מגילת רות לילדים - חלק א'

מגילת רות מוקדשת לנכדי יהודה בן ארבע וחצי. מגילה זו קוראים אותה בחג השבועות, והיא מספרת לנו על הולדת דוד המלך. כי בחג השבועות דוד נולד, ובחג השבועות דוד גם מת. לכן אנחנו קוראים את מגילת רות בחג השבועות. וכך היה סיפור הולדתו של דוד המלך.

תקופת השופטים והרעב בארץ

היה זה בזמן השופטים. בני ישראל היו בארץ, ועוד לא היה להם מלך. אז הנהיגו את העם השופטים. ולכן נקראת תקופה זו תקופת השופטים. ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב בארץ.

בתקופה זו של השופטים, היה רעב בארץ. לא היה מה לאכול, כי לא ירד גשם. אלוקים העניש את העם, שלא התנהגו טוב, ולא שמעו אל השופטים, ולא חזרו בתשובה. ולכן לא נתן להם גשם, ולא גדל שום דבר. לא היה להם מה לאכול.

בימי רעב מצווים בני ישראל לעזור אחד לשני. למי שיש לו מה לאכול, צריך לעזור לחברו שאין לו, ולהוציא את האוכל ולחלק עם אחרים, ולחכות עד שיעזור אלוקים, ויבוא גשם בשנה הבאה, ותצמח התבואה, ויהיה לכולם מה לאכול, ולא יצטרכו חלילה לרדת מן הארץ. אבל לפעמים גם היו נאלצים לרדת. כך עשה גם אברהם אבינו, כשהיה רעב בארץ, ולא היה לו ממי לקבל אוכל, נאלץ לרדת למצרים.

שם, כי במצרים אין צורך בגשם. שם גדל הכל מהמים שבנילוס. ולכן, אם יש רעב בארץ, אין אפשרות לחיות כאן, נאלצים לרדת למצרים. אבל העם אשר בישראל, איש לא ירד. כי קיוו והתפללו שאלוקים ייתן גשם בחורף הבא, והתחלקו אחד עם השני, כדי שלא יצטרכו לרדת.

משפחת אלימלך יורדת למואב

אבל בימים ההם הייתה משפחה שכן ירדה מן הארץ, ולא עשו כמו כולם להישאר כאן. וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב. הוא ואשתו ושני בניו. ושם האיש אלימלך, ושם אשתו נעמי, ושם שני בניו מחלון וכליון, אפרתים מבית לחם. ויבואו שדה מואב, ויהיו שם.

משפחה זו, ראש המשפחה שמו היה אלימלך. ואשתו, שם אשתו הייתה נעמי, ולהם היו שני בנים. שם האחד מחלון, ושם השני כליון. והם היו משפחה חשובה מאוד, אפרתים, אשר גרו בבית לחם יהודה. באו כל המשפחה למואב.

מואב, זוהי מדינה ליד ארץ ישראל. המואבים הם גויים, צאצאים של לוט. המואבים הם לא יהודים, והם גם לא היו ידידים של ישראל. כשיצאו ישראל ממצרים, המואבים לא התייחסו יפה אליהם. לא רצו לתת להם בדרך לעבור בארצם, וגם לא רצו לתת להם קצת לחם, ולא עזרו להם ולא כלום. לכן המואבים הם אויבי ישראל. המואבים לא נחשבו כידידים. ולמרות הכל, משפחת אלימלך לא חששה לרדת למואב.

הסברים על השמות והמשפחה

שם המשפחה אלימלך, משום שהוא היה חשוב, ראה את עצמו שהוא יהיה מלך. הוא יהיה מלך על ישראל. ואמנם, בני ישראל היו צריכים למלך, אבל מלך כזה בוודאי שלא. מלך שרוצה לרדת, לעזוב את העם ולרדת מהם בשנות הרעב.

אשתו הייתה נחמדה, נעימה, ולכן קראו לה נעמי, נעימה. שני הבנים, לאחד קראו מחלון, משום שהוא היה חולה. אלוקים נתן לו מחלות, כי עונש שירדו מישראל. והשני כליון, משום שאלוקים כילה אותו, הרג אותו.

