הקול החמישימאגר חומרי הלימוד התורני · יהודה טאוב 📖 קטלוג

אהבת ה' – האם בונים אותה באמצעות שמחה והודיה או שהיא צומחת מביטחון ואמונה?

📝 תמלול ההקלטה

תמלול אוטומטי של ההקלטה, ללא עריכה – ייתכנו בו טעויות.

ברוכים הבאים לשיח והשקפה. א הנושא שלנו היום הוא באמת נושא ליבה בחוויה הדתית. אפשר לומר המסע הזה אל אהבת השם. אנחנו רוצים להתמקד בשאלה נו איך מגיעים לשם? מה התפקיד של השמחה שלפעמים נראית ככה מרכזית בתהליך הזה וגם איך מעבירים את זה הלאה? איך מנחילים את זה לילדים שלנו?

כן זאת בהחלט סוגיה יסודית והשאלה המרכזית כמו שאמרת שמתוכה אנחנו נדון והיא באמת באמת נטוא חזק במקורות שלנו היא האם אהבת השם זה משהו שאנחנו בונים אותו באופן פעיל ממש לבנה לבנה דרך תרגול תרגול של שמחה של הכרת הטוב או שאולי עם משהו שפשוט צומח באופן טבעי כזה כמו פרי שמבשיל כשיש קרקע טובה של אמונה וביטחון ביטחון ממש עמוק בהשם וההבנה הזאת כמובן היא תשפיע ישירות על איך נחניך מה נעביר לילדים

נכון אז הם עמדה שלי היא שהדרך העיקרית, זאת אומרת גם המעשית וגם זו שאנחנו מצווים עליה היא באמת דרך הבנייה הזאת, הדרך הפעילה. אני אטען שההתמקדות המודעת, המתמדת הזו בהכרת הטוב ובשמחה ולא סתם כרגש חולף, אלא ממש כעבודה רוחנית, זה האמצעי המרכזי שניתן לנו כדי א לא לפתח ולטפח את אהבת השם.

ואני אציג את ה בוא נגיד את הזווית הנגדית. לשיטתי אהבת האמיתית היא היא צומכת מ סוד שהוא עמוק יותר והוא גם קודם לה וזה הביטחון הביטחון המוחלט בטוב שלה האמונה שהוא כמו אבא אוהב שכל מה שהוא רוצה זה להיטיב לנו וכשיש את התודעה הזאת אז השמחה היא פשוט תוצאה טבעית ביטוי אותנטי לקשר הזה היא לא איזה משהו שצריך כאילו להנדס מבחוץ

אם כן יושה לי ככה לפרוס קצת הדברים אני נשאן קודם כל על הציוויים הישירים בתורה וגם על דברי חז"ל והפוס מסכים שרואים בשמחה ממש עבודה. זה לא רק תודע להרגיש טוב. זו דרישה. הרי בתהילים נאמר עבדו את השם בשמחה. והרמב"ם בהלכות לולב בפרק ח הלכה טו כותב מפורשות: "השמחה שישמח אדם בשיעת המצווה ובאהבת האל שצא בהן עבודה גדולה היא." וזה מקבל תוקף תוקף חזק מאוד בפרשת כי תבוא שם בדברים כ"ח התורה מסבירה את הקללות הנוראות הנימוק הוא תחת אשר לא עבדת אתדל את אלוקיך בשמחה ובטובלו מרוב קל כלומר זה לא סתם פגם שלא שמחת, זה ממש השורש לכל הפורנות. זה מראה כמה השמחה היא קריטית, היא לא אופציה. והדרך המעשית, איך מגיעים לשמחה הזו? ואז ללאהבה, הדרך היא הכרת הטוב. הודיה מתמדת. הגמרא בברכות בדף נד עמוד א' דורשת את הפסוק ואהבת ובכל מעדיך. מה זה בכל מעדיך? בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד, גם במידת הטוב, גם במידת הפורנות. הקוזרי במאמר שלישי גם מציין שההודיה התמידית הזו על כל מה שאין נותן היא זו שמביאה לאהבת האל. ואפילו 100 הברכות שתיקן דרידוד המלך, כמו שכתוב בגמרא במנחות ובכוזרי, כל המטרה שלהן היא בדיוק זה. לתרגל הודיה יומיומית, להפוך את זה להרגל פעיל בתודעה. אז השמחה היא כמעט תוצר בלתי נמנע של ההתבוננות הזו, של ההודיה הזו. יש אפילו מקורות שמציאים ממש תרגול מעשי, רבע שעה ביום של הודיה ממוקדת, לרשום את הטובות. לכן אני טוען שהמיקוד חייב להיות בפעולה, בתרגול ההודיה, בחטירה לשמחה, גם במצוות וגם בהנאה מהטוב הגשמי שאין נותן לנו. זו הדרך, זו הדרך הסלולה לאהבה.

