דיני פיקוח נפש ושליחי מצווה

השיעור היום בעזרת השם יהיה בענייני פיקוח נפש, ונראה כמה אדם צריך להיזהר בשעת סכנה. יש שאלות לא פשוטות, ונצליח גם להגיד הגדרות ברורות. בעיקר השאלה היא מה קורה כאשר זה קורה בתפילה - אדם שנמצא בתפילה, יש סכנה, האם הוא חייב ללכת או לא חייב ללכת ולהפסיק באמצע? נראה האם מותר או שמא הוא חייב. האם הוא חייב ללכת לממ"ד באמצע התפילה או לא חייב? האם הוא רוצה להמשיך את התפילה ולא לרוץ לממ"ד?

בוא נראה - האם יכול להמשיך את התפילה לאחר שהצופר צפר? יש פה הרבה שאלות לדון, גם האם אסור לאדם להישאר במושבים ליד הגבול, או שמא מותר. מה יש כמה הגדרים, לפחות לנסות להבין.

קצת ננסה לראות דבר יותר מסובך - האם מותר לאדם בשביל לעזור לאחרים להיכנס למקום מסוכן? יש עכשיו הרבה מאוד צעירים והרבה אנשים שנוסעים לדרום או נכנסים לשירות וכדומה כדי לעזור למשפחות וכדומה. כמה מותר לאדם להיכנס למקום סכנה בשביל לעזור לאחרים?

במלחמה ובשמחת תורה היו הרבה אנשים שנכנסו בשביל לעזור - לא להציל, אלא להציל חולים וכדומה. חלק מהם לא חזרו, נכון. באופקים, כמדומני, נהרגו שלושה - אחד היה נהרג ושניים שיצאו לעזור. האם אדם שיודע את המצב, האם מותר להיכנס או אסור להיכנס? ננסה לדון ונסה לראות יש הגדרים מסוימים.

המשנה המפורסמת ביומא

נתחיל קודם כל בהגדרה המפורסמת ביותר - המשנה המפורסמת ביומא. המשנה שם דנה על יום כיפור של מי שחולה, ואז המשנה עוברת לדיני פיקוח נפש ואומרת:

"מי שנפלה עליו מפולת: ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק עובד כוכבים ספק ישראל - מפקחים עליו את הגל. מצאוהו חי - מפקחים עליו, ואם מת - יניחוהו."

גם בשבת רגילה, לא רק ביום כיפור. על האדם שנפלה עליו מפולת ויש לנו המון ספקות - מפולת ולא יודעים בכלל אם הוא נמצא שם או לא נמצא שם, אולי הוא הספיק לברוח. לא יודעים. גם ספק חי ספק מת - אולי הוא כבר מת, חבל על הזמן לפקח את הגל. ובכלל לא יודעים אם היו שם כמה אנשים, חלק היו יהודים חלק גויים, לא יודעים מי נפל שם. ספק עובד כוכבים ספק ישראל - אפילו כל הספקות האלה, מפקחים עליו את הגל. כל הספקות האלה שזה ספק מאוד כפול - מפקחים את הגל. מצאוהו חיים - מפקחים, ואם מת - יניחוהו.

כמובן, המשנה שואלת, הגמרא שואלת: מה החידוש "מצאוהו חיים מפקחים עליו ואם מת יניחוהו"? אולי זה גוי? למה, אפילו גוי? כתוב "ספק עובד כוכבים ספק ישראל" - גם אם ספק, מפקחים עליו את הגל. אם ספק - כן. אם ודאי גוי - לא. ודאי גוי - ודאי שלא מפקחים. ודאי גוי - לא מפקחים.

חוץ מרופאים בבית חולים. רופא בבית חולים יש לו בעיה - יש להם חובה לטפל בכל אחד. אם רופא לא יעזור לגוי ומישהו יעשה על זה סרטון או משהו כזה ויפרסם את זה, גם הגויים לא יעשו לך זהות. ודאי שבמקום אחר יבוא רופא גוי בארצות הברית או בכל מיני מדינות אחרות - יגיד או בצרפת, לדוגמה (שם זה מעורב מאוד) - יבוא שם צרפתי ויגיד: "תשמע, היהודים לא מטפלים בגויים, הגויים לא יטפלו בזה." זה ודאי יקרה, זה לא אולי. אם רופא לא יטפל ומישהו יפרסם את זה, זה ודאי יקרה, לא אולי.

לכן, אדם שהוא רופא צריך לטפל. אבל אם מישהו מקבל הודעה ממד"א והוא רואה שזה גוי לפי המקום - הוא יודע שזה גוי ודאי - שלא יצא, ודאי שישאר בבית ולא ילך לעזור לו. אסור, ברור שאסור לו. הוא לא מד"א, אף פעם לא יתפסו אותו, לא יגידו לו כלום. הוא לא חייב כלום, הוא איש פרטי, לא חייב כלום.

אם הוא במד"א - מד"א הולכים רק ליהודים? לא, רק ליהודים. הם הולכים - אם הם יודעים, אם כבר הגיעו, שוב פעם מאוחר מדי, כי שוב פעם יתפרסם ויהיה מסוכן שוב פעם. אבל אם הוא יודע מראש, ודאי שלא יצא. לא חייב כלום, הוא לא חייב, אין לו שום חיוב.

הוא מתנדב. הוא שם עליו את המדים של איחוד הצלה. יש שם דרכים - הוא נציג של איחוד הצלה. איחוד הצלה, אחד הצלה - אם הוא הגיע לשטח גם בזמן שיש שני ארגונים - איחוד הצלה וזקא - על אותו ערך והם נלחמים על זה שיקבלו כל אחד את ההכרה שלו. ולכן אם אתה אומר שאתה איחוד הצלה, אז אתה מרגיז לזקא. אם אתה אומר שאתה זקא, אתה מקפיץ את איחוד הצלה.

