מדינת התורה - החזון והמציאות

פתיחה והכרת תודה

ברשות הקהל הקדוש, רבנים, ראשי ישיבות, דיינים חשובים, אברכים מופלגים - באמת אני מתפעל כל שנה יותר ויותר. פשוט לא האמנתי שיהיה כזה ציבור כאן. אבל באמת גם הכמות, גם האיכות והגיוון - אנחנו פוגשים פה את כל הקשת של יראי השם מכל הסוגים שכולם כאיש אחד, בלב אחד, פונים אל עבר משכן השם כאן במקום הזה.

זה נכון לא רק מטפורית - זה ממש כפשוטו: פונים למשכן השם במשמעות המילולית. וזה סוד האחדות היהודית, האחדות התורנית האמיתית - אחדות שהיא לא מטרה בפני עצמה אלא יש לה תוכן. לאחדות הזאת - אחדות שהתכלית שלה זה פנייה אל האחד והיחיד שהוא מלכנו ומושיענו, הוא בחר בציון ושם ישב לו. אשרינו, אשרינו שזכינו להיות בניו.

הנס של הכינוס - התגברות על ההתנגדות

בדרך הטבע, רבותיי, לא היה סיכוי לאסיפה הזו להצליח. אנחנו אלה שיושבים פה זוכים - כמה היינו בהתחלה? ובמשך שנים השתרשה בקרב רבים התנגדות מובנת לכל מה ששמה של ציון נודף ממנו. הכל בשם השקפה: "ציון זה ציונות, וציונות זה רשעים והתחברות להם", וכך נגמר הדיון.

אבל היום, כשרואים את ההמונים - באמת המונים - שגדושים כאן את האירוע, את כל יראי השם מכל הגוונים, מכל הגילאים, מכל העדות והחוגים - קהל איכותי של תלמידי חכמים ואנשי רוח וחזון לצד אנשי מעשה, רואים את התופעה הזאת - התופעה המופלאה הזאת - מבינים שהרצון של בורא עולם שבחר בציון ובחר בעמו ישראל, הרצון הזה, הביטוי הזה של תורת השם, הוא יותר חזק מכל ההשקפות ומכל מיני רעיונות שמנסים להכניס לנו כמנגינות זרות בתוך היהדות.

החזון - בין התפילה למציאות

ואם כן, עם הדברים, אנחנו צריכים להביט קדימה ולראות מה השם דורש מאיתנו כעת. איך מקדמים את התכלית של הבריאה? איך מוצאים מקום לשם כפי שדוד המלך התאווה בשעתו? ובמקום הזה, למרגלות המקום בו בחר השם, אנחנו מתחברים למהלך הבא - מהלך שבעזרתו יתברך יביא אותנו לעבר הגאולה השלמה.

אנחנו עומדים ערב יום מתן תורתנו וערב קריאת פרשת במדבר - בה כל ישראל חונים יחדיו מול המשכן, איש על דגלו, אבל כולם כאחד עם הפנים לקודש. עם אותה מגמה של דוד המלך: "נדרתי, אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב". ובאו כולם בברית יחד - לא כל אחד לבדו.

כי כנסת ישראל, חפצת חיים, חפצת קרבת השם, חפצת קדושה וטהרה, ומה שישראל שואפת לחדש ימיה כקדם - לחזור לחיות לפני השם, חפצת קדושה, כמו שהקדוש ברוך הוא הבטיח שיהיה לנו לאלוהים. לחזור לחיות לאור פניו בכל תחומי החיים הציבוריים והפרטיים של כל אחד ואחד.

לעשות בגאון את שם השם מעל במת ההיסטוריה עד היום בו יהיה בית השם בראש הערים ונשא מגבעות, לזכות ליום בו ידעו כל אפסי ארץ כי השם אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, ונשגב השם לבדו ביום ההוא.

לבדו - לא לצד נשיא ארצות הברית או נשיא רוסיה וכל מעצמה אחרת. איך אומר הנביא: "עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב השם לבדו ביום ההוא".

איך מגיעים לחזון הזה?

איך מגיעים לאותו יום? איך מוצאים מקום לשם כאן בעולמנו? מה יכול לעשות ארגון כמו שלנו? הרי אין לנו כוח פוליטי ולא כסף ולא קשרים. אולי מסירות הנפש והשקעה אדירה - באמת שרבים רבים נותנים מכל קיבלו. גם הכנס הזה לא היה יכול להתקיים.