אמ, זו גישה מאוד ברורה והיא בהחלט מעשית. אני לגמרי מבינה את הכוח שלה, אבל אני באה מכיוון קצת אחר שמתמקד יותר בשורש הפנימי. בשבילי הבסיס שעליו הכל יושב זה הביטחון. האמונה העמוקה הזאת הבלתי מעוררת. שטוב הי לכל ורחמיו על כל מעשיו. זה לא רק לדעת את זה בראש. זו חוויה פנימית של אמון טוטלי. וזה היסוד דרך אגב שעמד לאבותינו במעמד הר סיני כשהם אמרו נעשה ונשמע. הרי הם הקדימו מעשה לשמיעה לא מתוך פזיזות כמו שאותו צדוקי בגמרא בשבת פח טען אלא מתוך אמון מוחלט בנותן התורה. רש"י שם מסביר ורבא עונה לו ענן דסקי גינן בשלמותה. אנחנו הולכים בתמימות בשלמות של אמונה מתוכה אהבה וביטחון באבא אוהב בידיעה שהוא רוצה רק כ טובתנו הוא לא יתן לנו משהו לרעתנו וזו גם המשמעות העמוקה של ברכת אהבת עולם שאנחנו אומרים לפני קריאת שמע אנחנו אומרים בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו הביטחון שלהם הוא המודל האהבה שלנו וכשיש את הביטחון הזה את ההכרה שהה הוא אבא טוב ואוהב שכל מה שהוא עושה זה לטובה גם כשאנחנו לא מבינים אז האהבה אליו פשוט צומחת היא נוצרת היא נושרת והשמחה להיות נו הפרי הטבעי של הקשר הזה, ביטוי אמיתי לתחושה הזו של תלות מבורכת בו. אולי אפשר לקרוא לזה יראת התלות במובן החיובי, ההבנה שאנחנו תלויים בו והוא המקור של כל הטוב. זאת שמחה שנובעת מבפנים היא לא משהו שמנסים ככה לייצר עם טכניקות. הכוזרי עצמו שהזכרת קודם בהקשר של הודיה, הוא מדגיש לו פחות את האיזון שצריך בין יראה ואהבה לבין שמחה. הוא מזהיר שיראה לבד יכולה להביא ליאוש ושמחה לבד יכולה להביא לקלות ראש. הדגש אצלו הוא על קיום המצוות מתוך מחשבה וכוונה לא רק על הרגש החיצוני. לדעתי, אם מתמקדים יותר מדי בליצר שמחה, זה עלול לעשית אותנו מהעיקר, מהבנייה של האמון הבסיסי הזה בה. ויש גם סכנה, כמו שספר חסידים מזהיר, שהעבודה תהפוך למצות אנשים מלומדה, פעולות חיצוניות מהרגל, בלי לב, בלי נשמה, כי חסר להן הבסיס הפנימי הזה של אמונה וביטחון. אני אני בהחלט רואה את החשיבות שאת נותנת לביטחון כיסוד, אבל אני לא בטוח שאני מסכים שהשמחה היא רק תוצאה או או ביטוי. הרי אם התורה מטילה עונש כזה חמור על יעדר שמחה בעבודת השם, כמו שראינו בדברים כח, זה אומר שהיא לא סתם פרי רצוי, זו חובה, זו מטרה בפני עצמה, זו עבודה כמו שהרמב"ם אומר. איך זה מסתדר עם תפיסה שהיא רק תוצר לוואי של ביטחון שכבר קיים? האם יכול להיות שהתורה מצווה עלינו לפעול כדי להגיע לשמחה, גם אם הביטחון הפנימי עדיין נו, לא מושלם. אולי הפעולה חיצונית של ההודיה ושל השמחה היא זו שבונה ומחזקת את הביטחון הפנימי. ולא רק הפוך. את שואלת ובצדק האם אפשר לצוות על רגש? אולי לא ישירות על הרגש אבל בהחלט אפשר לצוות על הפעולות שמעוררות אותו, שמתפחות אותו. וכאן נכנסת עבודת ההודיה, הדיבור, המחשבה, הרישום, 100ברכות, כל אלה כלים משיים שהתורה וחז"ל נתנו לנו כדי לעורר את הלב, לעורר אותו לשמחה ומשם לאהבה. זה כמו המשל הידוע מהבעל שם טוב על האבן. שצריך להכות בה שוב ושוב עם פטיש עד שהניצוץ הפנימי שבה מתגלה. ההודיה היא הפטיש שלנו.

