הקול החמישימאגר חומרי הלימוד התורני · יהודה טאוב 📖 קטלוג

קשר בין מצוות לאושר

10 דרכים שבהן המצוות מביאות אושר בעולם הזה

עולם המצוות היהודי נחשב לעול טוטאלי בעיקר בעיני מי שאינם מכירים אותו לעומקו. אך מחקרים פסיכולוגיים ותובנות פנימיות מעלים את התובנה ששמירת המצוות אינה רק חלק מהמחויבות הדתית – אלא כלי אדיר ליצירת אושר, תחושת סיפוק ומשמעות בעולם הזה. במאמר זה נבחן עשר דרכים שבהן המצוות תורמות באופן ישיר לעולם הרגש, הנפש והחיים של האדם המודרני.

חינוך לקיום מצוות מתוך שמחהMP3 • 25098KB


  • חיבור למשמעות גבוהה יותר

אחת המצוקות המשמעותיות בעידן המודרני היא תחושת הריקנות והמחשבה ש"הכול חסר משמעות". המצוות והיהדות בכללותה מעניקים אור וחיבור למשמעות רוחנית גבוהה. כשהאדם מרגיש שהוא חלק מסיפור גדול יותר ומשמעות אינסופית, הוא זוכה לשלווה פנימית שמובילה לאושר במישור הכי פרטי ואישי.

  • מסגרת ברורה שמכווינה לחיים שקולים

במצוות יש סדר יומיומי, שבועי ושנתי שמעניק לאדם מסגרת חזקה וברורה. לעומת חיים ללא כיוון מוגדר, המסגרת הזו עוזרת לאדם להרגיש מאורגן ולנהל חיים יציבים ומלאי תוכן. לדוגמה, הלכות שבת מספקות מרחב ברור להתרחקות מטרדות היום-יום ולהתחבר למה שחשוב באמת.

  • העצמה אישית דרך נתינה

מצוות רבות ביהדות מתמקדות בנתינה לזולת, כגון צדקה, ביקור חולים ואהבת הרע. מחקרים מראים שוב ושוב שעצם הנתינה לאחר תורמת לשביעות הרצון ולתחושת האושר של האדם עצמו. כשאנחנו נותנים מהנפש ומהיכולת שלנו, אנחנו מגלים רבדים חדשים בתוכנו שמחברים אותנו לשמחה פנימית.

  • תודעת הודיה על המתנות שבחיים

היהדות מכוונת אותנו להכיר טובה על הדברים הקטנים שבחיים. ברכות, תפילות ופעולות יומיומיות, כמו ברכת "המוציא" או ברכת "אשר יצר", מזכירות לנו ברמה מעשית את החשיבות של הכרת הטוב כלפי ה' והיקום. תחושת הכרת הטוב ידועה כאחד הגורמים החשובים ביותר להרגשת אושר מתמיד.

  • התמקדות ב"כאן ועכשיו"

אחת החשיבות המרכזיות של קיום המצוות היא שהן עוזרות לאדם להתמקד ברגע, ב"כאן ועכשיו". לדוגמה, הדלקת נרות שבת או נטילת לולב מכריחים את האדם להיות מודע לגמרי לפעולה ברגע ייחודי זה. מיקוד כזה ברגע מגביר את ההנאה ומביא שקט נפשי.

  • זמן איכות עם המשפחה

מנהגים ומצוות המיועדים למשפחה, כמו סעודות שבת והתאספות בליל הסדר, מעניקים הזדמנות לבנות קשרים רגשיים. הם מייצרים זמן קבוע שבו המשפחה מנותקת מטרדות היומיום ומתרכזת בקשר ובשיתוף פעולה, דבר שמעמיק את האושר הביתי.

  • שחרור מתח באמצעות אמונה וביטחון

הרבה אנשים סובלים מדאגות וממתחים שנובעים מהחשש ממה שיקרה בעתיד. אך כשאדם מקיים מצוות וחי באמונה ובביטחון בה', הוא חש שחייו בידיים טובות ונכונות. תחושה זו משחררת מהמתחים הפנימיים ומספקת שלווה שמקרבת אותו לשמחה אמיתית.

  • הפסקה משגרה תובענית

המצוות היהודיות מכילות בתוכן הזדמנות להפסקה מקדחת היומיום, כמו שמירת שבת או חג. ההפסקות האלו משחררות את האדם מן המרוץ האינסופי וחושפות בפניו את ההזדמנות להקדיש זמן לעצמו, לרוחניות ולמשפחה. זו דרך נהדרת "לטעון מצברים" ולהתחבר לאיזון פנימי.

