"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם"
(שמות יז, ח) – פרשת בשלח
בפרשת בשלח מסופר כיצד לאחר שאמרו בני ישראל "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" – מיד הגיע עמלק. משה שולח את יהושע לקרב, ועולה לראש הגבעה עם אהרן וחור. כאשר ידיו של משה רמות – גובר ישראל; כאשר ינוחו – גובר עמלק. "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ." לאחר הניצחון, ה' מצווה: "כָּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר... כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם."
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִשְׁכָּח"
(דברים כה, יז–יט) – פרשת כי תצא
לפני שנבין את מהות עמלק ואת מלחמתנו בו, יש לעמוד על שאלות יסוד מרכזיות:
מהותו של עמלק אינה כפירה במציאות ה', אלא כפירה בהשגחתו הפרטית. עמלק יכול להודות שיש בורא עולם – אך טוען: "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה', עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ" – הוא בשמים ואינו מתערב בעניינינו הקטנים כאן בארץ. כל מה שקורה – מקרה הוא.
שמו "עמלק" נגזר ממליקה – חיתוך ראש העוף מגופו. הוא מפריד בין ה' לארץ, בין הראש (המוח) לגוף (הלב). הוא מודה בדעה שיש אלוקים בשמים, אך מכחיש שיש "ה' בקרבנו" – שה' נמצא ממש עכשיו, בפרטי חיינו.
כולנו מאמינים שיש בורא לעולם – אבל האם ה' נמצא עכשיו ממש? האם זה שהילד שלי בוכה באמצע הלילה הוא מאת ה'? האם זה שהשכנה מפריעה לי עכשיו הוא גם מאת ה'? מחשבות אלו – "ה' שכח אותי", "דברים קטנים מדי בשבילו", "הוא לא מתערב בבחירה חופשית" – אלו הן שורשי עמלק שבלבנו.
לכן כתב הרמב"ם בי"ג עיקרים: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים." לא לחינם זהו האני מאמין הראשון – כי זוהי האמונה הקשה ביותר לקנות ולחיות.
בני ישראל לא הסתפקו במציאות ה' – הם ראו את עשרת המכות ואת קריעת ים סוף! השאלה שהסתפקו בה הייתה אחרת לגמרי: האם ה' נמצא כאן, עכשיו, בתוכנו? האם הוא מנהל את הפרטים הקטנים של חיינו?
רש"י בפרשת כי תצא כותב: "אם שקרת במידות ובמשקלות הווי דואג מגרוי האויב." מדוע הקשר? שקר במשקל ובמידות נובע מחוסר אמונה שהבורא מנהל את הכלכלה – ואז מגיע עמלק, אבי השיטה של "הכול מקרה".
וכיצד הגיע המן הרשע? עם ישראל ראה שבעים שנות גלות חולפות ולא נגאלים. אחשורוש משתמש בכלים של בית המקדש. חשבו שה' עזב אותם. כאמור ביחזקאל: "אשה שגרשה בעלה – כלום יש לו עליה?" ה' ענה: "אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם" – ה' לעולם אינו עוזב את עם ישראל. אך כשחשבו כך – הגיע עמלק.
חז"ל שאלו: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה?" ותירצו: "אלא לומר לך שכל זמן שהיו ישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים; וכשלא – גבר עמלק." (משנה סוף פרק ג דראש השנה)
לפי כמה מהפרשנים: לא כאשר משה מרים ידיו מנצח ישראל – אלא כאשר ישראל חזקים באמונה, משה מסוגל להרים ידיו. כשנחלשו בתחושת "כוחי ועוצם ידי" – לא היה למשה כוח להחזיק ידיו. ידיו של משה היו מד הרוחניות שהראה לעם ישראל את מצבם הפנימי.
לכן דווקא במלחמת עמלק הוטל על ישראל דבר יוצא דופן: לא לעשות השתדלות כלל, אלא להיות מרוכזים לגמרי ב"אין עוד מלבדו." החת"ס מסביר: בכל מלחמה אחרת – תוך כדי האמונה נדרשת גם השתדלות. אך כאן, כדי להרוג את עמלק – נדרשת אמונה טהורה בלבד. כי אם תאמין שה' הוא הבעל הבית האמיתי, לעמלק לא יהיה שום כוח נגדך.
"וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ"
תרגום אונקלוס: "פריסן בצלותא" – פרושות בתפילה
מדוע אנו מתפללים כל כך הרבה? לא כדי שירד שפע – אלא כדי לחיות ולהפנים לליבנו שה' הוא נותן דעת, מחזיר בתשובה, מנצח את האויב. תפילה היא קניית אמונה. מי שלא יודע זאת עלול להתפלל עשרות שנים וליבו לא ישתנה. רק מי שבא לתפילה כדי לשנות את ליבו – יצליח לאט לאט להפנים שבורא עולם הוא הבעל הבית היחיד.
המלחמה לה' בעמלק מדור דור – אינה מלחמה עם גויים ששמם עמלק, שאיננו יודעים היכן הם. המלחמה היום היא עם תרבות עמלק שנדבקה בנו – עם החסרון באמונה שה' אוהב אותנו, לעולם אינו שוכח אותנו, וכל רגע הוא עושה לנו טוב.
בכל פעם שקורה לאדם מקרה – עומדות לפניו שתי אפשרויות:
אם זכה האדם וחשב "זה מאת ה' ולטובה" – הרג את עמלק והצליח להשכין את ה' בארץ. וזה מה שה' נתאווה: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם." ואם חלילה לא – הגביר את עמלק בארץ.
נחשוב: אילו היינו שם בימי המן, היינו רואים בעינינו את המן כועס על מרדכי ורוצה להרוג את עם ישראל. היינו צריכים להאמין: זה תיאטרון בובות בלבד! ה' הוא המנהל. אך התיאטרון הזה מתקיים אצלנו בבית כל יום – כשהילד עושה כך, כשהשכן מפריע. האם אנו שייכים למשפחת המן – או לזרע היהודים המשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים?
כתב הכל בו: "שכל מי שנותן מחשבת היגון בלבבו קרוב לכפור בה' יתברך."
כשאדם עצוב – הוא חי את עמלק, חושב שקרה לו רע ושוכח: "כָּל מַאן דְּעָבֵד רַחֲמָנָא – לְטַב עָבֵד."
עמלק בגמטריא = ר"ם (רמ"ו = 316 = 316). מה הקשר? גאווה זו עמלק – אדם חושב "אני עשיתי". ואילו ענווה פירושה שאדם זוכר: "ה' נתן לי את הכול." כל פעם שאדם גאה – הוא חי את עמלק. כל פעם שאדם שמח – הוא מנצח את עמלק, כי שמחה מגיעה מכוח האמונה שה' איתו ואצלו.
ולכן: חג פורים הוא חג של שמחה – כי כאשר מנצחים את עמלק יש שמחה. "כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ, כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָּטָחְנוּ."
"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ"
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"
(דברים ח, יד–יז)
אומר התרגום על "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל": "הוא הנותן לך עצה לקנות נכסים." כלומר: האדם עושה מעשים – אך מכוח העצה שה' הכניס לליבו.
הקשה רש"י בפרשת כי תצא: מה הקשר בין מידות לעמלק? מה עסקו של עמלק בפרשת בין אדם לחבירו ולאשתו?
עמלק הוא המפריד – כשמו שהוא "מולק" (חותך): בין אדם לבוראו ובין איש לאשתו. הוא בא ברפידים – בפירודים. "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" ו"וַיְזַנֵּב בְּךָ" – שניהם עניין של פירוד. במגילת אסתר: המן אין לו שלום בית, ולכן מצווה "שיהיה כל איש שורר בביתו." הוא מפריד בין אחשורוש לאשתו. לכן אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה עמלק.
מתי מגיע עמלק המפריד בין איש לאשתו? כאשר אין דבקות בה'. כפי שיעור הדבקות של האדם בה' – כך אשתו דבקה בו. וכן להיפך: כשאדם דבוק באשתו, זוכה וה' נדבק בו.
כפיות טובה היא שורש עמלק – "הכול מקרה" פירושו שאין מה להודות עליו. הרגל הכרת הטובה בבית – להתבונן "מי הביא לי זאת, מי הכין" – מחזק את האמונה שה' נותן הכול. ולכן: ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי – מיד אחרי הניצחון על עמלק. וכן הופעת המן-תבלין מרמזת למן שעליו אמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" – כפיות טובה.
