכורים - איפה מביאים ביכורים? לא מביאים לשכן הכהן. מה עושים עם הביכורים? מביאים אותם לירושלים.

למה לירושלים? תביא לשכן! אלא מה? כאשר אתה מודה, אי אפשר לשלוח את זה בפקס. צריך לבוא לפני הבן אדם, לחבק אותו, להביט אותו, להודות לו, לרקוד איתו. זה היה בסליחת ביכורים בירושלים.

נו, איך אני אגיד "מודים" ואני לא נמצא בירושלים? אני נמצא כאן בקרית אתא! מה אני עושה? אני אומר "את שמך ישראל ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ועכשיו אני כביכול נמצא בירושלים. "המחזיר שכינתו לציון", עכשיו נמצא בירושלים, "מודים אנחנו לך" - עכשיו אני נמצא בירושלים, יכול להגיד "מודים". ככה אני חשבתי.

"רק תסביר לי איך לחזור בחזרה..."

וזה לכאורה, אני לא מבין, תראו. אדם שמחשב...

כן, ותראו אם לא נסביר ככה, איך נסביר את שמחת בית השואבה שנוהגים בכל מקום? תראו למשל רב אחד שאל שאלה. הוא שאל ככה, כן, בואו אני אקריא במרובע הלבן. אמנם קשה. הוא שאל דין באותו ספר: "יש סוד בעבודה", כתב בדרך הקיצור, "שיש עבודה בגלות על שם סדר העבודה. חיוב גדול לכל איש מישראל לבכות ציר רב ועצום אשר אנחנו בגלות", אמר ר' נתן קורא יתברך, "ושם שבנה". והוא שואל: איך אפשר לעשות זכר לשמחת בית השואבה שנזכור מה שהיה בזמן הבית, שאמרו חז"ל "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" וכולי? איך אתה יכול לעשות בסוכות? איך אתה רוקד ועושה זכר למקדש? איך זה הולך ביחד? אתה עושה זכר למקדש ורוקד? איך זה יכול להיות?

והוא צריך... כי אם אתה עושה זכר, אתה צריך להיות כמו... אלא מה? צריך לומר, הוא מאוד התקשה בזה, מאוד התקשה בזה. אלא מה צריך לומר? נגדיר את זה בצורה - זה מאוד יפה. יש שני סוגי "זכר למקדש": יש אחד - זיכרון לעבר, ויש - ציפייה לעתיד. בתשעה באב, כאשר אתה יושב על הרצפה, זה אבל על העבר, מה שהפסדנו.

כאשר אתה לוקח לולב ומנענע שבעה ימים, אתה עכשיו לא אבל על העבר, אתה כביכול כבר חי בעתיד. אתה כבר כביכול חי בשמחה לעתיד, חי את מה שיהיה. כשעושים שמחת בית השואבה, אנחנו עכשיו לא אבלים על זה וזה חרב. "משמח בית השואבה" - בית השואבה לא עוד היתה, עוד תהיה. אבל זכר למה שיהיה. כביכול אתה כבר חי עם מה שיהיה, אתה חולם על זה, מחכה לזה, מצפה לזה, כבר מרגיש אותו כמשהו שהיה. אין זכר שיהיה, ככה אני בעברית.

"לא כתוב, לא כתוב בחז"ל זכר לציות. מאיפה באו שעושים זכר למקדש שבסוכות..."

לא, לא אמרו "זכר משמחת בית השואבה", זה לא...

"לא, לא כתוב. כתוב 'המקום'. המקור הוא שכתוב 'ציון היא, דורש אין לה'. 'דרישה', זה המקור."

לא כתוב. אז לזה הוא שואל.

"כתוב בתשובות, כותבים, שכותבים..."

כולם לא כותבים ככה. איך כותבים בכל מקום? "שמחת בית השואבה". מה הכוונה? אתה כביכול כבר חולם על העתיד, איך יהיה בעתיד. ככה את העבודה בבית המקדש, כיפור גם כן - אנחנו נמצאים שם. כן.

אה, טוב. לפי הדברים הנפלאים האלה, אין זה זכר בשביל כל המקדש. דבר נפלא שאנחנו זוכים היום לזכור למעין מה שהיה פעם בסוד וציפייה לעתיד. שני סוגי "זכר למקדש": דברים שהם אבל על העבר, ודברים שהם ציפייה לעתיד. נפלא.