  • חינוך לערכים מובילים

שמירת המצוות מספקת שפע של תכנים חינוכיים שמכוונים את האדם להיות קדוש יותר, מוסרי יותר וטוב יותר כלפי עצמו וכלפי אחרים. לימוד התורה והמצוות מקנים לאדם כלים להתמודדות עם אתגרי החיים בצורה שמרוממת אותו להרגשה של שלמות ואושר.

  • קהילה תומכת

אחד היתרונות המובהקים בשמירת מצוות הוא ההשתייכות לקהילה תומכת. התפילות בבית הכנסת, חגיגות משותפות ושמירה על מסורות בתוך קהילה מעניקים לאדם תחושת שייכות והזדמנות ליצירת קשרים חברתיים משמעותיים. תחושת שייכות זו היא קריטית לאושר האדם.

סיכום:

לסיכום, המצוות אינן רק אוסף של דרישות דתיות, אלא דרך חיים שלמה המספקת כלים לאושר אמיתי בעולם הזה. דרך גבולות ברורים, נתינה לזולת, הפסקה מהמרדף התמידי ותחושת משמעות – ניתן לראות כיצד המקיימים את המצוות זוכים לחיים מלאים ושלמים יותר. האושר הנובע מכך הוא לא רק חוויה רגעית, אלא דרך חיים שלמה ומעמיקה שמחברת את האדם לכל סביבתו ולבוראו. אם מחפשים דרך להשיג אושר אמיתי ובר קיימא, ייתכן שהמסע אל המצוות הוא המקום שבו כדאי להתחיל.

📝 תמלול ההקלטה

תמלול אוטומטי של ההקלטה, ללא עריכה – ייתכנו בו טעויות.

ברוכים הבאים לשיח והשקפה. אז ככה, במקורות שאסף הרב יהודה טאוב, א, עולה בצורה חזקה מאוד המקום המרכזי או לפחות השאלה על המקום המרכזי של השמחה וההודיה. א בעבודת השם יתברך, בקיום מצוות, זה לא רק איזה רגש נחמד בצד, אלא המקורות ממש דנים בזה לעומק. האם זו תוספת, האם זו חובה, אולי אפילו משהו מעבר לזה. וזה מביא אותנו לשאלה המרכזית שלנו כאן היום שבאמת אה עולה מהמקורות האלה. האם השמחה וההודיה הן בעצם התכלית המרכזית של כל עבודת השם? נשימה, האם אין היעד, המקור לאושר אמיתי כבר פה בעולם הזה, או שאולי, אולי יותר אמצעי, חשוב, כלי חיוני, אבל כזה ש שהוא חלק ממשהו רחב יותר, ממחויבות, מקבלת עול מלכות שמיים, מיראה. אני אתען היום שהמקורות החן מורים ממנו שהשמחה וההודיה הן ממש תכלית מרכזית. אולי התכלית, היעד והמהות של הקשר.

ואני אציג את העמדה שאומרת רגע, נכון, הן חשובות מאוד, קריטיות אפילו, אבל אולי הן לא התמונה כולה, הן חלק ממערך שלם שבבסיס שלו יש את המחויבות, את קבלת העול, את היראה, אלה היסודות.

אוקיי, אז בוא נצלול לזה. אני חושב שההסתכלות הזאת על שמחה ועוד כאיזה בונוס נחמד או אפילו רק כאמצעי היא היא קצת מחמיצה את הפואנטה המרכזית שעולה מהמקורות שערבתו בלי כט. התורה הרי מצווה במפורש ושמחתה בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך. זה ציווי לא המלצה. והקוזרי בשיטה שלו הולך רחוק ואומר שסמך בחלקו זו מצווה מדאורייתא ממש מהתורה. נשימה. ואז בא הרמבן. וכשהוא שואל מהיא בכלל תכלית הבריאה? למה כל זה קיים? הוא מגיע למסקנה ש שאין לנו טעם אחר ביצירה מלבד שידע האדם ויודע לאלקה. שברא. כלומר, ההודיה שהיא הרי הביטוי הכי מובהק לשמחה במה שיש, במה שקיבלנו מהשם יתברך, היא המטרה. אז איך אפשר לקרוא למטרה הזאת? אמצעי נשימה. ויותר מזה, התורה קושרת את החוסר בשמחה, את העבודה בלי שמחה, באופן ישיר לקללות, לצרות, תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. זה נשמע כמו תנאי יסודי לקשר תקין, לחיים של ברכה, לא סתם הרגשה. אז ברור שהדגש המרכזי שלנו צריך להיות פוח מתמיד של השמחה וההודיה האלה שהן בעצמן כמו שהכוזרי והגמרא בברכות אומרים מביאות לאהבת השם ולאושר אמיתי פה