זה טיעון חזק והוא באמת נוגע בלב המתח הזה בין פנים לחוץ בעבודת האמון. אני לא אומרת שהפעולות החיצוניות לא חשובות חלילה הן חשובות מאוד אבל השאלה היא מה המנוע ומה התוצאה? אני עדיין חושבת שהשמחה האמיתית זאת שהתורה באמת מכוונת אליה היא זאת שנובעת מבפנים מהביטחון היסודי הזה. אם נחזור למשל מהגמרא בשבת על רבא והצדוק לגבי נעשה ונשמע, התגובה של רבאנן דסגינן בשלמותה היא משקפת תודעה של אמון מוחלט. זה לא נעיביות, זה ביטחון עמוק באבא האוהב. והשמחה שלהם נבעה מהביטחון הזה ואולי אפשר לראות את זה גם בציווי ושמחת בחגיך. רש"י על הפסוק המשלים בסוף פרשת ריא והיית אח שמח ומפרש שזו בכלל הבטחה לא ציווי. זאת אומרת אם אתה תעשה את שלך ושמחת בחגיך מתוך כוונה פנימית אז השם מבטיח לך שתגיע למדרגה של והיית שמח, שמחה שלמה. זה זה מחזק את התחושה שהציווי על השמחה הוא בעצם לכוון אותנו ליצור את התנאים הנפשיים והמעשיים שיאפשרו לשמחה הפנימית, זו שנובעת מהביטחון לבוא לידי ביטוי. היא לא רק איזה טכניקה חיצונית. ואז נשאלת השאלה מה קורה כשהביטחון הזה חסר? האם שמחה מאולצת כזו שבא רק מהתרגול החיצוני באמת יכולה להחזיק?

שאלה מצויילת והיא לוקחת אותנו ישר לשדה המעשה איך מתרגמים את כל הדיון הזה לחינוך ילדים. אם אני הולך עם הגישה שלי של בנייה פעילה, דרך הודיה ושמחה, אז הדרך החינוכית נראית לי די ברורה. אנחנו צריכים ללמד ילדים באופן הכי קונקרטי שיש. להודות, לשבת איתם בסוף יום, לשאול, טוב, על מה נודה לה היום? ממש לספור איתם את הדברים הטובים מהגדולים ועד הקטנים ולהפוך את קיום המצוות לחוויה כיפית, משמחת, לשיר איתם שירי מצווה, לספר סיפורים, להכין יצירות שקשורות לחג, לתת להם את התחושה הזאת שעבודת אל זה משהו מרגש, משהו משמח. המטלה היא ליצור אצלהם התניה חיובית, קשר במוח, קשר ברגש בין הודיה לשמחה ובין שתיהם לאהבת האל. דרך ההרגל, דרך החוויה, הם יפנימו את זה. חוויה בגיל צעיר זה מפתח אדיר.