כאמור, משפחת אלימלך היו עשירים מאוד, והיה להם הרבה כסף. ואמרו, עכשיו בשנות הרעב, כל אחד יבוא אלינו ויבקש עזרה, ואנחנו נצטרך להוציא את כספנו ונהפוך גם אנחנו לעניים. לכן אמרו, נרד למואב. שם לא מכירים אותנו, ולא נצטרך לבזבז את כספנו. ובגלל זה הם עזבו את ארץ המולדת, את ארץ ישראל, ויצאו לגור בארץ נוכריה, ארץ של נוכרים, אויבים.

מותם של בני המשפחה

בתחילה חשבו שיהיו שם, יהיו שם רק שנה, עד שתעבור תקופת הרעב. אבל לא כן היה. הם התעכבו שם הרבה יותר מזה. ומה קרה? וימת אלימלך איש נעמי. ותישאר היא ושני בניה. אלוקים העניש את אלימלך, והוא בראשונה מת.

ונשארה נעמי עם שני הבנים. וגם אז פחדו לחזור, ונשארו בארץ מואב. וישאו להם נשים מואביות. הם שם התחתנו עם נשים מואביות. גם מחלון לקח לו אישה מואבית, וגם כליון לקח לו אישה מואבית. שם האחת ערפה, ושם השנית רות. מדוע נקראו נשים אלה בשם זה? את זה נלמד בהמשך הסיפור. אלוקים העניש אותם על כך.

וימותו גם שניהם, מחלון וכליון. ותישאר האישה משני ילדיה ומאישה. אלוקים המית אותם, את מחלון וכליון. מחלון חלה ומת, וגם כליון כילה אותו אלוקים, והוא מת. ונשארה נעמי אלמנה, ושכולה משני בניה. היא לבדה, ללא בעל וללא ילדים.

רות ועורפה היו נשים טובות, טובות מאוד. למרות שהן היו נוכריות. הן היו נשים מאוד מיוחסות. היו בנות מלך, בנות מלכים. כי שמעו שבא אלימלך למואב, אז אפילו המלך רצה לתת את הבנות שלו לנשים. והן היו בנות טובות. והן אהבו מאוד את נעמי, חמות שלהן. והן לא רצו להיפרד ממנה.

חזרתן לארץ ישראל

ותקם היא וכלותיה, ותשב משדי מואב. כי שמעה בשדה מואב, כי פקד השם את עמו לתת להם לחם. אכן, הגיעה השמועה למואב, שאלוקים הביא גשם, והיה כבר לחם, התבואה הצליחה. ואמרה נעמי, עליי לשוב אל עמי, כי אלוקים נתן להם לחם. ותצא מן המקום אשר הייתה שמה, ושתי כלותיה עמה. ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה.

כאשר הלכה נעמי, שתי הכלות, ערפה ורות, הלכו אחריה, ולא רצו להיפרד ממנה. והלכו בדרך לחזור אל ארץ יהודה, לחזור אל ארץ ישראל.

וכך אמרו ערפה ורות לנעמי חמותן. אמנם, אלוקים העניש אותנו מאוד, משום שלא בטחנו בו, ולא ריחם עלינו. אבל את חמותנו, אל תפחדי. אנחנו לא נעזוב אותך כעת. ואנחנו נשוב איתך, ונלך איתך במקום שתלכי, גם אנחנו נלך.

נאום נעמי לכלותיה

ותאמר נעמי לשתי כלותיה: לכנה, שובנה אשה לבית אמה. יעש השם עמכם חסד, כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. יתן השם לכן ומצאנה מנוחה אשה בבית אישה. ותשק להן, ותשאנה קולן ותבכינה. ותאמרנה לה: כי איתך נשוב לעמך.

נעמי לא הסכימה שהן תלכנה איתה. ואמרה להן: בנותיי, לכנה, תחזורנה אל עמכן, תחזורנה אל ארצכן. אלוקים יעשה איתכם, ישלם לכם כגמולכן הטוב. הייתן טובות מאוד איתנו ואיתי. אתן רוצות לנחם אותי. אבל למה לכן? לכנה בחזרה אל עמכן. אתן עוד צעירות. תמצאנה בעלים אחרים, תתחתנו עם מואבים, ותמצאו מנוחה בארצכן, כל אחת בבית בעלה המואבי. ולמה לכן ללכת איתי? נשקה להן, ואמרה להן: לכנה, שובנה, תחזורנה אל ארצכן.