אני בהחלט מבינה את את המשקל שאתה נותן למקורות האלה והחשיבות של שמחה ועודיה היא עצומה אין ספק א ברור ש רצויות ולפעמים אין אפילו מצווה מפורשת כמו שאמרת שמחת החג או שמך בחלקו לפי הכוזרי אבל א אני חושבת שהצוותן כתכלית המרכזית ואולי אפילו הבלדית זה קצת יוצר חוסר איזון. הייסוד הראשון, נקודת הפתיחה של הכל, היא יראת שמיים וקבלת למרותו. הרי נאמר ראשית חוכמה יראת השם. לא כתוב ראשית חוכמה שמחת השם. נשימה מקורות שהרב טוב הביא, הם מדגישים גם את קדושת המצוות כדרך להידבק בשם, לקדש את שמו. כמו שהרמבן למשל מסביר על ונקדשתי בתוך בני ישראל. עם ישראל הרי אמרו נעשה ונשמע. קודם כל הנעשה, קודם כל המחויבות, הקבלה ורק אחר כך באים ההבנה והרגש. נשמה. ואפילו הרמב"ם שנצטט אותו בטח בהמשך על חשיבות השמחה במצווה הוא אותו רמב"ם שמזהיר מאוד משחוק וקלות ראש. זאת אומרת השמחה צריכה להיות שמחה של מצווה, שמחה מבוכרת, לא איזה פורקן. המנסילת ישרים שמטווה לנו דרך להתעלות אומר שהתכלית היא אכן להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו. אבל וזה אבל חשוב הוא מיד מוסיף שמקום האידון הזה באמת הוא העולם הבא. ה דרך לשם עוברת דרך המצוות. דרך שדורשת מאמץ, מחויבות, מסירות, לפעמים התמודדות, גם כשלא מרגישים באותו רגע שמחה גדולה או התעלות. אז להדגיש רק את השמחה כאילו היא חזות הכל, זה עלול לדעתי קצת להחליש את היסוד של המחויבות והיראה שהם הבסיס.

אני מבין את הדגש על היראה וקבלת העול, אבל אני חושב שזה קצת קצת ממעית בכוח של המקורות שמדברים על השמחה לא כבונוס אלא כחלק מהותי, אולי אפילו הכרחי. בוא נתמקד רגע במעמד של השמחה עצמה. נשימה הפסוק הזה תחת אשר לא עבדת בשמחה עם כל מה שבא אחריו. זה לא איזה עניין קטן. זה מציב את החוסר בשמחה כפגם עמוק, כמעט כשורש של הבעיה. זה לא חבל שלא שמחת, זה בגלל שלא שמחת. קראו הדברים האלה. זה שם את השמחה במרכז העניינים. נשימה והרמב"ם, בהלכות לולב, שזה מקור קלאסי לעניין הזה, הוא לא סתם אומר טוב לשמוח. הוא מגדיר את השמחה הזאת שישמח בעשיית המצוות ובאהבת האל ש ציבה בהן הוא קורא לזה עבודה גדולה ולא רק זה הוא מוסיף משפט חריף כל המונה עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו להיפרה זה כבר נשמע כמו חובה שהאמנאות ממנה היא בעייתית מאוד אז איך אפשר לומר שזה רק אמצעי משני נשמה הגמרא במסכת ארכין שהובאה במקורות של הרב טאוב שואלת איזו עבודה באה מתוך שמחה אוטוב לבב התשובה זו שירה כלומר כשטוב לך כשהשם נותן לך שפע העבודה שנדרשת ממך היא לא לא רק לקיים את המצווה טכנית, אלא להביע את זה, לשיר, להודות. זו המהות של העבודה בזמן של רווחה. איך אפשר לא לראות בזה משהו מרכזי ויסודי?