הצלה לא חייבים ללכת, אין דבר כזה. זה לא מתנדבים, גם זקא זה בהתנדבות. רוב האנשים שמתנדבים זה פרטיים, עמותות. זה ארגון רשמי שיש לו היתר, הוא עובד. אין פה אף אחד שמחויב לצאת, אין פה אף אחד חייב.

אני ראיתי את גיסי - הוא היה מתנדב הצלה. מתי שהוא רצה הפעיל, מתי שהוא רצה הלך, מתי שהוא רצה לא הלך. היום זה סיפור אחר, אולי יש קריאה, אולי יש חובה. היום יש גם קוד - יש גם קוד שמקבלים אם זה יהודי או רוסי, אולי גם רוסי יש כזה קוד. עדיין לא ברור.

אם אתה יודע מראש ואתה לא - אין לך בעיה של מה יאמרו הגויים ואין לך בעיה של מה יאמרו הגויים - אז רק על יהודים מפקחים את הגל. על הגוי אין היתר. למה? כי כל היתר הוא שיחיו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכדומה. אם הוא גוי, אין עניין - לא מחללים שבת בשביל גוי.

אז מה המשנה מתרצת "מצאוהו חי מפקחים"? הגמרא מסבירה שהמשנה היא לומר שאפילו אם אתה יודע שתפקח ותרוויח רק כמה שעות - לא שהוא יחיה הרבה זמן, הוא יחיה בזכות זה רק כמה שעות - אפילו בשביל כמה שעות, "מצאוהו חיים מפקחים ואם מת יניחוהו."

בוא נראה מקור שתיים: אם יש תשעה גויים ואחד ישראל - מפקחים? כן, ודאי. כן, ודאי שמפקחים, אפילו רוב גויים לאחד ישראל.

אומר התוספות יום טוב: "פשוט הגמרא, דקאמר 'ספק הוא שם ספק אינו שם' - אם ודאי מפקחים עליו, אלא אפילו ספק חי ספק מת מפקחים עליו. ולא אם ודאי ספק חי ספק מת ישראל, אלא אפילו ספק עובד כוכבים ספק ישראל מפקחים עליו."

כתוב התוספות: "דהלכה כלפיקוח נפש דחויה משום דכתיב 'וחי בהם ולא שימות בהם', שלא יבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל." דהיינו, התורה אומרת "וחי בהם" - כתוב כאן שצריך להיזהר שלא יהיה אף מקרה שמחמת שמירת שבת ייגרם מוות ליהודי. צריך בשביל זה לעשות כל מה שצריך בשביל שלא ייגרם ליהודי מוות. בשום פנים ואופן לא תגרום ידי מיתת ישראל - ששבת לא תגרום אף פעם לידי מיתת ישראל.

מעשה עם החזון איש

החזון איש היה פעם בקום המדינה, והתחילו לבנות בתי חולים. היה חסר בתי חולים בקום המדינה, והתחילו לבנות בתי חולים. שאלו אותו האם מותר לבנות את בית החולים בשבת. מה הייתה השאלה? אמרו לו: הרי כאשר יהיה עוד בית חולים, יהיו פחות מוות - יצילו עוד אנשים. אז יהיה מותר לבנות בשבת, כי בית החולים יציל עוד אנשים. בוא נבנה את בית החולים, אמרו לו. בוא נבנה אותו גם בשבת. שאלו אותו למה? כי כמה שיותר מהר נסדר, כרגע חסרים מיטות, חסרים רופאים, אין סיכוי שמישהו יותר טוב, למנוע מוות. מה ההגדרה?

מה התשובה? התשובה הייתה ישירה. יש היתר של פיקוח נפש, אבל זה כאשר אתה רואה מישהו לפניך - אתה רואה חשש פיקוח נפש לפניך. אבל אם נתיר לנו, נתיר גם לרופא ללמוד רפואה כדי שיגמור יותר מהר, הוא יהיה רופא, ונתיר גם לעשות את הכביש בתל אביב שיותר מהר יבואו - כל רופא בעולם תוכל להתיר ככה.

אמר להם החזון איש: ההיתר של פיקוח נפש זה רק כאשר יש לך חולה לפניך, אז מותר.

הלכות אכילה ביום כיפור

עוד דוגמה נראה - השולחן ערוך פוסק את זה. עוד דוגמה שהשולחן ערוך פוסק שאפילו בספקות מאוד גדולים: אומר השולחן ערוך, אם שניים אומרים צריך לתת לו אוכל ביום כיפור, ואפילו מאה אומרים אינו צריך - אפילו החולה עצמו אומר שאינו צריך, אנו עושים לפי השניים. תעשו טיפול או אכילה או כל דבר כזה, ומאה רופאים אומרים לא צריך, ואפילו החולה עצמו אומר לא צריך - גם מאכילים אותו, מאחר ששניים אומרים צריך. למרות שהרבה מאוד רופאים אומרים שלא צריך, הוא יכול להסתדר בצום ביום הכיפורים. אם יש שני רופאים שאומרים שצריך, אז מאכילים.

למה שניים ולא אחד? למה שניים ולא אחד? אחד לא מספיק. כמו שאתה מוצא בתורה, תמיד אתה רואה "על פי שנים עדים יקום דבר." אחד מול מאה - זה לא. אחד מול חמישים - לא. שניים מול מאה - אז כמו אחד מול חמישים. לא. שניים יש להם קיום בתורה, שהתורה אמרה "על פי שנים עדים יקום דבר." כמו עדות, רק שניים נאמנים, לא אחד.

איך אחד יכול להאכיל בכוח? צריך אחד שיחזיק את החולה ושני שיאכיל.

