ההפנמה והנתינה בחינוך: מעבר לכפייה והפעלה

מבוא: יסודות החינוך האמיתי

הפסוק המפורסם ביותר בענייני חינוך הוא "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו). פירוש הפסוק, כפי שמסבירים הראשונים ובראשם רבינו יונה, הוא: "חנוך לנער בתחילת דרכו... גם כי יזקין לא יסור ממנה" - לא מדרך ההוראה אלא מדרך ההתחנכות.

המשמעות היא שהצלחת החינוך נמדדת בכך שהמתחנך ממשיך, גם לאחר שיצא מתחת השגחת המחנך, להיות מתחנך בעצמו - כלומר, להמשיך בדרך החינוך והצמיחה האישית.

בעולם שבו אנו מוצפים בעצות ובדרכי חינוך, חסר לנו "חוט שדרה" - קו מרכזי שיאפשר לנו להבין מהו החינוך ומהי מטרתו האמיתית. הרצאה זו מתמקדת ביסוד המרכזי של החינוך - ההפנמה - ומבחינה בין חינוך אמיתי לבין הפעלה חיצונית גרידא.

חלק ראשון: העיקרון היסודי של החינוך

החוק היסודי של החינוך

החוק היסודי ביותר עליו מושתתת הפעילות החינוכית הוא "האדם נפעל כפי פעולותיו" או בלשונו של ספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

משמעות עיקרון זה היא שכאשר אנו מרגילים את החניך להתנהג בדרך מסוימת, הוא יפנים את הערכים שהוא התרגל לחיות לפיהם, ולכשיגדל יחיה בהתאם לדרך זו וגם יתפתח ויתקדם בה.

"אם הצלחתי להפעיל אותו ב-100 מצוות והוא איננו מתקדם בהן כשהוא גדל - נכשלתי בחינוך. אם הוא ממשיך ולא מתקדם, לא מוסיף על עצמו שום דבר, מבחינת התפיסה החינוכית האמיתית - נכשלתי."

המעשים החיצוניים משפיעים על הפנימיות

העובדה היא שהמעשים החיצוניים של האדם משפיעים על הפנימיות שלו: - אדם שיעסוק תמיד במעשה רשע, אפילו יהיה אנוס ובעל כורחו, יפנים את הרשע או יפתח את כוחות הרשע שבפנים - אדם שיעסוק במעשי חסד, אפילו באופן מלאכותי, במשך הזמן יפנים ויחזק את כוחות הטוב והנתינה שבו

המעשה עצמו אינו רק תוצאה של הכוחות הפנימיים אלא גם סיבה לחיזוקם. המעשה חוזר ומשפיע, מחזק ומפתח את אותם כוחות שיצרו אותו מלכתחילה.

הקושיה המרכזית: סתירת העיקרון

אם זה נכון, מדוע אנו רואים מקרים רבים של ילדים שגדלו שנים במסגרת תורנית והתנהגו למופת, ופתאום יום אחד קמו והתפרקו? "אל הנער הזה התפללתי" - איפה "האדם נפעל כפי פעולותיו"? איפה "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"?

התשובה לכך נעוצה במשל החפץ חיים על הקוזקים:

הקוזקים היו חיילים מפורסמים במהירותם, בחריצותם ובזריזותם. לאחר 25 שנות שירות, זכו לפנסיה ממשלתית. למרבה הפלא, אותם קוזקים ששימשו סמל לזריזות, הפכו לאחר שחרורם לסמל לעצלות ובטלה. שאל החפץ חיים: איפה "האדם נפעל כפי פעולותיו"?

התשובה: "25 שנה החיילים הללו רצו אל התנור". כלומר, הם ביצעו את משימותיהם מתוך רצון ומוטיבציה להגיע למנוחה, לפנסיה ולחוסר מעש.

חלק שני: הרצון - תנאי הכרחי לחינוך אמיתי

כוח הרצון - הגשר בין החיצוני לפנימי

מהמשל של החפץ חיים אנחנו למדים שקיים תנאי כדי שאדם יתפעל כפי פעולותיו: הרצון.

הנפש של האדם איננה קשורה באופן ישיר לגוף שלו: - אם נאלץ אדם לצעוד למרחקים, בין אם ירצה ובין אם לא, שריריו יתפתחו - אבל כשאנו מצפים שאדם יתפעל כפי פעולותיו גם במישור הפנימי הנפשי, אנו זקוקים לכוח מגשר - כוח הרצון

אינני יכול לכפות את הנפש של האדם לפעול בדרך מסוימת. אם אני כופה אדם באופן חיצוני להתנהג בצורה מסוימת ואין לו השלמה פנימית עם זה, לא זו בלבד שאיני מפתח בקרבו את התכונות שרציתי, אלא אני יוצר מגמה שלילית הפוכה.

