הקול החמישימאגר חומרי הלימוד התורני · יהודה טאוב 📖 קטלוג

סיכום מחקר: בזיעת אפך – קללה, תרופה או הדרך לחיות משמעות



מצאתי כתוב בזה"ל "סיכום הקללות שבתורה". א) בזעת אפך תאכל לחם, ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה: כיום לחם נעשה דבר השווה פרוטה, מנת לחם אינה דורשת יותר מ-2 ש"ח לאדם לארוחה. ואם שכר מינימום הוא כ-35 ש"ח לאדם, הרי שזה שווה ערך לעבודה של 8 דקות יומיות עבור שתי סעודות + קינוח. כמה יהודים חרדים לא עובדים קשה עבור בני ביתם? הלא לעצמם היו יכולים לחיות חיי רווחה עם פחות עבודה, ורובא דאינשי עובדים קשה וגם נדחקים כלכלית בשביל לפרנס האשה והילדים, והרי זו גמ"ח וצדקה מהודרים ביותר (ומי שחלק גדול ממשכורתו הולך לשכר לימוד, כמצוי בחו"ל, הרי יש בזה גם מצוות החזקת תורה) ב) בעצב תלדי בנים: אפידורל. הרדמה, ניתוחי יילוד ועוד. ג) והוא ימשול בך: השתנה בדור האחרון ללא היכר, נשים בשיוויון מלא, השכלה גבוהה מהבנים, משתכרות במגזר החרדי יותר מהגברים, מנהלות את ביתן לא פחות מהבעלים. ד) עפר תאכל:? ה) ויהי כנען עבד למו: בוטלה הרשאת העבדות. ו) כתוב "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם...". אבל רגע, כל הפתרונות הם על ידי אדם דווקא, ולא חזרה שלמה מאת המקבל?! אין בכך כמובן לקרוא לשינוי הלכות ודינים שנצטוו בהם ישראל על בסיס הקללות הללו, אך המציאות מוכיחה שהטבע השתנה, עד כאן מצאתי.

  1. - בזיעת אפך קללה, תרופה, או הדרך היחידה לחיות משמעות המהפך המפת⬇
📝 תמלול ההקלטה

תמלול אוטומטי של ההקלטה, ללא עריכה – ייתכנו בו טעויות.

שלום לכולם וברוכים הבאים. היום אנחנו צוללים לכמה פסוקים מהתנ"ך שאנחנו כאילו מכירים ממש טוב. בזעת הפך תאכל לחם בעצב תלדי בנים. זה נשמע כמו נו קללה נכון? משהו כבד כזה.

כן לגמרי גזירת גורל.

אבל מה אם נגיד לכם שיש פרשנות אחרת כמעט כמעט הפוכה שטוענת שאולי אלה בכלל לא הקללות? אולי הן הדרך שלנו הדרך היחידה בעצם למצוא סיפוק ו א משמעות אפילו שמחה בעולם כמו שהוא היום

זה בדיוק הלב של העניין שעולה מהמקורות שלנו היום יש לנו פה קטעים מתוך חיים בזהפך תאכל לחם זוהי קללה ומקללה וברכה עמל והנאה והרעיון המרכזי הוא שהקללה האמיתית היא לא המאמץ או הכאב שאנחנו מכירים

אלא

אלא משהו הרבה יותר עמוק שקרה לעולם עצמו משהו ש שקשור לחטא אדם הראשון שגרם בכך שפשוט אי אפשר לחוות הנאה אמיתית בלי הגיעה בלי להשקיע וואו. אז אז מה שמרגיש לנו כמו עונש, כמו משהו רע, הוא אולי בעצם הוראות הפעלה. כאילו ככה מתמודדים עם המצב החדש. זה כיוון ממש מסקרן

בדיוק.

אוקיי, אז בוא נפריט את זה. נתחיל מהבסיס. מאיך שבדרך כלל מבינים את זה. מה זה בזיעת אפיך תאכל לחם בתפיסה הרגילה?

טוב, התפיסה הרווחת, וזה גם עולה באחד הטקסטים, זה פשוט תיאור של חיים קשים. עבודה מפרכת מהבוקר עד הלילה. לחרוש, לזרוע, לקצור, כל זה רק כדי שיהיה מה לאכול.

הישרדות יומיומית.

כן, ממש ככה. מאבק מתמיד. וזה היה המצב של רוב האנשים לאורך רוב ההיסטוריה.

כן, ברור. וזה הבדל עצום מהיום. כאילו היום אני הולכת לסופר, קונה לחם, בלי להזייע פיזית, בלי כל המאמץ הזה, הטכנולוגיה שינתה הכל. מכונת כביסה, רכב.

