חידושים לפרשת בראשית

רש״י הראשון מביא את שאלת רבי יצחק: אם התורה היא ספר מצוות, היה ראוי שתתחיל ב״החודש הזה לכם״, המצווה הראשונה שנצטוו ישראל. ותשובתו: ״כח מעשיו הגיד לעמו״ – כדי שנדע שכל הארץ של הקב״ה, והוא נתן לנו את ארץ ישראל. אבל עדיין קשה: כדי ללמד על הבעלות על הארץ די בפסוק אחד, ואין צורך באלף שמונה מאות ועשרים פסוקים עד ״החודש הזה לכם״.

נראה שהתשובה היא שהתורה איננה ספר חוקים אלא ספר הברית שלנו עם בורא עולם. זוג שמתחתן לא מסכם את חייו ברשימה של ״אני עושה אחת, שתיים, שלוש ואת עושה אחת, שתיים, שלוש״. הוא מספר סיפור: חיפשתי, זה לא התאים, וזה לא התאים, עד שמצאתי את שאהבה נפשי וכרתנו ברית.

כך מספרת התורה: אדם הראשון נכשל, בניו – אחד רצח ואחד נרצח, הדורות חטאו ובא המבול, עד שמצא ה׳ את אברהם, ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״. אז נכרתה הברית: אברהם וזרעו ישמרו את המצוות, וה׳ ייתן להם את גן העדן שבעולם הזה – ארץ ישראל. ומשם מתחילה התורה לספר את הדרך אל הבית.

תלמיד חכם שדרש אצלנו בשבת הוסיף שאפשר להבין את שאלת רבי יצחק לא על עצם הסיפורים אלא על הפתיחה: ספר הלכה פותח בהלכות ומביא את הסיפורים בתוך ההסבר. התורה בחרה לפתוח בסיפור, כי הפתיחה מגלה מה עיקר הספר – הקשר עצמו.

מכאן נראה שארץ ישראל איננה עוד מצווה ברשימה. היא מתנה טובה, שכר המצוות, והמקום שבו הברית כולה מתקיימת. הרמב״ן מוסיף שהתורה סיפרה את המבול ואת דור הפלגה כדי ללמד שיש שכר ועונש: העמים שישבו בארץ ולא שמרו את מצוות ה׳ הפסידו את מקומם בה.

משל לחתן שקנה לכלתו דירה מקסימה והשקיע בה את כל לבו. הכלה מסכימה לטייל איתו ולשבת איתו במסעדה, אבל לגור בבית המשותף – זה לא מוצא חן בעיניה. האם עברה עבירה? לא. אבל זה פשוט לא נישואין. בלי בית, הבעל לא יכול להעניק לאשתו את כל אהבתו.

כך אומר לנו בורא עולם: את כל השפע אתן לכם כשתהיו בביתי. ולכן אמר רש״י שכל ספר בראשית נועד להסביר לנו ולעמים מדוע קיבלנו את המתנה היקרה מכול – להיות כביכול זוג עם בורא עולם בביתו, לנצח.

דרש רבי שמלאי: ״תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים״. בתחילתה – ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם״, ובסופה – ״ויקבר אותו בגיא״, ורש״י מסביר שהקב״ה בכבודו ובעצמו קבר את משה.

אבל הרי כל הבריאה חסד – למה דווקא ההלבשה נחשבת ״החסד הראשון״? כנראה כי חסד אמיתי הוא חסד עם מי שלא מגיע לו. אדם הראשון בדיוק חטא, ובכל זאת ה׳ הלביש אותו.

המהר״ל כתב שההתחלה והסוף הם עיקר הדבר. ויש עוד ״תחילה וסוף״ בתורה – ארץ ישראל. התורה מסתיימת ב״וזאת הברכה״, בברכה לכל שבט על חלקו בארץ, וה׳ מראה למשה את כל הארץ ואומר לו שקיים את הבטחתו. והיא פותחת בבראשית, שלדברי רבי יצחק כל מטרתה ללמד שהארץ שלנו. תכלית התורה היא לתת לנו עולם הבא, וארץ ישראל היא טעימה ממנו בעולם הזה.

ובגרסה הישנה הוסיף הרב: גם לימוד התורה הוא הדרך להגיע לחסד. אברהם, איש החסד, הוא הראשון שבאבות, ובכל זאת בשלושת הדברים שהעולם עומד עליהם התורה כתובה ראשונה – ללמד שמקדימים תורה כדי להגיע לחסד אמיתי.

אמרו חז״ל: ״בראשית״ – בשביל שני דברים שנקראו ״ראשית״: ישראל, שנקראו ״ראשית תבואתה״, והתורה, שנקראה ״ראשית דרכו״. החפץ חיים היה אומר שכל מה שקורה בעולם מטרתו בשביל עם ישראל, ובשביל שישמרו יותר תורה ומצוות.

כך כל העולם נברא בשביל שעם ישראל יעסוק בתורה. צריך גם לאכול, ללבוש ולשמור מגנבים, ויש מי שעוזר בכך – אבל המטרה היא הלימוד והמצוות.

ועוד אפשר לראות ב״בראשית״ – ב׳ ראשית – שהבריאה בנויה כולה משני חלקים שצריכים להתחבר: תורה ואמונה, איש ואישה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, תפילין של יד ושל ראש, מוח ולב, מים ואדמה, יום ולילה, הקב״ה ושכינתיה, גוף ונשמה – ״ומפליא לעשות״ שמחבר ביניהם.

אמרו חז״ל: ״בראשית ברא״ – בשביל מצוות ביכורים, שנאמר בה ״ראשית בכורי אדמתך״. שואל האלשיך: איך ייתכן שעל מצווה אחת נברא כל העולם?

ומבאר: ״עולם חסד יבנה״. ה׳ חפץ להיטיב, ואינו מבקש מאיתנו אלא שנחזיק לו טובה ונכיר שהוא אדון הכול והטוב והמטיב. אדם שיושב בארץ זבת חלב ודבש, בבית מלא כל טוב ובכרם שלא נטע, עלול לחשוב ״כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״. לכן ציווה ה׳ שבכל שנה ניקח מראשית הפרי, נשים בסל, נעלה בכבוד גדול אל המקום שבחר – ונניח לפניו.

ולמה כל הטקס והכבוד על פרי קטן? כדי להראות שאיננו כפויי טובה. כל העולם נברא כדי שהאדם יחזיק טובה ויהלל, ובזה תלוי קיום כל התורה. ביכורים הם ״בנין אב״ לכל הכרת הטוב: השמש, הגשם והמזלות כולם עובדים כדי שהפרי יבשיל – ועל כולם אנחנו אומרים תודה.

זה יסוד גדול בנפש האדם. כדי להפעיל את השכל מספיק לומר ״עשה כך״ וגמרנו. אבל מי שרוצה לקנות אמונה בלב או מידות טובות צריך סיפור מרגש ודבר יפה שהוא מתפעל ממנו, ואז, אם הוא רוצה, הדברים נכנסים פנימה.

כך נאמר במתן תורה: ״כה תאמר לבית יעקב״ – לשון רכה, ״ותגיד לבני ישראל״ – דברים קשים כגידים. למוח אפשר לומר דברים קשים, אבל הלב צריך לשון רכה.

הצמח צדק היה אומר שיש שמחה גדולה מאוד בשמיים בשבת בראשית. כמו אב ששש ושמח כשהוא מוליך את בנו בפעם הראשונה לבית תלמודו, כך כשאנחנו, ״בנים למקום״, מתחילים את התורה מבראשית – אבינו שבשמיים שש ושמח, ובידינו לפעול אצלו גדולות ונצורות.

ובספר על החפץ חיים כתוב שהיה קורא בכל יום את פרשת בראשית, פרשת הבריאה. הוא אמר: כיוון שירדה כפירה לעולם, כדי להתחזק מהקרירות צריך ללמוד את פרשת הבריאה. ואם כך אמר בזמנו – כמה יותר אנחנו צריכים.

לפי רש״י, כשנברא האור עדיין הייתה הארץ תהו ובהו. והרמב״ן מבאר שבתחילה ברא ה׳ יש מאין חומר ראשון, ״תהו״ – חומר בלי צורה, ו״בהו״ – חומר שמקבל צורה, ומהם יצר הכול.

כותב הרב שלום ארוש שהתורה מלמדת כאן כלל יסוד: לפני כל הצלחה וכל דבר טוב יש חושך, כמו הקליפה שקודמת לפרי. ולכן אצל עם ישראל מונים ״ויהי ערב ויהי בוקר״ – קודם ערב ורק אחר כך בוקר. הזרע נרקב באדמה ורק אז צומח. ישמעאל לפני יצחק, עשו לפני יעקב, שעבוד מצרים לפני שנוצר עם ישראל. כדי לקפוץ צריך קודם להתכופף.

לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא... ולית פולחנא דקודשא בריך הוא אלא מגו חשוכא, ולית טובא אלא מגו בישאזוהר ח״ב קפד, א

ובזה זכינו לעשות הדרן: התורה מסתיימת בשבירת הלוחות לעיני כל ישראל, ולכאורה זה דבר רע לסיים בו. אלא שבזכות השכחה חוזרים על הדברים והם חודרים ללב. נמצא שהחושך הוא שבונה את האור שבלב.

הרב דרש כאן דרשה: הארציות מכניסה את האדם לתהו ובהו ולחושך – הכול נראה לו תהום עמוקה. מה הפתרון? כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר״ן, תורה י) שצריך לחפש ״איה מקום כבודו״, לחפש את ה׳ דווקא בתוך החושך.

