הרב סיפר על יהודי תימני, שהיה בבית החולים בשבת, ימים לפני פטירתו, וסיפר את סיפור חייו. הוא הגיע לארץ בשנות ה-50. אביו נפטר, והחוק בתימן קבע שילד שאין לו אבא צריך להתאסלם. הדודים הבריחו אותו לארץ עם אמו. הוא רצה ללמוד תורה — אבל לא יכול היה, כי היה צריך להביא לחם לאמו.
"אבל אני אגיד לך מה עשיתי בשביל הקדוש ברוך הוא: כל הנכדים שלי מניחים תפילין, וכל הבנות שלי הולכות בצניעות." אלה היו המילים האחרונות שלו.
האיש הזה לא זכה ללמוד תורה בעצמו. הוא עבד קשה כל חייו כדי לפרנס את משפחתו. ובכל זאת, מה שהוא ראה כהישג חייו — האמת שלמענה שווה היה הכול — היא שהדור הבא ממשיך בדרך התורה. זו לא הצלחה כלכלית, לא קריירה, לא הישג פוליטי. זו נאמנות שמועברת מדור לדור.
"אני רוצה לומר את זה לכל עם ישראל: העוצמות של תורה, ושל יראת שמיים, ושל דבקות, ושל הנאמנות לעם ישראל, שיש בציבור החרדי — אין לכם, לא תוכלו לוותר על זה."
זו אמירה שנאמרת לא כשבח מנומס, אלא כקביעת עובדה: מה שהצטבר בעולם הישיבות והכוללים — דורות של עמל תורה, של יראת שמיים, של דבקות פנימית שלא נשברה גם במצבים הקשים ביותר — הוא הון לאומי, לא רק הון קהילתי פנימי. עולם התורה גדל בארץ ישראל, כלשון הרב, "באופן לא יאומן כי סופר" — צמיחה שאין לה תקדים בהיסטוריה היהודית.
זהו בדיוק ההון שממנו נגזר תוקפו של הטיעון המרכזי של הספר: אם היהדות הנאמנה מחזיקה בעוצמה רוחנית שכזאת, השאלה אינה אם יש לה מה לתרום להנהגת האומה — השאלה היא מדוע היא עצמה אינה מעלה על דעתה להשתמש בעוצמה הזאת מעבר לגבולות הקהילה הפנימית שלה.
הרב הדגיש נקודה שאסור לפספס: הציבור התורני נמצא היום, מבחינות רבות, "בגלות מהגלויות הקשות ביותר בהיסטוריה" — לא מפני חולשה חומרית או רוחנית, אלא מפני שהוא נמצא בצד ביחס להנהגת האומה, בעוד עוצמתו הפנימית גדלה ומתעצמת. גם הציבור הדתי־לאומי, שנמצא קרוב יותר למרכז מבחינה מעשית, נמצא שם — לפי הערכתו — "בגלל הלאומי ולא בגלל הדתי". מבחינת הרצינות הדתית עצמה, גם הוא נמצא בצד, מסיבות אחרות, ולא פחות.
זו הפרדוקסליות שהפרק הזה מבקש להבהיר: כוח רוחני עצום, שאין לוותר עליו, קיים כבר עכשיו. השאלה שהספר מציב לפתחו של הקורא אינה "איך בונים כוח" — הכוח כבר בנוי — אלא "מדוע הכוח הזה אינו מתורגם להנהגה", ומהי התודעה שצריכה להשתנות כדי שהתרגום הזה יקרה.