אשכול 3: מידות הלב - 20 סיפורים חינוכיים מלאים

רשימת הסיפורים:

43. ענווה - משה הרועה הענו והגדי הצמא
44. סבלנות - הלל הזקן והגבר המתרגז
45. אמת - רבן גמליאל והמלך הכזב
46. שמחה - שמעיה ואבטליון ודוד המלך
47. עין טובה - רבי אלעזר בן עזריה ושולחנו
48. שמירת הלשון - מרים הנביאה ולשון הרע
49. התגברות על כעס - הלל ושמאי והגוי
50. התגברות על קנאה - קין והבל ולקח שלמדנו
51. התגברות על גאווה - פרעה והמכות
52. חרטה ותשובה - דוד המלך ונתן הנביא
53. רחמנות - רבי יהושע בן חנניה והקיסר הרחמן
54. אהבה - יהונתן ודוד חברות נצחית
55. שלום בין אדם לחברו - אהרן הכהן רודף שלום
56. צדק ומשפט - שלמה המלך ושתי האמהות
57. חכמה אמיתית - הלל ושלוש השאלות בגג
58. מידת הענוה - רבי חנינא בן דוסא והנחש
59. יראת חטא - יוסף הצדיק ונסיון הפיתוי
60. תשובה מאהבה - מנשה המלך הרשע בכלא
61. חמלה על הבריות - רבקה והגמלים
62. נדיבות לב - אברהם אבינו ושלושת המלאכים

43. ענווה - משה הרועה הענו והגדי הצמא

משה רבינו, המנהיג הגדול ביותר של עם ישראל, היה רועה צאן אצל יתרו בהרי מדין לפני שהקדוש ברוך הוא גילה אליו בסנה הבוער. הכתוב אומר עליו: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה."

יום אחד, כשמשה רעה את הצאן במקום מרוחק במדבר, הבחין שאחד הגדיים הקטנים נעלם מהעדר. משה ספר את כל הצאן ואכן - חסר גדי אחד.

משה יכול היה לומר לעצמו: "זה רק גדי קטן אחד מתוך עדר גדול. בטח הוא ימצא את דרכו חזרה." אבל משה לא חשב ככה. הוא ידע שכל נפש חשובה, אפילו נפש של גדי קטן.

משה השאיר את כל העדר במקום בטוח והתחיל לחפש את הגדי הקטן. הוא הלך והלך במדבר הלוהט, תחת השמש הקופחת, בין הסלעים והעצים. הוא קרא לגדי וחיפש אותו בכל מקום.

אחרי שעות של חיפושים, משה שמע קול חלש של בעירה. הוא הלך לכיוון הקול ומצא את הגדי הקטן עומד ליד מעיין מים קטן ושותה בצמא גדול.

כשראה משה את הגדי, לא כעס עליו שהוא ברח ועשה לו בעיות. להיפך - הוא הבין מדוע הגדי עזב את העדר.

"אוי, גדי קטן שלי," אמר משה בעדינות, "אתה בטח היית צמא נורא, ובגלל זה ברחת לחפש מים. אני מבין אותך! גם אני הייתי צמא מכל החיפושים האלה."

משה כרע ליד המעיין ושתה גם הוא מהמים הקרירים. אחר כך הוא הרים את הגדי הקטן על כתפיו ואמר: "עכשיו אתה בטח עייף מכל ההליכה. בוא, אני אישא אותך חזרה אל העדר."

משה נשא את הגדי הקטן כל הדרך חזרה, תחת השמש החמה, עד שהגיע אל העדר. הוא לא התלונן ולא כעס, אלא דאג לגדי קטן כמו שהוא דאג לעדר כולו.

הקדוש ברוך הוא ראה את מעשה הענווה והרחמים של משה ואמר: "מי שיודע לרעות צאן בענווה ובחמלה כזאת, ראוי לרעות את עמי ישראל."

מיד אחר כך נגלה השם יתברך אל משה בסנה הבוער ושלח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים.

