ברית מילה ושירה - הקשר המיוחד בין ברית מילה לשירת הים

פתיחה

נודה לה' על חסדיו ונפלאותיו לבני אדם. בחסדי ה', עוד לא התאוששנו מהאירוסין עד שהגיעה החתונה, ועוד לא הספקנו להודות על החסד הגדול של החתונה עד שהגיעה הבת, ועוד לא הספקנו להודות על הבת עד שהגיע כבר הבן. "כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו".

תודה מיוחדת מגיעה על הזכות הגדולה של הסנדקאות - מצווה שאנשים נוסעים מקצה הארץ ועד קצהו לזכות בה. אפילו רב חיים קנייבסקי היה מוכן לנסוע לקצה הארץ לזכות במצווה היקרה הזו. זוהי המצווה היחידה בזמננו שיש בה מעין עבודת המקדש, ולכן היא זכות גדולה, ומגיע יישר כוח גדול לבעל השמחה שזיכה אותי במצווה זו.

זיכרון לסבא - עובד ובן תורה

הרשו לי להוסיף מעט על אבי, שהילד קיבל את שמו. אבי היה מציאות נדירה שלא רואים כל כך היום. כיוון שזכה לאריכות ימים גדולה, אלו שנמצאים כאן לא הכירו אותו בעיקר חייו, ואני מרגיש שיש כאן דבר חשוב למסור הלאה.

הוא היה בחור בן תורה שברח מגרמניה ממש בתחילת המלחמה, בתחילת השואה, והצליח להגיע לאנגליה. בחור מתמיד, עם מכתב מהראש ישיבה שלו בגייטסהד לקבל אותו כמתמיד. ראיתי את המכתב, מתאר אותו כ"בחור מתמיד".

האח שלו היה בישיבה בגייטסהד בגיל 17, וכדי להביא את המשפחה אמרו לו שכדאי לפתוח מאפייה, שצריכים בסיס כלכלי להביא את המשפחה, אחרת לא יקבלו אותם לאנגליה. אז האח, שאחר כך היה משגיח בקטטורה, פתח בגיל 17-18 מאפייה. שני האחים ניהלו את המאפייה ועשו הסכם ביניהם: יום אחד אחד לומד והשני עובד, וביום השני מתחלפים.

המאפייה הייתה בית חרושת גדול, לא כמו שהייתה בסוף. בזמן המלחמה היה חסר עובדים כי כולם היו מגויסים, והיה מקום לעשות מאפייה שסיפקה לחם לגויים וגם ליהודים.

אחרי המלחמה הם סגרו את המאפייה הגדולה ופתחו מאפייה קטנה בגייטסהד. אבי היה בעצם בן תורה, ובמקרה הנסיבות גרמו שהוא נהיה בעל מאפייה.

כשהייתי ילד, אני זוכר שהוא היה קם ב-4 בבוקר כדי להדליק את התנור ולראות שהאופה הגוי מגיע. ב-4 בבוקר הוא קם, מדליק את התנור, בודק שהכל בסדר, ואז הולך לחברותא עם המשגיח של הישיבה, רב משה שוואב, עד שבע. כך הוא התחיל את היום.

כשעזבתי את הבית, ספרתי כמה חברותות יש לו במשך היום - עם המאפייה והמכולת היו לו שבע חברותות! שבע חברותות, כולל בבוקר המוקדם עד שחרית, אחר הצהריים והערב. בין חברותא לחברותא היה נכנס לבית, יוצא, הולך לשיעור.

מתוך שבע החברותות האלו היה אחד שהוא שילם עליו - היה תלמיד חכם מהתלמידי חכמים הגדולים של העיר והקהילה, שהוא שילם לו. לא היה חסר לו חברותות, היו לו הרבה, אבל הוא שילם לאחד במשך 40 שנה, יום יום. הוא אמר לי: "זו החברותא הכי טובה - כדאי לך לשלם לחברותא ללמוד איתך, זו חברותא הכי טובה משתי הצדדים, כל אחד מרגיש מחויבות, מי שלומד איתך לומד יותר טוב ואתה לומד יותר טוב, כדאי לשלם". והמשגיח סידר שהיה תלמיד חכם שהיה צריך פרנסה, אז הוא סידר את ה"שידוך" הזה שישלם לו - ו-40 שנה הוא שילם לחברותא הזו. והחברותא כתב בצוואה שלו שהלימוד הכי טוב שלו היה הלימוד עם "מיסטר שטיינר" כל יום.

