הזוהר הקדוש – אותו רגילים להביא באגדות ולקרוא אותו בשולחן שבת – מרבה להגדיל את גודל ערך סיפור יציאת מצרים בלילה הזה. בליל הסדר, כשכולנו ישבנו וסיפרנו, כמה חשוב הדבר לפני הקב"ה – עד כדי כך שאומר הזוהר:
ואז כולם נאספים ומתחברים יחד עם ישראל, שומעים סיפור השבח של ישועת השם הנאמר בשמחה. ואז באים כולם ומודים לקב"ה על כל הניסים והגבורות ועל עם הקודש שיש לו בארץ, השמחים בישועת השם.
אבל ממשיך הזוהר הקדוש עוד קטע חשוב – ואת זה לא בכל האגדות מביאים. שואל הזוהר הקדוש שאלה נוקבת:
הרי הקדוש ברוך הוא גלוי וידוע לפניו כל מה שהיה, כל מה שהווה, כל מה שיהיה. אז מה אנחנו מוסיפים בזה שאנחנו מספרים על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, על עשר המכות, קריעת ים סוף וכל הניסים?
ראינו שהרב חיים פינלנדר בספרו שפתי חיים מביא בשם רבי רוח הלוי ממיר ומעתיק את לשונו מ"דעת חוכמה ומוסר". וזה לשונו:
הן בהבאת ביכורים הן בסיפור ההגדה – התכלית אחת היא: שלא להיות כפוי טובה, ולהכיר טובה לבעל הטובה.
ואז מוסיף הרב ממיר דבר עצום:
"טעות היא במי שחושב שתכלית יציאת מצרים הוא שתצא מזה אמונה בלבד."
אמנם זה אמת ואמת לאמיתה שפסח הוא חג האמונה ויסוד האמונה של עם ישראל – אבל האמונה אינה התכלית הסופית, אלא אמצעי לדבר עמוק יותר.
הרב ממיר מביא ראיה: אילו היה כל יסוד הלילה רק לברר אמונה – מדוע חייבים לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים?
בירור יסודות האמונה הוא עניין שכלי. הוא נעשה על ידי חשיבה, עיון, ולימוד.
"לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – זה תלוי בהרגשת הלב, לא בשכל בלבד.
אומר הרב ממיר בלשונו:
וכך כותב הרב: עניין יציאת מצרים הוא קבלת אור מלכות שמיים – שהוא עניין להיות לו עבדים. היינו עבדי פרעה, ועכשיו אנחנו עבדי השם.
וידוע הכלל שחז"ל אמרו: "כל הכופר בטובתו של חברו – כופר עתיד לכפור בטובתו של מקום."
ובאמת למה זה קשור? האם מה שאדם עושה לחברו קשור לאמונה?
אומר הסטייפלר בספרו ברכת פרץ בפרשת בשלח, נקודה מאוד מאוד עמוקה:
כשאדם קיבל טובה מחברו – הוא בעצם אסיר תודה, כביכול משועבד לחברו. ואם אין לו מידות אמת וענווה – הוא אינו רוצה להיות אסיר תודה ומשועבד. ואז הנפש עושה "פעולה הפוכה":
הוא מתחיל לשנוא את חברו – כדי להצדיק לעצמו את אי-ההכרת הטוב.
הוא עושה לו דברים רעים – ומראה כאילו הוא "הנפגע" כדי לא להכיר טובה.
הוא מגדיל את פגיעותו – כי ככל שגדולה הטובה שקיבל, גדולה יותר "הפגיעה" שהוא ממציא.
מספרים על החתם סופר שהיה לו גמ"ח, ויש שם אבנים קטנות. הוא אמר: "זה נותן למי שרוצה לזרוק על הגמ"ח אבנים לאחר שנעשתה לו טובה – שיזרוק רק אבנים קטנות ולא גדולות."
פעם אמר על מישהו שעשה לו בושות גדולות: "אני לא מבין למה הוא עשה לי כך – הרי לא עשיתי לו טובה כל כך גדולה שיגמול לי כזאת רעה..."
כלומר: ככל שהטובה גדולה יותר, כך עלולה ה"כפיות" להיות עזה יותר!
מסופר על רבי עזרא טיה ראש הישיבה. שמעתי את הסיפור מבעל המעשה בעצמו:
היה בחור בישיבת פרת יוסף שפגע בחברו קשות מאוד. כמה שניסו לפייסו – לא הצליחו. אחד מהחברים, רבי יוסף רפול שליט"א, לקח את הבחור הפגוע ונכנס לראש הישיבה.
הרב ניסה להרגיעו, אמר "לא נורא, כל המעביר על מידותיו מעבירים לו..." – אבל הבחור יצא עדיין לא שקט, לא מתפייס.
אז אמר לו חברו: "בוא ניכנס עוד פעם לרב." נכנסו שוב. אמר הבחור: "הרב, אני לא מבין. עשיתי לו טובות כל כך הרבה – למה הוא עשה לי את הבושה הזאת?!"
ענה הרב: "אם ככה – זה כפיות טובה, ועל זה אני לא מוותר!"
קראו לבחור הפוגע. אמר לו ראש הישיבה:
ובאמת זהו יסוד עצום של כל עבודת השם וכל התורה כולה:
העניין של הכרת הטוב לבן אדם לחברו – ממילא הוא הכרת הטוב לבן אדם למקום.
הם אינם נפרדים. מי שאינו מכיר טובה לחברו – לא יוכל להכיר טובה לקב"ה. ומי שמתחנך לראות ולהכיר טובה לכל אדם – מכשיר את ליבו להכרת טובה אמיתית לבורא עולם.