וכשאדם מחפש כך, התהום נהפכת ל״מים״ – מים חיים, מים של תורה – ומעליהם הוא רואה ש״רוח אלקים מרחפת״. אותו מצב עצמו שנראה כמו תהום, נראה פתאום כמו מקום שה׳ שורה עליו.

דרשו חז״ל: ״למאיר ובא קראו יום, ולמחשיך ובא קראו לילה״. לכן עלות השחר כבר נחשב יום, אף שעדיין כמעט חשוך, ואילו לפני צאת הכוכבים, כשיש הרבה יותר אור מבעלות השחר – כבר מתחיל הלילה. אף שהגמרא דוחה את הדרשה הזו להלכה, נראה שהרעיון שבה לא נדחה.

זה יסוד לכל יהודי: לא משנה כמה אור יש לך עכשיו – העיקר לאן פניך מועדות. מי שמחפש להתקדם בעבודת ה׳ כבר נמצא באור, גם אם סביבו חושך. מי שהולך לאחור נמצא בלילה, גם אם יש בחייו הרבה אור. ולכן חשוב לעשות בכל יום חשבון קצר: במה התקדמתי היום? כך כתב הרב ארוש: אדם נמדד לא לפי מה שהוא עושה אלא לפי מה שהוא רוצה.

ויש כאן גם רחמים: בערב יש ״בין השמשות״, ויש שיטה מקלה של רבנו תם – ללמד שגם כשהפנים כבר נוטות לחושך, ה׳ עדיין מרחם ומחכה.

ושתי מילים נחמדות: ״ערב״ מלשון עירבוב – בערב הכול מעורבב. ״בוקר״ מלשון ביקור והבחנה – בבוקר מבחינים מה טוב ומה לא.

מעלות גדולות כמו תפילה בכוונה, אהבת ה׳ ויראתו, ענווה, עין טובה ושמחה במצוות – הרבה אנשים מתייאשים מהן כי הן נראות גדולות מדי. התשובה: נכון, זה גדול. אבל מי ששואף ומשתדל, גם אם הצליח מעט מאוד, כבר נחשב ״ביום״. ואם לא יתייאש, בסוף יגיע, כי ״בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו״ ו״רצון יראיו יעשה״. בשמיים בודקים אם הוא נשבר אחרי זמן, או ממשיך להתעקש. זה ההבדל בין צדיקים לאחרים.

ולמה לא נותנים מיד? א. כדי שלא יתגאה ויחשוב שהצליח לבד. ב. כי רוצים לתת לו הרבה, ואם היה מקבל מיד היה מסתפק במעט. ג. פעמים רבות בשמיים אוהבים יותר את מי ששואף מאשר את מי שכבר הצליח, כי יש לו הרבה לב ורצון. אדם חושב שבשמיים ישמחו בו כשיגיע לשלום בית, ויכול להיות שישמחו בו הרבה יותר כשהוא עובד על שלום בית. ד. המניעה מולידה חשק, ובלי חשק ה׳ לא אוהב לתת. ולכן לא נתן לאדם אישה עד שהרגיש שהוא צריך אותה. ורבי נחמן אמר שכשאדם משתוקק מאוד, כל המניעות סרות, כי הן באו רק כדי ליצור רצון. ה. לפעמים אין לאדם עדיין כלי לקבל, וריבוי אור מכבה את הנר. ההשתוקקות היא שבונה את הכלי.

על דרך הפשט כותב רש״י שמלאכת המים לא נגמרה עד היום השלישי, ולכן נאמר בו ״כי טוב״ פעמיים. ויש לשאול: וכי חסר זמן לקב״ה? מדוע לא גמר ביום השני?

על דרך הדרש, ימי הבריאה רומזים לשלבים בקשר: ביום ראשון הכול אחד – איש ואישה אחד גמור, הנשמה ובוראה באחדות. ביום שני נפרדים – המים העליונים מהתחתונים, האיש מהאישה, וכנגד זה נאמר ״לא טוב היות האדם לבדו״. ולכן אין בו ״כי טוב״. ביום שלישי בא האיחוד המחודש, ונאמר ״כי טוב״ פעמיים. וכך אומר הזוהר: לא נאמר ״כי טוב״ בשני ״בגין דזמינין לאתפרשא״ – כי עתידים להיפרד.

ויש רמז בשמות הימים: האות ש׳ רומזת לחיבור. ״אחד״ – אין ש׳. ״שני״ – ש׳ אחת. ״שלישי״ – שתי ש׳, ביום האיחוד.

חידש הרב: חייב להיות קודם מצב של ״לא טוב״ כדי ליצור ״כי טוב״ כפול. זוג צריך להכיר קודם נפרדות, כדי לדעת אחר כך כמה טוב להיות יחד. אילו נשארו מחוברים ״אחור באחור״ לא הייתה התלהבות; ה׳ הפריד, יצר זמן של המתנה וציפייה, וכשנפגשים שוב יש שמחה ואהבה של ״פנים בפנים״. כמו קמח: רק קמח שנטחן היטב אפשר ללוש אחר כך.

ומכאן נבין למה הנשמה יורדת לעולם – כדי לכסוף ולהשתוקק לקב״ה. כמו שאחרים שרים שירי אהבה, גם אנחנו צריכים לשיר לאבינו ״נפשי חולת אהבתך״. וזה גם עניין פורים, שבו קיבלו את התורה מאהבה: אין דבר שמקרב את האדם לה׳ כמו ״ונהפוך הוא״, הפיכת החושך לאור.

ולכן לא כתוב ״רע להיות לבד״ וגם לא ״טוב להיות יחד״. כי בהתחלה באמת טוב להיות לא טוב. וזה לימוד לכל אדם: יש זמן שבו הוא מרגיש לא טוב במידה מסוימת, למשל בכעס, ועדיין לא מצליח לתקן – רק לרצות לתקן, עד שיערה עליו רוח ממרום ויגיע ליום השלישי, ל״כי טוב״ כפול.

רבנו בחיי מביא מן המדרש: מפני מה לא נאמר ״כי טוב״ בשני? לפי שבו נבראה המחלוקת, ״ויהי מבדיל בין מים למים״. אמר רבי טביומי: ומה מחלוקת שהיא לתיקון העולם ולישובו לא נכתב בה ״כי טוב״ – מחלוקת שהיא לערבובו של העולם, על אחת כמה וכמה.

והוא מוסיף שהיום השני הוא ״תחילת השינוי״, ולכן נקרא ״שני״. ממנו והלאה מצאנו בכל יום קטרוג ושינוי כוונה: ביום השלישי הארץ לא עשתה עץ שטעמו כטעם הפרי, ביום הרביעי קטרגה הלבנה ״אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד״, ביום החמישי נמלחה בת זוגו של הלויתן, וביום השישי חטאו אדם וחוה.

בין המים העליונים לתחתונים יש רקיע – בחינת מניעה. חז״ל אומרים שהמים התחתונים בכו על שהתרחקו, וה׳ ניחם אותם בניסוך המים. מכאן שההתרחקות מה׳ היא דבר עצוב, וכל אחד מכיר את זה: הייתה לו מעלה – תפילת ותיקין, חברותא טובה, חסד קבוע – ופתאום אין, והוא מרגיש צמא.

ביום השלישי נברא ״ים״. ומה הוא ים? מים שגליהם שואפים לעלות למעלה. לכן ה׳ משבח את הגלים: הם ביטוי של המים שרוצים לחזור למקורם. כך הנשמה, ״חלק אלוה ממעל״, ירדה למטה, ויש לה רקיע – הגוף – שמונע ממנה. עצם הירידה הוא בכי, אבל כשיש גלים – מצוות, רצון להתקרב לאבינו שבשמיים – זה טוב.

ועוד: איך מעלים מים למעלה? מחממים אותם והם נהיים אדים. מטבעם הם יורדים. כך אדם שאינו מחמם את עצמו באש התורה והמצוות – יורד, וכשהוא מתחמם – עולה. והמים עוברים מחזור שלם: עולים, יורדים ושוב עולים. כך חיי האדם – עליות וירידות, והעיקר שתהיה לו שאיפה למעלה כל הזמן.

וחז״ל אמרו ״הוי כל צמא לכו למים – ואין מים אלא תורה״. רעב מרגישים כחולשה, אבל צמא מרגישים כהשתוקקות נוראה, ובלי מים אי אפשר לחיות. הנשמה צמאה לבורא, ומה שמרווה אותה היא התורה, שירדה מלמעלה כמו מים.

לפי הזוהר, ״יקוו המים אל מקום אחד״ – כל כוחות השפע מתכנסים למקום אחד ומשם משפיעים, ואז ״ותראה היבשה״ – הם משפיעים על כנסת ישראל שנקראת ״ארץ״. ובמדרש: ״וישב הים לאיתנו״ – ה׳ התנה עם הים מראשית הבריאה שייקרע לפני ישראל ותיראה בו יבשה.

ואחרי שהמים השפיעו על היבשה קורה דבר מופלא: היא מפסיקה להיות יבשה ונהיית ״ארץ״ – מלשון רצון, רצון לתת ולהצמיח, כמו אישה הרה. ורק אז: ״תדשא הארץ דשא״.

והרב ארוש מאריך שביום השלישי מתחברים מים ואדמה, וזה החיבור של תורה (מים) ואמונה (ארץ), כלשון הפסוקים ״הוי כל צמא לכו למים״ ו״שכן ארץ ורעה אמונה״.