אני לגמרי מסכימה שהחוויה היא סופר חשובה בחינוך וברור שצריך להפוך את היהדות לחוויה נעימה ומושכת לילדים. אבל אני קצת חוששת מחינוך שהתמקד רק בחוויה החיצונית ובפרקטיקה הזאת של ההודיה בלי משקיע מספיק זמן ואנרגיה בלבנות את היסוד הפנימי, את אותו ביטחון והאמון בסיסי בA. לדעתי, הדגש המרכזי בחינוך צריך להיות על להציג את הקבלה כאבא אוהב. להסביר לילדים שהמצוות הן לא סתם חוקים שצריך לצייט להם, אלא הן דרכים שהשם נתן לנו מתוך האהבה שלו אלינו כדי שיהיה לנו טוב וכדי שנתקרב אליו. להסביר את טעמי המצוות כמובן בהתאמה לגיל כדי שהם ירגישו את האהבה שמאחורי זה. והכלי הכי חזק פה לדעתי הוא הדוגמה האישית. ילדים פגים. הם רואים הורים שחיים מתוך ביטחון פנימי שמקבלים את המציאות בשלווה יחסית גם כשיש קשיים שמודים לאלה לא רק על הטוב אלא מתוך אמונה שכל מה שהרחמן עושה לטובה הוא עושה זה מחלחל הרבה יותר עמוק מכל שיר או יצירה ואולי אפילו ההכרת הטוב בין ההורים עצמם ילד שגדל בבית שבו הוא שומע תודה בין אבא לאמא הוא לומד את השפה הזאת המטרה היא למנוע את התחושה הזאת של מובן מאליו ולפתח הכרה עמוקה שהכל מתנה וזה דורש התבוננות במהות, לא רק בפרטים החיצוניים של השמחה. אז השאלה היא באמת איך מאזנים, איך יוצרים חוויה משמחת בלי שזה יהיה שטחי, ואיך בונים אמונה וביטחון עמוקים שיחזיקו מעמד גם כשהחיים נהיים מאתגרים.

נגעת בנקודה רגישה וכואבת לפעמים ההתמודדות עם קשיים. ברור שכולנו מסכימים שקל יותר לשמוח ולהודות כשהכל זורם. והמבחן האמיתי הוא לשמור על האהבה והשמחה גם בזמנים קשים. וגם פה אני חושב שהגישה המעשית של ההודיה נותנת לנו כלים. הרי השולחן ארוך באור החיים סימן רךפ רכב פוסק שצריך לקבל ייסורים באהבה והוא מוסיף שם שהמקבל אותם באהבה עליו הכתוב אומר ואוהביו כצת השמש בגבורתו. זאת אומרת עצם קבלת הייסורים באהבה היא כבר ביטוי לאהבה תה ואולי אפילו סוג של שמחה פנימית עמוקה וחז"ל נתנו לנו את הברכה ברוך דיין האמת ולימדו שחייב אדם לברך על הרעה כ שם שהוא מברך על הטובה. כמו שהזכרתי קודם מהגמרא על בכל מעדיך להודות על כל מידה ומידה. עצם הפעולה הזו של ההודיה מודעת גם על הרעה מתוך אמונה שיש בה טובה נסתרת או שהיא חלק מתמונה גדולה יותר היא זו שמחזקת את האהבה ואת הקשר גם בתוך הקושי. היא לא נותנת לקושי לנתק אותנו.