כללי פיקוח נפש מהמקורות

עד כאן הגמרות המפורסמות שאנחנו רואים מכאן שאדם לוקח בפיקוח נפש - אפילו ספק גדול מאוד מאוד, ובשביל שחס ושלום אדם - "וחי בהם ולא שימות בהם" - שיחיה ויוכל לקיים המצוות.

נעבור עכשיו למקור ארבע, ושם נראה קצת דברים אחרים. זה הגמרא במסכת פסחים:

"אדם הבודק חמץ - אין מחייבים אותו להכניס ידו לסדקים לבדוק מפני הסכנה."

אדם שבודק חמץ, אל תלך לבדוק בחורים בסדקים שיש בהם סכנה. איזה חורים וסדקים? לא נדבר בבית שלנו - אין אצלנו בדרך כלל בבית שלך. אחרי הכל, הבית נחשב בטוח, הבית נחשב טוב. פתאום איזה נחש? איזה סכנה בבית שלו?

אבל בואו ננסה לדמיין איך היו פעם. פעם היו חיים על האדמה. כשחיים גם בזה, היו חיים על האדמה. וכאשר אתה חי על האדמה, יש לך הרבה בעיות. לא פשוט. פעם היו חיים על האדמה. היום חיים בבתים. אבל אז היו בתים שבנויים על אדמה, יש בתים שבנויים על אדמה - זה פרטיים, בלי מרצפות, לא עם ריצפות. אם זה כך, נכנסים לך מזיקים.

בואו נבין ושם. פעם אדם חי על האדמה בלי ריצפה, בלי ריצפה. היית יכול להרים את האבן ולראות עקרב מאחוריה. ריצפה זה כבר היה. לא הרבה שנים. אני זוכר שהייתי תינוק כבר חי על אדמה, אפילו לא צריף מאיפה. יש לי תמונות, אני יכול להראות לכם - חיים על האדמה.

קצת ונראה מה מדברת הגמרא. איזה סכנה? על איזה סכנה מדובר?

אומרת הגמרא: "סכנת עקרבים." יש שם בחורים וסדקים עקרבים, כי עקרב משתמש. איך משתמש? איך הוא משתמש כל השנה בחור הזה? מסוכן. איך הוא יכול להשתמש? עקרבים - זה לא משתמש. לא צריך בדיקה - גם רק אם החמץ יתגלגל לשם. אם הוא לא משתמש, לא צריך בדיקה, לא יתגלגל לשם.

לא חוששים ממקום שלא מכניסים בו חמץ באופן ברור. במטבח איפה שעושים על השולחן, מתחת לשולחן - אם זה מקום שלא משתמשים, לא צריך בדיקה שם. לא חוששים.

מדובר, למשל, שהיה לו קיר ונפל. לא נפל הקיר ויש קישוטים (לא יודע מה קרה), נפל הקיר ועכשיו הכל שם גל. והוא רוצה - השתמש כל השנה שם, אבל עכשיו יש שם חמץ, יש שם גם חמץ וגם כל מיני עקרבים לא נעימים.

שואלת הגמרא: למה היא בדיקה בכלל? והרי החמץ שנפלה עליו המפולת, הרי הוא כמבואר. החמץ שנפלה על המפולת - אז אי אפשר להגיע לשם, איך הוא יגיע לשם? איך הוא יאכל את זה? החמץ שאי אפשר להגיע אליו הרי הוא כמבואר, אי אפשר.

אומרת הגמרא: כאן שאין הכלב יכול לחפש אחריו. אחר שהכלב יכול לחפש אחריו - אז אם הכלב יכול להגיע לשם ולאכול החמץ הזה, אתה חייב לבדוק. מתי אני פטור מבדיקה? רק כאשר נפלה מפולת כל כך שאפילו הכלב לא יצליח להרים את זה. אבל אם זה כמה אבנים והכלב יכול להגיע לשם, חייב בדיקה בפסח, כי עדיין לא נקרא כמבואר - כי כלב יכול להגיע לשם.

ולכן אומרת המשנה: "אין מחייבים אותו לבדוק מפני הסכנה."

שליחי מצווה אינם ניזוקים

שואלת הגמרא: למה? אמר רבי אלעזר: "שליחי מצווה אינם ניזוקים." הרי אדם הולך לבדוק חמץ, הוא עכשיו שליח מצווה. למה הוא צריך לחשוש מפני העקרב? שליחי מצווה אינם ניזוקים.

אמר רש"י תירוץ מעניין: "זה שמתירים לו לבדוק, דילמא בתר דבדיק אתי לאחוויי בתרי." מה אני חושש? הבן אדם הזה איבד מחט - היה פעם, היה לו שם מחט או משהו כזה בקיר הזה שנפל הקיר. הוא מצטער על המחט. מה הוא יכול לעשות? זה מסוכן להרים את הקיר, יש שם עקרבים. שהוא ילך לבדוק חמץ ויגיד: "או, הנה הזדמנות! עכשיו אני מותר לי כי שליחי מצווה אינם ניזוקים," ותוך כדי ימצא גם את המחט. נמצא שהוא מכוון לא רק לשם מצווה אלא גם בשביל המחט, ואז אני חושש שהוא יינזק, כי הוא מחפש המחט.

כך מתרצת הגמרא. אומרת הגמרא: "והתנן גבי שליח מצווה: 'האומר תנו לי צדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לעולם הבא' - הרי זה צדיק גמור." אדם שעושה מצווה גם בשביל מצווה וגם בשביל שיזכה להגנה או לשכר - אין בעיה.

עכשיו יש ביקוש אדיר לציציות. לא נגמר זה. ביקוש אדיר, אפילו בכיכר מדינה עושים, בקריית אתא עושים ברחוב, בירושלים גוללים את הציציות ברחובות. עושים את הציציות, אין ספק. כמה בחורים עושים ציציות! לא גמרו כבר כמה עשו. עושים זה ממש. הייתי רואה תמונה של סרטון - בית כנסת שלם מלא בחורים, כולם יושבים ועושים ציציות. החיילים עושים ציציות, מרגישים שהציציות זה שכר רוחני, עושים שכר רוחני.