אבל יש לנו דבר אחד שחזק יותר מכל האמצעים החיצוניים - יש לנו חזון. יש לנו אמת ברורה שאנחנו הולכים לקראתה. אנחנו רואים בקצה הדרך את הגאולה השלמה, את השכנת השכינה בבית השם. אנחנו רואים לנגד עינינו את מדינת התורה שהולכת ומוקמת. אנחנו רואים כיצד עם ישראל שב לארצו והוא מוריש את אויביו. אנחנו רואים כיצד התורה הקדושה יוצאת ממקום החבואה באהלים הקדושים הופכת לספר החוקים המחייב של האומה.

החזון, החזון הזה מחזיק אותנו, נותן בנו כוחות, מאפשר לנו להתגבר על כל המכשולים.

החיבור של החזון למציאות

אני אנסה לדקדק קצת יותר לגבי החזון. באמת אין יהודי חרדי, אין יהודי ירא שמיים שלא שותף לחזון שלנו. הרי על זה אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום, כבר 2000 שנה.

אבל הנושא שקדושת ציון באה לחדד - החידוד שלנו, אם תרצו לקרוא לזה כך - זה החיבור של החזון למציאות. הקו שנמתח בין המצב הנוכחי לבין המצב הרצוי. קו מלשון כיוון, מלשון תקווה. תקווה שהיא לא תקווה הירטילית שיקרה משהו ניסי שלא תלוי בידינו, אלא הקו שבכוחותינו להתחבר אליו, ללכת בו ולהגיע דרכו ליעד.

התמודדות עם תפיסת הגלות

בתוקף הגלות הקשה איבדנו תקווה ממשית לשינוי המצב, וכך נולדה מקרבנו השאיפה לגאולה שמנותקת מההיסטוריה, שאין לנו בה כל חלק.

הרי ביחס לחיי הפרט כולם ידעו שצריך להתפלל וצריך גם השתדלות. אבל ביחס לאומה, באיזשהו שלב קצת נשכחה ההבנה ולפיה אין כל כך מה לעשות, ובמילא נותרה רק תפילה.

ואותן שלוש שבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא לעורר ושלא לעלות בחומה - הן הפכו מתיאור מצב קודם, מתיאור מצב הגלות הקשה, הן הפכו מזה לקביעה מוחלטת, כאילו זהו נגזר עלינו לנצח - לגלות, כי אבדה תקוותו של ישראל.

עד ששכחו כי השבועות מיוסדות על הפסוק: "אם תעוררו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". עד שתחפץ! וכאשר השם חולל נפלאות בארץ ובוקק ארץ ומלואה כדי להודיע לכל יושבי ארץ כי הגיע שעת החפץ - לצערנו, לדאבונינו, את הרואה מנומנמת, נבוכה, אינה יודעת כיצד להתמודד עם העת החדשה.

החמצת ההזדמנות ההיסטורית

וכאן, לפני 58 שנה, כאשר הדוד נקש בחוזקה על הדלת ורק רצה להיכנס - לא היה מי שפתח לו. "פשטתי את כותנתי איכה אלבשנה, רחצתי את רגלי איכה אטנפם". לא הכרנו את גודל השעה ולכן עוד לא הגענו למנוחה ולנחלה.

פרשת דרכים בהווה

והיום אנחנו עומדים על פרשת דרכים. ובכל יום שעובר מתברר יותר כי לא ניתן יותר לפסוח על שתי הסעיפים.

העם היהודי הולך ומתכנס לארצו. לפי סימנים רבים אנחנו כבר עומדים במצב של רוב יושבי תבל, ואם לא עכשיו - זה רק תוך זמן קצר זה יקרה.

והטשטוש והבלבול שהיה כאן ממקום המדינה עד היום מפנה את מקומו לבהירות - או לאחר. בין שתי דרכים. יש רק שתי דרכים. את זה אנחנו צריכים לדעת. וככל שנכיר בכך מוקדם יותר, כך נוכל להתערך למאבק על נפש האומה.

שתי הדרכים העומדות לפנינו

שתי דרכים לפנינו. והמסמך הסכיזופרני שנקרא מגילת העצמאות שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, על מזכורתו של העם היהודי צד זכויות שוות לאויב הערבי, לכל גוי באשר הוא אדם - המסמך הזה הוא נחלת ההיסטוריה.