מהסיפור הזה אנחנו למדים שענווה אמיתית היא לדאוג לכל נברא, גם לקטנים והחלשים שבינינו. משה לא הרגיש שהוא גדול מדי כדי לרדוף אחרי גדי קטן, והוא לא כעס על הגדי שגרם לו להזיע ולחפש. במקום זה, הוא הבין את צרכי הגדי ודאג לו באהבה.

(מדרש)

• נקודת מסר לכיתה: ענווה אמיתית היא לדאוג לכל אחד, גם לקטנים והחלשים שבינינו.

• שאלה לדיון: איך אנחנו יכולים להיות ענווים ולעזור לחברים שצריכים תמיכה?

44. סבלנות - הלל הזקן והגבר המתרגז

הלל הזקן היה מחכמי התלמוד הגדולים ביותר. הוא נודע בענוותנותו הרבה, ובמיוחד בסבלנות שלו. בכל העולם לא היה איש שיכל לכעוס את הלל.

יום אחד התערבו שני אנשים האם אפשר להכעיס את הלל או לא. אחד מהם אמר: "בטח שאפשר להכעיס אותו. כל אדם יש לו גבול."

החבר השני אמר: "לא, הלל הוא כל כך סבלן שבלתי אפשרי להכעיס אותו!"

"בסדר," אמר הראשון, "בוא נתערב. אני מתחייב להכעיס את הלל היום - ערב שבת. אם אני אצליח, אתה תשלם לי ארבע מאות זוז. ואם לא, אני אשלם לך."

היה זה יום שישי לפני השבת, והלל היה עסוק בהכנות לשבת. הוא שטף את ראשו במים חמים וחיכה לקראת השבת הקדושה.

לפתע נשמעה דפיקה חזקה על הדלת: דום! דום! דום!

"הלל! הלל! בוא החוצה!" צעק הגבר. "יש לי שאלה דחופה!"

הלל מיד עטף בבגד, יצא לפתח ואמר בקול רגוע ונחמד: "בני, מה אתה רוצה?"

"יש לי שאלה חשובה," אמר הגבר. "למה לבני בבל יש ראשים עגולים?"

הלל חייך ואמר: "שאלה מצוינת, בני. זה בגלל שיש להם חיות חכמות."

הגבר הלך, אבל אחרי זמן קצר הוא חזר ודפק שוב: דום! דום! דום!

"הלל! הלל! עוד שאלה דחופה!"

הלל, שהיה באמצע הכנות השבת, יצא שוב החוצה ואמר: "כן, בני, מה השאלה?"

"למה לאנשי תדמור יש עיניים קטנות?"

"שאלה טובה מאוד," ענה הלל בסבר פנים יפות. "זה בגלל שהם גרים במקומות עם הרבה רוח וחול."

הגבר הלך, אבל אחרי כמה דקות חזר פעם שלישית: דום! דום! דום!

"הלל! עוד שאלה אחרונה!"

הלל יצא שוב, חייך ואמר: "אני מקשיב, בני."

"למה לאפריקנים יש רגליים שטוחות?"

"כי הם גרים בארצות ביצות," ענה הלל בסבלנות.

כעת כעס הגבר ואמר: "תקשיב, הלל! בגללך איבדתי ארבע מאות זוז!"

"איך זה?" שאל הלל.

הגבר סיפר לו על ההתערבות. הלל הקשיב, ואז אמר: "בני יקר, עדיף שתפסיד ארבע מאות זוז, ואפילו עוד ארבע מאות זוז, מאשר שהלל יפסיד את סבלנותו."

הגבר התבייש מאוד וקיבל דרך ארץ חשובה על סבלנות מהלל הזקן.

מהסיפור הזה אנחנו למדים שסבלנות אמיתית היא לא סתם לא לכעוס. סבלנות אמיתית היא להבין שלכל אדם יש צרכים, ולהיות מוכן לעזור לו גם כשזה לא נוח לנו. הלל לא התלונן שהגבר מפריע לו, ולא אמר שיש לו דברים חשובים יותר לעשות. הוא הבין שהגבר רוצה תשובות, ונתן לו תשובות טובות.

