נספח: הסיפורים המלאים והלקחים מהם

סיפור א': הבחור והחלומות המתגשמים

הסיפור המלא

לפני שנים, ניגש אליי נער נבון ואינטליגנטי במוסד שבו עבדתי. הוא גילה לי סוד שהיה תומן בליבו מזה שנים ושהעיק עליו, עד שבזמן האחרון המצב הגיע לכדי כך שהוא החליט לחשוף את הבעיה כדי לנסות למצוא פתרון.

הנער סיפר שיש לו פחד מחלומות - לא סתם מחלומות מפחידים, אלא מחלומות שמתגשמים במציאות. כשהוא בא לספר לי את זה, ידו הייתה חבושה בגבס. הוא הסביר שרוב החלומות שלו קשורים לנפילה. הוא חלם שייפול במגרש כשהוא משחק בקרוסלה, ואכן נפל ושבר את ידו.

שאלתי אותו אם ייתכן שאחרי שנפל הוא דמיין לעצמו שגם חלם על כך, אך הוא שלל זאת בתוקף. אמרתי לו שאין לי תשובה מוכנה לבעיה מהסוג הזה, אבל אני מוכן לעשות איתו עסקה: הוא יתחייב לספר לי על החלום הבא שהוא חולם, לפני שהוא יתממש, ואני אטפל בכך.

כעבור שלושה ימים הוא בא וסיפר לי שחלם חלום נוסף של נפילה - הוא ייפול במדרגות בירידה לפנימייה. חייכתי ואמרתי לו שיהיה בסדר. אך כעבור שלושה ימים נוספים, הוא אכן נפל ושבר את אפו.

באותו שבוע, בישיבת צוות, סיפרתי לעמיתיי את המקרה. הם הציעו הסברים שונים, אך העובדות היו עובדות. חיפשתי בספרים ובמקורות עד שמצאתי הסבר שנראה לי מתאים בספר "מכתב מאליהו".

קראתי לבחור ואמרתי לו שאני חושב שגיליתי את הסיבה לתופעה, אבל יש לי בעיה: אם אגיד לו עכשיו את הפתרון, לעולם לא אוכל להוכיח לו שהפתרון שלי נכון. אם אגיד לו את הפתרון אחרי שיקרה משהו נוסף, הוא יגיד שאני "חכם לאחר מעשה".

הצעתי שאכתוב את הפתרון, ושהוא יקרא אותו רק אחרי שיקרה אירוע נוסף. חיפשנו דרך להבטיח שלא אוכל לשנות את מה שכתבתי, והוא הציע להשתמש בכספת שיש לו בחדר. כתבתי את הפתרון, שמתי אותו בכספת, והכספת הייתה במשרד שלי, כך שהוא לא יכול היה לפתוח אותה בלעדיי ואני לא יכולתי לשנות את מה שכתבתי.

באותה תקופה, הייתי נוהג לבקר בפנימייה מדי לילה. בסביבות חצות הלילה ראיתי שהוא ישן באי-שקט. ניגשתי אליו, העירותי אותו ואמרתי: "זה סתם חלום, אין לך מה לדאוג, זה רק חלום ולא יקרה כלום." הוא התעורר בבהלה ושאל למה אני מדבר על חלום. אמרתי: "עכשיו חלמת שתיפול, נכון? אל תדאג, זה רק חלום." הוא אישר שאכן חלם על נפילה, ושאל: "איפה אני אפול?" לא רציתי לקחת סיכונים, אז אמרתי: "בבית המדרש."

כעבור שבוע וחצי, הנער נפל בבית המדרש. הוא בא אליי מוטרד מאוד, אך גם עם תחושת ניצחון. אמרתי לו שהגיע הזמן לפתוח את הכספת ולקרוא את הפתק. בפתק היה כתוב: "אני אגרום לך לחשוב שחלמת שתיפול בבית המדרש למרות שלא חלמת, ואז תיפול."

הסוד היה פשוט: כשאדם חרד שמשהו יקרה לו, הוא גורם לעצמו בתת-מודע שהדבר הזה יקרה כדי להירגע מהפחד. הילד שמע אותי אומר לו שהוא חלם על נפילה בבית המדרש (למרות שלא באמת חלם על כך), ובתת-ההכרה שלו הוא "יצר" את הנפילה כדי להתאים למה ששמע.

אחרי שהסברתי לו את המנגנון והוא הבין שהוא בעצם גורם לעצמו ליפול בגלל הפחד - התופעה נעלמה ולא חזרה יותר.

הלקח מהסיפור

הסיפור ממחיש את הכוח העצום שיש לתת-המודע על המציאות הפיזית שלנו. כשאנו מפחדים ממשהו או מציירים תמונה שלילית בראשנו, אנחנו עלולים לגרום לכך שהדבר יתממש - לא בגלל כוחות מיסטיים, אלא בגלל שהמוח שלנו עובד בדרכים עקיפות להגשים את מה שאנחנו ממוקדים בו.

המסר החשוב הוא שבאותה מידה, אם נמקד את עצמנו בתמונות חיוביות ובציפיות לטוב, נוכל להשפיע לטובה על המציאות שלנו. זוהי עוצמת התדמית העצמית והדימוי המנטלי שאנו יוצרים.

סיפור ב': הנער שהפסיק לדבר

הסיפור המלא

סיפור זה התרחש במוסד חינוכי בו עבדתי, ועוסק בנער שהגיע אלינו בנסיבות טרגיות. מדובר בילד שאמו נרצחה מול עיניו על ידי אביו כשהיה בן שש. במשך השנים, הוא נזרק ממשפחה אומנת אחת לשנייה וממוסד אחד לשני.

העובדת הסוציאלית שטיפלה בו הייתה אמורה לצאת לחוץ לארץ, וביקשה שנקלוט אותו במוסד שלנו לשבועיים. היא תיארה אותו במילים "כמו צמח מהלך" - אין קומוניקציה, אין דיבור, אין שום דרך לתקשר איתו.

כשהנער נכנס למשרדי, הוא נצמד לקיר, הסתכל עליי בעיניים מבוהלות, והשגיח שהדלת תישאר פתוחה. ניסיתי לחייך אליו ולדבר, אבל הוא לא הגיב. ברגע שקמתי מהכיסא, הוא נמלט החוצה.

לאחר שהתברר שאין פתרון אחר, הנער נשאר אצלנו. הוא הסתגל במהירות למערכת - נכנס לכיתה הראשונה שנקלעה בדרכו, התיישב בכיסא הקרוב ביותר ליציאה, ובחדר האוכל תפס את המקום הכי קרוב לדלת. הוא היה הולך אחרי הקבוצה כמו "כלבלב עזוב", שומר מרחק מכולם.

בישיבת צוות, החלטנו לנסות לעזור לו למרות המצב הקשה. המשימה הראשונה הייתה ליצור איתו קומוניקציה כלשהי. מהתיק שלו ידענו שאחרי הטרגדיה הוא דיבר שבוע-שבועיים, ואז נקלע לגמגום קשה מאוד וחדל לדבר לחלוטין.

שמתי לב שהוא עוקב אחרי בכיתה ומתעניין בחומר הנלמד, אך מוריד את ראשו ברגע שאני פונה אלי