המציאות לא יכולה לסבול את השקר. המציאות לא יכולה לסבול את השקר ונתונה להחליט בין שתי אפשרויות: או מדינת כל אזרחיה - כפי שהשמאל והעמקים מנסה לקדם בגלוי, או מלכות השם שחוקתה היא התורה הקדושה.

ולדאבונינו, ולכאבנו אין שום גוף במערכת הפוליטית שמציע על כך בגלוי, ללא גמגום.

כישלון האליטות הישנות

האליטות הישנות הצליחו לצבוע בשחור את המונח הקדוש שנקרא מדינת הלכה. ונציגי הציבור הדתי רועדים בבתיהם, מתפתלים ומתרצים, מסבירים למה זה לא בדיוק כמו שאומרים. אומרים: "אנחנו לא ממש נגד הערכים הדמוקרטיים המערביים שמקוללים כל כך בעיני השם".

מטרת הכנס - הצהרה גאה על החזון

אז טוב שהשם נתן לנו את הכנס הזה כדי שלפחות גוף אחד יאמר בגאון: אכן, אנחנו רוצים את מלכות השם! אנחנו רוצים מדינת הלכה! אנחנו סבורים כי חוקי התורה הקדושה טובים לאין ערוך מחוקי בשר ודם!

אנחנו מאמינים בכל ליבנו בהבטחת התורה כי זהו התנאי המוחלט לישיבתנו בארץ, ושאסונות נוראים יבואו אלינו אם לא ניישם את החזון הזה.

אנחנו מקיימים בעצמנו את הפסוק: "ויכון ליבו בדרכי השם". איננו מתביישים בתורה הקדושה. וכמו שאנחנו לא מתביישים במצוות המעשיות, אנחנו גם לא מתביישים במושגים, ברעיונות, ובצורת החשיבה התורנית השונה במהותה מצורת החשיבה המערבית שמנסים להלעיט לנו מתוך שטיפת מוח שיטתית.

דוגמאות לחשיבה תורנית מול מערבית

אנחנו לא מתביישים לומר שכשם שמותר להגביל את זכותו של האדם לישן במקומות ציבוריים כי זה מזיק לסביבה, כך ביתר שאת מותר להגביל את זכותן של נשים מופקרות ומופרות ללכת במלבוש חובה ברחובותיה של עיר, כי גם זה מזיק לרבים.

אנחנו לא מתביישים לומר שהכלל המערבי - הוא לפיו זכותו של אדם לעשות ככל העולה על רוחו בתנאי שאינו מזיק לזולת - כלל זה בנוי על ההנחה ולפיה חטאים כלפי המקום הם לגיטימיים בעיקרון. זה סותר תורתנו הקדושה שקובעת עונשים חמורים למי שמורק את פי הבורא, ואף מבטיחה לאומה עונשים קשים על כך.

המוסר התורני במלחמה

אנחנו לא מתביישים לומר כי איננו מתכוונים ליפול במלכודת התודעתית של אלו המאשימים את ישראל ברצח ילדים כתחביב. אנחנו לא משיבים להם את דברי ההבל הנשמעים מפי דוברי הממשלה שלפיהן הצבא הישראלי הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ודברי השטח המגונים עוד יותר על חיילים שלנו שנהרגים כדי שלא לפגוע בילדי המחבלים של מחר.

כן, אין שום דבר מוסרי בלמות ולאפשר לאויב לטבוח בנו. ואין שום סיבה להצטער אם ימותו כל תושבי עזה - עם הילדים ועם הנשים ועם הזקנים ועם כולם. מי שהחליט להילחם לישראל הוא שגורם להם למות.

כך חשבו גויים נורמליים במלחמת העולם השנייה כשהשמידו מהיסוד ערי גרמניה. ואין סיבה שהיהודים, שאמורים להיות עם חכם ונבון, יהפכו לטיפשים ויפלו במבוכה בגלל הרעל הפרוגרסיבי שמוזרק לנו דרך הוורידים באמצעות התקשורת.

תגובה לאסון ברוכין

אנחנו לא מתביישים - אגב, היום התבשרנו באסון הגדול שנהרג בנה של האישה הקדושה מהישוב ברוכין שנרצח על ידי הישמעאלים הערורים. ואנחנו גם בדבר הזה אנחנו לא מתביישים לומר:

כמו שכן, אני כבר מתאר לעצמי את כל ראשי המדינה מצטטים את ביאליק כמשורר הלאומי שאמר: "נקמת נער קטן לא ברא השטן".