נכון. קבלת ייסורים דהבה היא מדרגה גבוהה מאוד וחשובה אבל שוב אני חוזרת ליסוד. מה מאפשר את הקבלה הזאת? לדעתי זה בדיוק אותו ביטחון עמוק שהכל מאטעה והכל לטובה. גם אם אנחנו לא מבינים איך, כשיש את הביטחון הזה אז קבלת הייסורים היא לא איזה מאמץ מלאכותי לשמוח בכוח למרות שכואב אלא היא הכרה פנימית עמוקה שגם הקושי הוא חלק מהטוב האינסופי של האבא האוהב. זו לא שמחה במובן הפשוט. זו קבלה שלמה השלמה עם רצון השם שנובעת מאהבה ומביטחון. הביטחון הוא האוגן. הוא זה שמאפשר לנו לעבור את שערות בלי להישבר וזה מחזיר אותנו לסכנה שהזכרנו וששנינו מסכימים לגביה הסכנה שהשמחה תהפוך למשהו חיצוני טכני מצות אנשים מלומדה הכוזרי שכל כך הרבה ציטטנו אותו היום הוא מדגיש במאמר ג' שכמו שתפילה צריכה כוונה ומחשבה כך גם השמחה במצוות ובחגים צריכה לנבוע מתוך מחשבה וכוונה מתוך אהבת השם שציוה מתוך הכרה והודיה על הטוב אם השמחה באה ממקום פנימי כזה שמחובר לביטחון ולאהבה. אז היא באמת עבודה גדולה ודבקות. אם היא רק חיצונית היא עלולה להיות נו קצת ראקה.

טוב, אז נראה שאנחנו באמת מתכנסים לקראת סיום. אני רוצה לחזור ולהדגיש את העמדה שלי. הדרך המרכזית, המעשית, וזו שאנחנו גם מצווים עליה, לאהבת ה, עוברת דרך עבודה פעילה ומתמדת. עבודה של הכרת הטוב ושל חטירה לשמחה. אלה לא רק תוצאות רצויות, אלא ממש כלים יסודיים מצוות בפני עצמן. כמו שראינו במקורות, התרגול היומיומי הזה של הודיה, בין אם במאה ברכות, בפסוקי דזמרה, בהתבוננות אישית או בשמחה ממשית בעשיית מצוות, זה הפתח לבניית הקשר ואהבה עם ריבונו של עולם.

ואני אסכם את העמדה שלי, בכך שהיסוד שהוא קודם והוא עמוק יותר הוא בניית הביטחון המוחלט בטוב האינסופי של ה, ההכרה שהוא אבא אוהב ורחמן, שכל מה שהוא עושה זה לטובה. ומהקרקע האיתנה הזאת של ביטחון ואמונה צומ מחת ונובעת אהבה אמיתית ועמוקה. השמחה בהקשר הזה היא הפרי המתוק, היא הביטוי הנאמן של הקשר הפנימי הזה. ולכן הדגש המרכזי לדעתי צריך להיות על לתפח את התודעה הפנימית הזו. היא המפתח גם לאהבה וגם לשמחה שהיא בת קיימה.

אז למרות הנקרא לזה חילוקי הדעות בדגישים ובנקודת המוצא האם בונים את האהבה דרך השמחה או שהשמחה נובעת מהאהבה שצמחה קודם מהביטחון. שנינו מסכימים בלי ספק על החשיבות. העצומה של השמחה בעבודת A ועל הקשר ההדוק שלה לאהבת A ושנינו גם מכירים באתגר הגדול שעומד בפנינו ובעצם בפני כל הורה, כל מחנך, איך להנחיל את הערכים האלה לדור הבא בצורה שתהיה גם משמעותית וגם עמוקה.

בדיוק. נגענו היום באמת במגוון גישות וכלים שהמקורות העשירים שלנו מציאים לנו. הכרת הטוב כתרגול מעשי, הביטחון כיסוד הודעתי, השמחה כעבודה וגם כביטוי, קבלת הייסורים באהבה, המקורות שהזכרנו ויש עוד המון הם פותחים בפנינו שפע של תובנות, של דרכים מעשיות. וברור שיש כאן עוד הרבה מקום להמשיך ולהעמיק, לחקור באופן אישי כדי שכל אחד מאיתנו ימצא את הנתיב שמתאים לו במסע הזה לאהבת A וגם ידע איך להאיר את הדרך הזו לילדים שלו, לתלמידים שלו.