אני לא טוענת שזה משני. אני טוענת שזה לא היסד הבלדי ושזה צריך לבוא בהקשר נכון. הפסוק תחת אשר. הוא בהחלט חריף, אין ספק, אבל הוא בא לתאר מצב שבו העבודה עצמה הפכה להיות משהו חיצוני, ריק מתוכן, בלי הלב, בלי החיבור. השמחה היא טוי של החיבור הזה והיהדר מראה על נתק אבל מה הבסיס של החיבור אני חוזרת לראשית חוכמה יראת השם זה חייב להיות שם קודם נשימתה הזכרת את שמחת החג למשל שבועות התורה מצווה ושימחת בחגיך נכון אבל באותה פרשה ממש כמה פסוקים אחר כך כתוב וזכרת כי עבד הייתה במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה זאת אומרת השמחה היא לא באה לבד היא קשורה לזיכרון והיא קשורה למחויבות ושמרת ועשית היא לא מחליפה את המחויבות. נשימה והרמב"ם שאכן כמו שאמרת כתב שהשמחה במצווה היא עבודה גדולה הוא גם זה שבהלכות דעות מזהיר מהקצוות. הוא אומר לא יהיה אדם בעל סחוק ומאתלות ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. הוא מדבר על שמחה מאוזנת. שמחה בנחת לא איזה התלהבות חסרת רסן. הוא גם מוסר במקומות אחרים על סחוק וקלות ראש מוגזם. אז ברור שיש גבולות לשמחה הזאת. היא צריכה להיות שמחה של קדושה. שמחה שמכוונת לעבוד. דת השם לא כזאת שמובילה לפריצת גדר. היא באה לרומם את העבודה, לתת לה טעם, חיבור רגשי, אבל היא לא מייתרת את המחויבות, את המסירות, את המאמץ, גם כשהלב לא בדיוק שר באותו רגע באופן ספונטני. התורה מלאה במצוות שדורשות התגברות, איפוק, עמידה בניסיונות, דברים שלא תמיד קשורים לשמחה מיידית.

טוב, את נוגעת בנקודה חשובה וזה באמת מוביל אותנו לשאלה קצת יותר רחבה, שגם אי עולם המקורות שהרב תואהב אסף בעצם למה אנחנו פה? מה התכלית של כל העסק הזה שנקרא בריאה? האם המטרה העיקרית היא לקיים איזו מערכת של מצוות או שאולי יש יעד שהוא שהוא יותר רגשי רוחני והמצוות אין הדרך אליו. נשימת הרמבן שהזכרתי קודם בפירוש שלו לתורה כשהוא מדבר על כוונת המצוות הוא כותב משהו שפשוט קשה להתעלם מהכוח שלו הוא כותב הוא כוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודע אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה שאין טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לאל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודע לעל כב שבראו הוא אומר את זה שחור לגבי לבן אין טעם אחר ההודיה שהיא הריבה מהכרה ומשמחה בטוב של השם היא כוונת היצירה זה הופך אותה למטרה הכי עליונה שיש נשימה ויש לזה גם עדע במדרשים כמו המדרש הזה באותיות רבי עקיבא שאומר שהילמלא השירה והזמרה שהבריות תומרות לפני הקדוש ברוך הוא הוא בכלל לא היה בורא את העולם כלומר השבח והודיה הם לא תוצר לוואי הם הסיבה לקיום נשימה ואפילו אם מסתכלים קדימה לעתיד לבוא כמו שמובא בספר מגיד מישרים לבית יוסף שכאשר יצר הרע התבטל והרבה מצוות בצורה מעשית שלהנו אולי התבטלו מה נשאר הלל וזמרין ושירין ותושבחן לקדוש ברוך הוא והדוגמאות שהוא נותן זה חנוכה ופורים שכל העניין שלהם זה לספר את הנס ולהודות זה כאילו מראה שההודיה והשמחה הן המהות הפנימית התכלית שתמיד תישאר גם כשהמסגרות המעשיות ישתנו