אתם יודעים למה ביאליק אמר את זה? הוא אמר את זה כי הוא עזב את וולוז'ין. הוא עזב את התורה והמצוות ואת המושגים היהודיים. אבל אם הוא היה נאמן לתורה, מה תורתנו אומרת על הדברים האלה?

"בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע."

זה המוסר היהודי! זה המוסר השפוי! זה המוסר השלם שלא מתבייש בזהותו, במהותו, בזכותו על הארץ. המוסר השלם שלמד את הפסוק הראשון בתורה ולא מתיחס לעצמו כפולש בארצו.

הבעיה היא שכפי שפעם היו יהודים שהתביישו בלבוש שלהם, במראה שלהם עם הזקן והפאות, במנהגים המיושנים לעומת הגויים הנאורים והיפים - אז היום יש יהודים שנראים בדיוק כמונו, אני כאן אפילו שרים עם כיפה שחורה, אבל הם מתביישים במהות הפנימית של התורה, בערכים ובמושגים וברעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם המושגים המערביים שאנחנו צריכים לעקור אותם מהשורש.

נושא גיוס החרדים - בהירות עמדה

אם הזכרנו כבר את הנושא של איך צריך לנהוג פה במדינה יהודית, אני חייב לחזור על הדברים שנאמרו כאן בנושא של הצבא. נאמרו כאן בשנה שעברה לגבי גיוס חרדים וצריך לחדד אותם שוב.

בגלל שהוויכוח מופרז, כל מיני סיסמאות לאוויר, ורבים אינם יודעים להבחין בין תחילה לכלה ובין טיעון תורני אמיתי לבין דבר גדול של כאלו שחושבים שהם מזכים את הציבור בזה שהם מוצאים כל מיני הסברים ותירוצים למה אנחנו לא מתגייסים.

אז בואו נעשה קצת סדר:

עיקרון יסוד - הצבא כערך

כל צבא יהודי זה ערך חשוב ונעלה ומחויב במציאות. וכל מי שלמד תנ"ך ושס ופוסקים - הדברים ברורים לו כשמש בצהריים.

זכות גדולה היא להילחם למען כיבוש הארץ ולהשמיד את אויבי ישראל. זכות עצומה היא להמיט את נקמת השם בצריו.

אנחנו הציבור החרדי - שאמירים לדקדוק ההלכה והשאיפה להדר בקיום המצוות - רוצים, מייחלים, שואפים לקיים את המצווה הזאת!

בהדגישם שאמורים להיות בימים אלו - באים העם היהודי נתקף בחמה בחיתות האויב הערבי שבתוכנו, הסרקים שבעוקבנו והצבועים שבצידנו שרוצים לרשת את ארצנו. זכות גדולה היא לכל מי שנלחם באויב האכזר הזה, הוא מכריע אותו. בין הוא עושה זאת במדים ירוקים או בכל דרך אחרת.

אנחנו אוהבים אהבה רבה את חיילינו, דואגים לשלומם ולהצלחתם בשדה הקרב, רואים את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהסיפור שקורה כאן.

התמודדות עם הביקורת

ומי שסבור שהיחס שלנו למלחמה זה כמו היחס של היהודים באירופה כשפרצה איזו מלחמה בין רוסיה לפולין - הוא לא יודע על מה הוא מדבר. הוא מתעלם ביודעין מכל מציאות החיים שלנו, הוא ביחס התורני הנכון לאותה מציאות ומכל זה שנבואות הנביאים מתקיימות כאן ויש פה סיפור שקורה שהקדוש ברוך הוא מנהיג אותו.

הרצון להשתתף במלחמה

אבל מאוד, מאוד היינו רוצים להצטרף, להשתתף במלחמה נגד אויבי הערבים. עוד היינו רוצים לסייע ולתרום מיכולותינו למען הניצחון המוחלט.

הבעיה במערכת הצבאית הנוכחית

לצערנו, לדאבונינו, לאסונינו ולצונה של מדינת ישראל - המערכת הצבאית הנוכחית נבנתה במשך שנים באופן שיהודי חרדי אשר גדל על העיקרון שלא לבוא לידי ניסיון - יהודי חרדי שפיתח שמירות והגנות מפני העולם החיצוני - הוא יעמוד לפתחו. כאשר הוא נכנס לאותה מערכת צבאית הוא מעמיד את כל מצבו הרוחני בסכנה שאי אפשר לבקש מבחור בן 18 או בן 20 להיכנס לתוכה.