והייתה לו חברותא נוספת, במשך 50 שנה, יום יום, עם מישהו מהקהילה בגייטסהד. והוא אמר לי שבמשך 50 שנה אף פעם לא דיברו דברים בטלים באמצע הלימוד. מישהו שאל אותי: "זה נשמע קצת לא חברתי, מה, לא היה מזל טוב? לא היה משהו לספר?" אז באמת, לפני שפותחים את הגמרא מדברים. היו שידוכים בין הנכדים שלהם, היו דברים לדבר עליהם, אבל ברגע שפותחים את הגמרא, אף פעם לא דיברו חוץ מהגמרא, 50 שנה יום יום!

והיו מספרים שם בגייטסהד בדיחה, שהרב של הקהילה היה נוסע שבוע אחד בשנה לאפות מצות ולהשגיח על המצות, ואז הוא היה מעביר לאבא שלי את השיעור היומי בבית הכנסת - השיעור בגמרא. אז הרב אמר בחיוך: "כשהרב הולך להיות אופה, האופה ממלא את מקומו"...

כשהגיע לגיל פנסיה, מכר את המאפייה ואת המכולת ולמד כל היום. הוא עשה כמה שיותר חברותות עם אנשים בתוך הקהילה, כדי שכולם ילמדו. היו לו חברותות מהבוקר עד הערב. הוא שיתף כמה שיותר אנשים, כל אחד לפי הרמה שלו, בעלי בתים שלא היו כל כך לומדים, אבל הוא צירף את כולם, כדי שכמה שיותר אנשים ילמדו. הוא עשה כאילו "כולל" של בן אדם אחד, של לימוד עם כל אנשי הקהילה.

זה היה אדם שעבד לפרנסה, אבל לא איבד את העיקר. ידע מה עיקר ומה טפל. הוא באמת היה צריך לטפל במאפייה בבוקר, וכל בוקר הוא היה עובד. ואגב, בהתחלה הוא היה עובד גם אחרי הצהריים, אבל ישב שבעה על אמו וראה ששבעה ימים העסק הסתדר בלעדיו, אז אמר: "למה אני עובד כל כך קשה גם אחרי הצהריים?". מאז, אחרי השבעה, הוא אמר שכל אחר הצהריים הוא יקדיש ללימוד.

יש פה איזו דוגמה: אני רואה שיש מתמידים בלימוד, ומתמיד כשהוא נכנס לעסק אז הוא מתמיד בעסק. אבל להישאר 40, 50, 60 שנה - ברוך ה' הוא זכה לגיל 99, כמעט 100, אריכות ימים - אבל להישאר עם העיקר ולא לטפל, זה באמת משהו מאוד נדיר שכולנו יכולים ללמוד ממנו.

אנו מקווים שבעזרת ה' גם הרך הנימול, שקיבל את שמו, ימשיך בדרך הזו להיות בן תורה מתמיד, ולא להיגרר אחר הטפל, אלא להישאר תמיד עם העיקר.

המנהג לשיר שירת הים בברית מילה

יש מנהג שמובא במגן אברהם (שראיתי את זה בחוץ לארץ, וגם בארץ ראיתי פעם אחת בבית הכנסת הגר"א בבית וגן), שביום המילה אומרים את שירת הים ויום המילה בשחרית, בקריאת התורה - חצי פסוק המוהל, חצי פסוק הקהל. וכן יש את הפיוט המפורסם "שירו חדש שבחו גאולים" שאותו שרים בסעודת ברית מילה.

מה הקשר? דבר ראשון, כולם מכירים שהמדרש אומר "לגוזר ים סוף לגזרים" - שבזכות ברית מילה זכו ישראל לקריעת ים סוף. אבל עדיין זה לא מסביר את ההדגשה הגדולה הזאת. יש הרבה דברים שזוכים להם על ידי ברית מילה, גם ארץ ישראל, ולמה עושים מזה כל כך עניין?