נכון מאוד. יש איזה תחושה כזאת וזה מנוסך שם יפה שהקללה הזאת הפיזית כאילו הצטמצמה למינימום.

אז לכאורה ניצחנו, התקדמנו, החיים שלנו הרבה יותר קלים.

לכאורה כן, אבל פה בדיוק מתחילה השאלה המורכבת שאותם מקורות מעלים. האם הקלות הזאת היא בהכרח ברכה? האם באמת השתפרנו?

זאת אומרת, אולי הרווחנו נוחות, אבל הפסדנו משהו אחר, משהו חשוב.

זאת בדיוק הנקודה. אחד הטקסטים מזכיר דיון מרתק מספר איוב על דור המבול. מתארים שם דור שהגיע לרמות טכנולוגיות מטורפות, אולי אפילו יותר משלנו, רפואה, אורך חיים,

נשמע טוב,

נשמע פצצה, אבל התוצאה הסופית הייתה שחיתות מוסרית נוראית וחורבן. וזה שם סימן שאלה ענק על הקשר האוטומטי שאנחנו עושים בין נוחות וקדמה חומויט לבין חיים טובים ומוסריים יותר. אולי יש משהו, משהו מתה בנוחות הזו.

וזה מחבר אותי ליום יום, כאילו להפעיל מדיח או לשטוף כלים, לנסוע באוטו גם כשזה מרחק הליכה. כל הדברים האלה, האם זה תמיד טוב לנו?

ואין פה תשובות פשוטות של כן ולא. זה לא שחור או לבן. חייבים למצוא איזון. הרי התורה עצמה משבחת את נח על זה שהוא המציא כלים חקלאיים. למה? לנחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו. כלומר, להקל זה לא רע בהכרח.

אבל מצד שני נאמר גם שחלק גדול מהבעיות שלנו היום נובות אולי דווקא מהחיים הקלים מדי, מהפינוק. אז זה חיפוש מתמיד. איפה הגבול?

אוקיי, אז על הרקע הזה של הנוחות המודרנית והשאלות שהיא מעלה. בוא נחזור לרעיון המרכזי שהפסוקים האלה בזיית הפיכה בעצב טלדי הם לא הקללה עצמה. איך זה יכול להיות? איך משהו שנשמע כל כך קשה הוא לא הקללה?

כאן נכנסות האנלוגיות החזקות מהטקסטים. בוא ניקח את הדוגמה של דיאליזה. האם דיאליזה היא קללה?

לא. ברור שלא.

נכון. הקללה היא המחלה, היא ספיקת כליות. הדיאליזה עם כל הקושי שלה, כל הנוחות היא הטיפול. היא מה שמאפשר לחולל. ממשיך לחיות. היא בעצם באיזשהו מקום הופכת לסוג של של ישועה בתוך המצב הקשה.

הבנתי. זה כמו בית חולים הוא לא הקללה. המחלה היא הקללה. בית החולים הוא המקום שמנסה לעזור, המקום של הריפוי, למרות שיש בו סבל.

בדיוק. קל להתבלבל, נכון? לחשוב שהמקום שבו מתמודדים עם הבעיה הוא הבעיה עצמה. אבל לפי הפרשנות הזאת, הפסוקים האלה הם הדיאליזה, הם הבית חולים, הם התגובה למצב.

אז מה היא המחלה האמיתית? מה? הקללה העמוקה יותר שהמאמץ והצער באים לטפל בה אם הם רק הטיפול.

אז ככה, לפי הגישה הזאת, הקללה הבסיסית היא עובדן הערך העצמי של העולם. זה קרה בעקבות החטא הקדמון. לפני החטא לעולם היה מין ערך פנימי כזה. החיים עצמם היו מלאי טעם, מלאי עונג,

גן עדן.

כן. ואחרי החטא, הערך הזה, הטעם הפנימי הזה עבד. העולם מתרוקן ממנו ופתאום לחיות בלי מאמץ, בלי השקעה, בלי להתמודד, זה הפך להיות משעמם, חסר משמעות. זאת בעצם קריסת המערכות של העולם. זו המחלה.

זה רעיון חזק. יש דרך להמחיש את זה?

כן, יש ניסוי מחשבתי בטקסט. דמיינים מישהו יושב כמו אדם הראשון בגן עדן, לא עושה כלום ובלכים מגישים לו הכל.

נשמע חלום

על הנייר. כן. אבל לטען שם שבמציאות שלנו, אחרי החטא, כשהעולם איבד את הערך העצמי שלו, אדם כזה פשוט השתגע מ שעמום תוך הזמן קצר. ממש ככה.

למה?

כי חסר המרכיב הזה שהופך את החיים למשמעותיים. לקבל הכל מוכן בלי להתאמץ בכלל מתואר שם כשעמום ודיכאון הכי גדול בעולם. פשוט אין טעם.

