שיעור שלישי - חינוך לעבודת השם: ביקורת הרסנית וביקורת נכונה

מבוא

בשיעור הקודם דיברנו על תופעת ההתניה השלילית והחיובית בחינוך. היום נעמיק ונרחיב באספקט נוסף של אותה תופעה - כיצד ביקורת שלילית וכינויים שליליים משפיעים על התפתחות הילד.

השאיפה היסודית של כל הורה היא לגדל ילדים מצליחים. השאלה היא במה מצליחים? זה תלוי כמובן בחינוך ובשאיפות של כל משפחה. אך באופן פרדוקסלי, ככל שההורים יותר לחוצים שהילדים יצליחו, וככל שזה יותר אכפת להם, אנו עדים לתופעה המשונה שהפעולות שהם עושים והתוצאות שהם משיגים הן בדיוק הפוכות מכוונתם המקורית.

חלק ראשון: השפעת הכינויים השליליים

הסכנה בהכללות ובתיוג

כאשר יש לנו ביקורת על הילדים, אנחנו עושים טעות חמורה: במקום לבקר את ההתנהגות, אנחנו מבקרים את הילד עצמו - נותנים לו כינויים וציונים: "אתה פחדן", "אתה שקרן", "את לא יוצלחית", "את שלומיאלית".

טעות זו חמורה הרבה יותר ממה שנראה במבט שטחי, והיא נובעת מחוסר מודעות לחוק יסודי בנפש האדם:

אדם לעולם לא יחתור, יתאמץ או ישתדל בכיוון שבו הוא לא מאמין שיצליח.

זהו כלל פשוט, אך אנחנו מתעלמים ממנו שוב ושוב. לפי מה אדם מחליט מה הוא מסוגל ומה לא? לפחות אצל ילדים, באופן כמעט מוחלט, מה שקובע את התמונה של הילד על עצמו היא ההתייחסות של הסביבה.

כיצד נוצרת התדמית העצמית

בגיל רך, התדמית העצמית מעוצבת בעיקר על ידי ההורים או המטפלים העיקריים. בגיל מבוגר יותר, הילד מצרף לזה גם את המבט של החברה המורחבת יותר. אך כעיקרון, התמונה שיש לילדים על עצמם היא השתקפות במראה של התמונה שיש לחברה עליהם - או יותר נכון, כפי שהם תופסים איך החברה מסתכלת עליהם.

אחד המורים ניסח זאת כך: "אני לא מה שאני חושב שאני, ולא מה שאתה חושב שאני, אלא מה שאני חושב שאתה חושב שאני."

דוגמת השקרן

כשילד משקר והדבר כואב להורים, במקום לדבר איתו על השקר הספציפי, הם אומרים: "אתה שקרן". ככל שהילד מתפתה יותר לשקר, כך יותר פעמים אומרים לו "אתה שקרן".

למעשה, מתבצעת כאן שטיפת מוח מסיבית, מתמדת ועקבית שהוא לא יכול להתמודד נגדה. הילד תופס מזה שיש לו מום נפשי או תכונה יסודית שאיתה נולד, שהוא אינו יכול לשנות.

התוצאה היא שככל שיש יותר פיתויים לשקר, הוא פחות מאמין שהוא מסוגל להתמודד עם זה, או שהוא יכול להתמודד עם התוצאות של אמירת האמת. עד כדי כך שהוא מגיע למצב שהוא בכלל לא בודק את האפשרות להגיד אמת.

חלק שני: מדוע אנחנו נוטים לתייג ילדים?

חוסר מודעות וטעות טכנית

חלק מהבעיה נובע מחוסר מודעות לחומרת העניין. כשאמא עומדת מול ילד שעושה משהו שלא מוצא חן בעיניה, וברגע שהיא מכלילה וקובעת כלל "אתה כזה", היא בעצם אומרת לו: "אין לך סיכוי להיות אחר, אני לא מצפה ממך להיות אחר" - והוא באמת יהיה כזה.

