סיפורים מתוך השיעורים הראשונים בחומש דברים
ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר. עכשיו הם עומדים בעבר הירדן, מול הארץ שחיכו לה כל כך הרבה זמן.
משה רבנו כבר זקן, והוא יודע שהוא לא יעבור איתם את הירדן. לכן הוא עושה משהו מיוחד: הוא מדבר אל כל עם ישראל, דברים אחרונים מהלב, כדי שיזכרו אותם כשייכנסו לארץ.
כך מתחיל חומש דברים, החומש החמישי והאחרון בתורה.
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל
ובכיתה, ביום שהתחלנו ללמוד את הספר הזה, גילינו שבתורה אין מילה סתם. אפילו התאריך כתוב בה בדיוק.
המורה שאל שאלה שנשמעת קלה: מתי משה דיבר אל בני ישראל? איזה תאריך זה?
הפסוק אומר:
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ
ארבעים שנה אחרי יציאת מצרים. החודש האחד עשר. היום הראשון של החודש.
ילדה בכיתה חישבה בראש: החודש הראשון הוא ניסן, אז השני אייר, השלישי סיוון... ואם סופרים עד החודש האחד עשר מגיעים אל שבט.
כן! ראש חודש שבט. היום שבו משה רבנו התחיל את הדברים האחרונים שלו לעם ישראל.
מה אפשר ללמוד מזה? שמשה לא חיכה. הוא ידע שנשאר לו זמן קצר, כחמישה שבועות, והוא מילא כל יום בתורה.
הפסוק השני בספר אומר:
אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ
המורה שאל: מי יודע איפה זה חורב?
הילדים התחילו לחפש. מישהו אמר שיש בית ספר בשם הזה. מישהו אמר שיש מרכז קניות בחיפה. מישהו הציע לפתוח את רש״י ולחפש שם, אבל רש״י לא כותב את זה במפורש. כולם חיפשו, והחיפוש לא נגמר.
אז המורה גילה: חורב הוא הר סיני!
למה קוראים להר סיני בשם חורב? זו שאלה קשה, והמורה אמר שאין צורך להיכנס אליה עכשיו. אבל הוא הראה על המפה: חורב, הוא הר סיני, נמצא כאן. משם הולכים דרך הר שעיר, ומגיעים עד קדש ברנע, שנמצאת כאן, קרוב לארץ ישראל.
עכשיו אפשר להבין מה התורה מספרת: זה המרחק בין המקום שבו קיבלו תורה לבין שערי הארץ.
משה רבנו אומר לבני ישראל בפסוק: הדרך מחורב עד קדש ברנע היא אחד עשר יום בלבד.
אחד עשר יום! קצת יותר משבוע וחצי. ואיפה אנחנו אחרי ארבעים שנה?
המורה שאל את הכיתה: למה הפסוק מספר לנו את זה? מה משה רוצה להגיד להם?
רש״י מסביר מה משה אמר: ״ראו מה גרמתם!״ הדרך הקצרה ביותר מחורב לקדש ברנע, דרך הר שעיר, היא אחד עשר יום. ואתם, בני ישראל, הלכתם אותה בשלושה ימים בלבד! כל כך הרבה מיהרה השכינה להביא אתכם לארץ. אבל אחר כך חטאתם, ובגלל זה סבבתם סביב הר שעיר ארבעים שנה.
ההבדל בין אחד עשר יום לארבעים שנה הוא לא בדרך. ההבדל הוא באיך מתנהגים.
כשעושים את רצון ה׳, הדרך מתקצרת. וכשלא, גם דרך קצרה יכולה להתארך מאוד.
המורה אמר שהוא רוצה לתת דוגמה מהזמן שלנו, של דבר שנראה כאילו ייקח המון זמן, ובסוף לקח כל כך מעט.
הוא סיפר על מלחמת ששת הימים. בחזית הדרום, תוך יומיים בלבד, נכבשו רצועת עזה ואזורים נרחבים בסיני. והכיתה הקשיבה בשקט להקלטה על הימים ההם.
ובירושלים? כשנכנסו לעיר העתיקה ולהר הבית, המורה אמר שזה לקח רבע שעה. כך הוא סיפר, ואמר לכיתה: זה בלתי יאומן.
ומה הוא רצה שהכיתה תבין מזה?
כשעם ישראל עושה את רצון ה׳, ה׳ עוזר, והדברים הגדולים מסתדרים בזמן קצר מאוד. כמו שהיה אפשר להגיע לארץ ישראל באחד עשר יום.
המורה הגיע לפסוק השישי, ושאל את הכיתה לקרוא אותו:
ה׳ אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה
כלומר: ״מספיק, ישבתם בהר הזה מספיק זמן.״
בני ישראל היו כמעט שנה סביב הר סיני. שם קיבלו תורה, שם בנו את המשכן, שם למדו. זה היה מקום מיוחד מאוד, והיה קשה לעזוב.
אבל ה׳ אמר להם: הגיע הזמן. יש ארץ שמחכה לכם.
כשהמקום שבו אנחנו נמצאים נעים לנו, קל להישאר. אבל ה׳ יודע שיש לנו עוד יעד, ולפעמים הוא אומר לנו: ״בואו, זה הזמן לזוז.״
בפסוק השביעי ה׳ מצביע על המסלול:
פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו
המורה אמר שהפסוק הזה בא לגלות לנו דבר חשוב: איפה בדיוק נמצאת ארץ ישראל, ועד לאן היא מגיעה.
