שיעור בנושא שינוי התנהגות: כיצד?
מבוא: המכשול הסמוי
אחד הגורמים המרכזיים המונעים שינוי התנהגות אצל ילדים הוא פסימיות סמויה של ההורים עצמם. למרבה ההפתעה, הורים רבים אינם מאמינים באמת באפשרות לשינוי התנהגות אצל ילדיהם:
"למרבה הפתעתי התברר לי במשך השנים האחרונות... שהורים רבים מאוד בכלל לא מאמינים שאפשר לשנות התנהגות של ילדים, והם לא מצהירים כך במפורש."
חוסר אמונה זה אינו מוצהר, אך הוא בא לידי ביטוי ב: - ההסברים שההורים נותנים לבעיות - הימנעותם מלהציב דרישות ברורות - הייאוש האוחז בהם מלנסות לשנות התנהגות
כאשר אנחנו לא מצפים באמת שהילדים ישנו את התנהגותם - הם אכן לא ישנו אותה.
חלק ראשון: עקרונות יסוד בשינוי התנהגות
1. דרישות ברורות ולא בקשות
הבסיס לשינוי התנהגות הוא היכולת להציג דרישות ברורות:
- דרישה ולא בקשה: "אני מבקשת שתסדר את החדר" נתפסת אצל הילד כמשהו לא מחייב
- דרישה ולא תחנונים: "אני מאוד-מאוד מבקש שתפסיק להפריע" משדרת חולשה ואי-ציפייה לציות
- טון וסגנון מחייבים: לא המילים המדויקות חשובות, אלא המסר העובר דרך טון הדיבור והסגנון
ילדים קולטים היטב את ההבדל בין דרישה לבין בקשה או תחנון. הדוגמה הנפוצה היא ההבדל בין איך אנחנו מבקשים מהילדים לקום בבוקר (דרישה תקיפה כי "אין ברירה") לבין איך אנחנו מבקשים מהם ללכת לישון בערב (בקשות חוזרות ונשנות).
רוב בעיות המשמעת נובעות מכך שההורים אינם מתקשרים בשפה של דרישות חד-משמעיות.
2. הימנעות מאיומים
איומים הם אחת השגיאות הנפוצות ביותר בניסיון לשנות התנהגות, אך הם מזיקים מכמה סיבות:
- משדרים אלטרנטיבה: "אם לא תעשה כך, אז..." משמעו שיש לילד אפשרות לבחור שלא לציית
- שוטפים את המוח בציפייה לאי-ציות: האיום מעביר מסר שאנחנו מצפים שהילד לא יציית
- רוב האיומים לא מתממשים: ככל שהאיום חמור יותר, כך פחות סיכוי שנבצע אותו
- משדרים חוסר ביטחון: צורך באיום משקף חוסר ביטחון ביכולת לדרוש ציות
"ככל שהם מחריפים את האיומים, פחות סיכוי שהם יבצעו. למה אנחנו מאיימים? כי יש לנו חשש שהילד לא יבצע. אנחנו רוצים שיבצע ולא יענש. לכן יש לנו נטייה להחריף את האיום."
באותה מידה, גם הבטחת פרסים כתנאי לציות היא בעייתית - היא הופכת את מערכת היחסים למסחרית, ומעבירה מסר שציות הוא אופציונלי.
3. הימנעות מהגדרות כוללניות ומעורפלות
כאשר רוצים לשנות התנהגות, חשוב להיות ספציפיים ומדויקים:
- לא לדרוש "להיות ילד טוב": מה פירוש להיות ילד טוב? זה לא מוגדר ולא ברור
- להגדיר במדויק את ההתנהגות הרצויה: במקום "תתנהג יפה" - "אל תקפוץ על הספה"
- לא לדרוש שינוי אישיות כולל: דרישה ל"להשתנות לגמרי" אינה ריאלית ומכשילה מראש
כאשר מגדירים במדויק את ההתנהגות שרוצים לשנות, מתברר שהבעיות מצטמצמות ונהיות הרבה יותר מוחשיות ופתירות.
חלק שני: טעויות נפוצות בניסיון לשנות התנהגות
1. ה"הורה הפסיכולוג"
אחת הטעויות הנפוצות היא כשהורים מנסים לנתח את הסיבות הפסיכולוגיות להתנהגות במקום להציב גבולות:
"הילד בא הביתה, תופס את התיק, מעיף אותו על השולחן, בעיטה בדלת, 'מה יש לאכול היום?'... 'מה קרה לך היום? מי הרגיז אותך? אולי הרבי עשה משהו?' אנחנו צריכים לנתח את המניעים שלו... מה זה מלמד את הילד? 'תראה, אם זרקת את התיק או בעטת בדלת, אתה בעצם לא אשם. יש איזו בעיה שאנחנו צריכים לפתור אותה'."
התוצאה: הילד לומד שהוא לא אחראי להתנהגותו, אלא הסיבות הפסיכולוגיות הן האשמות.