זה עצוב, זה מאוד עצוב. ואנו מאוד רוצים שהמציאות לא תהיה כזאת. אבל בפועל, מה שקורה במיוחד בשנים האחרונות הוא שארגוני הפרוגרס הרדיקליים ביותר, שונאי השם הגדולים ביותר, החדירו לצבא ערכים של סדום. עד שגם בחור דתי לאומי - שהחינוך בו נכלל כמה דגש על התמודדות עם הניסיון מאשר בחינוך שלנו - גם עליו יש ויכוח גדול איך ובאיזה אופן הוא בכלל יכול להתגייס לצבא.

ובנוסף לזאת, אותם ארגוני שמאל הצליחו להחדיר קוד אתי לצבא שמעמיד את חיי החיילים בסכנה פיזית יום-יומית ונוראה בכדי לא לפגוע במה שהם קוראים "חפים מפשע". זה קוד אתי שכאשר תהיה מדינה יהודית הוא יישלח לפח האשפה ביום הראשון. ואני מקווה לומר שגם היום פחות ופחות חיילים מתייחסים אליו.

ההיגיון ההלכתי

הרי אם מותר לחלל את השבת הקדושה - שעליה מסרנו את נפשנו דורות על גבי דורות - בשביל פיקוח נפש, עד כמה קל וחומר בני ונכדי ונינינו! קל וחומר שמותר לעבור על הקוד האתי הסטאליני של השמאל הקיצוני כדי לא למות!

החזון לצבא יהודי

נחזור לענייננו: כאשר נדע שיהודי חרדי אכן יכול להתגייס ולדעת שיש אמת במלחמת השם, והשירות בצבא אינו פוגע במצבו הרוחני - אז אנחנו נשמח מאוד שיתגייס וילחם מלחמת מצווה באויב.

ואגב, אני לא מדבר רק על מי שלא מצליח ללמוד. גם לומדים ותלמידי חכמים הגדולים ביותר יש להם מה לעשות בצבא, ולא צריך שיבטלו מלימודיהם לשם כך. הם יכולים להישאר בעולי התורה והם יהפכו לחיל החינוך של הצבא. הם היו שיתקנו את הדברים שעושים שם כיום.

ואז יבואו קצינים וחיילים לשמוע מפי תלמידי החכמים מהו מוסר הלחימה התורני, מה הן ההלכות שהם צריכים לדעת כשבאים להלחם. את דברי התורה הקדושה על חשיבות הניצחון למען כבוד שמיים.

וחשוב הרבה יותר מגולני וגבעתי, מחיל האוויר, מיחידה 8200 - זה הדבר היחיד שבו אנחנו נמצאים בנחיתות מול האויב. שהאויב יודע טוב מאוד על מה הוא נלחם, וזה מה שמאפשר לנו להכות. זה מה שמאפשר להם להכות בנו וזה מה שמאפשר לנו להכות בהם.

החיסרון הרעיוני, חוסר האמונה בצדקת המאבק על הארץ, חוסר הנאמנות לייעוד העליון של התורה בכל חלקיה - שהיא הייתה המהות הלאומית שלנו כעם השם - את כל זה הולך להשתנות. ואת זה יחדירו בני הישיבות הקדושות לחיילים עצמיים לבני השם.

ואותם בחורי ישיבות שלא מסוגלים לכך ואין תורתם אמנותם - הם יצטרפו ללוחמים השרים למען התורה הקדושה. זה החזון שלנו לצבא יהודי, זה המתווה לגיוס חרדים.

התנגדות המוסד הנוכחי

כמובן, כמובן, המוסד הנוכחי לא מעוניין בתוכנית הזאת. הוא מעוניין בגיוס חרדים נכשלים בלימוד שממורמרים בחוסר הצלחתם בלימוד, באלו שמרגישים לא שייכים לחברה החרדית. ואז הם רוצים לפדות אותם ולאמץ את צורת החיים וצורת החשיבה החילונית.

גם חיצונית הם עדיין שומרים מצוות - הם לא רוצים חרדים בטוחים בעצמם אשר באים להנהיג את הצבא ואת המדינה. יש להם אג'נדה של חילון זוחל לציבור החרדי.