הקפיץ הנלחץ

המכתב מאליהו מגדיר את התופעה כמין קפיץ שנלחץ: אני לוחץ, לוחץ, לוחץ, וברגע שאני מסיר את הלחץ, הקפיץ מזנק לצד השני, למצב הפוך.

כשאנחנו עוסקים בחינוך ושמים לב רק לחלק החיצוני של הדברים - שהחניכים יפעלו בהתאם לדרישותינו - ואיננו מודעים לנקודה העיקרית - האם הם הפנימו זאת והאם היו מעוניינים בכך - לא זו בלבד שלא הצלחנו בחינוך, אלא ישנו סיכוי רב שהרסנו את החניך למרות שהתנהג למופת שנים על גבי שנים.

דוגמה: אבא והתפילה

האברך שבנו הפסיק להתפלל טען: "הדבר המכאיב ביותר בכל הטרגדיה שעוללתי היא שדווקא באותו תחום שאני השקעתי הכי הרבה, חינכתי הכי הרבה, דווקא באותו תחום ספגתי את הכישלון הכי צורב".

שנים הקפיד שבנו יישב לידו בתפילה, שלא יזיז את עיניו מהסידור. הוא התפלל בשעות שהבן יכול להתפלל, ואפילו ויתר על הרצון לשקוע בתפילה מרגשת כדי לפקח על בנו.

כשהנער עצמו נשאל איך הוא מסביר את התופעה, ענה: "דווקא בגלל שאבא שלי כל כך הרבה שנים הקפיד עליי וכל כך לחץ אותי, דווקא בגלל זה חלמתי יום יום מתי יגיע הרגע שבו אשתחרר מהעול".

האברך עשה את כל מה שצריך לעשות בתחום החינוך חוץ מהעיקר: הוא לא דאג שהבן שלו ירצה במה שהוא כופה עליו, הוא לא דאג למה שאנו קוראים "הפנמה" של ערך התפילה.

חלק שלישי: יצירת הפנמה חיובית

המפתח להפנמה: התניה חיובית

כדי להבין איך יוצרים הפנמה, נבחן דוגמה:

ילדה בת 4 וחצי מסרבת לברך על ממתק. האב אומר: "אם היא לא רוצה לברך, אקח לה את הממתק". אבל המחנך מסביר שזו אינה הדרך הנכונה. גם אם היא תברך כדי לא להפסיד את הממתק, זה לא חינוך לברכות.

במקום זאת, המחנך קורא לילדה ואומר: "השם נתן לנו את כל הדברים הטובים בגלל שהוא מאוד אוהב אותנו, והוא מאוד אוהב אותך, ולכן הוא אפשר לי להשיג את הממתק הזה. אם קשה לך עכשיו לברך ולהגיד תודה להשם, קשה לך להגיד תודה, תניחי את זה בצד. כשיהיה לך כוח תאכלי."

הילדה אומרת: "אני רוצה לברך". לאחר שהיא מברכת, הוא מספר לה סיפור מרגש על מלאכים בשמים ששותקים כדי לשמוע את הברכה שלה, והשם שמח שבת שלו האהובה ברכה כל כך יפה.

הילדה מתרגשת עד כדי דמעות ורצה למטבח לבקש מאימא: "אני רוצה משהו בשביל לברך!"

התניה והפנמה

המחנך מסביר את המושג "התניה": תופעה שבה כאשר שתי תופעות מופיעות תמיד בקביעות לאורך תקופה ארוכה, אף על פי שאין שום קשר אמיתי פנימי מהותי ביניהן, בנפש הן מתקשרות כקשורות אחת לשנייה.

דוגמה: - אם מצווה מלווה תמיד בהרגשה של מרירות, דיכוי והשפלה - החניך יתחיל להרגיש שהמצווה גורמת לו אי-נעימות - כמידת בריחתו מביקורת, השפלה, דיכוי ואי-נעימות - כך תהיה מידת בריחתו מאותה מצווה

המטרה היא ליצור התניה חיובית: לקשור בין קיום המצוות להרגשה חיובית, לסיפוק, לשמחה ולאהבה.

מתי לחנך ומתי לא

הטעות החמורה ביותר היא שיש משוואה: "עונש = חינוך", "כפייה = חינוך". זו טעות. עונש וכפייה הם לכל היותר "הכשר מצווה", כלומר הכלי שמאפשר להביא למצב של חינוך, אבל הם אינם החינוך עצמו.