לא ספרתי את הסיפור. גם היה אחד שנפצע. היה אחד שלא הוא לא היה עובד, לא היה בצבא, והוא שמע שיש מצב מאוד מסוכן והלך לקח את הרכב ונכנס למקום שיש כמה מחבלים. באיזשהו שלב ירו בו והוא נפל, לא מת אבל נפצע, באותו מקום שהמחבלים. והגיעו החיילים - אין לו מדים, לא כלום. היו בטוחים שהוא גם מחבל ורצו להרוג את כולם לוודא שאין שם אף אחד שיקום. רגע לפני שיורים בו צעק: "חס! אל תירו!" ראו מה קרה? ראו ציציות. אמר: "לא יכול להיות!" המחבלים כאלה לא מתחפשים, לא יכולים להתחפש גם לירושלמי. מחפשים, זהו, לא חושד. כך הציציות הצילו אותו. מקרה הסיפור אפילו כתוב כבר הסיפור.

אז הוא ניצל בזכות הציציות. הוא ניצל. טוב.

הרבה רוצים. בואו נשאל כך: האם אדם שעוטה ציציות רק בשכר? אמרו: "תשמע, זה יכול לעזור לך והכל יכול להגן עליך." טוב, מי לא רוצה הגנה מיוחדת במקומות כאלה? זה לא מצווה?

אומרת הגמרא במפורש: "האומר 'תנו לי צדקה' - לא בשביל שאני כל כך מרחם על העני, אלא בשביל שיחיה בני או שאזכה לעולם הבא." יש לו מטרה חיצונית. אומרת הגמרא: "הרי זה צדיק גמור."

אין בעיה. גם אם אתה עושה מצווה בשביל שיהיה לך מטרה חיצונית, סוף סוף אתה מכוון לשם מצווה - זה מצווה גמורה.

שואל: הרי אנטיגונוס איש סוכו אמר: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס"! אתה רואה שזה לא ראוי לעשות כך? זה נכון, זה מעלה יותר לעשות כך, אבל עדיין גם אדם שעושה כך - זה מצווה. עדיין זה מצווה. זה רק שבגמרא "הרי זה צדיק גמור" - צריך להבין "צדיק גמור" אתה חושב כזה דבר מעניין. פה הלשון במיוחד בכל הגמרא - מה אכפת לך?

אומרת הגמרא שהוא יחפש גם את המחט. סוף סוף מה הוא רוצה? עכשיו הוא מכבד את חובת בדיקת חמץ. גם אם הוא רוצה בתוך כדי למצוא מחט או כל מיני חפצים שנאבדו לו - אין בעיה.

אז אם כך, מה הבעיה? מתרצת הגמרא: "דילמא בתר דבדיק אתי לאחוויי בתרי." יש לנו בעיה אחרת - הוא יבדוק חמץ, אחרי שהוא יגמור לבדוק את החמץ, הוא כבר יהיה שקוע בעניין החיפוש אחרי כל המחטים שהוא מצא שם מתחת, והוא יתחיל לחפש רק את המחטים שנשארו לו מפה. ואז יש לנו חשש - שם הוא יינזק. כך אומרת הגמרא - ולכן אני חושש, דילמא לא תוך כדי, לא תוך כדי, לאחר מכן. ולאחר מכן אני חושש.

כך מתרצת הגמרא, ולכן אסרו לו לבדוק את החורים שיש בהם סכנה, שמא הוא אחר כך יתעסק יותר.

שאלה כללית על שליחי מצווה

יש שאלה מאוד מעניינת וקשה: האם בכל מקרה אנחנו נאמר שליחי מצווה אינם ניזוקים? בואו נחשוב - בכל שליח מצווה, אולי הוא יתעכב אחר כך ויעשה גם דברים אחרים? אדם הולך לאיזשהו מקום להציל וכדומה, אומר שליח מצווה, אבל יכול להיות שאחר כך הוא יישאר גם לשוחח עם אנשים. הוא נמצא שם בשטח, בא נהנה להיות שם. אז מה - בכל מקום נחשוש שם? או שרק כאן בבדיקת חמץ זה מאוד מצוי, כי אדם הולך ויש לו מה שנפל בבית שלו, והוא מחפש הזדמנות? ואז יש הוכחה, לא אחרת.

או בואו נגיד ככה: בואו נגיד אם זה אסור ללכת לשם, מה? אסרו ללכת לכל מקום שיש בו סכנה?

יש מקום אחר בגמרא שכתוב שהקדוש ברוך הוא לא מביא תקלה לידי צדיקים. והתוספות שם אומרים: רק בדברי אכילה. נכון, עכשיו זה הרבה יותר - דברי אכילה, רק זה הרבה יותר חמור. דברים של אכילה - אז הוא לא נכשל. אבל דברים אחרים אין ביטוח.

זה תירוץ ראשון.

תירוץ שני - סכנת כשפים

תירוץ שני בגמרא הוא תירוץ מאוד מאוד מעניין. אמר רב יצחק: לא מדובר כאן באמת בקיר בנוי, אלא משום סכנת כשפים ופלמוס. דתניא: "חור שבין יהודי לנכרי - בודק על מקום שדרכו להגיע ומבטלו בליבו. פלמוס אמר: כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה."

אל תבדוק חורים שיש בין הבית שלך לבין הבית של הנכרי. למה לא? מה יש? מה היא הסכנה הזו? מסכת כשפים שיש שם? אולי תוך כל מיני שדים ורוחות? לא, כי השימוש. איך השימוש? מה קרה עכשיו? יודע מה? כי השימוש עם הוא - הוא נכרי ולא מסיק הדעת שיצא בלילה הוא ויסק נר ומסיק הדעת.

