נספח: סיפורים מרכזיים מהשיעור - חינוך להנאה רוחנית

סיפור א': הבחור שלא "אהב" ללמוד

הסיפור המלא

"הגיע לישיבה שלנו בחור ממשפחה טובה, בית טוב, בחור כישרוני באמת, וכבר הסתובב בכל המקומות. כששאלתי אותו מה הבעיה שלו, למה הוא הגיע אלינו, אמר לי שיש לו רק בעיה אחת: אין לו שום טעם בלימוד.

זה לא נראה לי הגיוני. ילד אינטליגנטי לא יכול להיות שאין לו עניין בלימוד. מה שיש כאן זה שאנחנו הורסים את זה ברוב כישרון, אבל מצד הטבע שלו זה פשוט לא ייתכן. אין בן אדם עם אינטליגנציה בינונית ומעלה שלא יכול ליהנות מלימוד. זה לא מציאותי.

אמרתי לו, 'טוב, אז תשב אצלנו. אין מה לעשות, אין מקום אחר.' ישב אצלנו. התחלנו לעקוב אחריו. שבוע אחר כך, פתאום באמצע הסדר הוא מתווכח עם החברותא שלו, ותוך כדי ויכוח אתה רואה כך שהוא קצת מחייך.

ניגשתי אליו באמצע ואמרתי לו, 'למה אתה מחייך ככה?' (זה התפקיד שלנו כמשגיח - להיות בצד ולתפוס גם את הרגעים האלו).

הוא מיד מגיב אלי: 'אני לא מחייך, מה יש לי לחייך?' 'סליחה, טעיתי. אני בן אדם, בן אדם טועה. מבקש סליחה.'

אחרי שלושה ימים עוד פעם תפסתי אותו. אמרתי לו: 'מה אתה מחייך?' 'אני לא מחייך... בואנה, מחייך אני?'

ביקשתי מהר"מ שלו, מהמשגיח בסדר, מהמדריך - כל אחד לתפוס אותו כשהוא מחייך או כשהוא נראה מרוצה כשהוא לומד.

אחרי חודש הוא כבר התפוצץ. יום אחד הוא ממש התפרץ עלי: 'איזה מין מקום זה? מה, אסור כבר לחייך? מה אתם רוצים ממני?' 'בסדר, אני מודה, אני מחייך. מה אתה רוצה ממני?'

אמרתי לו: 'לא, חס ושלום, לא שזה אסור. אני פשוט יש לי בעיה - אני תמיד אומר שאני קצת אטי בחשיבה וקצת מוגבל, ואני צריך שיעזרו לי. אתה אמרת לי שאתה לא סובל ללמוד. עכשיו, אני יודע שבדרך כלל אדם שעושה משהו שהוא לא סובל, הפרצוף שלו חמוץ וקודר. עכשיו אני רואה אותך לומד ואתה מחייך. אני פשוט לא מבין, אני רוצה שתסביר לי. זה הכל.'

'אני לא כועס, אני רוצה להבין איך זה יכול להיות.'

אז הוא חושב ואומר: 'תראה, אני אסביר לך. האמת היא שאני לא... זה ברור שאני לא אוהב ללמוד. אבל...' ככה הוא מסביר: 'לפעמים, מתוך שאני שקוע בלימוד, אני לא שם לב שאני לומד, ואז אני מרגיש יותר טוב.'

איך הוא הגיע למסקנה הגאונית הזו? הוא כישרוני, אבל כשאדם מדבר על עצמו, זה תמיד קצת... איך הוא הגיע למסקנה? זה פשוט בגלל שאנחנו הכרחנו אותו לשים לב שהוא מחייך.

וככה פתרנו לו את הבעיה. אחרי חודשיים הגענו למסקנה שזה באמת דבר רציני. אז אמרתי לו: 'אז אתה יכול לחזור לישיבה רגילה וטובה, כי בעצם פתרנו את הבעיה. למרות שאתה לא אוהב ללמוד ולא סובל ללמוד - זה ברור, זה נתון לפקח, זה עובדה - אבל מה שאתה יכול לעשות זה מיד לשקוע מהר בסוגיה, אז לא תשים לב שאתה לומד, ואז תוכל ליהנות.'

וברוך השם מצליח בלימודים.

רק אחרי חצי שנה הוא תפס שסידרתי אותו בכלל. אבל זה בגלל ששנים הכניסו לו שהוא לא אוהב ללמוד. למה הכניסו לו שהוא לא אוהב ללמוד? או שצעקו עליו שאין לו פיקוד ראש (כישרון), או כל פעם מצאו שהוא לא בסדר."

הלקח מהסיפור

הסיפור ממחיש כיצד ניתן לעורר את המודעות להנאה רוחנית שקיימת אצל הילד, אך הוא אינו מודע לה. במקרה זה, הבחור נהנה מלימוד תורה אך לא היה מסוגל לזהות זאת בגלל שנים של משוב שלילי שיצר אצלו את התפיסה שהוא "לא אוהב ללמוד".