(תלמוד בבלי)

• נקודת מסר לכיתה: סבלנות אמיתית מראה כוח ולא חולשה.

• שאלה לדיון: איך אפשר להיות סבלנים כמו הלל כשמישהו מציק לנו?

45. אמת - רבן גמליאל והמלך הכזב

רבן גמליאל היה נשיא הסנהדרין והמנהיג הרוחני של עם ישראל. הוא נודע בחכמתו הרבה ובאמינותו הגדולה. כל מי שהכיר אותו ידע שרבן גמליאל לא אמר שקר מעולם, אפילו במילה קטנה.

יום אחד הגיע לעיר מלך רומאי רשע ושחצן. המלך שמע על רבן גמליאל ורצה לבדוק אותו. הוא זימן אותו לארמון ואמר לו: "רבן גמליאל, יש לי שאלה לך. אמרו לי שאתה חכם מאוד ותמיד אומר אמת."

"אני משתדל לומר אמת תמיד," ענה רבן גמליאל בכבוד.

המלך חייך חיוך רע ואמר: "טוב. אז תגיד לי - איזה מין חיה זה?" הוא הצביע על סוס יפה שעמד בחצר.

רבן גמליאל הסתכל והשיב: "זה סוס."

"נכון!" אמר המלך. "ואיזה מין חיה זה?" הוא הצביע על כלב.

"זה כלב," ענה רבן גמליאל.

המלך המשיך לשאול על חיות שונות, ורבן גמליאל ענה בכנות על כולן.

ואז המלך הצביע על עצמו ושאל: "ואיזה מין חיה זה?"

כל השרים והעבדים שעמדו בחצר הקשיבו בדממה. הם ידעו שזו מלכודת. אם רבן גמליאל יגיד שהמלך הוא אדם, המלך יכעס ויאמר שרבן גמליאל לא ענה על השאלה. ואם רבן גמליאל יקרא למלך "חיה", המלך יכעס שקראו לו בשם מעליב.

רבן גמליאל חשב רגע. הוא יכול היה לחמוק מהתשובה או לנסות להחניף למלך. אבל רבן גמליאל החליט לומר את האמת, גם אם זה יעלה לו ביוקר.

"המלך שאל אותי איזה מין חיה זה," אמר רבן גמליאל בקול ברור. "והאמת היא שהמלך הוא אדם, לא חיה. אדם שנברא בצלם אלוקים."

המלך הסתכל על רבן גמליאל ואמר: "אבל אמרתי לך שאני שואל על חיה!"

רבן גמליאל ענה בגאווה: "ואני עונה על מה שאני רואה. אני רואה אדם, לא חיה. אם המלך רוצה תשובה אמיתית - זו התשובה. ואם המלך רוצה שקר, הוא יצטרך לפנות למישהו אחר."

כל האנשים בחצר החזיקו את נשימתם. הם חשבו שהמלך יכעס מאוד על הדברים הנועזים של רבן גמליאל.

אבל משהו מפתיע קרה. המלך התחיל לצחוק. הוא צחק וצחק, ואז אמר: "רבן גמליאל, אתה באמת חכם! מזה שנים רבות אני מנסה למצוא אדם שיגיד לי אמת גם כשזה לא נוח לו. כל השרים שלי רק מחניפים לי ומפחדים לגולה לי אמת. אתה הראשון שאמר לי את האמת, גם כשחשבת שזה עלול להזיק לך."

המלך נתן לרבן גמליאל מתנות יקרות ואמר: "אני רוצה שתהיה היועץ שלי. אני צריך אנשים שאומרים אמת."

אבל רבן גמליאל ענה: "תודה למלך, אבל תפקידי הוא להיות מנהיג עם ישראל. אני יכול לתת למלך עצה מדי פעם, אבל אני לא יכול להיות עבד של אף אחד מלבד הקדוש ברוך הוא."

המלך כיבד את התשובה הכנה של רבן גמליאל, ומאותו יום הוא התיחס לעם ישראל בכבוד רב.