אני מסכימה שהודיה ושבח הם ביטויים מאוד מאוד נעלים של ה קשר עם הבורא יתברך. אבל אני חושבת שאי אפשר לנתק אותם מהקרקע שעליה הם צומכים. גם בדברי הרמבן שהבאת הלשון היא שיודע האדם ויודע הידיעה באה לפני ההודיה. זאת אומרת לא מדובר רק ברגש סובייקטיבי של שמחה אלא בהודיה שנובעת מהכרה מאמונה מידיעת השם מידיעת המעשים שלו. נשימה ואיך מגיעים לידיעה הזאת איך בונים את הקשר הזה דרך המצוות מצוות הן לא סתם מערכת חוקים, אלא הכלים, הן הדרכים שהשם נתן לנו כדי שנתקדש, כדי שנדבק בו. כמו שהרמבן עצמו מדגיש במקום אחר על הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני השם מקדשכם. קיום המצוות, לימוד התורה, התפילה, אלה הדברים שיוצרים את התשתית לקשר עמוק. ההודיה והשמחה הן כמו פרח יפה יפה שצומח מהקשר הזה, מההכרה בגדולה ובטוב של השם, כפי שמתגלים דרך מצוות והשגחה הן לא הן לא עומדות בפני עצמן כתכלית שמנותקת מהמחויבות המעשית ומהעיראה היראה כראשית חוכמה היא היסוד עליה נבנת האהבה ומתוך האהבה והקשר הזה פורחות השמחה וההודיה נשימה הניסיון להפוך את הפרי לשורש לשים את השמחה כנקודת מוצא במקום את היראה והמחויבות הוא עלול קצת לערער את כל המבנה וגם לגבי העתיד לבוא אני מבינה את זה אחרת זה שההלל והוד היה התגברו. זה לא אומר שהם יבואו במקום המצוות אלא שהם יהיו הביטוי העליון של קשר כל כך שלם ועמו שנוצר דרך המצוות. קשר שבו המצוות התקיימו מתוך דבקות והבנה פנימית הרבה יותר גדולה.

אני חושב שהדיון הזה נוגע גם בשאלה מאוד מאוד פרקטית שאולי מעסיקה הרבה אנשים. מה עם האושר שלנו כאן ועכשיו בעולם הזה? האם קיום מצוות מתוך שמחה ועודיה? ובאמת כמו שאני טוען לא רק איזה פיקדון לעולם הבא אלאמתכון לא אמיתי לחיים מלאים לחיים עם משמעות כבר כאן נשימה מקורות שהרב טוב אסף בהחלט רומזים לכיוון הזה דוד המלך אומר בתהילים פיקודי השם ישרים משמחי לב הנה קשר ישיר בין המצווה לשמחה במזמור ק מזמור לתודה הסדר הוא קודם כל ההודיה ואז עבדו את השם בשמחה כלומר ההודיה היא המפתח לשמחה בעבודה נשימה ויש גם רמזים עמוקים יותר כמו מה שמובא בתכוני הזוהר על הקשר בין האותיות של בשמחה ל אותיות מחשבה. זאת אומרת המחשבה החיובית, ההתמקדות בטוב, הכרת התודה הן אלה שיוצרות אקטיבית התחושת השמחה. וזה מעניין כי היום יש לזה אפילו הד בעולם המדע. מחקרים שמראים שפעולות כמו לחייך יכולות להשפיע פיזית על המוח ולשפר מצב רוח. מחקרים אחרים שמראים קשר סטטיסטי בין דתיות וקהילתיות לבין אושר ורווחה נפשית. כמו שגם מוזכר בסכרים במקורות של הרב טוב. יש את אפק פיגמליון. איך ציפייה חיובית משפיעה על התוצאות. נשימה. האם כל אלה לא מראים שהדרך היהודית כשהיא באמת נחית בשלמותה עם השמחה והודיה על כל המתנות האלה ששבת, חגים, קהילה, תורה, עצם הקשר עם הבורא יתברך היא באמת הדרך לחיות חיים מאושרים, מלאה משמעות כבר כאן זה לא לוותר על העולם הזה בשביל העולם הבא, זה בעצם לחיות את העולם הזה בצורה הכי טובה שיש.

