יש חוויה שחוזרת אצל מי שהולך לעיתים לעמוד ליד הר הבית — בחגים, בימי בין המצרים, או סתם. אתה מסתכל, רואה את הר הבית מרחוק — מקרוב, אך מבחוץ. אתה רואה ערבים נכנסים, ואתה עומד בחוץ. השוטר לא נותן לך להיכנס — אבל לא מפני שהוא מקפיד על טומאת מקדש וקודשיו ואתה לא טהור מספיק בשבילו. הראיה: את הערבי הוא כן מכניס.
הרב הדגיש שיש כאן הלכה ברורה: אם צריך להכניס מישהו להר הבית לצורך פיקוח נפש, ויש שתי אפשרויות — להכניס יהודי טמא או גוי — ודאי שמכניסים את היהודי קודם. אבל כשאין צורך כזה, מבחינת היהודי הדבר הופך לאיסור כרת, ואילו הגוי אינו מצווה בכך כלל. העובדה שהגוי נכנס ובני השפחה נכנסים היא, במילותיו, "חרפה שאין דומה לה".
באותו פיוט, שכולו געגועים, מופיע גם המשפט "תצעיר מחשקי עיווי" — התיאור של התאווה, הרצון, התשוקה לגילוי, לאהבה, לקשר — שתודעים אותה כחושך. אבל שני המשפטים הסמוכים אליו קשורים לעלבון עצמו: העמידה ליד הר הבית, מרחוק, וההרגשה שהמרחק הזה הוא עלבון, לא רק כאב.
הרבי מקלויזנבורג, בערב ימים נוראים בשנת תשכ"ח — כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים מחדש — אמר דרשה לפני סליחות שבה תיאר את הדברים במשל נוקב.
בן מלך שהמלך שלח אותו רחוק, כי כעס עליו, והיה שם רחוק במצבים קשים ובעוני. יום אחד הוא מקבל מכתב מהמלך: רוצים להחזיר אותך הביתה. איזו שמחה. הוא מגיע לעיר המלוכה, מסתובב במקומות שגדל בהם ומכיר אותם, מתרגש, רואה את סדרי המלוכה יום־יום. הוא מתקדם, רוצה להגיע לחדר הפנימי, להיכנס אל המלך — ושם עומד שומר ואומר לו: "עד כאן." הוא רואה את המשרתים נכנסים, את העבדים נכנסים, העסק פועל — הוא לא נכנס לשם.
כך תיאר הרבי את הטומאה שעוצרת אותנו מלהיכנס להר הבית, או מונעת מאיתנו את הכניסה. זהו העלבון: לא רק שאיננו נמצאים בפנים — אלא שאחרים, שאין להם מחויבות טהרה כלשהי כלפי המקום, כן נכנסים.
העלבון הזה הוא חלק מהמציאות של ימינו ממש, ולא רק מהעבר. עם ישראל חזר לארצו — זהו דבר של פלא. עם ישראל קיבל את הארץ שלו מחדש. זהו פלא שאי אפשר להירגע ממנו כמעט יום־יום.
אבל צריך לשאול: האם שיבת ציון שרבי יהודה הלוי ראה בחלומו דומה לשיבת ציון שאנחנו רואים אותה במציאות? הדבר הנורא מכל, בעיניו של הרב, הוא בלתי נתפס — ושוב הוא מדגיש: אפשר להעלות עליו ביקורות מכיוונים שונים, אבל הביקורות אינן הנושא. הנושא הוא העובדה הפשוטה: היהדות הנאמנה לגוניה השונים נמצאת בצד לגמרי מהמפעל הגדול של שיבת ציון. "בקושי יש לה את הזכות להגיד שהיא מצטרפת. זה הכל."
הרב הביא דוגמה מוחשית: בישיבת מרכז הרב, ביום ירושלים, מביאים את ראש הממשלה לתת נאום, ועושים הפרדה — ראש הממשלה כאדם פרטי אינו נחשב בעיניהם צדיק יסוד עולם, אבל הוא מייצג את מדינת ישראל, וזה נכון במובן מסוים.
העובדה שראש ממשלה אמור להיות, כביכול חייב להיות, חילוני לגמרי — העובדה שהיהדות הנאמנה לגוניה השונים שמה בראש אדם מהחילוניים ביותר במדינה — אינה מקרה. "אין לה אומץ לשים אדם דתי... אין לה יכולת. שני הדברים גם יחד."
יחד עם זאת, ההערכה הזו אינה קריאה להאשמה. מדינת ישראל, כך הודגש, מכילה בשורה עצומה בעובדה שיהודים חזרו לארץ, ועולם התורה גדל בה באופן "לא יאומן כי סופר". צריך לשמוח ולדבר על כך. אבל העובדה שהמדינה היא חילונית באופן מוחלט, ושלאנשים דתיים אין את הזכות המובנת מאליה להנהיג אותה — היא חרפה שקשה לתאר, עלבון בפני עצמו, גם כשהמצב הגשמי והרוחני שלנו טוב בהרבה מכל תקופה קודמת.
חשוב להבין: כשאומרים שאנשים "לא מעלים על דעתם" אפשרות מסוימת, הסיבה בדרך כלל אינה חוסר חשק. הסיבה היא שהתודעה שלהם היא כזאת — והתודעה הזאת נבנית מתוך המציאות שמשדרת אותה. השאלה אם אפשר לשנות זאת היא שאלה נפרדת. גם אם אפשר, הדבר דורש מה שנקרא לעשות מהפך עמוק ואמיתי בתוך התודעה עצמה — וזה אולי אחד המהפכים הקשים ביותר שאפשר לעשות באופן כללי.
זו בדיוק הנקודה שממנה מתחיל הספר הזה: לא להאשים איש, לא "לדעת מי אשם" — אלא לזהות שהתודעה הקיימת, זו שרואה בהנהגה הלאומית דבר ששייך מטבעו לחילוניות, היא תוצר של מציאות היסטורית מסוימת, ולכן היא ניתנת, לפחות באופן עקרוני, לשינוי.