בכל יום מימי הבריאה נברא טוב ואחר כך הוסתר או הוקטן: ביום הראשון נברא אור – ונגנז. בשני נפרדו המים העליונים, ולא נגמר עניינם. בשלישי עשתה האדמה ״עץ עושה פרי״ ולא עץ שטעמו כפרי. ברביעי מיעטו את הירח. בחמישי נבראו שני תנינים, ואת הלויתן מלחו לצדיקים לעתיד. בשישי נבראו איש ואישה מחוברים – ונפרדו, ונברא אדם בגן עדן – וגורש. ובכלל: העולם עלה במחשבה להיבראות בדין, ונברא בשיתוף רחמים.

ולמה? שיברא מראש חושך, מים למטה ומאור קטן! (ואותה שאלה אפשר לשאול על הלוחות הראשונות שעתידות להישבר.) נראה לומר שלוש תשובות: א. אם לא בוראים את הטוב בהתחלה, אין לאדם אפשרות להגיע אליו. רק כשהבריאה יודעת שיש טוב כזה, אפשר להגיע אליו אחרי החושך – כמו שכתב הגר״א שנבראו תחילה אחד כדי שיהיה להם רצון להתחבר. ב. ללמדנו מה תכלית הבריאה, שנדע מה שכרם הטוב של לומדי התורה ועושי מצוותיה. ג. כדי שנכסוף אל הטוב – ומעלת הכיסופים גדולה מאוד.

א. לגלות את אחדותו – שגם הרע בא ממנו ובאמת הוא לטובה. כשמתוך הרע האדם מתעלה בטוב, הרע נהפך לטוב ואחדותו מתגלה. ב. כניעה – מי שמקבל מיד חושב שהצליח בעצמו ומתגאה. רק כשרואה שאין בכוחו כלום יכול לקבל את האור ולדעת שהוא מה׳. ג. להכיר טובה – ״כיתרון האור מן החושך״. אילו נברא האדם יחד עם בת זוגו מיד, לא היה מודה עליה, כמו שאינו מודה על ידו הימנית. ד. לעורר – הירידה מעוררת את האדם לעבוד את ה׳ שלא מתוך הרגל, כמו שאמרו ״אלמלא נפלתי, לא קמתי״. ה. להתפלל – החושך מוליד צעקה מן הלב, כמו שרואים באמהות שהיו עקרות והתפללו הרבה.

וחשוב לדעת את היסוד הזה, כי אם האדם אינו מתחזק מהנפילות, הירידה נעשית ״תכלית הירידה״ ולא הכנה לעלייה. ה׳ אמר לקין ״אם תיטיב – שאת״, והוא לא התחזק והידרדר עד רצח.

ואם תשאל: אם עבודת ה׳ מתוך התגברות על הרע גדולה כל כך, למה ההולך למקום של ניסיון נקרא רשע? ייתכן שזו הייתה טעותו של אדם הראשון – הוא חשב שעבודה מתוך כפיית הרע היא מעלה גדולה יותר. התשובה: אין בכוח האדם להתגבר על הרע בלי עזרת הקב״ה, והקב״ה עוזר כשהוא הכניס אותך לניסיון – לא כשהלכת אליו בעצמך.

מבאר בעל ״ערבי נחל״: עיקר האילן הוא הפרי, אבל לפניו צריך הרבה דברים – העץ והעלים. כך בעבודת ה׳: העיקר הוא הפרי, והמבטלים והמונעים הם כמו העץ והעלים – הרבה יותר מהפרי עצמו.

ה׳ חפץ שיהיו גם מניעות, כדי שיהיה ״נהורא דנפיק מגו חשוכא״. אבל מאתו ״לא תצא הרעות״ – כל מה שיוצא ממנו קדוש ומביא לעבודתו. לכן אמר בעצמו ״עץ פרי״, בלי שום מניעה, ורצונו היה שלא יתהווה כך. כך עשתה הארץ, והמונעים התהוו ממילא. ולעתיד לבוא יתוקן הכול, ״עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות״ – עבודה בלי מונעים ובלי טרדות.

ובגרסה הישנה הוסיף הרב: מכאן מקור לחשוב טוב. הארץ הבינה שכוונת ה׳ היא שהעץ יעשה פרי, והתלונה עליה הייתה – למה לא פירשת את דברי ה׳ בצורה הטובה ביותר, ״עץ שטעמו כטעם הפרי״?

רש״י מביא את דברי האגדה: ראהו שאינו כדאי שישתמשו בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. ובספר ״מקרא מפורש״ כתוב שזה פשט הפסוק: ה׳ ראה שהאור מתאים לצדיקים, שנקראים ״טוב״, ולכן הבדיל אותו בשבילם. כך נוצר ההבדל בין הצדיקים בעלי האור לבין ההולכים בחושך – ״אור זרוע לצדיק״.

באוצר החיים מובא שכשהיו שואלים את הבעל שם טוב שאלה, היה פותח ספר זוהר או גמרא, לומד, ורק אחר כך משיב. הוא אמר: באור שברא ה׳ ביום הראשון היה אדם צופה מסוף העולם ועד סופו. והיכן גנזו? בתורה – ״כי נר מצוה ותורה אור״. מי שעמל בתורה זוכה לו, וכשצדיק לומד לשמה, הוא צופה מסוף העולם ועד סופו.

ובעל ״בני יששכר״ מבאר שכל פעם שאדם רואה בתורה דבר חדש, זה מן האור הגנוז. ולכן בחנוכה מדליקים בסך הכול שלושים ושישה נרות, כנגד שלושים ושש השעות ששימש האור הראשון. כשרצו היוונים לכבות את ״תורה אור״, עשה ה׳ נס של אור, להראות שהאור הגנוז שבתורה מתגבר. ובזה מובן למה מדליקים כבר בלילה הראשון, שלא היה בו נס: מודים על התגברות אור התורה. ובית הלל ״מוסיף והולך״ – כל מה שמוסיף האדם בלימוד, מתרבה לו האור הגנוז.

וכי אדם קונה חפץ כדי שיעמוד במחסן? אלא אם יש מבצע או שהוא מפחד שייגמר – ואצל הקב״ה אין דבר כזה. התשובה: האור לא ״מחכה במחסן״. הוא נמצא עכשיו בתורה, ומי שרוצה יכול להגיע אליו כבר היום, בלימוד ובעמל.

ובספר ״סוד יכין ובועז״ כתב תלמיד הבעל שם טוב שקודם הלימוד יחשוב האדם מחשבה נכונה: שהוא מכין עצמו ללמוד לשמה, בלי שום כוונה זרה, להידבק בקדושה ובטהרה באותיות. וכשזוכה להתדבק באותיות הקדושות, הן מאירות לו – ״ולכן נקראת התורה מאירת עיניים״. וכך היו הנהגותיו של הבעל שם טוב.

הבורא מעיד על הבריאה שהיא טובה מאוד. אדם שאומר שמשהו בבריאה אינו טוב – סותר את עדותו של בורא עולם. ויש מסבירים שהסעודות של שבת הן ״מסיבת סיום״ לעולם הנפלא שנברא, וזה ״מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה׳... כי שמחתני ה׳ בפעלך, במעשי ידיך ארנן״.

ודרשו חז״ל: ״והנה טוב״ – זה יצר טוב; ״טוב מאד״ – זה יצר הרע. למה? כי כשהאדם נופל הוא יכול לעלות גבוה יותר, וחלק גדול מההנאה שבעבודת ה׳ בא מההתגברות על היצר.

ובסוף מעשה בראשית כתוב ״אשר ברא אלקים לעשות״. סופי התיבות של ״בראשית ברא אלקים״ ושל ״ברא אלקים לעשות״ הם אמת – חותמו של הקב״ה. ולמה החותם בסוף? כי בחותם האותיות נראות הפוכות, ורק כשחותמים בו הן נעשות ישרות. כך מעשי ה׳ נראים לפעמים כמו ״לא אמת״, ורק בסוף רואים את האמת. וגדולתו של מי שמאמין בשעת קושי שה׳ עושה רק טוב – עצומה. אמר בעל התניא שלקבל דין שמיים באהבה גדול יותר מללמוד חמישים שנה.

הרב שמשון רפאל הירש מלמד ששלושת הימים הראשונים מכינים את שלושת האחרונים. ביום הראשון נבראו אור וחושך גולמיים ומופשטים, וברביעי הם הושלמו במאורות, שמשמשים ביום ובלילה ומודדים את הזמנים. בשני התייצבו השמיים והמים, ובחמישי הם התמלאו – עופות בשמיים ודגים במים. בשלישי נבראו הארץ והצמחים, ובשישי התמלאה הארץ בבעלי חיים ובאדם, שידורו עליה ויאכלו מצמחיה. ובשבת – המנוחה והקדושה.

והרב הוסיף שייתכן שגם היום החמישי הוא מעין ״פירוד עליונים ותחתונים״ כמו היום השני: הדגים למטה במים והעופות למעלה ״על פני רקיע השמים״, ושניהם נבראו מן המים – ״ישרצו המים״.

בעל ״בני יששכר״ מביא טעם: במעשה בראשית יש ברכה בשלושה דברים, בשלושה ימים רצופים – ברכה לדגים ביום החמישי, ברכה לאדם ביום השישי, וברכה לשבת ביום השביעי. וסימנך ״בנאות דשא ירביצני״ – ד׳גים, ש׳בת, א׳דם.

״והחוט המשולש לא במהרה ינתק״. אדם מישראל, שנקרא ״אדם״, האוכל דגים לכבוד שבת מתברך בברכה משולשת שאינה נפסקת. ועוד: ״שבת״ בגימטריה שלוש פעמים ״ברכה״ עם האותיות י״ה״ו.