הכלל "כל הפוסל במומו פוסל"

יש כאן לפעמים גם את הכלל של חז"ל "כל הפוסל במומו הוא פוסל". אנחנו מתרכזים יותר, בעיקר אצל הקרובים לנו, כשהם מראים כלפי חוץ תכונות שליליות שאנחנו חוששים שקיימות גם בנו - אולי בגלל שהתייאשנו מלתקן את עצמנו, ואנחנו רוצים לפחות שהילדים יהיו יותר מוצלחים, או אולי בגלל חששות תת-הכרתיים שהעברנו להם תכונות אלו בתורשה או שלא חינכנו אותם טוב.

למשל, אם יש הורה שהוא רחוק ממידת האמת כפי שהיה רוצה להחזיק בה, כשילדו משקר הוא מתרתח וצועק לו "אתה שקרן!" - הוא בעצם צועק על עצמו. אבל הבעיה היא שמה שהוא עושה מגדל באמת ילד שקרן.

חלק שלישי: ההשלכות ארוכות הטווח של תיוג שלילי

סיפור הנער וה"טינופת"

נער בגיל ישיבה קטנה סבל מ"נרבים" (נטילת ידיים בצורה כפייתית) עשרות פעמים ביום. הוא חשש שנגע במקום לא נקי, והחל לרחוץ את עצמו ארבע-חמש פעמים ביום. כשוויכחו איתו, הוא הבין שזה קצת מוזר, אבל טען שהוא מרגיש "מלוכלך".

לאחר עבודה רבה, התגלה שבגיל שלוש עד חמש הילד סבל מנזלת כרונית אלרגית. אמו, שהייתה קצת פדנטית, הוטרדה מהמראה הלא אסתטי שלו, וכדי להרגיל אותו למחוט את האף (דבר שקשה לילדים) צעקה עליו "מגעיל!" כל פעם שהופיעה נזלת.

היא התכוונה שהנזלת מגעילה והיא אהבה את הילד, אבל מה שנדפס בתודעת הילד היה שהוא עצמו מגעיל. התדמית של הילד על עצמו איננה בדיוק מה שאמרנו, אלא מה שהוא הבין ממה שאמרנו. וכיוון שקשה מאוד להפריד בין התופעה (נזלת) לבין האדם עצמו, מה שנקבע אצלו היה שהוא מגעיל.

בגיל ההתבגרות, כשהצטרפו לחצים אחרים, התפרצה הבעיה בצורה חריפה. לקח עבודה רבה, ושטיפת מוח מתמדת בכיוון ההפוך, להחדיר לו שהוא נעים, נחמד ונקי, גם כשיש לו נזלת, ושזה לא הוא.

הקושי לשנות תדמית שלילית

יש תופעה מדאיגה עוד יותר: גם אם נצליח לשכנע ילד לשנות התנהגות שנובעת מהחינוך השלילי שקיבל, אם התדמית השלילית עמוקה ומרכזית באישיותו, הרבה פעמים הוא יפחד להשתנות.

יש משל על אדם שטבעה ספינתו בים, ונאחז בקרש הצלה. כשהגיעה סירת הצלה וזרקו לו גלגל הצלה, הוא לא העז לעזוב את הקרש שהחזיק בו שעות כדי לתפוס את הגלגל המוצע לו, ובסוף טבע.

כך גם עם תדמית שלילית: גם אם אדם מרגיש אומלל עם התדמית השלילית שלו, הוא עלול להתרגל לחיות כך ולפחד להתמודד עם אפשרות השינוי. הפחד הזה עמוק מאוד אצל מתבגרים, וקשה מאוד להעריך עד כמה הוא עמוק עד שמתמודדים איתו.

סיפור הנער שחשב שהוא "טיפש"

נער בגיל ישיבה קטנה הפסיק ללמוד מכיתה ז' בחיידר כי היה משוכנע שהוא "טיפש" ו"מפגר" ושאינו מסוגל ללמוד. בשיחות ראשונות איתו היו ויכוחים קשים אם הוא טיפש או לא. בשיחה הוא הראה חשיבה הגיונית, והסביר דברים מורכבים, אך היה משוכנע ש"בלימודים אני טיפש, בחיים לא".