מה הפירוש? אנחנו חוששים שהנכרי השכן הזה בצד השני יראה את היהודי מדליק אורות ומחפש בחורים, ויתחיל להגיד שהוא מניח פה מטענים. הוא עושה אורות, בודק חורים בתוך הקיר שלי! יתחיל להגיד עליו תדמיתו - זה סכנה. ויתחיל להמציא עליו עלילות.

ולכן אמרו: בליבו יבטל חמץ, אל תבדוק את החור שבינך לבין הנכרי למה? לא תדע מה יגיע אליך. יגיד שבן אדם הניח שם כל מיני דברים, כשפים, יודע מה. למימרא היה כל מיני המצאות למיניהם שהוא מחשיד - אני עכשיו לא יודע מה הוא עושה שם כל מיני כשפים למיניהם.

מפני החשש הזה, חז"ל אמרו: אל תבדוק בכלל.

שואלת הגמרא: "ואמר רבי אלעזר שליחי מצווה אינם ניזוקים." אז מה הבעיה?

וכאן הגמרא מתרצת תירוץ אחר בכלל, שהוא יסוד מאוד מאוד גדול בכל ההגדרים האלה. אומרת הגמרא: "היכא דשכיח היזקא" - אם זה נזק מאוד מצוי.

נשמע שמואל: "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני?" היה אומר השם לשמואל: לך תמשח את דוד. אומר לו שמואל: איך אני אלך? שאול ישמע שאני מושח את דוד, יהרוג אותי. ואז הוא אומר לו: מה תעשה? לך תגיד שאתה באת בשביל לבקר שם, תעשה שם קרבן, ואל תגיד שבאת להמשיח. תעשה קרבן לה' וככה לא ידעו שאתה באת בשביל להמשיח את דוד.

אז מה רואים כאן? ששמואל פחד. למה שמואל פחד? שליח מצווה! אלוקים ציווה לו! אלא מה? "היכא דשכיח היזקא" - הוא יתן לב, יבין אותו.

לא, לא. הוא עשה קרבן, הוא בא להקריב קרבן. אמר שהוא בא להקריב קרבן, ואחרי שהוא בא להקריב קרבן, אז הוא אכל איתם ביחד. אז הוא ישב איתם ביחד והתחיל לדבר איתם שהקדוש ברוך הוא רוצה למשוח אחד מהבנים של ישי למלך על ישראל.

כתוב בגמרא במפורש: "ואמרי שליחי מצווה אינם ניזוקים - היכא דלא שכיח היזקא."

הגדרת "שכיח היזקא"

בשאלה הזאת דנו הרבה מאוד במשך הדורות - תמיד השאלה מה ההגדרה של "שכיח היזקא". האם מותר להגיע לישראל עכשיו? הוא לא שאל אותי, אבל למה לא? סתם, לכאורה, למה לא? מקום סכנה, מקום שיש סכנה. אם זה גוי, לא שואל אותי. סתם הוא היה שואל אותי גם לגוי. סוף סוף הוא מסתכל. אם הוא היה שואל אותך, מה היית אומר לו? לא הייתי אומר לו - הוא לא מצווה, הוא לא היה חייב. לא נהרגו פה ישראלים מהקאסמים? אולי נהרגו מהקאסמים האלה, מהטילים? אולי אחד נהרג מטילים? אז הוא אומר: אמור, בואו ננסה להבין מה ההגדרה. קצת ננסה להבין ההגדרה - מה ההגדרה של "שכיח היזקא"?

מה ההגדרה? אתה אומר שבמקום שכיח היזקא, למרות שנקרא שליח מצווה - הוא לפחות חושש שהוא בא לרומם את המוראל וכדומה, זה גם שליח מצווה - טוב, אבל גם אם שליח מצווה, מותר איפה שלא שכיח היזקא, אסור מה ההגדרה של שכיח היזקא?

הוא רוצה לנסוע לקיבוצים שם? הרי לא מסתבר שבקיבוצים מותר? בקיבוצים - בואו נראה גם זה מותר?

שנייה, בואו נגדיר מה אני אומר "שכיח היזקא". יש לגבי דברים מסוימים שתמיד שכיח - זה רוב. רוב זה נקרא שכיח. אבל לא מסתבר בכלל שכאן חז"ל התכוונו ל-51% - זה התכוונו? הרי לא מסתבר בכלל שלשליח מצווה מותר להיכנס אפילו ל-20% סכנה. אם 20% - אחד מכל חמישה מתים, ברור שאסור להיכנס לזה. אם מישהו רוצה לקיים מצוות כיבוד אב ואם ולעזור לו - לעזור לאבא, זה מותר? לא מסתבר. 20% מסוכן - לא נראה שעל כזה מקום הביאו הראיה.

הראיה הפשוטה ביותר: כמה אתם חושבים היה מסוכן על משך הדורות כשאמרו שהנכרים עושים כשפים בקירות? כמה זה קרה? אני לא חושב כאלה. טוב, אז ערב פסח יש הרבה עלילות, אבל כמה היה עלילות? אבל כמה זה מצוי? אחד למאה? לא היה ודאי. שלא בנוגע גם להיות, כמה היה? יודע - היה פה ושם.

אז מה ההגדרה של "שכיח היזקא"? לא מסתבר שמה ההגדרה.