וכך התחילו שתי הכלות לבכות יחד עם נעמי, ואמרו: לא, אנחנו לא מסכימות. אנחנו לא נחזור לארצנו. אלא איתך אנחנו נשוב אל ארץ יהודה, אל ארץ ישראל.

דברי נעמי השניים

ותאמר נעמי: שובנה בנותיי. למה תלכנה עמי? העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים? שובנה בנותיי, לכנה, כי זקנתי מהיות לאיש. כי אמרתי יש לי תקווה, גם הייתי הלילה לאיש, וגם ילדתי בנים? הלהן תשברנה עד אשר יגדלו? הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש? אל בנותיי, כי מר לי מאוד מכם, כי יצאה בי יד השם. ותשאנה קולן ותבכינה עוד. ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה.

וכך אמרה נעמי לכלותיה: למה תלכנה עמי? וכי יש לי עוד אפשרות לתת לכן בנים אחרים? הלא אין לי בנים אחרים לתת לכם שיהיו לכם לבעלים. גם אם אני אתחתן עוד בארץ יהודה, וגם אם אני עוד אליד בנים, הרי הם יהיו קטנים מדי כדי שיהיו לכן לבעלים. הלא, הרי לא תחכו עד שהם יגדלו. מוטב לכן לשוב, כי אלוקים העניש אותי קשה.

והן בכו שתיהן. ואמנם, ערפה שמעה לדברי חמותה והסכימה לחזור למואב. אבל רות דבקה בה. רות נדבקה בחמותה ולא רצתה לשוב. כאן אנחנו נבין מדוע קראו להן בשמות אלה.

ערפה נקראת משום שפנתה עורף. היא חזרה, והעורף שלה רק נראה, והיא חזרה. פנתה עורף, חזרה אל עמה ואל ארצה.

ורות, מלשון רעות, חברות. היא התחברה עם חמותה, נדבקה בה. היא הייתה רות, רעה, חברה של חמותה, ולא רצתה להיפרד ממנה.

נאום רות הנפלא

ותאמר נעמי: הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלוהיה. שובי אחרי יבמתך. ותאמר רות: אל תפגעי בי לעוזבך לשוב מאחריך. כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין. עמך עמי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר. כה יעשה השם לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך. ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה.

וכך אמרה נעמי לרות, כדי לשכנע אותה שלא תלך איתה, אלא תשוב לארצה. ואמרה לה כך: למה תלכי עמי אל ארצי? שם לא תוכלי לעבוד את אלוהים שלך.

אמרה לה רות: אלוהיך אלוהי. אני הולכת אל אלוהים שלך. את אלוהים שלך אני רוצה. וכאשר שמעה נעמי כך, אז היא אמרה לה: תדעי לך, כי עול כבד את לוקחת על עצמך. הרי לנו, ליהודים, יש שש מאות ושלוש עשרה מצוות. איך תוכלי לעשות אותן?

אמרה לה רות: עמך עמי, כמו שכל עם ישראל עושים את המצוות, גם אני אעשה אותן. אמרה לה נעמי: תדעי לך בתי, כי כשאת באה ומתגיירת ותהיי ליהודיה, לא תוכלי ללכת אל התיאטראות ולא לקרקסאות, ותצטרכי להיות יהודיה וזה קשה. אז אמרה לה רות: באשר תלכי, אלך גם אני.

אז אמרה לה נעמי: תדעי לך בתי, כי יש לנו שופטים ושוטרים, שהם מענישים את מי שעושה עבירות, ויהיה לך קשה לקיים את המצוות. את עלולה חלילה לעבור על עבירות, ואפילו יהרגו אותך, ימיתו אותך. אמרה לה רות: באשר תמותי, אמות. אם את תמותי, אז גם אני אמות. אם את תשמרי ולא תמותי, גם אני אשמר ולא אמות. אז אמרה לה נעמי: בתי, את לא יכולה ללון אצלנו בשום בית שאין שם מזוזה. אמרה לה רות: באשר תליני, אלין.

