שלום וברכה. היום יום שלישי בפרשת משפטים. הפרשה פותחת במצווה מיוחדת:
"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד
וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם"
והרבה מפרשים דיברו: מדוע דווקא זו נבחרה להיות המצווה הראשונה? מדוע אחרי מתן תורה, המצווה הראשונה שהתורה מלמדת אותנו היא על עבד עברי?
בואו ניקח את זה לעניננו, לעניין ההודאה, ונראה מכאן דבר נפלא עד מאוד.
הדבר הראשון שאנחנו למדים בעניין זה הוא מדברי המהר"ל הקדוש, שהסביר את דברי רש"י הקדוש על הפסוק "אז ישיר". אומר רש"י: "עלה בליבו לשיר שירה".
מסביר המהר"ל: למה חשוב לדעת שעלה בליבו לשיר שירה? העיקר שהוא שר! מסביר המהר"ל דבר יסודי: שירה אינה פעולה של שפתיים, אינה פעולה של שכל - שירה האמיתית היא שירת הלב!
וכאשר תגיע השמחה בלב הצדיקים, עולה בליבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררים.
למדנו מהמהר"ל דבר נפלא: שירה והודאה לבורא עולם - זו מצווה שצריך לעשות עם הלב! לכן כתוב "אז ישיר" - עלה בליבו לשיר. אל למדך ששירה אמיתית היא כאשר עולה בליבו של האדם לשיר.
עוד מקור בו אנחנו רואים את היסוד הזה - זה מודים דרבנן. כאשר חזן השליח ציבור חוזר את התפילה, אנחנו שומעים מהחזן את כל הברכות, חוץ מ"מודים" - כי "מודים" אותו אנחנו אומרים יחד עם החזן.
מדוע? כי להודות להשם צריך עם הרגש, עם הלב! וכאשר אתה רק שומע - השכל שלך שומע, אבל הלב לא מתרגש. הלב מתרגש רק כאשר האדם מדבר בעצמו.
לכן מודים דרבנן צריך שיהיה אתה בעצמך - כשמגיעים למודים, אתה בעצמך מודה, מדבר! כי אם לא תגיד, רק תשמע - הרגש לא יתעורר.
עוד דבר אחד אנחנו רואים במודים, שגם בו רואים את העניין של רגש ומצווה שבלב: הברכה הארוכה ביותר בשמונה עשרה - מה היא? ברכת מודים!
כותב הרמ"א בספרו "ימלא פי תהילתך": בשביל לעורר את הרגש צריכים לפרט הרבה, הרבה, הרבה!
על זה ועל זה ועל זה... ערב ובוקר וצהריים... לאט לאט הלב מתרגש! והיות מצוות ההודאה היא מצווה שברגש - לכן צריכים לפרט את הדברים, לכן ברכת מודים היא הברכה הארוכה ביותר.
עכשיו בואו נלמד מפרשת השבוע איך אדם יכול ליצור לב מרגיש. שאלנו: מדוע המצווה הראשונה בפרשה היא "כי תקנה עבד עברי"? נראה לי שבהפטרה יש תשובה לשאלה הזאת!
"כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקי ישְׂרָאֵל:
אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם
בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי..."
אומר לנו הפסוק: מתי הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל על שחרור עבדים? ביום שיצאו ממצרים!
למה כל כך דחוף לצוות את עם ישראל על שילוח עבדים ביום שיוצאים ממצרים? מה יהיה? למי שיהיו עבדים? אף אחד לא היה באותו זמן עבדים! למה צריך לצוות על שילוח עבדים דווקא ביום שיוצאים ממצרים?
מסופר בזמן הקיסר ווילהלם, שהוא היה נוהג מדי פעם להתחפש כאיש פשוט וללכת בין העם, לשמוע את רוח העם - מה הוא אומר על המלך ועל הנהגת המדינה.
באחד הימים ראו אותו אנשי צבא מורדים כנגדו, והחלו לרדוף אחריו על מנת להורגו. הקיסר, שהיה נראה כאדם פשוט ללא כל שמירה, ברח על נפשו. הוא חיפש מקום להסתתר, עד שהגיע לביתו של נפח יהודי שהסכים להחביאו.