2. התניית ציות בהבנה והסברים
טעות נפוצה נוספת היא להסביר כל דרישה והוראה:
- עיקרון "נעשה ונשמע": ההבנה צריכה לבוא אחרי הביצוע, לא לפניו
- לא כל דבר אפשר להסביר: ישנם דברים שילדים לא יכולים להבין בגילם הנוכחי
- הסבר מתמיד יוצר תלות בהבנה: אם אני מבין - אני אקיים, אם לא - לא אקיים
- אדם שמתרגל לקיים רק מה שמובן מתקשה בחיים: החיים מלאים במצבים שבהם נדרש לציית גם כשלא מבינים
ההסברים הם חיוביים וחשובים, אך מקומם הנכון הוא אחרי הציות, לא לפניו.
3. דרישות רגשיות
טעות נפוצה היא לדרוש מהילדים לא רק התנהגות מסוימת, אלא גם רגשות מסוימים:
"יש בעיה שנייה, כשאנחנו כבר מציגים דרישות בפני הילדים ואנחנו רוצים להיות אבא נחמד, אז אנחנו לא די לנו שאנחנו מטילים עליהם חובות התנהגות מסוימת, גם רוצים שיעשו את זה בשמחה. 'אני רוצה שתעזרי לי בשמחה'."
אי אפשר לשלוט ברגשות של אחרים:
- אין לתת הוראות לרגשות: "אל תכעס", "אל תקנא", "תשמח"
- אין לחייב אהבה בין אחים: "אתה צריך לאהוב את אחיך"
- אין לדרוש שמחה בביצוע מטלות: "תסדר את החדר בשמחה"
חשוב להבדיל בין הפעלה (גרימת התנהגות מסוימת) לבין חינוך (יצירת ערכים פנימיים). הפעלה תמיד קודמת לחינוך, וחינוך לרגשות חיוביים מגיע בשלב מאוחר יותר.
4. שימוש בתוויות ואבחנות
הורים נוטים להדביק תוויות ואבחנות לילדיהם: - "חסר ביטחון" - "היפראקטיבי" - "בעל בעיות נוירולוגיות" - "בדיוק כמו אבא שלו"
תוויות אלו הופכות להסבר המצדיק את ההתנהגות ומונע שינוי. הן שוטפות את המוח הן להורים והן לילדים שאי אפשר לצפות לשינוי התנהגות.
"כשאני אומר להורים: 'במקום לומר שהילד 'חסר ביטחון', תגידו לי מה בדיוק הבעיה', פתאום הבעיות מצטמצמות מאוד."
חלק שלישי: עקרונות מעשיים לשינוי התנהגות
1. בדיקה עצמית של ההורים
הורים צריכים לבדוק את התחומים שבהם הם מצליחים לגרום לילדים לציית, ולהעתיק את הסגנון לתחומים שבהם יש קושי:
"תבדקו מה אתם עושים בבית. איך יש דברים שהילד שומע? אם מדובר בילד ששום דבר לא שומע להורים, זה באמת צריך ייעוץ מקצועי... אבל אם זה ילד שב-12% שומע להורים ובשאר הדברים לא שומע, תבדקו איך אתם מדברים באותם 12%."
2. הצבת דרישות ריאליות ופירוק משימות
אם יש לילד דפוס התנהגות מבוסס שרוצים לשנות: - לפרק את השינוי לשלבים קטנים וברורים - להציב דרישות ריאליות שהילד יכול לעמוד בהן - לא לצפות לשינוי מיידי של הרגלים מושרשים
3. עקביות בדרישות
עקביות היא אחד המפתחות להצלחה בשינוי התנהגות:
"כשהחלטת לעמוד על משהו, את צריכה להיות עקבית. דעו לכם שהכניעות והוויתורים הללו של הילדים לא מועילות להם."
העקביות מחייבת לפעמים יכולת לעמוד בפני בכי ותחנונים של הילד, מתוך הבנה שזו טובתו האמיתית.
סיכום: כיצד לשנות התנהגות בפועל
שינוי התנהגות מתחיל משינוי בגישת ההורים:
- להאמין באפשרות השינוי: להשתחרר מהפסימיות הסמויה המונעת שינוי אמיתי
- להגדיר במדויק: לקבוע בדיוק איזו התנהגות רוצים לשנות, באופן ספציפי ומוחשי
- להציג דרישות ולא בקשות: לדבר בשפה המשדרת ציפייה ברורה לציות
- להימנע מאיומים, פרסים ותנאים: להציג את הציות כדבר מובן מאליו, לא כאפשרות
- להיות עקביים: לעמוד על הדרישות באופן עקבי ולא לוותר ברגעי לחץ
- טיפול בעולם הרגש - בנפרד: להפריד בין דרישות התנהגותיות לבין טיפול בעולם הרגשי
כפי שהמרצה מסכם:
"דיברנו על להגדיר במדויק מה אנחנו רוצים. דיברנו על הגדרות ריאליות. דרישות לא בקשות, לא תחנונים, לא הסברים, לא הרצאות - דרישות חד משמעיות. בלי איומים ובלי שוחד, בעקביות."
ההורים אמנם לא יכולים לגדל "ילדים מאושרים" בתור מטרה, אבל הם יכולים לתת לילדיהם את הכלים להתמודד עם החיים ולבנות את אושרם בעצמם.