מהסיפור הזה אנחנו למדים שאמת היא תמיד הדרך הנכונה, גם כשהיא קשה. רבן גמליאל היה יכול להחניף למלך או לחמוק מהתשובה, אבל הוא בחר לומר אמת. ובסוף, דווקא האמת שלו הביאה לו כבוד ולעם ישראל טוב.

(אגדת חז"ל)

• נקודת מסר לכיתה: לומר אמת תמיד נכון, גם כשזה קשה או לא נוח.

• שאלה לדיון: למה רבן גמליאל בחר לומר אמת גם כשזה יכול היה להזיק לו?

46. שמחה - שמעיה ואבטליון ודוד המלך

שמעיה ואבטליון היו שני חכמים גדולים שחיו בזמן בית המקדש השני. הם היו גרים צדק - אנשים שהתגיירו והפכו ליהודים - אבל הפכו להיות מגדולי חכמי ישראל. הם נודעו בשמחה הגדולה שלהם בקיום המצוות.

יום אחד, ערב שבת, שמעיה ואבטליון הלכו יחד מבית המדרש לביתם. הם היו עייפים מיום שלם של לימוד, אבל שמחים מאוד שהשבת מתקרבת.

"שמעיה," אמר אבטליון, "איזה מזל שיש לנו שבת! כל השבוע אנחנו עמלים ועובדים, ובשבת אנחנו יכולים לנוח ולהתחבר לקדוש ברוך הוא."

"נכון מאוד," ענה שמעיה בשמחה. "ואיזה מזל שיש לנו מצוות! כל מצווה שאנחנו עושים מקרבת אותנו יותר לבורא יתברך."

כשהם הלכו ברחוב, הם החלו לשיר ניגונים יפים של שבת. הקולות שלהם היו מלאי שמחה וחיות, ואנשים ברחוב הפסיקו לשמוע אותם.

פתאום, מאחוריהם, הם שמעו קול רכיבה של סוס. הם הסתובבו וראו איש נאה רוכב על סוס יפה. האיש הזה היה דוד המלך!

דוד המלך עצר ליד שמעיה ואבטליון ואמר להם: "חכמים יקרים, שמעתי אתכם שרים בקולות שמחים כל כך. מה גרם לכם לשמוח כל כך?"

שמעיה ואבטליון לא ידעו שזה דוד המלך, אבל הם ענו לו בנימוס: "אדוני, אנחנו שמחים כי השבת מתקרבת, ויש לנו מצוות לקיים."

דוד המלך התפלא: "רק בגלל זה אתם כל כך שמחים?"

"רק בגלל זה?" ענה אבטליון בהתפעמות. "אדוני, איזה דבר יותר משמח מזה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו מצוות לקיים? כל מצווה היא הזדמנות להיות קרובים אליו!"

שמעיה הוסיף: "ותחשוב על זה - כל השבוע אנחנו עובדים ודואגים לחיים. ובשבת אנחנו יכולים לשכוח מכל הדאגות ולהיות רק עם השם יתברך ועם המשפחה!"

דוד המלך חייך. הוא ידע הרבה על שמחה, כי הוא עצמו היה משמח אנשים עם המזמורים היפים שלו. אבל השמחה הפשוטה והטהורה של שמעיה ואבטליון ריגשה אותו מאוד.

"תגידו לי," שאל דוד, "האם יש לכם הרבה כסף? האם יש לכם בתים גדולים או אוכל מפואר?"

שמעיה צחק: "אדוני, אנחנו חכמים עניים. יש לנו בית קטן ואוכל פשוט. אבל יש לנו דבר יותר יקר מכל הכסף בעולם - יש לנו את השם יתברך, ואת התורה הקדושה!"

"ואת החברים הטובים!" הוסיף אבטליון. "ואת הבריאות שהשם נתן לנו! ואת כל הניסים הקטנים שקורים לנו כל יום!"