ויש עוד מדרש בפרשת השבוע, שהמדרש מביא על הפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל" - "אין זאת אלא מילה, שנאמר 'את בריתי תשמור'". אומר המדרש שעל ידי ברית מילה, על ידי הקדושה של ברית מילה, זכו לשיר שירה. "אז ישיר" - "אין זאת אלא מילה". כלומר, עם ישראל רק על ידי ברית המילה הגיעו לרמה של שירת הים. מה זאת אומרת?

הקשר בין ידידות, ברית מילה ושירה

דיברנו בבריתות הקודמות שהיו במשפחה על הברכה "אשר קידש ידיד מבטן", שבברכה זו כתוב "על כן בשכר זאת חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת".

אנחנו כולנו קיבלנו "ידידות שאר". מה זה "ידידות שאר"? שיש בתוך הגנים שלנו את הידידות של אברהם אבינו. אברהם אבינו היה "ידיד מבטן". "מה לידידי בביתי?" - "ידיד בן ידיד". אברהם אבינו נקרא "ידיד". היה בתוכו איזושהי ידידות שהקב"ה מאוד מאוד אהב, ואת הידידות הזו, שהיא "שאר" - "שאר" זה מה שממשיך בתוך הגנים - של כל הילדים, כל הנינים.

אנחנו כולנו רבי-רבי-נינים של אברהם אבינו, שהייתה לו ידידות מיוחדת. מה זה "מבטן"? שגם לפני שהוא נולד, החוזים בכוכבים ראו שייוולד מישהו שיעשה "בעיות" לעבודה זרה, עד שהיו צריכים להחביא את אברהם אבינו. כבר מלידה היה לו את הגנים האלו, אפילו שהוא עדיין לא הכיר את בוראו.

ודווקא מזכירים את זה ש"מבטן" - שזה בשאר, שזה באמת בגנים - הידידות הזו המיוחדת שהייתה לאברהם אבינו יש לכל הילדים שלו, גם כשהם עדיין לא מכירים את בוראם.

אבל בתנאי - "על כן בשכר זאת חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו שחתמת בבשרנו". כשיש צירוף של ברית מילה והידידות המיוחדת של אברהם אבינו, אז יש הצלה "משחת", שזה אבדון, מלזכות לעולם הבא. הם במסלול של עולם הבא, ואברהם אבינו עוצר אותם שלא יגיעו ל"שחת", שזה איפה שתלמידיו של בלעם הרשע יורדים ל"באר שחת" - לכיוון הזה הם לא מגיעים.

אבל ברגע שיש לבן אדם גם את הידידות של אברהם אבינו בתוכו, וגם את ברית המילה, אז הוא במסלול, הוא בקשר. צריכים את הקדושה של ברית מילה להיות בקשר עם הפנימיות הזו של אברהם אבינו. אם יש בן אדם שאין לו ברית מילה, הוא בחיצוניות, אין לו את הקשר עם הידידות של אברהם אבינו.

וזה הקשר ל"לגוזר ים סוף לגזרים" - ישראל במצרים היו "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה", אבל היו להם שני דברים: ידידות - "וידידים העברת". "זדים טבעת וידידים העברת" - "ידידים" זו הידידות של אברהם אבינו, ביחד עם ברית מילה.

והידידות הזו היא באמת האהבה שיש לאברהם אבינו, שהיה לו בתוכו. הוא היה התמצית של כל הטוב, של כל הרוחניות של כל הדורות העוברים שלפניו. והוא הגיע עם הידידות הזו, ידידות דו-צדדית, כפי שכתוב בגמרא במנחות: "יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד ויתכפר ידיד לידידים". כלומר, הידיד זה משני כיוונים: 1. שלמה המלך - היה לו את הידידות של אברהם אבינו חזק, "ידיד בן ידיד" 2. "ויבנה ידיד" - זה בית המקדש, המקום של ידידות, המקום של קשר בין כלל ישראל לבין הקב"ה 3. "ויתכפר לידיד" - הידיד של כלל ישראל זה הקב"ה

זו הידידות משני הכיוונים, והיא ביחד עם ברית מילה. גם אברהם אבינו עצמו, כשהקב"ה אמר לו לעשות ברית מילה, אמר לו "התהלך לפני והיה תמים". אומר הזוהר הקדוש, מה זה "והיה תמים"? - "שלים ברחימותא", שלם באהבה. זאת אומרת, גם אברהם אבינו, על ידי הקדושה והרוממות והטהרה שהוא קיבל מברית מילה, הוא זכה לעוד שלב באהבת ה'. "התהלך לפני" - כך הזוהר הקדוש אומר.