אז אם אני מבינה נכון המסקנה היא שבגלל שהעולם שלנו פגום במובן הזה, הדרך היחידה להרגיש סיפוק אמיתי, להרגיש ערך, טעם היא דווקא דרך המאמץ, דרך ההתמודדות.

בדיוק זה. בזיאת אפילך תוך ל לחם הזיה היא לא העונש היא התבלין היא מה שנותן טעם ללחם סיפוק לפרנסה בעצב תלבנים העצב הקושי העצום של ההריון הלידה הגידול הם אלה שיוצרים את הקשר המיוחד הזה את האהבה הזאת את המשמעות העצומה של ילדים

בלי הקושי הזה אולי הקשר היה פחות עמוק

מאוד יכול להיות המאמץ הוא זה שבונה את הערך

אז בעצם הפסוקים האלה הם מין מתנות הסתגלות כלים שקיבל כדי להתמודד עם המציאות החדשה הזו, המציאות החסרת טעם הזאת ולמצוא במשמעות בכל זאת.

זו בדיוק הטענה מרכזית. הן הדיאלזה שמאפשרת לנו לא רק לשרוד בעולם הזה אלא למצוא בו טעם וסיפוק. הן הדרך להזריק בחזרה ערך לחיים.

יש את הסיפור הזה בטקסט על היהודי ההוא שקם בבוקר לעבודה? כולו מוותש.

אה כן, סיפור חזק.

שאלו אותו לאן הוא הולך והוא ענה במרירות. לקיים את הקללה בזיעתפיך תוכל. לחם ואז ניגש אליו חכם אחד ואמר לו משהו כמו

אם אתה הולך לקללה תחזור הביתה קללות לא מזמינים

נכון ואז הוא הסביר לו בזיעת הפיכה זה לא הקללה הקללה האמיתית היא להישאר במיטה כל היום לשקוע בחוסר מעשה בדיכאון כשאתה קם ויוצא לעבוד אתה לא הולך לקללה אתה הולך לדיאליזה אתה הולך להילחם בקללה האמיתית שהיא חוסר הטעם באמצעות המאמץ שנותן משמעות

זה זה מהפך שלם במחשמה העבודה היא לא העונש היא התרופה לחוסר המשמעות

לגמרי וזה מעלה שאלה גדולה יותר מאיפה באמת מגיע סיפוק אנחנו רגילים לחשוב שהוא בא מקבלה מנוחות מפינוקים אבל אולי אולי זה הפוך אולי הסיפוק האמיתי נובע דווקא מנתינה ממאמץ מהתגברות על קשיים

יש דוגמאות לזה במקורות

כן בהחלט יש שם סיפור ממש מרגש על שלוש אחיות משפחת איידלס שכולן תרמו קליה א אחת מהן נאמי אופן שהיא גם גם אמא לשרה ילדים ומנהלת בית ספר דמות מדהימה בפני עצמה.

וואו. היא סיפרה שכשהגיע לוועדה לפני התרומה שאלו אותה שמה הפרופסורים, את אמא להשרה? מנהלת, את נותנת כל כך הרבה כל הזמן? למה את צריכה לתת עוד? הם כאילו לא הבינו מאיפה זה בא לה.

ומה היא ענתה להם?

התשובה שלה הייתה פשוט מדהימה. היא אמרה משהו כמו, "אני לא מבינה את השאלה, אני מרגישה בדיוק הפוך. אני מרגישה שאני כל הזמן רק מקבלת מהילדים, מהתלמידים מעצוות. אני מתמלאת לזה ועכשיו אני רוצה לתת משהו בחזרה.

איזה יופי.

ואז היא הוסיפה שרק אחרי התרומה היא קלתה עד כמה הנתינה הזאת, המאמץ הזה, מילו אותה עצמה בתחושה של משמעות, של טוב. כלומר, זה לא רוקן אותה, זה מילה אותה.

איזה סיפור חזק שמראה איך מאמץ ונתינה יכולים להיות מקור לשמחה, לתחושת ערך, ממש ההפך ממה שחושבים בדרך כלל.

נכון מאוד. וזה מחזיר אותנו שוב לפרדוקס של הנוחות המודרנית. כי אם אנחנו מקבלים את הרעיון הזה שהמאמץ והיגיעה הם המפתח לטעם בחיים, שהם הדיאליזה שלנו, אז מה קורה כשאנחנו כל הזמן מפחיטים את המאמץ עם כל הטכנולוגיה הזאת?

בדיוק. האם יכול להיות באופן עירוני שככל שאנחנו עושים לעצמנו חיים יותר קלים, אנחנו בעצם מחלישים את התרופה, מצנמצמים את היכולת שלנו לחוות סיפוק ומשמעות עמוקים.