ומכאן הוסיף הרב: כל הברכה באה בזכות האישה – כמו שאומרים בלכה דודי ״כי היא מקור הברכה״, וכמו שהבני יששכר מבאר שסוד הברכה הוא ה״א האחרונה שבשם, שהיא כנגד מידת המלכות וכנסת ישראל.

מסביר הרב דיסקין: זה שהאוכל משביע את האדם ומחיה אותו – זו בריאה! ועל כך אומרים בברכת ״בורא נפשות רבות... להחיות בהם נפש כל חי״ – שיצרת שהמזון יחיה את הנפש. והמהר״ל מוסיף שהמאמר העשירי נתן לבעלי החיים את פרנסתם: המזון נהפך לדם, והדם לבשר ולחיות.

ומכאן מבאר המהר״ל את ״המוציא לחם מן הארץ״. והרי ה׳ לא ברא לחם אלא חיטים! אלא שמודים לקב״ה שברא כוח מזין לסעוד את הלב, ו״לחם״ הוא לשון מזון. לכן אין אומרים ״בורא לחם״: הלחם עצמו הוא מעשה האדם, והברכה היא על כוח המזון.

ואולי בזה מובן למה בלחם מזכירים ״ארץ״ ובירקות ״אדמה״: אדמה היא גם עפר תלוש, וארץ – רק המחובר. הכוח המזין והמקיים בא מן הארץ, ולכן עליו מודים.

הרב כתב שתמיד היה קשה לו כפל הלשון הזה, ״ובחסדי ה׳ עלי מצאתי מהר״ל נפלא״. המהר״ל מלמד שיש בעולם שלוש מדרגות, והנביא כבר רמז להן בפסוק אחד: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו״. בריאה – המדרגה האלוקית שדבקה בנבראים. יצירה – הצורה שנכנסת אל החומר. עשייה – מה ששייך לחומר עצמו.

וכנגדן מופיע בפרשת ״ויכלו״ שלוש פעמים ״מלאכתו״ ושלוש פעמים לשון עשייה. ובמילה האחרונה, ״ברא אלקים לעשות״, יש שינוי: היא כנגד החומר, שתמיד ״עומד לעשות״ ועדיין לא נעשה במלואו. כלומר, השביתה של שבת חלה על כל רמות המציאות – מן המדרגה האלוקית ועד החומר המוחשי.

מצינו שחז״ל דרשו את המילה ״אותו״ לסימן: באבידה, ״עד דרוש אחיך אותו״ – דורשים אותו בסימנים. ונראה שגם כאן: ה׳ קידש את השבת בסימן. ומהו הסימן? המן, שירד כפליים ביום שישי, ובשבת לא ירד.

כך ה׳ בעצמו נתן לשבת אות מוחשית, שכל ישראל ראו במשך ארבעים שנה, להראות שהיום הזה שונה ומקודש.

זה כמו שיקראו לאדם ״אשכנזי״ על שם ארץ אשכנז, כשכל השכונה מאשכנז – אין בזה שום ייחוד.

הרד״ק מבאר: ה׳ רצה להבדיל את האדם בשמו משאר בעלי החיים, כמו שהוא מובדל מהם ברוח ובגוף. אצל בעלי החיים גם הרוח וגם הגוף מן האדמה, ואין צורך לייחס אותם אליה. אבל האדם רוחו מן השמיים, ולכן קרא לו ״אדם״ להבדילו מן היצורים העליונים שאין להם חלק באדמה כלל. אף שרוחו מן השמיים – גופו מן האדמה, ומושבו בה.

והוסיף הרב: ואם תאמר, כאן בעולם הזה אין זה מיוחד להיות מן האדמה? התשובה: העולם הזה הוא זמן קצר מאוד לעומת הנצח. מקומו האמיתי של האדם הוא בעולם הבא, בין העליונים ממש, ושם השם ״אדם״ מבדיל אותו – הוא היחיד מן העליונים שיש לו חלק באדמה.

רש״י מביא שהקב״ה נמלך במלאכים, ואף שיש כאן מקום לטעות, כתבה התורה כך כדי ללמד דרך ארץ וענווה: שהגדול יימלך ויקבל רשות מן הקטן.

ואם יש לאדם עם מי להתייעץ – מה טוב. ואם אין לו? לימד הרב שלום ארוש שאפשר להתייעץ עם ה׳ עצמו: לבקש ממנו בדיבור פשוט שיורה לו את הדרך הנכונה. מי שמרגיל את עצמו לשאול את ה׳ לפני כל החלטה, מגלה שהתשובות מגיעות – דרך מחשבה, דרך אדם או דרך מקרה.

בספר ״נפש החיים״ מבאר שהשם ״אלקים״ מורה שהוא ״בעל הכוחות כולם״. ואצלו זה לא כמו אצל בשר ודם: אדם שבונה בית מעץ לוקח עצים שכבר נבראו, ואחרי שסידר אותם הבית עומד גם בלעדיו. אבל ה׳ מחדש את הבריאה בכל רגע, ואם היה מסלק את כוחו לרגע אחד – הכול היה חוזר לאפס. וכך אומרים בתפילה ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״ – ״לעושה אורים גדולים״, בלשון הווה.

וכך ברא ה׳ את האדם בצלמו: מסר בידו את הכוחות, שיהיה הוא ״הפותח והסוגר״ של אלפי רבבות כוחות ועולמות. כל מעשה, דיבור ומחשבה טובים מוסיפים בהם קדושה ואור, וחלילה להפך – מחשיכים אותם. וזה ״אל תקרי בניך אלא בוניך״. וכך אמרו במדרש: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפים כוח בגבורה של מעלה.

ובתפילה, כל מילה עולה למעלה ופועלת בשורשה. האדם נעשה כביכול שותפו של יוצר בראשית, ״ולאמר לציון עמי אתה״ – אל תקרי ״עמי״ אלא ״עִמי״, בשותפות. לא לחינם תיקנו מאה ועשרים זקנים, ומהם נביאים, את נוסח התפילה: כל תיבה בו נצרכת לתיקון עולמות. ולכן קראו חז״ל לתפילה ״דברים העומדים ברומו של עולם״.

והרב הוסיף שלא לחינם נסמך בפסוק ״בצלם אלקים״ ל״זכר ונקבה ברא אתם״: עיקר מה שאדם משפיע בבריאה הוא במה שהוא נותן לאשתו, מכבדה ואוהבה כגופו. מקום ההטבה הגדול ביותר לבריאה הוא הבית היהודי.

בספר הצופן כתב שהאות ה׳ היא הקלה ביותר להוצאה מן הפה – לא צריך להניע את השפתיים ולא את השיניים, זה קול הברה בלבד. כך נברא העולם בלי מעשה, בדבר ה׳: ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״.

ולפי ״נפש החיים״, כשה׳ ברא את האדם בצלמו, נתן גם לו כוח לברוא עולמות בפיו. ולא רק עולמות – גם את עצמו יכול האדם ליצור בדיבור: ״כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשתו״. על ידי דיבור שיוצא מן הלב נהיה לאדם לב.

וכמה קשה לנו להאמין שאפשר לקנות את כל הקניינים הרוחניים בלי מעשים קשים – רק בהבל פה.

אונקלוס מתרגם ״לנפש חיה״ – ״לרוח ממללא״, רוח מדברת. מכאן למדנו איך יכול האדם להגיע אל נשמתו: על ידי הדיבור – לדבר עם ה׳, לומר דיבורים של אמונה ולבקש ממנו.

והרב הוסיף שהחיבור הגדול ביותר שיש הוא כשאחד נופח בשני, כמו שאמרו ״מאן דנפח – מדיליה נפח״: מי שנופח, מתוכו הוא נופח. הנשמה שבנו היא כביכול חלק מה׳ עצמו, ולכן אין קשר קרוב מזה.

כשאדם ניגש להתפלל עליו לדעת יסוד: ה׳ ברא את העולם כך שאם לא מתפללים – לא יורד שפע. נמצא שהשפע של העולם תלוי בתפילה שלך. ואדם צריך להרגיש שהוא ממש מוריד שפע לעולם, ושהוא גם עושה חסד עם בורא עולם: ה׳ רוצה להוריד שפע, וקבע שלא יירד בלי תפילה (וכעין זה ב״דרך ה׳״).

ורש״י מבאר: העשבים עמדו על פתח הקרקע עד יום שישי. למה? כי לא המטיר. ולמה לא המטיר? ״לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו״.

ושמעתי מהרב אשר דרוק: לכאורה ״פתח בכד וסיים בחבית״ – פתח בכך שאין מי שמכיר טובה, וסיים שבא אדם והתפלל. היה צריך לומר ״ובא אדם והכיר בטובתם״! אלא שזה עיקר הרעיון: תכלית התפילה היא להגיע להכרת הטוב. מי שמקבל בלי שביקש – לא מכיר טובה. לכן צריך להתפלל, כדי להכיר טובה. וביסוד זה האריך רבי אהרן קוטלר, להסביר למה הצמיא ה׳ את העם במדבר ורק אחר כך נתן להם מים.

המלבי״ם מבאר בפרשתנו שיש גשם טבעי, שבא מן האדים העולים מן הארץ, ואין בו ברכה מיוחדת. ויש מטר של השגחה, שיורד מן המים העליונים, ובו הברכה – והוא יורד רק בזכות האדם ובתפילתו. ולכן נאמר ״כי לא המטיר״: המטר של ברכה עוד לא ירד, כי לא היה אדם שיוריד אותו בזכותו.