עקרונות חשובים:

1. לעולם לא להטיף מוסר בשעת עונש או כפייה - הילד אינו מעוניין לקבל את מה שאתה אומר - הוא יקשר בין הערכים שאתה מציג לבין הרגשות השליליים שבעונש - בפעם הבאה, כשתדבר על אותם ערכים, הוא יחוש דחייה מהם

2. לדבר על ערכים רק בזמן התנהגות חיובית - הזמן היחיד שבו חייבים לדבר עם הילדים על ערכים הוא כשהם כן התנהגו כראוי - גם אם יש לך "הילד הכי גרוע בעולם", חפש בזכוכית מגדלת משהו טוב במה שהוא עושה - כשהילד פעם אחת, בלי כוונה, נמנע משקר - באותה שנייה הסבר לו כמה חשוב להימנע משקר

חלק רביעי: העידוד המקצועי - הכלי המרכזי בחינוך

העידוד כבסיס לחינוך, לא כטכניקה

כשאנו מדברים על עידוד, חשוב להבין שאין מדובר בטכניקה אחת מיני רבות בחינוך, אלא ביסוד מרכזי של החינוך:

"אין חינוך בלי עידוד. אין בעולם חינוך בלי עידוד. יש אילוף, יש הפעלה, יש הרבה מילים. אין חינוך בלי עידוד."

מהו עידוד אמיתי?

ניתוח לשוני של המילה "עידוד" בעברית (לפי הרד"ק במכלול): עידוד = חיזוק, והוא בא מהשורש של "עוד". עידוד פירושו לחזק מה שקיים כדי להגיע לעוד ועוד.

להגיד לילד "אתה גאון" או "אתה כישרוני" או "אתה הכי טוב בעולם" - זה לא עידוד, זה בלבול מוח, טיפשות, ולפעמים אף נזק.

עידוד פירושו לחפש עם זכוכית מגדלת משהו שהילד עשה, שהילד ביצע (עובדות, לא הערכות), ואת זה להדגיש ולחזק עד שהוא יתקדם הלאה.

אי הבנות שכיחות לגבי עידוד

טעות 1: עידוד כללי במקום ממוקד אמא שטענה שהרבתה לעודד את בנה בשבחים על יצירותיו ושירתו, ואינה מבינה מדוע יש לו בעיות התנהגות. הבעיה: היא שיבחה אותו על שידע לצייר, אך יש לו בעיה בהתגברות על מידותיו. אין קשר בין הדברים.

עידוד נכון: לקחת את אותה נקודה שבה יש לי בעיה עם הילד, ועליה אני צועק עליו הכי הרבה, ולחפש באותו תחום משהו שהילד כן עושה - ומכאן להתחיל.

טעות 2: לעודד כישרונות במקום מאמצים עידוד אמיתי אינו מתמקד בכישרונות ובתכונות מולדות, אלא במאמץ ובהתמודדות של הילד. לומר לילד שהוא "כישרוני" כשהוא נכשל בלימודים אינו עוזר לו, אך לעודד אותו על המאמץ שהשקיע - כן.

דוגמאות לעידוד אפקטיבי

המקרה של הילד המופרע: ילד בעייתי, שהוריו ויתרו על כל הדרישות ממנו, ואם כבר דרשו משהו - מיד צרחו וענשו. השינוי החל כאשר: - אמא פתחה לו את הדלת במאור פנים וחיבוק במקום בכעס - ההורים החלו לחפש ולעודד את הדברים הקטנים שהצליח בהם (כמו לקום אחרי פעמיים צעקות במקום שש) - גם כשנסוג, המשיכו להדגיש את ההצלחות הקודמות: "היום היית קצת פחות מוצלח, אבל אתמול היית הרבה יותר מוצלח"

המקרה של הילד שסירב ללמוד משניות: ילד בכיתה ה' שסירב ללמוד משניות בעל פה בטענה ש"הראש שלו סתום". אביו ניסה לכפות עליו בכוח, וכשהצליח - הילד זכר רק יום או יומיים, והחל לגמגם ולהרטיב.

השינוי הגיע כאשר: - במקום לומר לו "אתה יכול ולא רוצה", הכירו בתחושתו שהוא מרגיש שאינו יכול - הציעו לו ללמוד ולקבל פרסים בלי שיבחנו אותו - הדגישו את הערך של המאמץ: "אתה תקבל יותר שכר מכל אלה שמצליחים, כי הרבה יותר קשה ללמוד משניות כשלא מצליחים"

לאחר חודשים, הגיע הילד מיוזמתו ואמר כמעט שלושה פרקי משניות בעל פה.

סיכום: שלושת היסודות של החינוך האמיתי

1. חינוך הוא הפנמה - לא עונשים, לא הפעלה חיצונית, אלא אך ורק הפנמה של ערכים וגישות שימשיכו עם החניך לאורך חייו.

2. התניה חיובית - יצירת אווירה טובה וחיובית סביב המעשים הרצויים, לא אווירה שלילית.

3. עידוד בזמן הנכון - הצגת ערכים ושיחות חינוכיות רק בצמוד להצלחות, לעולם לא בצמוד לכישלונות.

כאשר אנו מיישמים עקרונות אלו, אנו מחנכים באמת, ולא רק מפעילים או מאלפים. זהו החינוך האמיתי, שמוביל ל"גם כי יזקין לא יסור ממנה".