אני לגמרי מבינה את ה את הרצון הזה להציג את היהדות כדרך לאושר ובאמת אין לי ספק שיש בה פוטנציאל עצום א לחיים מלאי משמעות, סיפוק ושמחה עמוקה. אבל א וזה אבל שאני חושבת שהוא חשוב, אני קצת חוששת שההצגה פשטנית מדי של מצוות שווה אושר מיידי כאן ועכשיו יכולה להיות קצת מטעה ואולי אפילו מסוכנת במידה מסוימת. נשמע, אני אנחנו צריכים להיות זעירים מלהבטיח אושר תמידי כזשהו נטול קשיים או מאמץ בעולם הזה. המסילת ישרים שהזכרתי קודם, הרי היא מדגיש שמקום האידון הזה, כלומר התענוג ה שלם והמוחלט מזיב השכינה באמת הוא העולם הבא. זה לא שאין הנאה ושמחה בעולם הזה, ברור שיש, אבל התכלית העליונה השלמה היא מעבר. נשמע, וגם המחקרים המודרניים שהזכרת הם מורכבים. המחקר המפורסם ההוא על זוכי לוטו למשל אראה שהאושר חיצוני חומרי לא מחזיק מעמד אם הוא לא מחובר למשהו עמוק יותר. ויקטור פרנקל אחרי השואה דיבר המון על זה שהמפתח לחוסן ולחיים בעלי ערך הוא לאו דווקא החיפוש אחרי ההנאה הרגיע אלא החיפוש אחרי משמעות. נשימה והיהדות בהחלט מעניקה משמעות עמוקה, תחושת שייכות, קרבה להשם, הזדמויות לנתינה, לצמיכה, שפע רוחני, לפעמים גם גשמי. כל אלה בוודאי תורמים לרווחה נפשית, לשמחה לחוסן. אבל להבטיח אושר במובן הפופולרי המערבי כתחושה קבועה של קלילות והנאה בלי צל של קושי, אני לא בטוחה שזאת ההבטחה המרכזית של המקורות שלנו. וזו עלולה להיות הבטחה שיוצרת ציפיות לא ראליות ואז אכזבה כשהמציאות מטבעה מורכבת יותר. נשימה התמקדות לדעתי צריכה להישאר בבניית הקשר עם הבורא יתברך דרך המצוות מתוך יראה, אהבה, מחויבות. השמחה היא פרי יקר של הקשר הזה והיא גם אמצעי חשוב לחזק אותו, אבל היא לא בהכרח המטרה מיידית היחידה והיא גם לא תמיד קלה להשגה. חשוב שנהיה כנים גם לגבי האתגרים והמעמץ שבדרך.

טוב, אז אם אני מסכם את העמדה שלי כפי שהיא עונה מהמקורות שאסף הרב יהודה טוב, אני חושב שהשמחה והעודיה הן באמת הרבה יותר מאיזה רגש נחמד. או כלי עזר אין חובה הן נמצאות בלב תכלית הבריאה כפי שהרמבן מסביר ואין הדרך המרכזית שדרכה אנחנו לא רק מקיימים מצוות אלא ממש מגיעים לאהבת השם לקשר חייתו ולחוויה של אושר ומשמעות אמיתיים שמתחילים פה בעולם הזה וממשיכים הלאה נשימה האתגר הוא לחיות את היהדות לא כמו איזה מס שמשלמים אלא כמתנה עצומה כהזדמנות לחוות קרבה אור ושמחה בטוב השם

הוא למה דתי כפי שניסיתי להראות מה אתם מקורות עצמם. א בעוד שאין בכלל ויכוח על החשיבות העצומה של השמחה והעודיה ועל להיותן מצווה בהקשרים מסוימים, אסור שהדגש עליהם את השטשת היסודות שהכל עומד עליהם. יראת שמיים, קבלת העול מלכות שמיים והמחויבות העמוקה לקיום המצוות במסירות, גם כשזה דורש מאמץ והתגברות, אלה הבסיס. נשימה, השמחה והודיה הן כמו הפרחים היפים שצומכים על העץ הזה, הן גם המים שמחי אותו, הן אמצעים חשוב לרומם את העבודה, לחזק את הקשר, להעמיק את אהבת השם, אבל הן לא התכלית הבלעדית שמבטולת את חשיבות השורשים והגזע שהם המחויבות, המאמץ וההתמודדות שנדרשת גם ברגעים שהם אולי פחות קלים או פחות צמחים באופן טבעי.

שמענו היו שתי נקודות מבט עשירות מבוססות היטב במקורות שליקת הרב יהודה טאוב והן מאירות את המתח הזה שהוא כנראה מתח פורא אולי אפילו הכרחי בין המימד של השמחה וההודיה ל מימד של המחויבות והיראה בעבודת השם. נשמע שבאמת יש חשיבות עליונה לשני הצדדים והשאלה הגדולה שנותרת היא באמת שאלת האיזון, הדגש ומה היא התכלית הסופית שאליה הכל מכוון. המקורות עצמם עם כל הגוונים שבהם מזמינים כל אחת ואחת מאיתנו להמשיך ולהתבונן בזה, לחקור ולמצוא את הדרך האישית שלו לשלב את היסודות האלה בחיים ובעבודת השם שלו.