ובערוך השולחן: ״גשם״ נקרא כשהמים עוד למעלה, בעננים, ו״מטר״ – כשהם סמוכים לארץ, ״מטר ארצכם״. לכן בשבח, בגבורות, מזכירים ״גשם״ – כי הגבורה היא למעלה. ובבקשה מבקשים ״מטר על פני האדמה״ – מה שאני צריך הוא שהמים יגיעו אל האדמה.

ונראה ש״מטר״ מלשון מטרה – המטרה שהמים יגיעו אל הארץ ולא ירדו לים. ומוסר השכל: ה׳ שולח לאדם הרבה מסרים דרך מה שקורה לו. השאלה היא אם הוא מכין אדמה – לב – לקלוט אותם, או שהם נופלים על הכביש. מי שמתרגל להתבונן במסרים, זוכה שהגשם יגיע אל האדמה.

אולי גם כאן מלמדת התורה שה׳ לא נותן מתנות עד שהאדם מכיר כמה הוא זקוק להן. גם אם אדם לא התפלל, יש דין שירצה. כשהאדם לא רוצה – לא יורד. וכשהוא רוצה, לפעמים זה מספיק אפילו בלי תפילה. והחשוב מכול: שהאדם ילמד שתפקידו לרצות דברים רוחניים, ואז יקבל אותם. ויש לעורר מאוד את הרצון.

למשל: תפילה מביאה אמונה – כשאדם רוצה אמונה. חסד מביא אהבה לשני – כשאדם רוצה לאהוב. פלאי הבריאה מביאים אמונה – כשרוצים.

והרמב״ן מבאר שלשון ״ויאמר״ (״ויאמר אלקים יהי אור״) באה להורות על חפץ. ובמכתב מאליהו כתב שה׳ ברא את האדם בצלמו: כמו שה׳ רוצה והדברים נוצרים, כך רצון האדם הוא סיבה שהדברים יבואו. ולמה כתוב ״ויאמר״ ולא ״וירצה״? נראה שכדי להוציא את הרצונות, האדם צריך לומר אותם – להוציא אותם בפה. וכך כתוב ״רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם״.

״מקדם״ אינו כיוון. לדעת התרגום יונתן הכוונה לפני שנברא העולם, ואונקלוס מתרגם ״מלקדמין״ – מקודם. וכך בגמרא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם – תורה, תשובה, גן עדן, גיהנם, כסא הכבוד, בית המקדש ושמו של משיח. ורש״י: ״מקדם – מוקדם לעולם״.

ולמה היה צריך להיברא כל כך מוקדם? כי השמחה שם גדולה מכדי להתאים לששת ימי בראשית. ולכן מברכים שהזוג יזכה לשמחה כזו: אף שאנחנו בעולם הזה, יש זמנים שמנצנץ בהם מעט מאור גן עדן, כמו שמנצנץ מהאור הגנוז שבתורה. מכאן שאדם יכול להגיע עם אשתו לשמחה קרובה לשמחת גן עדן – כשהשכינה שורה בביתם.

בימי הסוכות מנצנצת הארה מגן עדן (שפת אמת), ובית יהודי בקדושה הוא מעין סוכה ששורה בה השכינה. אמרו חז״ל ״אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה״, ובזוהר מבואר שגם להפך – השכינה עצמה נקראת ״שמחה״. כלומר: האדם מתחיל בקצת שמחה, שורה השכינה, השמחה גדלה – עד שמחת גן עדן.

אונקלוס מתרגם ״נחמד״ – ״דמרגג״, ומכאן שגם ״אתרוג״ מלשון חמדה ויופי. ויש שיטה בחז״ל שעץ הדעת היה עץ האתרוג.

והרב ביאר: באתרוג יש חיבור של טוב ורע, כי רובו קליפה. הקליפה היא הגשמיות, אבל כשהיא שומרת על הפרי – היא עצמה נעשית קדושה, ומברכים על האתרוג כולו. זה סוד החיבור בין טוב לרע: הגשמי אינו אויב כשהוא משרת את הפנימי.

לכל בעל חיים יש סיבה מדוע נקרא כך. חתול – שמחתל ומכסה את צואתו. כלב – שיש לו לב, נאמנות לבעליו. גמל – שיכול להיגמל מן השתייה ימים רבים. נמר – שהוא מנומר. חמור – שכולו חומריות. נחש – שלוחש כל הזמן. אריה – מלשון ראייה ויראה, שמטיל יראה על הרואים אותו. צפרדע – שעל ידה יודעות הציפורים היכן יש מים: ״ציפור דעה״.

ב״נפש החיים״ מבואר שלפני החטא האדם היה כולו טוב. כוחות הרע עמדו מחוצה לו, והוא היה בעל בחירה להיכנס אליהם – כמו שאדם בוחר להיכנס לתוך אש. לכן כשרצה הנחש להחטיאו, היה צריך לבוא מבחוץ ולפתות.

אחרי החטא נכנסו כוחות הרע לתוך האדם ממש, ונתערבו הטוב והרע יחד. זה ״עץ הדעת טוב ורע״, כי ״דעת״ פירושה חיבור. היום היצר נמצא בתוכנו, ומתחפש אלינו כאילו אנחנו עצמנו רוצים לעשות את העבירה. ואפילו צדיק גמור כמעט אינו יכול שמעשיו הטובים יהיו בשלמות מוחלטת, בלי שום פנייה קלה – ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״, וחטא פירושו חיסרון.

מכאן מובנים דברי הרב ארוש: אדם צריך לחיות את ההבנה שהרע הוא לא הוא. הרע הוא רק ״לבושים״, חיצוניות. האדם עצמו הוא הרצון הטוב שלו.

כותב הרב שלום ארוש שמאז זו המלחמה הגדולה ביותר של האדם: הוא רוצה להיות אלקים. להרגיש שהוא מנהיג את העולם, ולא לקבל את הקב״ה כמלך. זו הגאווה. ותפקיד האמונה והענווה הוא לדעת שה׳ הוא האלקים ומנהל הכול, ולבטל את ה״ישות״ שלנו.

ורש״י התקשה בלשון ״ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם״ – וכי צריך פקחות כדי לדעת שאתה ערום? מסביר הרב ארוש: כל עוד האדם עשה את מעשיו לשם שמיים ולא מתוך תאווה כבהמה, לא התבייש. רק אחרי החטא, כשנכנס בו הרע, הוא מתבייש ומצניע את מה שבו הוא דומה לבהמה. וכך משמע מן הפסוק: ״מי הגיד לך כי עירם אתה – המן העץ?״ – רק בגלל העץ צריך האדם בגדים.

רש״י מסביר את סמיכות הפרשיות: מפני שראה אותם הנחש בלי צניעות, נתאווה והתגרה בהם. ומכאן לומדים כמה עקרונות.

כוחות רעים מחפשים לקחת ניצוצות של קדושה, ולכן את הקדושה צריך לשמור ״בצנעא״. וכשאדם עושה בגלוי דברים שנועדו להיות פרטיים – היצר הרע מתגרה בו, בדיוק כמו כאן. ולהפך: מי שעושה את מצוותיו בצנעה, היצר פחות מגיע אליו. ובספר ״משכן ישראל״ מבאר שהצנעת המעשים גורמת לאהבה פנימית ולא חיצונית – כי הצניעות היא פנימיות.

זו דרכו של היצר הרע מאז ומתמיד: לעשות מכל דבר הר, כאילו הכול אסור. ״לדתיים אין חיים״, ״אם תהיה דתי לא תוכל ליהנות מכלום״.

ואולי זה פירוש המילה ״אף״: חוץ מהרבה דברים שאסר לכם ה׳ – אף זה אסר לכם! והאמת היא ההפך: ה׳ אמר ״מכל עץ הגן אכל תאכל״, ורק מעץ אחד – לא.

אדם הראשון אמר לחוה שאסור אפילו לגעת, כדי להרחיק אותה מן החטא. ועל זה נאמר ״כל המוסיף – גורע״. רש״י מביא שהנחש דחף אותה עד שנגעה בעץ, ואמר לה: ראית שלא מתת בנגיעה, כך לא תמותי באכילה. החומרה שהוצגה כאיסור גמור היא שהפילה אותה.

ומכאן ילמד אדם שחשוב לדעת מה עיקר הדין ומה חומרה. גדרים טובים וחשובים, אבל צריך לדעת שהם גדרים. מי שמערבב ביניהם, כשיצרו מבקש ממנו לוותר על משהו – לא יידע על מה מותר לוותר, ועלול לוותר על הכול.

המילה ״המן״ באה ללמד: אם האדם לא עובד על עצמו, הוא יסתכל תמיד על מה שאין לו ועל מה שאסור לו – כמו המן, שאמר ״וכל זה איננו שווה לי״. למשל: יסתכל כמה לא למד מספיק טוב, ולא על מה שכן למד.

ולכן רצתה האישה דווקא את העץ האסור, מתוך כל גן העדן.

רש״י אומר: מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית. שהרי היה יכול לטעון: דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעים?

וידוע ש״מידה טובה מרובה ממידת פורענות״. ואם כך, נלמד מכאן קל וחומר הפוך: אין מהפכים בחובתו של מחזיר בתשובה. מי שמקרב יהודים לאביהם שבשמיים, לא מחפשים עליו קטרוגים – זכותו גדולה מכל חשבון.

השל״ה הקדוש מבאר: ה׳ שלם, ולכן עושה פעולות שלמות. ועיקר השלמות של הנבראים היא להשיג את הבורא. כל העולם נברא כהכנה לאדם, כדי שנפשו תשיג את הנצחיות.