ובהבנת הנקודה הזאת, ורק ממנה, נובעת מלחמת החומה המוקשית כנגד הניסיונות הראשונים לכפות גיוס סלקטיבי לציבור החרדי.

אבל כמו בכל דבר אחר, לבורא עולם יש תוכנית. ואנו מייחלים ליום בו תצא לפועל ונעמוד אנו, יראי השם החרדים ושאר יראי השם, בעמדות הכוח במדינה. ואז הכל יתהפך כרצון השם. אמן.

שאלות מעשיות - מה עושים?

שואלים כמו תמיד: מה למה יפה? כן, כולם באים, אתם צודקים, הכל טוב ויפה. מה, למה יפה? אז חוץ מלעשות כנסים וגיליונות מה אנחנו עוד מציעים?

אז קודם כל, כנסים זה חשוב. אני רואה את התרוממות הרוח כאן. אין ספק שזה משפיע עמוקות על הרבה אנשים במשך כל השנה כולה.

גיליונות זה חשוב. עוד בעוד הגענו מאפס לאן שהגענו, בעיקר בזכות הגיליונות. ואם כל אחד ואחד יכין לו להתאמץ ולהפיץ כפי יכולותיו, אנחנו נהיה במקום אחר לגמרי.

אני פונה לבעלי רכבים ולכל מי שיש לו איזושהי יכולת - באמת להשתתף בחלוקה של הגיליון. זה דבר קריטי.

וכן, שיש פעילויות נוספות שכל אחד יכול לטעון חלק בפי יכולותיו - בגופו וגם בממונו. אתם רואים, זה כבר גוף גדול, שהפעילות - אין מה לעשות - היא עולה הרבה. ואנחנו צריכים שכל אחד שמרגיש שהוא יחיד - נדבר על זה בהמשך ביתר פרוטרות.

רכיב החברות

אבל היסוד החשוב פה שרוצה לדבר עליו זה תחושת החברות. שכל אחד יירגיש שהוא חבר פה. הוא לא בא לבלות איזה ערב נעים, אלא הוא חבר. וכמו שבן אדם מבין שאם הוא חבר בבית כנסת הוא משתתף בהוצאות והוא משתתף בפעילויות המשותפות - אז גם כאן.

הנושא של החברות הוא יוגש בהמשך על ידי הרבנים והחברים. כן, אז שוב, אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות. אנחנו כבר בחודשים הקרובים - אתם תראו מיזמים חדשים. ואני מציע לכל אחד להירשם ברשימת התפוצה כדי להיות מעודכן בהמשך.

רכיב פה של חברות, כמו שאמרנו, ובאמת שכולנו נהיה מחוברים כל השנה ולהרגיש בעת ערבות ואת המחויבות המשותפת - מותלת על כלל ישראל ולא על יחידים.

האסטרטגיה הכוללת - ציבור בעלי התשובה

אבל אם באמת אתם תשאלו מה המהלך הכולל שאתה כאן מתווה לכיוון הנכון ואחרי אתם מאבק כאן בארץ - אני חושב שהמפתח נמצא אצל ציבור בעלי התשובה הענק שהוא בשורת העתיד של מדינת ישראל.

וכבר בספר הקדוש "אם הבנים שמחה" של הרב טייכטל זצ"ל אומר מורנו הרב טייכטל כי המאבק על הארץ יוליד בסופו של דבר שיבה אל השם. ואנחנו רואים במוחש את מאות האלפים - את התהליך המבורך של שיבה לזהות היהודית.

בהתחלה זה רק בדיבורים, בהמשך זה קורה גם במעשים. וצריך לדעת שעולם התשובה שונה היום ממה שהיה בדור הקודם ובזה שלפניו.

כרגע לא מדובר דווקא על אנשים שעוזבים את תל אביב והולכים לגור בבני ברק או בירושלים. מדובר באנשים שנטועים עמוק עמוק בהווייה הישראלית הכללית והם לא ממהרים לעזוב אותה. ואם זה עוד קורה שם תהליך מבורך, תהליך משמעותי ביותר שאם אנחנו נתפוס את המשמעות שלו ואנחנו יכולים להתחבר אליו בדרך נכונה - הכל ישתנה.