זו מחשבה קצת מפחידה. האם רואים את זה? האם למרות ות כל השפע אנחנו באמת יותר מאושרים. אחד הטקסטים שם אומר משהו נוקב שאולי הדורות הקודמים שעבדו הרבה יותר קשה נותנים דוגמה של סבתא שעבדה כל היום ובסוף היום הייתה מאושרת כשה הצליחה להכין ארוחה.

כן. זוכר את הקטע הזה.

אז אולי הם חוו שמחת חיים בסיסית יותר עמוקה מאיתנו למרות הרווחה שלנו. יש שם שאלה חזקה. איפה האושר הזה אצלנו? מי גנב אותו?

וההסבר שמוצא שם הוא שאולי פשוט טעינו בזיהוי האויב, סימנו את המאמץ, את בזיעת הפיכה כאויב והשכנו את כל המשאבים שלנו בלברוח ממנו, למצוא קיצורי דרך, להמציא עוד מכשיר, עוד שלט.

אבל בעצם החלשנו את ה את מה שעוזר לנו,

בדיוק ירשנו את האנטיביוטיקה, את המעמל והיגיעה שהיא בעצם התרופה למחלה האמיתית, לחוסר הטעם והתוצאה אולי היא מה שמתואר כקרבן הפינוק. דור שגדל בלי מספיק מאמץ משמעותי ואולי בגלל זה סובל יותר מחרדות, מדיכאון, מחוסר תכלית.

אבל רגע, זה לא קצת קיצוני לחזור לחבש ביד? זה נשמע לא מציאותי,

נכון? וזה סופר חשוב להדגיש גם הכותבים עצמם אומרים את זה. זה לא קריאה לחזור לעבר או לזרוק את הטכנולוגיה. אחד מהם כותב במפורש, "קח את הדברים שלי בערבון מוגבל, צריך להיות נורמלים."

אוקיי? אז זה לא הכל או כלום?

ברור שלא. הכוונה היא לא לקיצוניות אלא מודעות לחשוב על המחיר האפשרי של נוחות בלי גבולות.

אז אולי זה לא סוג המאמץ הפיזי דווקא. אולי היום הזהה שלנו צריכה להיות במקומות אחרים.

זאת נקודה מעניינת שגם עולה שם. אולי יש פה מעבר לסוגים אחרים של מאמץ. מאמץ אינטלקטואלי למשל כמו שכתוב שם בזאת אפך תבין את הגמרא. או מאמץ נפשי מוסרי להתמודד עם השפעות רעות לשמור על ערכים על משפחה. בעידן כל כך מבלבל.

א כלומר האתגר הוא למצוא את המאמץ הרלוונט. לדור שלנו

בדיוק אולי צריך ללמוד את המפה החדשה להבין איפה היום נדרשים מאיתנו הזהב והעצב שיוצרים משמעות זה לא חייב להיות חריש בשדה

אוקיי אז אם נסכם את כל המסע המחשבתי הזה שעשינו מה הנקודה העיקרית א נראה לי שזה ממש להפוך את החשיבה לא לראות בקושי ובמאמץ רק משהו רע שצריך לברוח ממנו

נכון

אלא להכיר בהם כחלק הכרחי אולי אפילו מבורך בדרכו ל צירת חיים עם טעם, עם סיפוק, עם משמעות בעולם שלנו כפי שהוא עכשיו. המאבק עצמו הוא שנותן את הערך.

בדיוק. זו קריאה להערכה המחודשת של המאמץ, של ההתמודדות, לא כמשהו שלילי בהכרח, אלא כחלק אינטגרלי מהדרך שלנו לחוות את החיים במלואם.

וזה משאיר אותנו עם שאלה מעניינת לסיום. אם הזהה, המאמץ, היא המפתח לדלת של המשמעות והשמחה, מה קורה כשהטכנולוגיה הופכת אפילו מענצים? אחרים כמו מאמץ אינטלקטואלי או רוחני ליותר קלים, לנגישים בלי מאמץ.

זאת שאלה מצוינת. הרי היום אפשר לקבל כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה תובנות בלחיצת כפתור. האם הקלות הזאת באופן פרדוקסלי אולי מפחיטה את הערך שאנחנו מייחסים לידע הזה, את הסיפוק?

כלומר, אם הבנה מגיעה בלי זיעה של המוח, בלי חקירה אמיתית, האם היא משפיעה עלינו אותו דבר?

בדיוק. זו נקודה למחשבה. איך אנחנו מתייחסים לאתגרים, ללמידה, לצמיכה בעולם שמציע לנו כל הזמן דרכים לעקוף את המאמץ. איפה האיזון הנכון בין לנצל את הקלות לבין לשמור על הערך של ההיגיעה? שאלה פתוחה לגמרי.