על ידי הפניית תשומת לבו לרגעים של הנאה והובלתו לזהות אותם, המחנך עזר לו לגלות מחדש את ההנאה הטבעית שיש לו בלימוד התורה.

סיפור ב': שולחן שבת - בין אז להיום

הסיפור המלא

"אני רוצה להגיד לכם שבעבר, בבתים החרדים שאני מכיר, הקפידו מאוד ששולחן שבת יהיה מקום של 'עונג שבת' גם לילדים. היום תופסים שהעניין של שבת זה - 'אנחנו רוצים לחנך את הילדים, אבל אין מספיק זמן, אז בשבת הקדוש ברוך הוא סידר לנו, אנחנו נושיב אותם שעתיים, נגיד להם את כל מה שאנחנו רוצים, ואנחנו נחנך אותם.' אבא מצידו, ואמא מחנכת אותם גם לתזונה נכונה. והם, מסכנים, יוצאים מחונכים, אבל איפה מצוות עונג שבת?

רוצה לספר לכם שאצלנו בבתים היו מקפידים שבשבת לא רבים עם הילדים, לא מדברים מילה על האוכל, כי יש מצווה של עונג שבת. אבל יש גם מצווה שילד ייהנה מהאוכל בשבת, רק צריך להפוך את זה לשם שמיים, לשמוח ולהודות לקדוש ברוך הוא.

אז בשבת לא עושים קרבות תזונה. קרבות זה לימות השבוע. לא רבים על זה. אם יש כאלה שחושבים שהילד צריך לאכול בשר למרות שלפי ההלכה, אם הוא לא אוהב את זה, הוא לא צריך לאכול. ודווקא כשהם רוצים שהוא כן יאכל, הוא דווקא לא אוהב את זה, אבל נעזוב את כל הפלפול הזה למה.

באמת היו מכינים לא כמו שהיום כל השבוע מכינים לילד שלושים תפריטים כדי שיגיד שהוא לא רוצה, אלא בשבת, רק בשבת. יודעים – כל השבוע כל הבתים אכלו את הלחם עם הגבינה המרוסקת והשמן זית וקצת בצל. זה מה שהיה. לא משנה. אבל בשבת היו מכינים לכל ילד קצת משהו שהוא אוהב.

זה חסד השם! חסד השם! אוכלים אוכל טעים שאנחנו אוהבים ומקבלים על זה שכר. אפשר להבין? אפשר לתפוס דבר כזה? חסד השם. צריך להבין, להבין באמת.

אז לתפוס את הילד בשולחן שבת... יותר קצר. אני רוצה לספר לכם – אצלנו כל ילד היה אומר פלפול על השולחן, אבל לא פלפול ארוך, ודאי לא פלפול שהרבי בחדר נתן לאבא דרך הילד, איזה שיעור, איזה חידוש.

אצלנו למדו שסוד החוכמה זה הצמצום. זה היה פטנט שכל אחד יגיד דיבור הכי קצר שהוא הכי עמוק. גם לימדו אותנו לחשוב. גם זה היה מעניין. אבל גם זה לקח פחות זמן.

ואת הזמירות של שבת, לפעמים היו מחלקים בין הילדים שהם יחליטו מה לשיר. אז הילדים אהבו לשיר.

סך הכל, שולחן שבת היה קצר מאוד, בעיקר בשבתות הקיץ עוד לפני שהמציאו את הקללה של השעון קיץ. ואחרי שולחן שבת, שהיה בתענוג, בתענוג, אז היו יושבים לאכול גרעינים שחורים. פעם זה היה אצלנו מעדן גדול בירושלים. ואז אבא, מסכן, זה התפקיד של ילד, רוצה להגיד לו דרשה שלמה, אז הילד אומר לו: 'אבא, דרשה? אפשר לשחק?' זו הייתה האווירה.

אני רוצה להגיד לכם שהגעתי לישיבה קטנה וגיליתי שיש ילדים שלא אוהבים את יום שישי ושבת. אני הייתי בהלם. אני מעיד, הייתי בהלם. אנחנו חיכינו לשבת. זה היה היום הגדול ביותר.

אני זוכר שבגיל 15, שכבר לא הייתי כל כך תמים וצעיר, שמעתי על חבר שלי שהתחיל להתרחק מהדת, והשאלה השנייה שלי הייתה: 'מה הוא יעשה בשבת?' ברחמנות, מה יעשה בשבת?

כשאותנו חינכו שיש הלכות בורר בסעודה, אז לא נכנס לנו לראש שזה עוד פטנט שהקדוש ברוך הוא אפשר להורים להתנפל על הילדים שלהם – 'מה אתה עושה?' 'לא ככה!'