בתחילה היה האדם ישר ושכלי כמו מלאך. אחרי החטא נעשה חומרו גס, והחומר נעשה מסך מבדיל בינו לבין ההשגה. לכן ״ביום אכלך ממנו מות תמות״ אינו עונש אלא חסד ורחמים: כשתאכל, תצטרך למות כדי לבוא אל תכליתך – הנשמה תיפרד מן הגוף ותעלה ליהנות מזיו השכינה, ״כי לא יראני האדם וחי״. (וזו גם תשובה לשאלה: הרי לא מת ביום שאכל? אלא שבו ביום נגזרה עליו המיתה.)

והרי אדם הראשון עשה תשובה! למה לא נקרע גזר הדין? כי מאחר שנתגשם, היה מן הנמנע מצד הטבע להשיג נצחיות כל עוד הוא בגוף – ולכן טוב מותו מחייו. ״ועתה״ – דרשו חז״ל שאין ״ועתה״ אלא לשון תשובה. מאחר שעשה תשובה, ראוי לעזור לו להגיע לתכלית. לכן שילחו מגן עדן, שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם בחומר העכור. וכעין זה ב״דרך ה׳״: אחרי שהגוף חטא, אינו יכול להיתקן לגמרי אלא אם ימות ויחיה מחדש.

בספר ״רגשי לב״ מאריך שסוד שמיים וארץ הוא סוד איש ואשתו. א. השמיים משפיעים והארץ מקבלת. ב. הארץ מצמיחה ומגדלת, כמו האם שמגדלת את הילדים, וכלשון ישעיה: ״כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים... כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה״. ג. שניהם מגדלים על ידי מים, והמים הם סוד החיבור בין שמיים וארץ. ד. דור המבול פגם בברית, ולכן נידון במים שירדו מן השמיים ולא נקלטו בארץ.

ועוד: ״האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי״ – לשמיים בלשון דיבור, ולארץ בלשון אמירה רכה, כמו ״כה תאמר לבית יעקב״. כי הארץ היא סוד האישה, ואליה מדברים ברכות.

ומכאן: כשאדם אוהב את אשתו לשם שמיים, הוא מחבר שמיים וארץ – את כל היקום.

בתוספתא אומר רבי שמעון: בכל מקום הקדים בריאת שמיים לארץ, ובמקום אחד ״ארץ ושמים״ – ללמד ששקולים זה כזה. וכן בכל מקום הקדים את אברהם, ובמקום אחד ״וזכרתי את בריתי יעקב״ – שלושתם שקולים. בכל מקום משה לפני אהרן, ובמקום אחד ״הוא אהרן ומשה״. בכל מקום כבוד אב לפני אם, ובמקום אחד ״איש אמו ואביו תיראו״. בכל מקום יהושע לפני כלב, ובמקום אחד כלב לפני יהושע.

למדנו לעיל ששמיים כנגד האיש וארץ כנגד האישה. כאן לימדה התורה ששניהם שקולים.

ונתבונן בדבר פלא: מצד אחד, תכלית עבודת ה׳ היא הלב – ״רחמנא ליבא בעי״, וכלשון המסילת ישרים, ״הנרצה יותר בעבודת ה׳ הוא חשק הלב ותשוקת הנשמה״. מצד שני, הדבר הגבוה ביותר באדם הוא המוח – המחשבה, משכן הנשמה, תפילין של ראש, התורה. איך זה ייתכן? אלא שצריך את שניהם, והם שקולים.

בעל ״בני יששכר״ בספרו ״אגרא דכלה״ מוצא רמזים: ״אשר שם הזהב״ – ראשי תיבות אשה. ״ארץ החוילה״ – בגימטריה ״אדם חוה״: כשיש ביניהם חיבור, ״חבילה אחת״, יש ברכה ושפע. ״פישון״ – לשון פה, מידת המלכות. ״זהב״ – בגימטריה ״דוד״, שמלכותו ״כירח יכון עולם״. ולכן ״וזהב הארץ ההוא טוב״.

לפי הפשט: לא טוב שאין לו אישה להביא ילדים, או שאין לו חברה (רד״ק). והגמרא אומרת שאפילו מי שיש לו בנים אסור לו לעמוד בלא אישה, שנאמר ״לא טוב היות האדם לבדו״. הרמב״ם מבאר שזו מצוות חכמים, ״שלא יבוא לידי הרהור״, והפסוק אסמכתא. אבל קשה: אם הכוונה לילדים – הרי כבר יש לו. ואם לחברה – זו טובה לאדם, ולא מצווה.

ובחוברת ״וידעת כי שלום אהלך״ מבאר על פי הרמב״ן והאור החיים: האדם יכול היה להוליד גם לפני הנסירה, וחברה יכלה להיות לו מן הנולדים. אם כן מהו ״לא טוב לבדו״? שאינו מטיב. ואין הטבה כמו ההטבה שבבית. ואף שאפשר להיטיב גם ״אחור באחור״, יש הטבה אחת שלא יכלו לעשות: לחייך אחד לשני. והכול שווה בשביל החיוך – כי כשהם מחייכים, כל העולם מחייך.

ועל פי הקבלה: לא טוב שהוא שרוי בלא טובה, וגם אינו מטיב לעולם. והמהרש״ל מדייק שהפסוק לא אומר ״לא טוב לאדם״ אלא ״לא טוב״ – רע בעצם. והנפקא מינה: ראוי לאדם לשאת אישה גם אם הוא תלמיד חכם שקוע בתורה, וגם אם כבר יש לו ילדים.

הסבר ראשון: העזר הוא בכך שהיא ״כנגדו״. על ידי זה הוא צריך לעבוד על מידותיו וללמוד לוותר (וכעין זה בכלי יקר). היא אומרת לו במה הוא עוד לא טוב. האישה תמיד ״כנגדו״ – אם הוא זוכה, הוא מבין שזה עזר; ואם לא – זה נלחם בו.

הסבר שני: הזוהר שואל: ״וכי לבדו היה? והא כתיב זכר ונקבה בראם!״ ומתרץ: היא הייתה דבוקה בצדו, אחור באחור, ולא היה לו ״סמך לקבליה״. כשהם דבוקים בגבם ואינם רואים זה את פני זה, אין ביניהם אהבה ואחווה – וזה נחשב ״לבדו״. לכן ה׳ נסר אותם, וכעת היא ״עזר כנגדו״ – כנגד פניו, כדי שיוכלו להתחבר פנים בפנים. (וכך כתבו גם האור החיים והספורנו.)

פירוש א: זה מלמד על מצב הנשמה לפני שירדה לעולם, כשהייתה מאוחדת לגמרי. פירוש ב (אור החיים): ה׳ רצה שהאדם יזכור תמיד: ברא עולם, ברא אישה, הכול לטובתך ולהנאתך. אם תלמד להתנהג נכון – תיהנה מן היצירה; ואם לא – תסבול ממעשיך. פירוש ג (הגר״א): ה׳ רצה שהאדם יהיה כרוך אחר אשתו יותר משאר קרוביו, ולכן ברא אותם תחילה גוף אחד.

ויש לדעת יסוד: מי שעובד לאהוב את אשתו צריך לדעת שהוא לא עובד לקנות דבר חדש. הוא עובד להסיר את הכיסוי. מתחת לכיסוי יש אהבה טבעית, כי שניהם הם אותה יצירה. והוא הדין באהבת הבורא.

אמרו חז״ל: ״איש ואישה – זכו, שכינה ביניהם״. ורש״י: חילק הקב״ה את שמו ושיכנו ביניהם – יו״ד באיש וה״א באישה, ויחד הם ״י־ה״.

ורמז נפלא נוסף: ״אדם״ בגימטריה 45, ״חוה״ 19. ההפרש ביניהם 26 – כמניין שם הוי״ה. השכינה ביניהם! ובספר ״קול אליהו״ מבאר שהאות ו׳ מורה על זכר (״פיו, ידו״) והאות ה׳ על נקבה (״פיה, ידה״). כשזכו ומתחברים, מתמלאות אותיות השם הקדוש בשלמות.

ועוד: באישה נוספה ה׳, שרומזת לעולם הזה, ולכן היא עסוקה יותר בעולם הזה. באיש נוספה י׳, שרומזת לעולם הבא – כמו שרש״י מבאר ״כי בי־ה ה׳ צור עולמים״: העולם הזה נברא בה׳ והעולם הבא ביו״ד. ו״לזאת יקרא אשה״ – ״זאת״ היא מקור הברכה, כמו ״בזאת יבוא אהרן אל הקודש״.

הרב טאובר מסביר שהכוונה איננה לעזיבה גשמית, אלא לעזוב את המנטליות שהייתה לאדם בבית הוריו – שכל הזמן רק קיבל. מהיום צריך להתרגל לתת. ולמה לא נאמר כך על האישה? אולי כי עיקר חובת הנתינה על האיש, כמו שרואים בכתובה. ועוד מסבירים שרק האיש עוזב, והאישה נשארת מחוברת להוריה. ועוד: האישה בטבעה נותנת, והאיש דרכו לקבל – ואחרי החתונה עליו לעזוב את הדרך הזו.

״ודבק באשתו״ – רש״י בעבודה זרה מביא: ״באשתו ולא באשת חבירו״. ואפשר להוסיף: בכל פעם שיש לאדם ניסיון בשמירת העיניים, ראוי לחשוב ״ודבק באשתו – אין לי אלא אשתי, טוב לי איתה, ואיני רוצה לראות אף אחת חוץ ממנה״. אין הכוונה שהוא חייב לחשוב עליה כל רגע, אלא שכל אהבתו תהיה מופנית רק אליה. ויתפלל: ״ריבונו של עולם, כשם שאין בליבי אלא אשתי, כך לא יהיה בליבך אלא עם ישראל אהובך״.