הגדרת הרב עוזיאל

הרב בן ציון עוזיאל כותב את זה הגדרה מאוד מאוד יפה. הוא כותב לגבי משהו אחר - מסתבר שגם כאן כתוב לגבי הלכות תולעים או הלכות שחיטה. שחיטה - מתי צריך לבדוק את הבהמה האם היא טרפה או לא טרפה? איפה שיש מיעוט המצוי - מצוי שיש טרפות - אז צריך לבדוק את הריאות והבשר. או הלכות תולעים - מתי צריך לבדוק? מה הכלל? צריך לבדוק תמרים או לא צריך? צריך לבדוק אגוזים או לא צריך? צריך לבדוק, יודע מה, חסה? חסה - זה לא שכיח. זה כזה - זה 100%. אתה ראית חסה רגילה בלי תולעים? יש כזה דבר? חסה רגילה תמיד יש תולעים. זה לא אולי - כולם תולעים. אם תמצא בלי תולעים, אם תמצא בלי תולעים, זה גושפנקא.

חסה רגילה - חסה רגילה זה לא בלי תולעים. צריך לשטוף אותה, לא לבדוק אותה - לא, כלכלה לא יפה.

אז מה ההגדרה? מתי צריך לבדוק תולעים והכל?

אומר הגדרה מאוד יפה: שכיח פירושו - כאשר אני אעשה סיבוב בעיר, נגיד בירושלים, נגיד אני אקנה עכשיו תמרים מכל החנויות בעיר, באחת מהן אני אמצא תולעים בתמר. זה מצוי - זה לא משהו. זה עכשיו. היום אני אעשה בדיקה - אקנה מעשר חנויות, באחד מהחנויות אני אמצא תמרים מתולעים. וככה מוצאים בדרך כלל בתמר: אם תקנה עשר חבילות, ואחת מהחבילות מסתם תמצא שיש שם תולעים בתמר. כי תמר מיובש יש בו הרבה פעמים תולעים, אלא אם כן אתה קונה תמרים יקרים. תמרים מג'הול המשובחים בדרך כלל אין בהם תולעים, אבל תמרים פשוטים - אחד מכל עשר קופסאות, ואחד מהם מסתמא יהיו תולעים. תפתח, תסתכל, תראה.

או בואו נגיד דוגמה: אדם לוקח פירות מגינה פרטית. לא אומר איזה פרי הוא לוקח - חוץ מלימון (לימון התולעים לא אוהבים), אבל לוקח אשכולית, לוקח קלמנטינה, לוקח - זה חייב בדיקה. למה חייב בדיקה? 100% מתוך הפירות שיש כאן בגינה, אחד מהם מתולע. לא אולי - יש כאן בטוח אחד מהם מתולע. בגינה פרטית תמיד יש תולעים. מי שמגדל בבית מכיר את זה - לא זה החיים. אין לי תולעים? לא מעניין.

מה אתם אומרים? איך תולעים בפירות בגינה? בפירות אומר - לא, אין תזמורת מיוחדת, אין שום דבר. בלי ריסוק, בלי כלום, בלי ריסוס, בלי כלום. לא מרסס כלום, הכל אורגני בגינה. לא אומר שכולם, אבל תמיד יש חלק בתולעים. איזה פרי? גם בפרי שיש, כל הפירות שיש - מנדרינות, הכל. לכולם מדי פעם יש תולעים, כי אתה לא עושה שום ריסוס. מדי פעם בודק בפרי אם יש קרומים כבר עם כתם שחור, זה נכון שתולעים. ממש טרי טרי טרי - זה לא. חוץ מזה, לא משהו מיוחד שם, משהו זה הקול. בגינה זה אתה צריך - זה עכשיו.

למשל, תמרים כתוב במפורש צריך לבדוק. אגוזים - זה שאלה מאוד מעניינת אם צריך לבדוק אגוזים, כי אני לא בטוח בכלל אם נקרא "מצוי". אנחנו נלך עכשיו לעשר חנויות של פיצוחים, ניקח שקית אגוזים, ניקח מעשר חנויות, נפתח אותם - לא בטוח שבאפילו באחד מהם יצאו תולעים. יש פה? לא הייתי רואה בחיים באגוז אמריקאי תולעים. אבל נדיר - אתה אומר נדיר? די נדיר.

אז רוב העולם נראה לי לא בודקים, נכון? אתה בודק אגוזים? לא אוכל, לא אוכל זוחר וכדומה. בני זה, רוב העולם לא בודקים פיצוחים. למה? היום בדרך כלל, חנויות טובות וכדומה שיש שם הסחורה, מעבירים.

אז בואו ננסה להבין מה ההגדרה של מצוי ולא מצוי לגבי זה. אם עכשיו אני אלך, אני אמצא - מה הסכנה? מכל החנויות, באחת מהם אני אמצא דבר שהוא קיים הרגע. זה נקרא "שכיח היזקא".

למשל, דוגמה: אם היינו דנים מצד ההלכה האם מותר לנסוע ברכב (לולא שכבר כולם רגילים), אבל אם היה שאלה הלכתית - היו ממציאים את זה, היו באים לשאול האם מותר לנסוע ברכב. מסתמא התשובה הייתה שאסור. אמרתי מתי מותר. אבל אם אתה שואל למה זה לא? אולי מסוכן וכדומה. אלא מה? כל יום מתים אנשים כמעט כל יום מתים. זה לא משהו שלא - זה כל יום. כל יום לצערנו הרב מתים, נפגעים וכדומה.

אומר: למה מותר? הרי תשאלת "שכיח היזקא"! תשובה היא: דבר שדשו רבים וכולם רגילים. ועוד דבר: מותר בשביל עבודה, בשביל פרנסה - זה יכנס גם לסכנה אם לא תעמוד בשביל סכנה. יש ככה המון עבודות - זה פסוק מפורש שיש בתורה: "ואליו הוא נושא את נפשו." כך כתוב לגבי אדם שעובד. אז בשביל העבודה מותר. וכיוון שעבודה כבר עושים, כבר כל דבר כאלה - וזה דבר שמותר.

