שיעור בעניין מצוות אכילת מצה כל שבעה

פסח • שיעור ח מצוות אכילת מצה כל שבעה (מס' שיעור 7244942)

בעזר ה' יום השני בשבת רביעי דחול המועד פסח תש"פ שיעור שמיני בענייני דיומא חג המצות, שיעור זה יהיה שיעור בענייני הלכה בעזר ה' בשיטת הגאון במעשה רב, מה הענין באכילת מצה כל שבעה.

לשון הגמרא שמצות לילה ראשון זה חובה, דורשים את זה מפסוקים אבל שאר ימים הם רשות. פשטות לשון הגמרא 'רשות' משמע ששאר ימים אין שום מעלה באכילת מצה יותר מאשר באכילת תפוחי אדמה העיקר הוא רק שלא לאכול חמץ. אבל לא שיש מעלה באכילת מצה. כך פשטות לשון הגמרא 'רשות'.

אבל יש כאן קושיה חזקה מלשון הכתוב, שהרי בתורה כתוב פעמים רבות הלשון שבעה ימים תאכל מצות, מצות יאכל שבעת ימים. יש הרבה פסוקים שהתורה חוזרת על עצמה, לשון הכתוב שמשמע שכל שבעת ימים יש ענין ומעלה באכילת מצה יותר מאשר באכילת תפוחי אדמה, ולא רק בזה שלא אוכלים חמץ אלא לאכול מצה. גם בתפילה אנחנו אומרים כל יום "יום חג המצות הזה". ובדוחק גדול צריך לומר שמה שזה נקרא 'חג המצות' ומה שהתורה אומרת שבעת ימים מצות תאכלו הכוונה היא כשאתה בא לאכול פת תאכל מצות ולא חמץ, העיקר הוא שלילת החמץ אבל אין שום מעלה באכילת מצה יותר מאשר באכילת תפוחי אדמה.

מכח הקושיא הזאת ידועים דברי הגר"א ]במעשה רב אות קפ"ה ומובא במשנה ברורה סימן תע"ה ס"ק מ"ה[ ותיכף נראה שיש לזה כבר מקורות בראשונים לדברי הגר"א. וכך הוא אומר, שאף על פי שאמרו בגמ' שבעת ימים רשות לא באו אלא למעט שאין בזה חובה כבלילה הראשון ואיננו חייבים לאכול מצות בכל הימים, אבל ודאי שהאוכל מצות כל שבעה מקיים בזה דין תורה. בלילה הראשון זה חובה גמורה מי שלא אכל כזית בלילה הראשון זה כמו אחד שלא שמע שופר, לא הניח תפילין, לא נטל לולב שהוא ביטל מצות עשה. שאר ימים זה לא חובה אבל ודאי שהאוכל בזה מקיים מצות דין תורה.

ומה שהכריח את הגר"א לזה ברור מחמת שלשונות הכתוב שהרבה מקומות כתוב מפורש "שבעת ימים תאכל מצות" "מצות יאכלו שבעת ימים" דוחק גדול לומר שכוונת הגמרא אך ורק על שלילת החמץ, תיכף נראה שיש בראשונים גם כמו דברי הגר"א יש תרגום יונתן בן עוזיאל, אבל מה ההגדרה ששבעת ימים רשות זה לא חובה אבל הוא מקיים דין תורה.

העולם רגיל לומר בסגנון הזה שההגדרה היא מצוה 'קיומית', לילה ראשון זה מצוה 'חיובית' שאר הימים זה מצוה קיומית. מצוה חיובית מי שלא עושה אותה יענש על זה, הוא ביטל עשה. מצוה קיומית הוא לא חייב לעשות אותה אבל כשהוא מקיים אותה יש לו קיום מצוה אבל זה דבר קצת דחוק שכמעט לא מצינו בכל התורה עוד דוגמא של מצוה קיומית ולא חיובית, מצוה שאין חיוב לקיים אותה אבל מי שמקיים אותה מקיים מצוה. זאת אומרת מצאנו מצות עשה שהזמן גרמא שנשים לא חייבות, יש להן בזה קיום מצוה המנהג שלנו אפילו שהן מברכות על זה אבל הן לא חייבות, אבל שמה זה מצוה שביסודה אצל האנשים אצל הגברים זה חיוב אז אצל נשים זה קיום. אבל מצוה של 'מצות כל שבעה' שכל עניינה זה רק קיומית זה מאוד קשה.

קרבנות נדבה ונזירות זה לא כל כך דומה, נזירות לכאו' זה לא מצוה קיומית, זו איזו שהיא מעלה אבל זו לא מצוה. אדם אחרי שקיבל על עצמו נזירות חייב בדיני הנזירות בחיוב מוחלט, עצם קבלת הנזירות היא לא מצוה חיובית ולא קיומית. גם קרבנות נדבה קשה להגדיר אותם מצוה קיומית, יש בהם מעלה אבל זה לא מצוה קיומית.

מצוה קיומית זה דבר מאוד נדיר שכמעט לא מצאנו כזה דבר בכל התורה, במצות ציצית למשל, אדם שהולך עם ארבע כנפות בלי ציצית הוא ביטל מצות עשה, הוא חייב בציצית. אבל אדם לא חייב לקחת בגד של ארבע כנפות אבל זה לא נקרא מצוה קיומית, זה מצוה כשהוא הולך עם הבגד של ארבע כנפות הוא נהיה חייב בציצית, כשהוא לא הולך עם בגד של ארבע כנפות הוא בכלל לא חייב. אבל מצוה שכל עניינה הוא קיומי לא מצאנו עוד דוגמא כזאת.

שמעתי ממשפחת החזון איש שטוענים שהחזון איש פקפק אם הדברים יצאו מפי הגר"א אבל זה כתוב במעשה רב, המשנה ברורה מביא אותו, כנראה שמה שכאב לחזון איש ההגדרה הזאת של מצוה קיומית שלא מצאנו לזה חבר עוד מצוה כזאת שהיא קיומית ולא חיובית. זה אנחנו רוצים בעזר ה' לבאר, להרחיב, מה ההגדרה לפי הגר"א.

לפני שנגיד את ההגדרה נביא עוד מקורות בראשונים, בקדמונים. מקור ראשון בראשונים יונתן בן עוזיאל תנא אלוקים, בתרגום יונתן בן עוזיאל משמע כדברי הגר"א. בסוף פרשת ראה על הפסוק "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" אומר התרגום יונתן לא תאכלין על פסחך וכו' שבעא ימין תאכלון לשמיה פתיר לחמא דעניא", הוא מוסיף את המילה שבעה ימים לאכול את המצות 'לשמו', לשם מצוה.

מה הענין לאכול מצות לשמו, אדם שאוכל תפוחי אדמה כל שבעה הוא צריך לאכול לשמו, מה הענין לאכול מצות לשמו לשם מצוה, מפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל שמצות כל שבעה אפילו שחז"ל אומרים שזה רשות אבל יש בזה איזה קיום דין תורה יותר מאשר תפוחי אדמה כפשטות לשון התורה "שבעת ימים תאכלו מצות, מצות יאכלו שבעת ימים". מקור שני שמפורש כדברי הגר"א זה בחזקוני בפרשת בא בפסוק כתוב "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב". רש"י שם מביא מכילתא למה נאמר, והלא כבר נאמר שבעה ימים אלא לפי שנאמר ימים לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחודש בערב.

[המשך הטקסט יימשך בהערה הבאה]