הוא הראה לנו תמונה, ובתמונה היו מסומנים האזורים שהפסוק מזכיר:
התורה לא משאירה אותנו לנחש. היא נותנת לנו מפה, עם שמות. ארץ ישראל היא לא רק מקום: היא מתנה שנתנו לנו עם כתובת מדויקת.
הפסוק אומר ״הר האמורי ואל כל שכניו״. המורה שאל: מי הם כל שכניו?
הכיתה הסתכלה בתמונה וניסתה לנחש. ואז הגיעה התשובה מרש״י: ״עמון ומואב והר שעיר.״ אלה שלושה עמים שגרים לידו.
והמורה שאל עוד שאלה: איך קוראים היום לכל האזור הזה, של עמון, מואב והר שעיר? ואחת התלמידות ענתה נכון: ירדן.
אז הפסוק אומר לנו בואו אל הר האמורי ואל השכנים שלו, כלומר אל האזור שאנחנו מכירים היום כממלכת ירדן.
תחשבו: האם זה אומר שצריך לכבוש גם אותם?
רגע, כאן מתחילה הקושיה...
המורה אמר: ״שימו לב, יש כאן בעיה.״
בפרק א׳ כתוב: בואו אל הר האמורי ואל כל שכניו. ורש״י מסביר שהשכנים הם עמון, מואב והר שעיר. כאילו שאומרים לבני ישראל: לכו, קחו את הארץ שלהם.
אבל מה כתוב בפרק ב׳? המורה פתח את החומש וקרא עם הכיתה:
על אדום (בני עשו): ״אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל״.
על מואב: ״אַל תָּצֻר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה״.
על עמון: ״אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּרֶה בָם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה״.
זה הפוך לגמרי! בפרק א׳ כתוב ללכת, ובפרק ב׳ כתוב שאסור להילחם בהם.
המורה שאל: איך זה יכול להיות? שאלה כזאת, שבה שני פסוקים נראים סותרים זה את זה, היא בדיוק מה שאוהבים לברר בלימוד תורה. כל קושיה היא הזמנה לחפש תשובה.
איך אפשר לפתור את הקושיה? כדי להבין, צריך לחזור אל הברית בין הבתרים, כשה׳ הבטיח לאברהם אבינו ארץ.
רש״י מספר (בפרק ב׳): ה׳ נתן לאברהם עשרה עמים. שבעה מהם ניתנו לבני ישראל, והשלושה הנוספים הם קֵינִי, קְנִזִּי וקַדְמוֹנִי. ומי הם? רש״י אומר: עמון, מואב ושעיר.
מדוע התורה אומרת שאסור לכבוש אותם? כי בסוף ה׳ נתן אותם לצאצאים אחרים: אחד לעשו, ושניים לבני לוט, ״בשכר שהלך עם אברהם למצרים ושתק״ ולא סיפר שהיא אשתו. ה׳ זוכר טובה לכל מי שעשה חסד.
אז בפועל, בני ישראל לא יכלו לכבוש את האזור הזה, כי ה׳ כבר נתן אותו לאחרים.
וזה לימוד יפה: ה׳ לא שוכח לעולם שום טוב שעשינו, גם אם עבר זמן רב.
עדיין נשארה שאלה: אם הכול כל כך ברור, למה הפסוק בכלל כתב ״ואל כל שכניו״?
בשיעור למדנו הסבר: אילו בני ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל, היה מותר להם לכבוש את כל האזור הזה. הארץ שהובטחה לאברהם הייתה גדולה יותר. אבל בגלל החטא, החלק הזה נשאר בידי אחרים.
זה אומר לנו שהחטאים לא רק מאריכים את הדרך, כמו באחד עשר יום שהפכו לארבעים שנה. הם גם משנים את גודל המתנה.
אבל יש כאן גם חדשות טובות. אנחנו לא תקועים. אם חטאים יכולים להרחיק, אז תשובה ומעשים טובים יכולים לקרב. ובכל פעם שאנחנו בוחרים בטוב, הדרך מתקצרת בחזרה.
ככה התחיל חומש דברים: במפה, בשאלות, ובדרך אחת שאפשר להגיע בה אל ארץ ישראל.
בסוף השיעור המורה חילק דף עבודה, והסביר אותו תוך כדי, כדי שאף אחד לא יתקשה. זה קל מאוד, אמר, ואי אפשר שזה יהיה קשה למישהו.
הילדות והילדים התחילו לעבוד. מי שסיים ראשון קיבל נקודה טובה. ובדף הסתתרה טעות אחת, שצריך היה למצוא ולתקן. ומי שמצא אותה, קיבל עוד נקודה.
אחר כך קרה הדבר הכי יפה: ילדים התחילו לעזור זה לזה. מי עזר לחברה לתקן, ומי עזר לשניים, ואפילו לארבעה. והמורה חילק נקודות טובות, לא רק למי שידע, אלא גם למי שעזר.
כי חומש דברים מלמד אותנו דבר אחד חשוב: הדרך מתקצרת כשהולכים בה יחד, ועושים בה טוב.
הילדים יצאו מהכיתה עם שלוש שאלות: איפה חורב? כמה זמן לוקחת הדרך? ומי הם כל שכניו? ועם ידיעה אחת גדולה: ה׳ רוצה להביא אותנו הביתה.