ושמחת בית השואבה, לזה הנה, בואו נראה כמה דוגמאות. שנה אחת בחג הסוכות, כאשר בא החזון איש להשתתף בשמחת בית השואבה בישיבה, ביקשו לברכו. באמצע הריקודים הוא ביקש להשמיע כמה דברי תורה לפני הציבור. הציבור עלה לו. החזון איש דיבר לציבור: היה ביישן, לא מסוגל. אמר לו הבחור שהחזיר בכלל, אמרו שיונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש. ואם כולם שרתה רוח הקודש - אף על כולם שרתה רוח הקודש במעמד זה.

אה, זה... הם לא סירבו, נעשה נביא לשמים. דברים אלו הצליחו להכניס איזו שמחה בנוכחים אלו. מה אמר החזון איש? "כמו שאז באותו מעמד יכלו להשיג שמחה אדירה, נבואה והכל, אז גם היום בשמחת בית השואבה אתה יכול להשיג מעין זה". החזון איש לא אמר שזה שמחת בית השואבה זה איזשהו אבל על משהו והכל, אלא מה זה? בבואה של העתיד, בבואה של העתיד. וככה גם הסיבוב שערים היום שעושים, זה לא אבל. בחג הסוכות אסור להתאבל, אלא מה זה כן? תשוקה לעתיד הנפלא שיהיה בקרוב. אז אורה לא נהיה מחוץ לחומה, אלא נהיה בתוך החומה בקרוב, במהרה.

הנה, תראו פה יש צילום שמישהו כתב אחרי הסיבוב. הוא כתב: "זכיתי להיות היום השנה בסיבוב שערים, ומי ייתן לי עוד כהנה וכהנה כל יום". לא זוכר את השורות המעוררות משורות אלו. כך כתב אחד אחרי הסיבוב שערים השנה.

הסיבוב שערים היה שמה, אני מאוד התרגשתי מזה. הוא שם דבר חשוב. איזה שיר שרים בחגים? במנגינה של "ציון הלא תשאלי". כמו אישה ובניה, מי אפילו... שים לב, אף אחד אין שיר בבית הכנסת, כולם יודעים, הרבה כנסיות שרים. ומנגינה שלהם של אותה מנגינה בדיוק. קשה מאוד, אף פעם. קינות של תשעה באב.

"כן, ובתחילה ובנתה ותכונה, ובניינך בכוננו, ובמקומו ותיקונו, ושר ראוותם לא תהיה". בדיוק!

"כן..."

מה אתה אומר? לא כן? או מה אתה אומר לי?

"תבדוק, בדיוק..."

תבדוק. יגיד מוכר.

"לביתך בתחילה, מקדשך על מכונו". הרי זה מה הפירוש? תגידו, איך יש מנגינה של תשעה באב? לאחר מכן בחג הסוכות אתה עושה אותה מנגינה בדיוק? את "הראנו משוב אנו" וכולי?

זה אז אמר שמה באחד, מותר לדרוש את זה. זה לומר לך, אתה רואה מכאן מה שאמרנו, שיש שני סוגי "זכר למקדש". יש אחד - אבל על העבר, שזה אנחנו עושים בתשעה באב, ויש גם כביכול - שמחה לעתיד בחג הסוכות: שמחת בית השואבה, לולב שבעה ימים, ולא רק שמחה. אני רוצה להוסיף, לא רק שמחה לעתיד, גם שמחה על מה שכבר ברוך השם כן זוכים. זה שאפשר להסתובב סביב לשערי הר הבית ולא לפחד שיירו עליך או יזרקו עליך אבנים, זו כבר הרבה מאוד התקדמות. זה לא היה פעם. מי היה מעז? הלילה, אתה יודע, הלכו עשרות אוטובוסים הלילה לקבר יוסף. הלכו כולם, וחזרו ברוך השם בשלום. וזה לא פשוט. ברוך השם שאפשר להגיע, אפשר ללכת לכותל המערבי. שאני לא יכול לבוא...

"היה הלילה, כן? היה ראש חודש. היה." צה"ל גם מלווה אותם בבוקר. שם חזרו. אז זה שאתה רואה שברוך השם גם זה אדם יכול. מה אז? בחגים הוא לוקח את אותה מנגינה של אבל על העבר והופך את זה לציפייה לעתיד, והוא עושה את זה מתוך שמחה.

זה גם סיבוב שערים שעושים - רוקדים, שרים שם. זה אפשר לכוון בשיר "הושיעה נא" - זה כזה תחינה לקדוש ברוך הוא תושיע. כאן מפרשים את המילה "הושיענו" לא בפירוש הפשוט "תושיע אותנו", כאן מפרשים "הושענו" - תפנה אלינו, מלשון "פנה". יכול להיות "הושענו" - תפנה אלינו, הקדוש ברוך הוא. אנחנו קוראים לך, תפנה אלינו. חזור, תחזיר את המקדש בעזרת השם. זו הפעם האחרונה שאנחנו דורשים את המקדש בחוץ, בעזרת השם ברגע הבא אנחנו נמצאים בפנים, בעזרת השם.