והלשון ״ודבק״ מופיעה גם אצל ה׳: ״ובו תדבק״. ללמד שהדרך להגיע לדבקות בה׳ עוברת בדבקות באשתו. והספורנו: שיכוונו בכל פעולותיהם להשיג את השלמות, ״כאילו שניהם נמצא אחד בלבד״.

אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אישה אינו אדם, שנאמר ״זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם״. וכן בפסוק ״ויברא אלקים את האדם... זכר ונקבה ברא אתם״: פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים, כי ״אדם״ כולל זכר ונקבה. ולכן מברכים בשבע ברכות ״יוצר האדם״ – כי כעת נהיה אדם.

ונראה לומר: רק כשהאדם מתחתן יש לו אפשרות להיות גשמי, ובכל זאת אחד מן העליונים – ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״. מי שלא נשא אישה אין לו את ה״מוצב ארצה״ – הוא כולו בשמיים. ועל פי הקבלה, האדמה היא כנגד האישה והשמיים כנגד האיש, ובלי אישה אין לו חיבור לארץ.

ולכן ראה יעקב את חלום הסולם דווקא בדרכו לשאת אישה. ואמרו במדרש: ״עולים ויורדים בו״ – עולים למעלה ורואים את דיוקנו חקוקה בכסא הכבוד, יורדים למטה ומוצאים אותו ישן. מי שכולו גשמי לא שייך לקרוא לו ״אדם״, שהרי כל הנבראים מן האדמה; וגם מי שכולו רוחני. רק מי שיש לו אחיזה בגשמיות והוא רוחני – נקרא אדם.

יש לנו מושג מה זה חצי מכונית? מכונית על שני גלגלים? כך נראה אדם בלי אישה. בעיניים גשמיות לא רואים זאת, אבל באמת. ותמיד לזכור: לא מספיק להתחתן. החיבור נחשב רק כשיש אהבה ביניהם – ״ודבק באשתו״, ואז ״והיו לבשר אחד״.

רש״י: ״אשר נתת עמדי – כאן כפר בטובה״. והגמרא אומרת שמשה אמר לישראל ״כפויי טובה בני כפויי טובה״ – כפויי טובה כאדם הראשון, שאמר ״האשה אשר נתת עמדי״.

ובמדרש אגדה: הקב״ה פתח לו ״המן העץ...?״ כי רצה שיתוודה, וכשיאמר ״חטאתי״ – ימחל לו. אבל אדם לא עשה כן. במקום זה התרעם על הטובה שעשה לו ה׳, שנתן לו אישה: ״האשה אשר נתת עמדי״ – כלומר, אתה גרמת לי לחטוא! מדהים: אדם הראשון יכול היה לתקן את החטא, לולא כפר בטובה.

נמצא שכל קלקול העולם בא מחוסר הכרת הטוב. ונראה להוסיף שעיקר הקלקול הוא שלא יודעים להכיר כמה טובה היא האישה שנתן לנו ה׳ – איזו מתנה נפלאה. ואם תאמר: הרי התלונן בצדק, היא החטיאה אותו? אפשר לומר שגם הניסיון שהיא הביאה היה לטובתו, ואם כן על מה הוא מתלונן? וייתכן שזה עונשו: ״וקוץ ודרדר תצמיח לך״ – הוא עובד את האדמה והיא מצמיחה לו קוצים, כמו שהוא לא הכיר בטובה שקיבל.

ואברהם אבינו מתקן. כשירד למצרים אמר לשרה ״אמרי נא אחתי את, למען ייטב לי בעבורך״ – הוא מכיר טובה לשרה ואומר שכל הטוב שלו בזכותה. והמילה ״בעבורך״ מופיעה בשני המקומות: ״ארורה האדמה בעבורך״ אצל אדם, ו״למען ייטב לי בעבורך״ אצל אברהם – ללמד שה״בעבורך״ השני מתקן את הראשון.

האור החיים כותב שאדם לא ידע שאשתו הביאה לו מעץ הדעת, וכל חטאו היה שלא בירר. הוא שמע וסמך, בלי לשאול מאיזה עץ זה בא.

וזה לימוד גדול: גם כשמי שמביא לנו דבר הוא אדם קרוב ואהוב, אחריות הבירור מוטלת עלינו – לבדוק שמה שאנחנו לוקחים, אוכלים או עושים הוא באמת לפי רצון ה׳.

על האדם נגזרו שני דברים: ״בזעת אפך״ – קושי להשיג פרנסה, ו״בעצבון תאכלנה״ – גם כשיש, זה בדחקות ובצער. כנגד זה אומר שלמה המלך: מי שזוכה לברכת ה׳ – ״היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה״, והוא ניצל מן הקללה.

ואיך זוכים לברכת ה׳? מבואר בזוהר: ״ברכת ה׳ – דא שכינתא״, השכינה הממונה על ברכות העולם. והשכינה מרוצה מן האדם כשהוא מכבד את אשתו. ״השרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה״, ו״אין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו״, והמכבד את אשתו מתעשר. ומי שמשמח את אשתו – נעשה שמח, ככתוב ״ושמחת אתה וביתך״. אדם הראשון התקלל כי לא הכיר טובה לאשתו. ייתכן שזה ״ארורה האדמה בעבורך״: האדמה רומזת לאישה, וכיוון שלא הכיר לה טובה – לא תיתן לו את כוחה.

עוד דרך לזכות לברכת ה׳: לברך את ה׳ בברכת המזון ״ברעותא דליבא״, ובכלל – להודות. ונפתלי נאמר עליו ״שבע רצון ומלא ברכת ה׳״. למה? כי הוא שבע רצון, יודע להכיר טובה ושמח במה שיש לו – ממנו יצאו דבורה וברק ששרו שירה לה׳, ״הנותן אמרי שפר״. ואולי גם כיבד מאוד את אשתו: בעל הטורים מביא ש״אילה שלוחה הנותן״ – ראשי תיבות ״אשה״. ו״נפתלי״ מלשון פתיל, חיבור.

ודע: להכיר טובה לאישה ולהכיר טובה לה׳ – הולכים ביחד.

המלבי״ם מדייק: ״בגלל״ הוא סיבה, ו״בעבור״ הוא פעולה שעושים לטובת השני, כמו ״בעבור תברכך נפשי״. כלומר, הקללה לא הייתה עונש בגלל האדם, אלא בעבור האדם – לתועלתו. אחרי החטא נתערב החומר בנפש וגברו בו התאוות. אילו הייתה האדמה ממשיכה להוציא מזון בלי טורח, היה לבו פנוי לחטוא מתוך שלווה. לכן קילל את האדמה, כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לרע.

וכך גם ״בעצב תלדי בנים״. בספר ״מעין השבוע״ שואל: איך היום יש הקלות גדולות בלידה, הרי נגזר ״בעצב״? ותירץ בשם החיד״א: כיוון שיש היום ילדים קשים ומרדנים ויש כל כך הרבה צער בגידולם, כבר לא צריך צער בלידה. והוסיף הרב: אם כך, אישה שסובלת הרבה בלידה תדע שזה חוסך לה צער בגידול.

ועוד: הצער עצמו מוליד חיבור. אם אחת ששמעה שבתה נשארה בלי הסעה בלילה, אמרה: ״את יקרה לי מאוד, לא קניתי אותך בשוק״, ושלחה מונית יקרה להביא אותה. המסירות הזו באה מכוח היגיעה – אילו נולדו הילדים בקלות, היו כמו דבר שקונים בשוק. וכמו שאמר הרב דסלר: הנתינה מולידה אהבה.

ולפי זה, בדור שבו ה׳ הקל עלינו כל כך מן הקללות, יש לנו חובה גדולה מאוד להתחזק בהודיה ובאהבת ה׳.

האם דיאליזה היא קללה? הקללה היא הכליות החולות; הדיאליזה היא דווקא ברכה, מעיני הישועה. האם בית חולים הוא קללה? הקללה היא החולי; בית החולים הוא בית רפואה. וכך ״בזעת אפך״ ו״בעצב תלדי״ – הם כבר הדיאליזה, התרופה.

אז מה הקללה? שהיום העולם הוא מקום שאי אפשר ליהנות ממנו בלי עמל ויגיעה. לפני החטא יכול היה אדם לשבת ומלאכי השרת צולים לו בשר, וליהנות מזיו השכינה. אחרי החטא – מי שלא עמל, לא נהנה. מי שלא קם בבוקר נהיה עצוב ומדוכא. מי שנהנה בלי הגבולות שה׳ נתן לנו מאהבה – נשאר ריק. נסו לשבת שבוע שלם בלי לעשות כלום, ותראו שאין טעם לחיים.

שמעתי על אם לעשרה, מנהלת בית ספר, שתרמה כליה. שאלו אותה הרופאים: נתת כל כך הרבה מעצמך – למה לתת עוד? ענתה: אני מרגישה בדיוק הפוך. בכל יום אני רק מקבלת מילדיי ומתלמידותיי. הנתינה נותנת לי שמחת חיים.

הפסוק מלמד דבר נפלא: אחרי כל מה שקרה, לא צעק אדם על אשתו. מה שהיה היה, ואין טעם לצעוק על חלב שנשפך. ולא רק זה: הוא חיבב אותה וחיפש את המעלה שנתן בה ה׳ – שהיא ״אם כל חי״.