חינכו אותנו שיש מנהג יהודים שאוכלים בשבת למשל דג ממולא (געפילטע פיש), כדי שלא להסתבך עם בורר. אצלנו בבית היו אוכלים געפילטע פיש כמנהג גוברין יהודאין קדישין, אבל גם הייתה חתיכה קטנה של דג רגיל. למה? כי חבל להפסיד את זה! אתם שומעים? חבל להפסיד את זה! אתה יכול לאכול דג ולשרת את השם.

אתה נזהר בהלכות בורר – 'אוי, איזה מקצוען, איך הוא אוכל! יש לו מושג! תראה איזה תלמיד חכם! תראה איך הוא אוכל דג!'

אז אנחנו אהבנו הלכות בורר. זה לא היה עוד מכשיר לדכא אותך או לסגור אותך או לחנוק אותך. זה היה עוד הוכחה שאתה... מה זאת אומרת? אוכל דג וזה טעים?! לא. מי שלא אוהב דג, לא הכריחו אותו.

זה היה החיים הפשוטים של פעם. לא היינו... ההורים שלנו לא היו אברכים גדולים לתורה ויראה שכל הארץ שמה לב. סתם אנשים פשוטים שרצו לעבוד את הקדוש ברוך הוא בלי שום חוכמות."

הלקח מהסיפור

הסיפור מדגים את ההבדל בין גישה חינוכית המתמקדת בהנאה ושמחה אמיתית במצוות, לבין גישה המתמקדת בחינוך ודרישות. בעבר, שולחן השבת היה מקום של שמחה ועונג עבור כל בני המשפחה, כולל הילדים. הדגש היה על ההנאה מקיום המצוות וההתחברות אליהן מתוך שמחה ורצון.

לעומת זאת, הגישה המודרנית הפכה את שולחן השבת למכשיר חינוכי כבד, שבו ההורים מנצלים את ההזדמנות להעביר מסרים חינוכיים ולהטיף, מה שיוצר התנגדות אצל הילדים וגורם להם לחוות את השבת כחוויה שלילית במקום מקור להנאה רוחנית.

סיפור ג': החוט החשמלי - הפיכת קושי למצווה

הסיפור המלא

"ישבתי פעם באיזו הזדמנות בשבת באיזה מקום. אני הולך להגיד תחנות כמה משפחות, ישבנו איזו קבוצה, והיה שם בעיה שליד אחת הקצוות היה איזה חוט חשמל תקוע בשקע. אז מי שישב ליד זה הייתה בעיה שכשהוא קם הוא צריך להיזהר לא להזיז את זה. אז בהתחלה אף אחד לא רצה לשבת שם. רק ילדים יכלו לשבת שם, זה היה מקום צר.

סיפר לי בעל הבית שזה כבר ארבע שבתות יש לו שם ויכוח בין הילדים מי ישב שם. אז ככה הוא אמר לי: 'בתור איש חינוך, נראה מה אתה עושה.'

אמרתי לו: 'איש חינוך בדרך כלל מוציא את החוט ביום שישי ופותר את הבעיה. אבל אם אתה רוצה סתם, בתור רעיון יותר טוב, מה עושים, אני אגיד לך מה עושים.'

ישבתי בשולחן שבת, בהתחלה עוד לא יודעים, לא ישבו לפני הקידוש. דיברנו קצת על הדברים שאמרתי, ואז אמרתי: 'בוא ניקח דוגמאות.' לקחתי פתאום, אמרתי: 'תראו דוגמה - אני, שיושב עכשיו כאן, אני עובד את השם בישיבה שלי. למה? כי אני יושב בשולחן שבת. זה הכל. זה לא סתם ישיבה, זה ישיבה של שולחן לפני השם.'

אמרתי: 'אבל יכול להיות מישהו שיושב פה ועוד יותר עובד השם ממני. איך יכול להיות?'

חיפשו, לא מצאו.

'אתם תראו, אחד שיושב כאן והוא נזהר לא להזיז, לא להזיז את החוט. אז יוצא שכל דקה שהוא יושב...' אמרתי: 'חבל שאני לא עשיתי דיאטה, אני הייתי רוצה לשבת שם.'

זה פתר את הבעיה. כל הילדים רצו לשבת שם, וזה פשוט ככה.

עכשיו, אל תחשבו שנתתי לכם עכשיו נוסחה שתחזרו הביתה ותתחילו לדבר ככה וכל הבעיות נפתרות. אחרת לא היה פרנסה לאנשים כמוני. אני לא מתכוון שזה כל כך פשוט. כמובן שכשאני מביא כאן סיפורים, אני מביא רק את אלה שהצליחו, ויש עוד כמה מאוד שלא כל כך. אבל אני מדבר על איך הכיוון, איפה הכיוון, למה צריך לשאוף."

הלקח מהסיפור

הסיפור מדגים את אומנות ההנאה הרוחנית - להפוך מה שנראה כמו קושי או מגבלה למקור