דוד המלך היה מתרגש יותר ויותר. הוא ירד מהסוס ואמר: "אני דוד המלך. ואני רוצה לומר לכם שלמדתי מכם לקח חשוב. אני חושב לפעמים שהשמחה באה מעושר ומכבוד. אבל אתם מראים לי ששמחה אמיתית באה מהכרת הטוב על מה שיש לנו."

שמעיה ואבטליון השתטחו לפני המלך, אבל דוד אמר להם: "קומו! אתם לימדתם אותי לקח על שמחה. אני רוצה להזמין אתכם לארמון בשבת, כדי שתלמדו את כל החצר שלי איך להיות שמחים במצוות."

מאותו יום, שמעיה ואבטליון היו מבקרים קבועים בארמון, ולימדו את כל הצדיקים שבחצר של דוד איך להיות שמחים בחיים הפשוטים ובמצוות הקדושות.

(אגדת חז"ל)

• נקודת מסר לכיתה: שמחה אמיתית באה מהכרת הטוב על מה שיש לנו.

• שאלה לדיון: איך שמעיה ואבטליון מצאו שמחה בדברים פשוטים?

47. עין טובה - רבי אלעזר בן עזריה ושולחנו

רבי אלעזר בן עזריה היה אחד מחכמי התלמוד, והיה גם איש עשיר מאוד. הוא החזיק עדרי צאן גדולים והיה לו הרבה כסף. אבל למרות עושרו, רבי אלעזר בן עזריה נודע במידת העין הטובה שלו - הוא תמיד ראה את הטוב באנשים ובמצבים.

כל יום שישי, רבי אלעזר בן עזריה היה מכין סעודה גדולה ומפוארת לכבוד השבת. השולחן שלו היה ערוך עם כל מיני מטעמים: דגים טריים, בשר טוב, יין משובח, פירות ועוגות. אבל הוא לא הכין את הסעודה רק בשביל המשפחה שלו.

כל ערב שבת, רבי אלעזר בן עזריה היה שולח את עבדיו ברחובות העיר לחפש אורחים. הוא אמר להם: "לכו ותמצאו לי אנשים שצריכים מקום לאכול בשבת. חפשו עניים, יתומים, אלמנות, או סתם אנשים בודדים שאין להם איפה לאכול."

שבת אחת, העבדים הביאו לבית של רבי אלעזר בן עזריה קבוצה גדולה של אורחים. בין האורחים היה איש זקן שנראה מאוד מפויח ולא מטופח. הבגדים שלו היו קרועים ומלוכלכים, והוא הריח לא טוב.

החכמים האחרים שישבו לשולחן התחילו לרחרח ולעשות פנים. אחד מהם לחש לרבי אלעזר בן עזריה: "רבי, האיש הזקן הזה מקלקל לנו את הסעודה. הוא מריח רע ונראה מגעיל. אולי תבקש ממנו לשבת שולחן נפרד?"

רבי אלעזר בן עזריה הסתכל על החכם שאמר את זה, ואמר: "ברגע." הוא קם מהשולחן, ניגש לאיש הזקן ואמר לו בחיבה: "אבא יקר, בוא תשב לידי במקום הכבוד!"

החכמים התפלאו. למה רבי אלעזר בן עזריה מושיב את האיש המפויח במקום הכבוד?

רבי אלעזר בן עזריה התיישב ליד האיש הזקן והתחיל לשוחח איתו. "איך קוראים לך?" שאל.

"אביגדור," ענה הזקן בקול חלש.

"אביגדור, איזה שם יפה!" אמר רבי אלעזר בן עזריה. "ספר לי קצת על עצמך."

אביגדור התחיל לספר. הוא סיפר שהיה לו פעם בית, משפחה ועסק. אבל לפני כמה שנים נפל עליו רעב קשה, והוא נאלץ למכור הכל כדי לא למות ברעב. אשתו מתה ממחלה, הילדים שלו פוזרו, והוא נשאר לבד ברחוב.

"ומאז," אמר אביגדור בעצב, "אני נודד מעיר לעיר ומחפש אוכל. אני מתבייש מהמצב שלי, אבל אין לי