יפה. יפה מאוד. "כשהגיע, קודם שאלת מי היה הרב הראשי הראשון של פתח תקווה?"

כן, הגיע יהודי בשם הרב הונובסקי, בעל הרוס. הוא היה ב-30 שנה הראשונות. אחר כך הרב שמואס. וזמר, זה הרב ציטרון השני. הזכרתי הרב ציטרון - זה היה...

"הרב ציטרון? ממתי הוא היה הראשון ממתי?"

לא, הרב ציטרון היה ממתי, לא בפתח תקווה הראשון.

"מפתח תקווה הראשון?"

ציטרון היה ממתי. לא יודע הרבה אחר כך.

"צריך לבדוק."

יפה. זה הזה... אני רוצה לעבור בקצרות עוד כמה טעמים קצרים לסיבוב. נעבור לסיבוב. זה טעם נוסף אפשר לחבר. זה הסיבה הפשוטה יותר לסיור, קיצור. רבי יהודה הלוי כתב משפט מאוד מפורסם (קורא אותו): "כל מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר, ואין ספק שהוא מקרב את ביאתנו". אדם שמעורר בני אדם לאהבת בוראם, את ההר, את ארץ ישראל, את ירושלים. כמו שנאמר "אתה תקום תרחם ציון" - מתי? "כי בא מועד". מתי זה יקרה? "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

זאת אומרת, ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו ישראל לאבניה. תכלית פשוטה: "עד אשר יחונו את אבניה ואת עפרה". ורבנו יהודה הלוי כתב דברים האלה בספר הכוזרי: "רגלים היו להדרש בדורות האחרונים ארץ ישראל כולה, ולטרוח על ישובה". הרבה מאוד ציווה רבי יהודה הלוי, "ולקרב על ידי התאוות לה את הגאולה השלמה. אך אין להתעלם מכך שעיקר הדברים מכוונים כלפיה בית המקדש וירושלים". ממילא, מה לעורר ישראל לבית המקדש? זו מעלה עצומה. זה עצמו, אומר רבי יהודה הלוי, כפסוק זה מסוגל מאוד מאוד לקרב אותנו לגאולה.

עם זה, הרב... מי שרוצה, גם יש בזה גם סגולה - כך מופיע במדרש. על אדם... לא נקרא את המדרש לא, זה מה שיש כאן. מי שיש לו חולה, אומרים לו: "השב, הבית הזה ירחמהו וירפאהו, בן קיימא ירחם עליו מיד". ומעשה באישה שחלתה בתה, ועלתה והקיפה את בית המקדש. לא משה משם עד שבאו ואמרו לה "נרפאת בתך". ומעשה, לא עבדה. אמרו לו, "שכוח הזה בלב. מי שרוצה להחזיר לך". משה בן אלעזר בן חנניה חיפש ספר תורה. לקח אותו ממנה, ועלה והקיף. ולא עזב משם עד שבאו ואמרו לו "נמצא ספר תורה שלך".

גם היה סגולה, משום מה, לישועה. והיא גם קיימת קצת היום, כך כתוב כאן בשם חכם שלמה. אותו הוא אמר שגם היום הסגולה קיימת. זה סיפור מאוד יפה.

כאן מישהו אומר: "הונובסקי, הוא היה הראשון."

"כן, משנת..."

"הרב הראשון, הרבה שנים."

1884, אז...

"כן, בסדר. אחר כך..."

"רד..."

"כן, אחר כך ב..."

"כן, כן. זה תרנ"ז. זה הרמה הראשונה. מי היה?"

"זה... הוא כותב... הוא היה..."

"לא, עד שנת..."

אה, כן. זה יפה. זה דבר יפה.

תראו, מאוד יפה כאן, זה עוד נקודה בזה. ראיתי מישהו מביא שכדאי לציין: רבה זמן שסיבוב, יודע דבר נפלא, שהאוטובוס שנוסע לכותל נוסע בדרך אחת בהלוך, ומסתובב, נוסע בדרך אחרת בחזור. כן, יצאתם באוטובוס לכותל?

"כן..."

לכיוון כותל המערבי, קו אחד, קו שלוש. הוא מגיע משער יפו, הוא מתחיל בשער שכם, עובר לשער האריות, עובר לזה, עובר את כל העיר, וחזור הוא...

"מהשפלה למעלה"?