הנפח הכניס אותו לאחד החדרים הפנימיים, והרים עליו את כל השמיכות והמצעים שהיו בביתו והחביאו היטב.
לא עבר זמן רב עד שפלוגת חיילי הצבא המורד הגיעה לביתו של הנפח. הם החלו לעשות חיפוש מדוקדק, והגיעו עד למקום בו הסתתר הקיסר. התחילו להוריד שמיכות אחת אחרי השנייה...
עד שאחד מהם אמר לחברו: "אין סיכוי שהוא נמצא פה! הוא לא היה נכנס עד כך הרבה שמיכות - הוא היה נחנק!" והמורדים עזבו את הבית. (זאת אומרת, גם זה היה מחמת רצון השם שהקיסר ישאר בחיים.)
לאחר שהסתלקו מהאזור, יצא הקיסר בעיסוי לילה והבטיח למצילו היהודי כי הוא יטיב לו כפי אשר מגיע לו.
בתוך תקופה קצרה, הקיסר חזר לשלטונו. אז הוא שלח קרון אדיר לביתו של היהודי והביאו לפניו. הוא ערך לכבודו סעודת מלכים, ורצה לתת לו במתנה כבוד ותוקרה ומתנות לרוב.
באמצע הסעודה, הנפח שאל את הקיסר: "ברצוני לדעת - כיצד הרגיש אדוני הקיסר בשעה שהורידו את השמיכות מעל גבו?"
לפתע, פניו של הקיסר רתחו מזעם! הוא צעק: "חוצפה שכזאת?! לשאול את הקיסר על רגעי בהלה כאלו?!" הוא הוציא את חייליו: "זרקו אותו לכלא! ובעוד כמה ימים - לגלוט אותו!"
הנפח היהודי לא הבין מה מתרחש כאן. כולו מבולבל ונסער. הוא אינו מבין כיצד בחלף רגע זה תפנית ביחס הקיסר אליו. הוא האשים את עצמו על כך שלא היזהר בלשונו - "מוות וחיים ביד הלשון".
הנה הוא, ברגע אחד תחת כל הכבוד והאושר שהיה זוכה להם - ועכשיו נידון למוות.
בהגיע יום המשפט, הביאו את הנפח היהודי לכיכר המשפט, רועד ומפחד. בלית ברירה הוציאו עליו גזר דין מוות. מיד הובילו אותו למקום התלייה, קשרו את חבל התלייה על צווארו...
וכעת ניגש אליו הקיסר ואמר לו: "רצית לדעת כיצד הרגשתי בשעה שהחיילים הוציאו את השמיכות מעליי? הרגשתי בדיוק כפי שאתה הרגשת כעת!"
אז הוריד הקיסר את הנפח היהודי מהתלייה, והחזיר אותו בחזרה לארמון עם כל הכבוד.
הנפח, כשחזר לעצמו, שאל את הקיסר: "מדוע לא אמרת לי במילים איך הרגשת?"
השיב לו הקיסר: "לו הייתי אומר לך שההרגשה הייתה נוראה מאוד, ושהיה לי פחד מוות - לא היית מבין את הנסך, גם אחרי כל ההסברים. רגש הוא דבר שלא ניתן להסבר בלבד. אך כעת, שאתה בעצמך הרגשת את המרירות הזו - תוכל להבין היטב את מה שהרגשתי."
כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו על שילוח עבדים - מתי הוא מצווה אותנו?
רגע לאחר יציאת מצרים! כאשר עדיין טעם המר של העבדות בפיהם של ישראל. כאשר הם הרגישו על בשרם את הטעם של העבדות.
אז הם יכולים להטביע בנפשם מה מרגיש העבד. כמה צר זה. כמה הוא רוצה להשתחרר. אז על ידי זה, כאשר יהיו להם עבדים - הם יוכלו גם לשחררם!