שלוש מצוות יש במחיית עמלק כפי שכתב ספר החינוך:
א. חיוב לומר בפה – נלמד מכפל "לא תשכח / זכור": לא תשכח בלב, זכור בפה. מדוע לא מספיקה מחשבה כמו בזכירת מרים? כדי לעורר את הלב לדבר היטב. וכן כתבו ספרי הקודש: "האמנתי כי אדבר" – מתי מושרשת האמונה בלב? כי אדבר! כשהלשון מורגלת לדבר דברי אמונה – תושרש האמונה עמוק בפנים.
לפי רוב הפוסקים (וכך פסק המשנה ברורה) – חיוב דאורייתא לקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה. מקורו בגמרא מגילה: "כתב זאת זכרון בספר – מה להלן בספר, אף כאן בספר." למעשה, אשה שאינה יכולה לבוא לבית הכנסת – לפחות תקרא מתוך חומש (שערי ימי הפורים).
הרא"ש (ברכות פ"ז סי' כ) מביא שרבי אליעזר שחרר עבדו כדי להשלים מניין – כי מצוות עשה דאורייתא לקרוא פרשת זכור בעשרה. הטעם: תכלית הזכירה היא המחייה והמלחמה בעמלק, וכשם שמצוות המלחמה עיקרה על הציבור – כך הזכירה עיקר מצוותה בציבור (מהר"ם שיק). למעשה המנהג להקפיד שגם נשים תקראנה דווקא במניין.
בשנה מעוברת: הגרשז"א פסק שכשרבנן מעברים השנה – גם הזיכרון מתרחב בהתאם.
המגן אברהם (סי' ס) כתב: "כשיאמר 'לשמך הגדול' – יכוין לזכור מעשה עמלק שאין השם שלם." ומבאר הבני יששכר שהמצווה לזכור כל יום היא מדין "לא תשכח" – כדי לא לעבור על הלאו.
כתב המנחת חינוך (מצווה תרד): "נראה דאף במקום סכנה מחויב למחות זרעו של עמלק." כי התורה ציוותה להילחם, ומסכנים נפש במלחמה – אם כן גזירת הכתוב היא שאפילו ספק נפשות מחויב במצווה זו. חידוש גדול: בניגוד לשאר המצוות שנדחות מפני פיקוח נפש – מחיית עמלק שאני.
ספר החינוך פוטר נשים – "כי להם לעשות המלחמה, לא לנשים." אך המנחת חינוך תמה עליו: מלחמת מצווה – הכל יוצאים, אפילו כלה מחופתה! ועוד: מי עמד בסוד ה' לדעת מה הטעם? ולכן מסיק שנשים חייבות, ופסק לחייב אותן.
ג' זמנים: בכל יום / פעם בשנה / פעם בחיים. ג' חיובים: בלב / בפה / מתוך ספר תורה.
נמצא שנחלקו הפוסקים האם מצוות הזכירה היא אמצעי למחייה – או מצווה בפני עצמה. ולפי מה שביארנו, מובן שזוהי מצווה עצמאית: מצוות המחייה אינה רק להרוג אנשים ששמם עמלק, אלא למחות את העמלק שבתוכינו.
כל פעם שקורה לך מקרה שלא כשורה – זכור שהכול מאת ה' ולטובה. בזה זכית למחות את עמלק.
מלחמת עמלק אינה מלחמה פיזית בלבד – היא המלחמה הפנימית בין האמונה שה' מנהיג הכול, לבין תרבות עמלק האומרת "הכול מקרה." כשאדם מחזק בליבו שה' משגיח עליו בכל רגע – הוא מכלה את עמלק מהעולם. זהו גם הסוד של מגילת אסתר: ללמד שה' הוא "הצייר" שמשתיל מחשבות בלב כולם, וכל "מקרי" המגילה הם הנהגת ה' הנסתרת.
המצווה לקבל את הרע באהבה – היא המצווה היחידה בשו"ע שחייבים לקיימה בשמחה, כי היא: מחיית עמלק, "ושכנתי בתוכם", קניית אמונה, ותכלית הבריאה לגלות אחדותו יתברך.