הפיוט
בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים
עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים יָהּ אֵל דְּרֹשׁ בְּכֹבֶד רֹאשׁ לְכַפֵּר עַל פְּשָׁעִים כִּי לְעוֹלָם לֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים וְכָל מַאֲמָר אֲשֶׁר יֵאָמַר לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים
פירוש מפורט
• בֶּן אָדָם
המשורר פונה אל האדם המתפלל ומעורר אותו לקום ולהתנער מעפר החומריות והעוונות, ולדבוק בבוראו. בכינוי זה יש את ההדהוד של המלה אדמה, המזכירה לאדם את חומריותו, ומאידך את אלמנט הריחוק וחוסר הפניה האישית מצד הפונה.
יחזקאל ב, א: "וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ"
• מַה לְּךָ נִרְדָּם
אין זו עת לישון, עליך להתעורר ולבקש רחמים. ביטוי זה לקוח מספר יונה שם פונים המלחים אל יונה הישן בעת הסערה ומאיצים בו להתפלל לאלוהיו.
יונה א, ו: "וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלוֹהֶיךָ"
• שְׁפֹךְ שִׂיחָה
שפוך את ליבך בתחנונים לפני האל
תהלים קב, א: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ"
• דְּרֹשׁ סְלִיחָה
דרישה במובן של בקשה - בקש סליחה מהאל
• מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים
כינוי לאל, שהוא אדון כל הארץ, ומלכם של כל המלכים
• רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר
טהר את עצמך מעוונות, כאדם הרוחץ מלכלוך שדבק בו, ואל תאחר בכך
• בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים
בטרם פונים ועוברים ימיו של האדם ובהיבט מצומצם יותר ימי הרחמים והסליחות, שהם עת רצון מלפני האל לסליחה ולכפרה
• שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
כינוי לאל השוכן בשמיים. מעונה הוא אחד משבעת הרקיעים
מסכת חגיגה יב, ע"ב
• בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים
ברח על נפשך מפני החטא פן יקרך אסון. במובן הפשטני אסון הוא עונש, אך במובן עמוק יותר, ההשתקעות בחטא היא עצמה האסון שיש לברוח ולפחד ממנו
• אָנָּא שְׁעֵה
הקשב, היעתר לתפילתנו
• שִׁמְךָ יוֹדְעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
עם ישראל, אלו שיודעים וקוראים בשמך, הנאמנים לך
תהלים ט, יא: "וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְיָ"
• לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים
שורה זו מסיימת כל בית משני בתיו של הפיוט, ולמעשה מסכמת את המסר העיקרי: האל הוא שופט הצדק, ואילו אנו עומדים לפניו בבושת פנים בגלל עוונותינו, ואין לנו אלא לבקש שימחל לנו ברחמיו
דניאל ט, ז: "לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם"
• עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר
המשורר פונה אל האדם, שינהג בגבורה, יתגבר על עצמו, ולא יתחמק מלהודות על עוונותיו. מעניין לציין שהשורש ג.ב.ר. מופיע בשתי המילים
• לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים
וידוי על העוונות, הודאה בחטא, הינה אחת הפעולות ההכרחיות בתהליך התשובה
• כִּי לְעוֹלָם לֹא נֶעְלָם
אין דבר שנעלם או נסתר מנגד עיניו של האל
דברים כט, כח: "הַנִּסְתָּרֹת לַייָ אֱלוֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם"
• נִפְלָאִים
מלשון פלא, דבר נסתר הנעלם מבינתו של האדם, אבל גלוי לפני האל
• וְכָל מַאֲמָר אֲשֶׁר יֵאָמַר
האדם הוא כספר פתוח לפני האל וכל שיחה קלה שהאדם מדבר גלויה היא לפניו
מסכת חגיגה ה, ע"ב: "אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה"
• הַמְרַחֵם... יְרַחֵם... כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים
המשורר מבקש מהקב"ה שירחם על עמו כפי שאב מרחם על בניו
תהלים קג, יג: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְיָ עַל יְרֵאָיו"