לכן ציווה אותם הקדוש ברוך הוא בעוד ברגע שיצאו ממצרים: "כשיהיו לכם עבדים - גם אתם תשחררו אותם, כמו שאתם מרגישים עכשיו את הטעם המר של העבדות - ככה תשחררו גם אתם את העבדים כאשר יהיו לכם."
ואף על פי שיכול להיות שלהם עצמם לא יהיו עבדים, רק לבניהם או לנכדיהם - אבל כאשר האבא קולט טוב את המצווה, זה עובר גם חזק מאוד לבנו ונכדו.
כמו שכתוב לגבי מילה: "כל מצווה שקיבלו עליהם בני ישראל בשמחה - עדיין עושים אותה בשמחה". אם הקבלה תהיה חזקה - זה יעבור גם הלאה.
זה אולי גם הסיבה שזו המצווה הראשונה לאחר מתן תורה - כמה שיותר לסמוך את המצווה של "כי תקנה עבד עברי" ליציאת מצרים, כאשר הרגש עדיין פועל, רגש השחרור - צריך ללמד אותם שגם אתם צריכים לשחרר.
בשביל להתרגש צריכים להרגיש!
בשביל שההודאה תהיה מהלב, עם הרגש - צריכים להרגיש את הדבר. אי אפשר להסביר רגש במילים בלבד. צריך לחוות אותו!
בואו נביא כמה דוגמאות מעשיות - כיצד אדם יכול להרגיש את רגש ההודאה בחיי היום-יום שלו:
אדם היה חולה, לא הרגיש טוב, שכב במיטה ולא יכול לזוז. הוא מרגיש את הטעם המר של החולי. הוא מרגיש כמה נפלא שאדם בריא, כמה זה נפלא שאדם יכול ללכת לכל מקום שהוא רוצה, ללמוד תורה, להתפלל...
למחרת: כמה נפלא להגיד "אשר יצר" עם כל הרגש! אחרי שהרגשת כמה נורא להיות חולה - עכשיו אתה יכול להגיד: "ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות" - עם כל הרגש!
אברך יום אחד לא יכול ללמוד. למה? היה צריך לקחת את הילד שהיה חולה מהגן. אשתו הייתה בעבודה, ולא הייתה ברירה. והוא נשאר עם הילד.
הוא הרגיש את הטעם המר של הביטול בצורה נוראה!
למחרת: הוא ברוך השם נמצא בכולל. הוא מרגיש כמה זה אושר! "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" - צריך שבאותו יום הרגש יפעל, שהברכה תהיה עם כל הלב!
הרגשת כמה זה נורא להיות בבית? תגיד למחרת עם כל הלב: "מודה אני לפניך ה' אלוקי שששת חלקי מיושבי בית המדרש".
ככה אדם יכול הרבה פעמים - הקדוש ברוך הוא מביא לאדם כל מיני דברים, והוא יכול להפוך את הלימון ללימונדה.
ללמוד מהדברים הרעים שעוברים עליו להתרגש כאשר הם עוברים. וגם זה חלק מהסביבות שהקדוש ברוך הוא מביא לאדם דברים לפעמים רעים.
כל הסיבה היא כדי שיזכה למחרת שההודאה תהיה קצת עם יותר רגש!
כי מה לעשות? כשאדם לא מרגיש - אין רגש. רק כשמרגישים את הטעם המר - אז הרגש עובד!
וכבר אמרנו: ההודאה היא עניין של רגש, לא רק של שכל.
1. ההודאה היא מצווה של רגש ולב - לא רק של שפתיים או שכל (מהמהר"ל על "אז ישיר")
2. צריך להגיד את ההודאה בעצמך - לכן "מודים דרבנן" אומרים יחד (הרגש מתעורר רק כשמדברים)
3. צריך לפרט הרבה - לכן ברכת מודים היא הארוכה ביותר (הפירוט מעורר את הרגש)
4. צריך לחוות כדי להרגיש - לכן "כי תקנה עבד עברי" נצטוותה מיד ביציאת מצרים (כשהרגש חי)
5. כל קושי הוא הזדמנות - להרגיש את הטעם המר, ולהודות למחרת עם רגש אמיתי