החזון למדינת התורה

הדבר מצריך מאיתנו להציב חזון ברור - שמלכות השם אליו יתחברו כל שכבות הציבור האמוני שהוא לב ליבו של העם היושב בציון: חרדים, דתיים, מסורתיים - כולם תחת דגל מדינת התורה.

השקר ש"מדינה יהודית דמוקרטית" פשט את הרגל. זה או יהודית או דמוקרטית. ואנחנו בחרנו: מדינה יהודית, מדינה תורנית, מדינת הלכה. ואם לא מדינת הלכה - אז לצערנו, הלכה המדינה.

אבל דאבה לבורא עולם לא יתן לזה לקרות. עלינו המטרד שמנו - חזרה לכיוון הגאולה השלמה. מדינת התורה קום תקום.

קריאה לפעולה

בואו נציב את החזון: יושבים כאן תלמידי חכמים גדולים, יושבים פה רבנים, ראשי ישיבות, אברכים שעוסקים בסוף פוסקים. התפקיד שלהם זה לנסח את חוקת מדינת התורה.

יושבים כאן אנשי חינוך. התפקיד שלהם זה להרביץ תורה לעם שבשדות, שיבין את ייעודו ואת גודל השעה.

יושבים כאן אנשי מעשה נמרצים. תפקידם להקים יישובים של יראי השם ביהודה ושומרון, בעזה, בגליל ובנגב, בלבנון - בכל מקום בארץ. להקים מוסדות ומפעלים על כל טהרת הקודש.

יושבים גם כאן יהודים טובים יראי השם מכל הסוגים. תפקידו של כל אחד ואחד מאיתנו הוא להתחבר לחזון, להפנות פנים להמוני בעלי התשובה שמחפשים בית, שמחפשים חזון.

שנמאסו מהציונות החילונית שסיימה את דרכה וחפצים בציונות אמיתית - ציונות שמרכזה איננו בשולחנות לציון, שחפצים בלאומיות העומדת על יסוד היותנו עם השם בארצו.

הקריאה האחדותית

ומהמקום הזה תצא הקריאה לכל יראי השם מכל העדות והחוגים, המגזרים והקבוצות. כל מי שקורא בשם השם - בין אם הוא תלמיד חכם ותיק המדקדק בכל דקה וחמורה, ובין אם הוא בעל תשובה שעדיין לא יודע מאיזה צד מחזיקים את האתרוג - כולנו יחד כורתים ברית עם בורא עולם.

את אותה ברית ישנה שכרת אברהם אבינו, שמכוחה נחל את הארץ לבניו ומכוחה נעשינו לעם השם.

אנחנו הולכים לקראת קבלת התורה בשבועות כאיש אחד בלב אחד, כי הוא על הדמיון. לא עוד יחידים מפורדים, לא עוד קהילות מפורדות. קץ שם לחושך, קץ שם לגלות הנוראה.

חזרנו לארצנו, חזרנו לעירנו. בקרוב אנחנו חוזרים אל בית מקדשנו. ומה אנחנו ומה חיינו? יחד נקבל את התורה באהבה, יחד נחיל אותה כחוקת המדינה, יחד נלחם באויבינו העוקבים עלינו לכלותינו ונסלק אותם מארצנו.

יחד נשיב את השכינה לארצנו, יחד נמליך את השם על פני תבל ומלואה. וביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד.

סיום והודיות

אני רוצה להודות, אני חייב להודות לכל המסיעים במלאכה - רבים רבים שממש עשו ימים ולילות, רבים רבים בלא כל תמורה. אני לא יכול להזכיר את כולם לצערי, אבל את הרב חיים אינהורן אני חייב להזכיר - הוא ובביתו כל מה שהם עושים במשך כל השנה כולה, לא רק לקראת הכנס.

את הרב יואל ברמן - כל מה שהוא עושה בעיקר בגיליונות ובשאר הפעילויות, ממש בלתי נלאה. גם ברכ אותו ברכת מזל טוב - בעזרת השם באסרו חג בתו הגפן בטוב מתחתנת עם אחד הפעילים היקרים ביותר - יצחק שלום.

עוד מעט הרב יצחק שלום, הבחור החשוב נתן אסתרוזון והרב משה מלוויצקי - כל העוסקים במלאכה. ממש, בלעדיהם לא היה שום דבר.

אז באמת, חזק ואמץ! חזק ואמץ בעד עמינו ובעד ערי אלוהינו, והשם יעשה הטוב בעיניו!