שירה - ביטוי לאהבה ולידידות

זאת אומרת, מה שיוצא - שירה זה ידידות, זה אהבה. ספר חרדים מביא שהענף של מצוות "ואהבת את ה' אלקיך" זה שירה, ששירה היא ענף של המצווה של אהבת ה', שדרך האוהבים לשיר.

כלל ישראל - איך הם הגיעו לשירה? זה מה שכתוב במדרש - הם הגיעו על ידי ברית מילה. כלומר, הידידות הזו הגיעה לרמה של שירה. למה ישראל נקראים "ישראל"? אומר הזוהר בתיקוני זוהר: "שיר א-ל" - "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". השירה, הרמה של שירה - שירת הים - זו הייתה הקבלת עול מלכות שמים של כלל ישראל, הקבלת עול מלכות שמים הכי גדולה שהייתה בבריאה עד היום.

וממה כלל ישראל קיבלו את זה? מהידידות הפנימית של אברהם אבינו, שממשיכה הלאה: "נוטרי דינים שירות ותשבחות רוכסים דוד למלך חי וקיים". וגם אומרים את זה בפיוט "ידידים רוממוך בשירה קדמוך מי כמוכה באלים ה'". זו הידידות שיצאה לפועל בשירה.

סיכום - המתנה הגדולה של ברית מילה

אם כן, מה שקיבלנו כחלק מהמתנה הגדולה של ברית מילה זה הידידות הזו וכוח השירה.

אמשיל לכם משל: כשילד מקבל מתנה ליום הבר-מצווה, הוא צריך לכתוב מכתב תודה למי שנתן לו מתנה (כך היה נהוג לפני הרבה שנים). אם מישהו נתן לבר-מצווה נייר מכתבים רגיל, הוא כותב לו תודה על נייר רגיל. אבל אם מישהו נתן לו נייר מכתבים משובח, עם ציורים וקישוטים - בלוק של ניירות מהודרים - אז כשהוא צריך לשלוח מכתב בחזרה למי שנתן לו את המתנה הזו, הוא ישתמש בנייר המיוחד הזה.

אנחנו קיבלנו מתנה של שירה על ידי ברית מילה, קיבלנו מתנה של אפשרות לשיר. תיקח את הגוי הכי רוחני, תשים עליו שטריימל ותבקש ממנו לשיר - זה לא ילך! אין לו את השירה, אין לו את המהות. אנחנו - יש לנו את הידידות של אברהם אבינו, יש לנו את הכוח של שירה. וממי קיבלנו? מהקב"ה, המתנה עם ברית המילה ועם התורשתיות של אברהם אבינו.

ולפחות על זה אנחנו צריכים להשתמש, כשאנחנו מודים על כוח השירה שקיבלנו בברית מילה, שלפחות על הדברים האלה נודה לה' בשירה. לכן חשוב לשיר את הפיוט "שיר חדש שבחו גאולים" - להודות על השירה בשירה עצמה.

אנו מברכים את הרך הנימול, אלחנן שרגא, שילך בדרך זו, יקח את הגנים שקיבל מהדורות הקודמים - מאברהם, יצחק ויעקב והלאה - כל הדברים הטובים שיש לו בתוך הגנים שלו, וימשיך הלאה.

בעזרת ה' נזכה ל"בגלל אבות תושיע בנים, ותביא גאולה לבני בניהם".

שיר חדש, גאולים חדשים, שוררו גאולים מיצחק, משועבדים מרקדים וכורים - שירו חדש. גילו חדש יסערו, כשהציל בידי שד עשרה שיבורים... שוררו, נפצחו, כמכבים, חדשה. שירו, קדמו, מפארים, מפתח, נסמך, מנוחל, מלמד. לשורר, למרחק, למסעות, ולמיני. שירו, קדוש, וחיבה. שבחו, ושוב, שהקיש, ולהתעלות, ויושרות, שהקיש. שיר חדש, חוכנים, שירו, גאולים, שירו, שוררו, שדו, שמחו. אוי, ידי, אוי, מלכותך, בדמותך, בשיר. השם, באלים, שירו, גאולים, קדוש, גילו, קדוש, חיים.