נעשה ניסוי: נלקח קטע גמרא מורכב, והומצא סיפור דומה במבנהו. הנער הצליח לנתח את הסיפור המומצא בצורה מעולה. כשהמרצה הראה לו את ההקבלה המדויקת בין הניתוח שלו לבין מבנה הסוגיה בגמרא, הנער התרגז וטען שזו רק במקרה או שהקטע קל במיוחד.

לאחר חודשיים-שלושה של עבודה, הוא החל להצליח בלימודים ובמבחנים. אך כשקיבל ציון 80 וביקשו ממנו להביא חתימת הורים, הוא לא הביא - לא פעם ולא פעמיים. כשנשאל על כך, פרץ בזעם: "תפסיקו עם השטויות! אתם רוצים לטמטם לי את המוח שאני יודע ללמוד! אני יודע שזה הכל משחקים!"

במבחן פומבי, כשגילה שהוא יודע את התשובות לשאלות, הוא ברח מהכיתה בבהלה. כשנשאל מדוע, אמר: "אני לא יכול לדעת! מה אני אעשה אם כל הזמן אני אדע? אני לא יכול לעמוד בזה!"

עבורו, ההצלחה בלימודים הייתה איום על הזהות שבנה לעצמו. הוא השקיע שנתיים ב"חינוך" ההורים והמורים שלא יצפו ממנו דבר, ועכשיו לא היה מוכן לוותר על ההישג הזה. הוא היה בטוח שאינו יכול להצליח, וכשהצליח - נבהל.

חלק רביעי: העקרונות החינוכיים הנכונים

עיקרון ראשון: להימנע מכינויים ומהכללות

הדרך היחידה לטפל בבעיות מהסוג הזה היא לא בכינויים ולא בהכללות. צריך להתחיל מגיל מוקדם, לפני שנוצרת התדמית השלילית.

כשילד עצלן, במקום לומר "אתה עצלן", צריך לומר "אתה בחור חרוץ, ולא מתאים לך עכשיו להתעצל". המשפט "אתה כזה" צריך לצאת מהלקסיקון לחלוטין - אין לו שום הצדקה חינוכית, מוסרית או פרקטית.

במקרה של שקר, לעולם אין לומר "אתה שקרן", אלא "אתה משקר וזה לא מתאים לך. אתה בחור אמיתי, אתה בחור טוב, אני תמיד מאמין לך, אתה מעולה, אתה איכותי, לא מתאים לך לשקר."

ההתמקדות היא ב"ההתנהגות הזו לא מתאימה לך" במקום ב"אתה כזה".

עיקרון שני: לשים דגש על הקום ועשה ולא על השב ואל תעשה

הרבה הורים ומחנכים מתלוננים שילדים היום פסיביים, חסרי אמביציה, לא מוכנים להתמודד. אחת הסיבות לכך היא "שטיפת המוח" היומיומית של "אל תעשה ככה".

הורה ממוצע עשוי להעיר לילד 50 פעם ביום או יותר - "אל תעשה", "לא ככה", "תפסיק". התדמית שהילד מקבל היא שעליו להיזהר ולא לעשות. אין פלא שהוא לומד לא לעשות כלום, ואז אנחנו שואלים: "למה אתה לא עושה כלום?"

לכן, כשאנחנו מדריכים ילד, הדגש צריך להיות על מה כן לעשות ולא על מה לא לעשות. אפשר לומר "אל תעשה ככה אלא ככה", אך עדיף למצוא משהו טוב במה שהוא עושה, ולעודד אותו.

גם אם המשימה נראית למעלה מיכולותיו של הילד, עדיף להדגיש את מה שכן אפשר לעשות, ולא את האיסורים.

עיקרון שלישי: נתינת אמון מול חשדנות

דווקא הורים תמימים שנותנים לילדים אמון, יש להם הרבה יותר סיכוי לגדל ילדים אמיתיים. לעומתם, ההורים החשדניים והביקורתיים, דווקא אלה שנושא השקר מאוד מטריד אותם, עלולים ליצור את ההפך.