מהשפלה למעלה, עושה לך סיבוב מסביב לכל העיר, להכל. הוא אומר כאן: "זה למה בורא עולם מסובב כאן? זה כדי שכל יהודי יקיים את 'ירושלים סובב'". מכל, מכל, כל נסיעה יעשה "סובו ציון והקיפוה". אז כן, דבר מעניין שיצא כאן. סובב ירושלים, שכל אחד יזכה לעשות סיבוב מסביב לכל. כזו התמונה שמסתובבת.

טוב, אנחנו עכשיו נסיים את השיעור בכמה דקות. אני אסיים את הסיור.

אז בזמן המשנה, המשנה מספרת: היו חמישה שערים להר הבית. ככה מספרת המשנה במסכת מידות: "שני שערי חולדה מן הדרום, משמשים כניסה ויציאה". רואים שרובם גרו לכיוון השילוח. היה שם יישוב יהודי גדול מאוד לכיוון הר הזיתים והשילוח. היו קרובים, ולכן שם היו שני שערים שבעיקר נכנסו ויצאו משם.

"למה נקראים שערי חולדה?"

יפה. יש כמה פירושים. יש פירוש שאומר שהם היו שערים מתחת לאדמה, כמו חולדה שחופרת ונכנסת. ככה גם השערים האלה מתחת לאדמה, וככה נכנסו.

"לא מתחת לאדמה, מתחת..."

מתחת, מתחת למשטח של הר הבית. אדם כשהיה עולה למעלה אחרי שהיזה, ואמרו שהוא קשה לעלות. לפי שהוא טבול, לפני שבע, כי אז מי שנמצא ברחבה ומסתכל עליו, אז הוא רואה אותו כחולדה שיוצאת מחור. כי הוא עולה במדרגות. וחוזר אחרי שהתיר הבית והשתחווה, אמר את מה שהוא צריך לומר, אז הוא חוזר בשער השני כלפי מטה. כן, רואים. כבר משער... אין לזה קשר עם הנביאה חולדה.

"כן, לא, מסכים." את רוצה לשאול... זה, זה... אז "שערי חולדה מהדרום" - עד היום יש שערי חולדה בדרום. סגורים, עצומים, אבל יש שם שערים. שבוא נראה יחד, ורואים שם סימן לשערים שאטומים.

"וקיפונוס מן המערב, משמש כניסה ויציאה". יש הרבה רעיונות איפה זה היום, אם זה קיים היום. אי אפשר לדעת בדיוק, יש כל מיני רעיונות איפה זה, שער קיפונוס כיום.

"וטדי מן הצפון - לא היה משמש כלום" כמעט. "ושער המזרחי - עליו היה מצויר שושן הבירה". שהיהודים נזכרו מאיפה הם הגיעו, והודו לקדוש ברוך הוא שהביא אותם, גאל אותם משושן הבירה. אז היה שער, שער מזרחי, היה "שושן הבירה". אין לנו היום כזה שער "שושן הבירה".

אז זה... אני עובר עכשיו... זה לפי המשנה, זמן המשנה. "שער סגור."

"איזה שער קיים? שער סגור קיים? כזה שער סגור?"

יכול להיות. "השער הכי סגור, מפני שהמוסלמים ידעו או קיבלו את זה שהמשיח עתיד להיכנס משער זה." כן, יפה.

"יפה..." "כזה חזר..."

כן. טוב, אנחנו אומרים - שער המוגרבים זה השער הראשון. אה, כן, זה שער המוגרבים. יש שער הרב... את קוראת לזה פה "השער מאלם"? השער קיים תמיד?

"הגשר?"

הגשר החדש, כן. השער קיים תמיד. זהו השער היחיד משערי הר הבית שדרכו נכנסים להר מבקרים לא מוסלמים. השער נקרא ככה, השם שלו "מוגרבים", כי הייתה שם עד 67 שכונה. עד שנעשתה עבודה להרחבת הכותל המערבי חמש... כן, לפני כן, ככה נראה... בתמונה, הנה, בוא נראה את התמונה. הנה, ככה היה נראה. הנה יש לנו תמונה מפעם, כך היה נראה. עד 67 המקום - אתם רואים, היה הכל מלא בתים, הכותל היה צפוף, והייתה כל שכונת מוגרבים הייתה שם. היו גרים שם. כתוב שהיא נוסדה בשנת 1193 על ידי סלאח א-דין.

אה, כן. אז זה היה כאשר... זה אלה הסיבה ש...

נערך על ידי יהודה טאוב - מומחה לעריכת ותמלול שיעורי תורה על ידי בינה מלאכותית בצורה מאוד מדויקת. לפרטים: 052-7139520