אבל עקרונית, אם היה שאלה שעדיין לא היו רגילים כולם לנסוע - לא שהיה כולם רגילים כבר - הייתה השאלה כזאת: האם מותר לנסוע מכאן לירושלים? הייתה באמת שאלה לא פשוטה. הלכה לא קיימא. היום כולם רגילים וכדומה.

כי אפשר להחליט - זה לא מצוי. אתה שומע? כמה אתה שומע כל יום שזה קורה ואדם מת מזה? אתה שומע כל יום מתים? כל יום? הפירוש - כל מי שנוסע נהרג? לא, לא זה. לא קורה כל יום "שכיח היזקא". הפירוש הוא שכל יום מצוי - כל יום את שומע שאנשים נהרגים מזה. זה נזק שמצוי. לא אומר שלא אומרת מצוי - כל יום תאונות דרכים מצוי. כזה דבר. כל יום מחליקים - בן אדם יודע כמה אתה שמעת כל יום שמישהו מצוי.

עכשיו לפי זה, ננסה לנסות להגדיר. לא רוצה להיכנס - כל אחד ינסה לחשוב: האם למשל, האם להגיד שאדם שמגיע לארץ ישראל שם במקום שיש טילים ונופלים - לא יודע להגיד ש"שכיח היזקא" כאן? אתה אומר אף אדם - לא אדם אחד בישראל מת מתחת המלחמה? לא מת, לא מוגדר. זה לא נראה לי. אם בוושינגטון היו שואלים האם מותר לבוא לישראל בשביל זה? לא נראה לי. מה נראה לך? נראה לך "שכיח היזקא" בהגדרה כזאת, שכל יום אתה שומע אנשים מתים ממשהו כזה?

לא, אבל בתקופה מסוימת, בתקופת מלחמה. אז אם הוא ילך לדרום, לקיבוץ שליד יפה - שם אני יודע איפה "שכיח היזקא". איפה? יש לי כאן עכשיו מישהו שהגיע משם לטיול. היה שם בלילה, היה שם. יש נזק. אם הוא הולך לנט"ע שברוכים (ישוב נטע), שברוכים (ישוב נטע) - הגיעו לשכן. אם הוא בנט"ע, הגיעו אליי בלילה - היה שם נזק. פיצצו את כל היישוב.

אז זה כזה מקום כבר "שכיח היזקא". למה? פשוט כל יום יורים לשם. זה לא משהו - תיאורטיים. נפצעים גם שמצוי וכדומה. זה אתה יכול להגיד סכן. אבל להגיד שאדם שנוסע לדרום - אני יודע, זה כבר שאלה יותר מעניינת. כבר כאילו אתה הולך למקום שסכן. זה בכלל לא כמו הוא הולך לתל אביב. זה לא נראה - זה לא דבר מצוי "שכיח היזקא". הפירוש שלא שבאחוזים אתה הולך לבדוק כמה אחוז, אבל דבר מצוי וכדומה.

ולכן זה כזה מקרה - אם מותר זה.

דוגמה מעשית - ללכת לבית כנסת

דוגמה: מישהו שאל - מישהו ניגש לרב ושאל אותו האם מותר ללכת להתפלל בקריית אתא. ואין בית כנסת אחר. אין לי בית כנסת אחר. אמר: אין לי בעיה אם מותר ללכת להתפלל בבית הכנסת הזה. הוא שאל עליו - אמר אין איסור. למה? אתה הולך למצווה, ואפשר לקרוא למקום כאן - לא "שכיח היזקא" כאן. שכיח? בבית כנסת? מה זה יכול להיות? בבית כנסת אחר אין בעיה. למה אתה הולך לזה? שאין לו בית כנסת אחר.

זה היה לו בתחום שם, או שאם לא - הוא לא ילך, אין לו משהו קרוב אליו. והוא בא לשאול. זה אי אפשר לקרוא לכזה דבר - יש לך מצווה. לא קשה לקרוא לזה "שכיח היזקא" כאלה. לכזה דבר שאין פה כלום, לקרוא לדבר זה "שכיח היזקא" - קשה לקרוא לכזה מקרה.

זה ההגדרה לגבי אדם שהולך למצווה - צריך שיהיה מקום "שכיח היזקא", רק אז חז"ל אסרו.

מקור חמישה - מעשה עם רב

נסיים במקור חמישה. אומרת הגמרא: "באו מיניה דרב, שאלו לרב הונא ורב חסדא: מהו למיתי קדמת או מאחר לשמועי דרשה?" היו אנשים שגרו מחוץ לעיר ורצו לבוא לשמוע את הדרשה. האם מותר להם לבוא מוקדם בבוקר או מאוחר בערב כדי לשמוע את הדרשה? בזמנם, נסיעה מחוץ לעיר בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה המאוחרות הייתה מסוכנת. לא ראו כלום, היה חושך, והיו מדי פעם גם גנבים ולסטים. ולא היה פשוט לנסוע בלילה.

אמר להם: "עליי ועל צוואריי." כמובן, הצוואר הופיע כאן. שיבואו - אני לוקח את האחריות, מה שנקרא. היום אחד הבעיות העיקריות זה מי לוקח את האחריות. מי לוקח את האחריות? אתה שואל בקריית אתא - אתה הרבה פעמים מישהו לומר: אתה לא פותח את בית הספר? פיקוד העורף מרשה. מה הבעיה? מי יקח את האחריות?

חרדים למרות שמותר - פיקוד העורף מרשה לפתוח וזה הכל, סגור. שיקחו על עצמם. אתה רואה הכל סגור. שים לב, כל בתי הספר סגורים למרות שפיקוד העורף מרשה לפתוח. כאן למה? מי יגיד "עליי ועל צוואריי"? זה הבעיה. אין פה עדיין.

אולי אם דוד ברקוביץ היה פותח, אתה היית פותח? פותח ראש עיר למה לא פותחים? משה, הם - מי שיקח אחריות? ככה אמרו.