ראתה נעמי שהיא מתעקשת ומוכנה לכל, ולא רוצה לשוב אל עמה, אז היא לא אמרה לה יותר שום דבר, והסכימה שתלך איתה.

הגעה לבית לחם

ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם. ויהי כבואנה בית לחם, ותהום כל העיר עליהן. ותאמרנה: הזאת נעמי? ותאמר אליהן: אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה, כי המר שדי לי מאוד.

הלכו שתיהן והלכו והלכו, עד שהגיעו לבית לחם. זו העיר אשר שם היו גרים לפני הרעב. והיה כשבאו לבית לחם, והנה ראו שעם גדול התאסף בחוצות העיר, ברחובות העיר. ושאלה רות את נעמי: מדוע התאסף העם היום כל כך רבים ברחובות העיר? אמרה לה נעמי, משום שהיום הוא יום קציר העומר.

זה היה היום שלאחר היום טוב הראשון של פסח. בערב, במוצאי יום טוב הראשון של פסח, קוצרים את העומר, והעם למחרת התאסף לחגיגת העומר. אבל כאשר התקרבו יותר קרוב, ראו שהאנשים, נשים וטף, כולם בוכים, כולם מקוננים. אז שאלה רות את נעמי: מדוע הם בוכים? מדוע הם מקוננים? אמרה נעמי: לא יודעת. הבה נתקרב ונראה מה קרה.

והנה הן מתקרבות, והן שומעות שאישה חשובה בבית לחם נפטרה, מתה. היא אשתו של בועז. בועז היה האדם החשוב בבית לחם, אחרי שאלימלך עזב את בית לחם. בועז היה השופט, ואשתו נפטרה באותו יום.

והנה סיפרו על אישה הזאת, שהייתה אישה חשובה מאוד. היא נתנה אוכל ליתומים, וגידלה אותם, וחינכה אותם. והיא הכניסה הרבה עניים ואביונים לביתה. ובכל זאת, אלוקים לקח אותה. היא נפטרה. ולכן כולם בכו, כולם קוננו באותו יום, למרות שהיה זה יום של חג ויום של קציר העומר.

וכאשר התפנו קצת מן הבכי, פתאום הן נושאות את עיניהן ורואות מישהי שהיא דומה לנעמי, אשר עזבה את בית לחם לפני כמה שנים. וכולם מתחילים לנחש: הזאת נעמי? ייתכן שזוהי נעמי? למה הן התפעלו כל כך? כי אמרו, פעם נעמי הייתה לובשת בלאות, הייתה לובשת בגדים יפים, והתענגה על רוב טוב. לא הייתה הולכת ברגל, ולא יחפה, ולא עם בגדים קרועים.

היכן המרכבות שלה? הייתה תמיד נוסעת במרכבה, וסוסים, והלכו עבדים לשרת אותה, ושפחות. האם ייתכן שזאת היא נעמי? הנה פניה כל כך חיוורים, והיא כל כך רזה. התבוננו אל בגדיה הקרועים, ולא יכלו להאמין שזאת היא נעמי. עד שהיא בעצמה לא פתחה את פיה, ואמרה: אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה.

פעם הייתי נעמי, היה לי נעים, היה לי טוב. עכשיו קראו לי מרה, כי מר לי מאוד, צר לי מאוד, אני בצרה גדולה. ולכן לא מכירים אתם אותי. והנה ראו איתה עוד אישה צעירה, בחורה צעירה נחמדה.

וכך אמרה להם נעמי: אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני השם. למה תקראנה לי נעמי? והשם ענה בי, ושדי הרע לי. ותשב נעמי, ורות המואביה כלתה עמה, השבה משדי מואב. והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים.

אומנם, קשה היה לה לנעמי לראות את כולם, שהם יש להם לחם, והם קוצרים את העומר, והיא אין לה לא כלום. רק כלתה רות איתה, והן בודדות, והן אלוקים העניש אותן מאוד. אבל הן באו לבית לחם כאשר התחיל קציר השעורים, כשהעם קוצר את התבואה, אז יש מצווה גדולה לתת ולהפריש גם לעניים ולא לעזוב אותם.