המורים הטובים ביותר לשקר הם הרבה פעמים המבוגרים עצמם. ילדים רואים כיצד המבוגרים משקרים, מתחמקים ונותנים דוגמה שלילית. כשאנחנו לא נותנים אמון בילד או טומנים לו "מלכודות" כדי לבדוק את יושרו, אנחנו למעשה מלמדים אותו לשקר.

נתינת אמון בילד, אמונה ביכולתו, והצגת ציפיות חיוביות ממנו - כל אלה יוצרים ילד אמיתי, בעל אמביציה ופעיל יותר.

סיכום: שתי הנקודות העיקריות

1. לא לחנות בכינויים - לא להכליל, לא במילים וודאי לא בהתנהגויות של חשדות ואי-אמון וציפיות שליליות מהילד.

2. להדגיש יותר את הקום ועשה - ולא את השב ואל תעשה.

הכללים האמיתיים הם לא רבים, וההבנה העמוקה יכולה להיות מובלת מסיפור אחד או שניים. הבעיה היא שצריך לשנן ולהחזיר את זה עמוק לתודעה, כי כפי שאמר המסילת ישרים, דווקא הדברים המוכרים והנדושים הם אלה שאנשים נוטים לשכוח ולהזניח.

השינוי קורה לא בהבנה תיאורטית, אלא בהטמעה מעשית, יומיומית, בדרך שבה אנחנו מגיבים לילדינו ומדברים אליהם.

נספח: הסיפור המלא של הנער הגנב

נער בגיל ישיבה קטנה הסתבך בגניבות והיה תחת ביקורת של קצין מבחן. הוא נראה מהרחוב מבטן ומלידה: זועף, זועם, מריר, שונא את כל העולם. תמיד ישב בקצה הכיתה, לא התעניין בשום דבר, ופתר בעיות בידיים.

הרקע שלו התגלה: אביו עזב את המשפחה והיה בחו"ל, אמו נשארה איתו ועם אח נוסף במצב כלכלי קשה ועבדה כעוזרת בית. יום אחד הלך לחנות, ביקש לחם וחלב (המינימום ההכרחי), והחנווני לא רצה לתת לו בגלל שאין לו כסף. הוא התבייש לפני כל האנשים שעמדו בחנות.

הוא הלך לשוק מחנה יהודה לחפש עבודה. כל האנשים הסתכלו עליו כמו על גנב. בסוף אזר אומץ ושאל אישה אם היא רוצה עזרה. היא אמרה שכן, ונתנה לו שני סלים כבדים. הוא נגרר אחריה לתחנת האוטובוס, נפצע מכובד הסלים. כשהגיעו לתחנה, הוא חיכה לתשלום, אך האישה אמרה לו ללכת. הוא המשיך לעמוד שם, מצפה לתשלום, עד שמישהו אמר "הוא רוצה כסף". האישה התנפלה עליו בצעקות: "כסף?! פושע! לא תקבל כלום! תעוף מכאן או שאקרא למשטרה!"

הוא נרתע, הלך אחורה, נפל על סלים של מישהו אחר, שפך אותם, קיבל צעקות ומכות, וברח הביתה. כשהגיע, אמו שאלה אם הביא לחם. הוא שוב יצא, ולבסוף חזר עם חצי לחם (שגנב). זו הייתה הפעם הראשונה שהתנסה בגניבה.

הטענה המעניינת ביותר שלו הייתה: "כולם הסתכלו עליי כמו גנב, ואני גם בלב שלי ידעתי מתמיד שאני גנב" - למרות שהיה בן 13 ולא גנב מעולם לפני כן!

התברר שהילד הזה, מעצם העובדה שהסתובב תמיד רעב, בבגדים קרועים, והאנשים הסתכלו עליו בחשדנות, קיבל תדמית עצמית שהוא גנב - עוד לפני שגנב בפועל. התדמית השלילית שהחברה שידרה לו הפכה למציאות.