אתה הייתה לוקח אחריות בזמנו? אתה היית האחראי הזה שפותחים? אתה היית אחראי? אתה היית אחראי להחליט: אני פותח או אני לא פותח? יודע, אין מה. אין לי מה. בית הספר? בית ספר זה החלטת ראש העיר. רב כמו שהוא מותר להחליט. ראש העיר הוא מחליט.

עכשיו, בתל אביב הוא שולח. גם שיש ממ"ד, גם מותר לפתוח, גם פה, גם מותר לאכין. למה? אין מי שיגיד "עליי ועל צוואריי". זה הבעיה כאן. למה ראש עיר מפחד? מה זה? חלילה קורה משהו, ראש עיר... זה מה שאמרנו. ביבי זה מה שאמרנו - מה זה? וצריך שמישהו יגיד "עליי ועל צוואריי".

במקרה שם היה מי שיגיד. שמע, צוואריי - טוב. אמרו לו: טוב, אתה אומר שנבוא לשיעור, אפשר לחזור הביתה? אפשר לחזור הביתה? מה עושים עכשיו? אחרי שיעור זה היה מצווה. אמר להם: הוא לא יודע מה לענות. אחרי שהם באו, היו שם בשיעור, אמרו לו: מה לחזור? לא יודע להגיד לכם תשובה. טוב, לא יודע מה להגיד להם תשובה.

אמר רבי אלעזר על תשובה: אמר להם יש לנו קבלה בידינו - "שליחי מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם." כך מקובל בידינו, שמה ששליח מצווה גם כאשר הוא חוזר לא יינזק.

יש דעה אחרת - מה? יש רק בהליכה? יש דעה אחרת. יש דעה שרק בהליכה ולא בחזירה. יש דעה כזאת בגמרא. אז הוא פוסק כאן - אתה רואה שכאן הוא פסק, גם הגמרא פוסק לפחות כאן, הגמרא פוסקת: "לא בהליכתם ולא בחזירתם."

ר' יהונתן בן אלישע אומר: "כלפי שאמרה תורה 'ולא יחמוד איש את ארצך' - מלמד שפרתך רועה באפר ואין חיה מזקתה, מנקבתך בשדה ואין אדם מזיקה."

היו מה? כאשר עלו לרגל, היה להם פחד מה שקרה בשמחת תורה. אל תחשוב - כולם עולים לרגל. לא שנשאר קצת חיילים לשמור. הפרק אומר תחשוב - תראה מה קרה כאן. היה זה שהיה, קצת תראה מה... תן לעצמך שהם יודעים שכל עם ישראל... רק תנסה לדמיין: כאשר היום המחבלים יודעים שכל החיילים עולים לרגל, כולם עולים לרגל, מה אמור להיות? סכנה! איך אפשר? העורף מופקר! אתה יודע מה זה? תראה מה יכול לקרות כאשר צריך... זה תן לעצמך שהם יודעים שכולם עזבו. אתה יודע איזה מסוכן זה? איך הלכו? איך עשו? ולא מתים.

שפעם לא היה פלסטינאים? גרו בעזה כבר אז. באותו מקום אני מכשיר בעזה, וזה כמו שמסופר במסכת סוטה - היו אלפי שנים. מה זה? לא בעזה מאז ומתמיד גרו יהודים בעזה, גם יהודים גם ערבים. אם נחזור לשם, יהיה בסדר - אל תדאג.

בזמן פרעה כבר שם היו גרים גויים ומיעוט איזה יהודי. סתם דרך אגב, איזה יהודי מפורסם גר בעזה? הגמרא אומרת שמה. לא יהודי מפורסם - לא, זה יהודי מאוד מפורסם. רב מאוד מפורסם. אדם שיש לו כבר בעזה. רב ישראל נג'ארה היה מחבר "ריבון עולם." "ריבון עולם" ו"עולם עלמין" - איפה הוא גר? נג'ארה - פטור. ישראל נג'ארה איפה גר? בעזה. עזה. אמנם שיש לו קבר עד היום בעזה. עד היום, לא שמרו אמנם שהקבר לא קיים - שברו לו, לא שרפו לו, לא שרפו את הקבר שלו. הוא היה גר שם ועד היום הקבר קיים.

תחפש - גם יש גם מישהו שביקר שם לא בתקופה האחרונה, אבל לפני זה. היה בית כנסת עתיק, יש כמה דברים. ואז נמחק לי זה. טוב.

אז ואז היו גרים בעבר יהודים זה. אז מה? אז איך עלו? איך עלו כל עם ישראל? היו יכולים לבזוז אותם.

אומרת התורה - מה הבטחה של התורה? "ולא יחמוד איש את ארצך." מלמד שפרתך רועה באפר ואין חיה מזקתה. אתה מוצא בהמה בשדה - ואין אדם מזיקה. נס! ועלו רגל וחומר ומר - יש דרכם להינזק, להינזק בני אדם שאין דרכם להינזק ככה - וכמה טוב.

"אין לי אלא בהליכה. בחזירה מניין? תלמוד לומר: 'ופנית בבוקר והלכת לאוהליך' - מלמד שתלך ותחזור ותמצא את אוהליך בשלום." האוהל נמצא - לא בזזו, לא שברו, לא באו לא עכברים כאלה, ולא רק בבהמה ולא משהו. תמצא את אוהליך בשלום - זה נס אדיר. אם תדמיין כמה זה נס, יכול להיות.

מכאן אומרת הגמרא ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים - לא בהליכתם ולא בחזירתם."

סיכום

למדנו כאן קצת את השיעור שבני אדם לא ניזוקים...

נערך על ידי יהודה טאוב - מומחה לעריכת ותמלול שיעורי תורה על ידי בינה מלאכותית בצורה מאוד מדויקת.
לפרטים: 052-7139520