ועוד: עד עכשיו קרא לה ״אשה״, ״כי מאיש לקחה זאת״ – כאילו היא ״שלי״. עכשיו שינה את שמה ל״חוה״, על שם מה שהיא נותנת – שמגדלת את ילדינו. כדי שבכל פעם שיקרא לה, יזכור את מעלתה ולא את חסרונה. ודרשו: ״חוה״ – כדי לזכור תמיד את האחווה.

זה התיקון של אדם לחטאו. חטאו היה שלא הכיר בטובת ה׳ שיש באישה. עכשיו הוא קורא לה על שם המעלה שנתן בה הבורא – ״אם כל חי״: כל המשך קיום העולם בא ממנה. ובכל פעם שיקרא בשמה, יזכור את חסד הבורא בבריאתה.

בזכות החסד הזה – שאדם קרא לאשתו ״חוה״ והדגיש את מעלתה – עשה ה׳ עמהם חסד, מידה כנגד מידה. כמו שאתה חיפית על קלונה וכיסית אותו, כך ה׳ כיסה על ערוותך. וכתנות העור היו בגד מיוחד, שעבר אחר כך לנמרוד ולעשו.

נחשוב: אדם הראשון אחרי החטא מרגיש נזוף ומרוחק. ופתאום בא הקב״ה בכבודו ובעצמו ומלביש אותו. כותב רבנו בחיי: היה ראוי לומר ״כתנות עור ללבוש״, אלא רצה הכתוב ליחס את ההלבשה אליו יתברך, להורות על אהבתו וחמלתו על יצוריו – שאף על פי שחטאו, לא זז מחבבן, והוא בעצמו השתדל בתיקונם. וגם זה מידה כנגד מידה: כמו שאדם לא דחה את אשתו אחרי החטא אלא נשאר לחבבה, כך הקב״ה נשאר מחבבו.

ובספר ״שמירת הלשון״ מאריך שמי שדן את חברו לכף זכות, ה׳ דן אותו לכף זכות. ולפי זה: מי שמסתכל מה טוב בשני – גם הקב״ה מסתכל עליו בעין טובה.

הרב ארוש בספרו על שלום בית מסביר: הבעל מושל במצב רוחה של האישה. כשהבעל לא נותן לה הרגשה שהיא אהובה מאוד, זה גורם לה הרגשה של ממש מוות. ולכן צריך הבעל להיזהר מאוד – חייה תלויים בו. ולמה נגזר כך? כי זה תיקון לחטא: היא גרמה לבעל למות, ועכשיו כל חייה תלויים בבעל.

ובגרסה הישנה הוסיף הרב: תפקיד הבעל הוא לוותר על רצונו בשביל אשתו. כשם שאז שמע לה כשלא היה צריך לשמוע, מחמת רצונו, כך עכשיו ישמע לה גם כשרצונו שלא לשמוע.

ושמעתי לדרוש: ״והוא ימשל בך״ – המשל שלו בך. האיש יילמד מאשתו: כשם שהיא משתוקקת אליו כדי להתחבר ולהשלים את האחדות, כך הוא, שצריך להתאחד עם בורא עולם, צריך לכסוף ולהשתוקק אליו. וכמו שמסיים הרמח״ל את ספרו ״דרך ה׳״: ״כי כן היא המידה, כפי ההתעוררות שמתעוררים בני האדם אליו יתברך – כן יהיה שיעור העזר שיעזרו ממנו״.

״והאדם ידע״ – ידיעה היא לשון חיבור ואהבה, כמו שהאריכו רש״י והרמב״ן על ״כי ידעתיו״ אצל אברהם. התורה בחרה לכנות כך את הקשר בין איש לאשתו, כדי ללמד שעיקרו קרבה של דעת ולב.

ואי אפשר לתאר את הזכות העצומה להיות שותף עם ה׳ בבריאת העולם – שנותן לך אפשרות לברוא אדם. כמדומה שמצוות פרו ורבו היא המצווה היחידה שבה האדם נעשה שותף עם ה׳. וכך אמרה חוה: ״קניתי איש את ה׳״ – ״את״ כמו ״עם״. כשברא אותי ואת אישי, הוא לבדו ברא אותנו; אבל עכשיו – שותפים אנו עמו. (ובמקום אחר הביא הרב שלכן כיבוד הורים כתוב בצד ימין של הלוחות: בורא עולם מצווה לכבד את שמו, את יומו ואת שותפיו.)

והרמב״ם כתב: אף על פי שקיים אדם מצוות פרייה ורבייה, מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, ״שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם״.

ולמה מצוות פרו ורבו קשורה כל כך באחדות? כי הקב״ה נמצא רק במקום של אחדות – ״והוא באחד״. כשנוצר אדם, צריך לבוא השותף השלישי, והוא מגיע למקום האחדות. ולא לחינם אמרו: ״זכו – שכינה ביניהם״.

המצווה הזו כתובה בתורה ארבע פעמים – לאדם הראשון, פעמיים לנח ובניו, וליעקב – ללמד את חשיבותה. ובשני המקומות הראשונים היא באה בלשון ברכה ובלשון ציווי יחד. רש״י: ״פרו – לשון פרי, עשו פירות. ורבו – שאחד מוליד הרבה״.

וראיתי במאמר של הרב שטינברג דבר נפלא: הטעם הוא שבמצווה הזו, חוץ מעצם המצווה, מי שמקיים אותה זוכה לברכה מבורא עולם. והסברה: כשהאדם זוכה להיות שותף עם הקב״ה, הוא זוכה לברכה משותפו. ומכאן המקור למה שאומרים ש״כל ילד הוא ברכה״.

והרב הוסיף על פי הלשון ״ורבו – שאחד מוליד הרבה״: כל ילד יהודי שנולד הוא קיום של מצוות פרו ורבו. מה שאמרו שצריך בן ובת – הוא כדי להיפטר מן החובה, אבל כל ילד נוסף הוא עוד מצווה מן התורה.

הכלי יקר מבאר שיש בסיפור צורך גדול בתורה: ללמד שכאשר הזיווג כהוגן, לשם מצווה, נולדים בנים הגונים שומרי משמרת ה׳; וכאשר הוא רק לשם יופי ולמלא את התאווה – נולדים בנים זרים.

עדה – זו שנלקחה לפרייה ורבייה, ושמה מלשון ידיעה, חיבור, אהבה וחיבה. ממנה נולדו יבל, ״אבי יושב אהל ומקנה״ – אומנותו של הבל הצדיק, ואחריו משה ודוד וכמה נביאים, שמתוך הרעייה וההתבודדות זכו לדבקות בשכינה; ויובל, ״אבי כל תופש כנור ועוגב״ – כלים שנבראו להלל בהם את הבורא, ועל ידם שורה רוח הקודש, ״והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳״. צלה – אולי מלשון צל: אף שהוא עומד מול האדם, אין לו איתו חיבור אמיתי. ממנה נולד תובל קין, שהחזיר את מעשה קין למקומו והמציא כלי משחית.

ודע שזה לא רק בזיווג אלא בכל דבר: ״בכל דרכיך דעהו״ – כל מעשיך יהיו לשם שמיים, וההבטחה: ״והוא יישר ארחתיך״, שהמאור העליון ידבק במעשיו. ויש היום הרבה שיטות מה צריך לעשות; לדעת הרב החלק החשוב מכולם הוא כל מעשיך לשם שמיים, וכמו שכתב הראב״ד: ״כל לבבות דורש ה׳״. וכמה חשוב ללמד יהודים להשתדל לאהוב את נשותיהם – כי בלי זה באות אחר כך צרות רבות בחינוך הילדים.

א. הבל הביא מן המובחר, וקין הביא מן הגרוע – ״מן הפסולת״. ב. הבל הביא גם את ליבו. זה הפירוש ״והבל הביא גם הוא״ – גם את עצמו הביא! קין הביא בלי לב. ולכן כתוב פעמיים ״אל״: ״אל הבל ואל מנחתו״ – ה׳ שעה אל הבל עצמו, אל ליבו, ואחר כך אל המנחה. ואצל קין – לא שעה לא אליו ולא אל מנחתו.

ויש יסוד לדעת: ייתכן ששני אנשים עושים בדיוק את אותה פעולה, אבל השאלה היא אם אצלך זה עיקר החיים, והעולם הזה רק כדי לצאת ידי חובה – או חלילה להפך.

וכבר כתב המסילת ישרים: חז״ל הזהירו על כבוד המצווה – ״זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות: ציצית נאה, תפילין נאות, ספר תורה נאה, לולב נאה״, ו״הידור מצווה עד שליש״. אין די בעשיית המצווה לבד; צריך לכבדה ולהדרה. ״האדון ברוך הוא נקרא אל הכבוד ואנו חייבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לכבודנו״. ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות – אינו אלא חוטא. וכבר מצאנו קין והבל, ומה עלה בהם.

״ויפלו פניו״ – שורש כל הנפילות הוא העצבות. וכתוב כאן בתורה במפורש שאין לאדם מה להיות עצוב אחרי חטא: ״הלוא אם תיטיב – שאת״, לשון נשיאה והרמה. רמוז כאן היסוד שאחרי שאדם נפל, הוא יכול לעלות גבוה יותר. (והרב האריך בזה בקובץ ״נפילה תכלית העלייה״.)

״ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רבץ״: מכאן שאין מצב ביניים. אדם שאינו מיטיב, ממילא נופל לחטא. ולכן לא כתוב ״ואם תחטא״ אלא ״ואם לא תיטיב״.

באה התורה ללמד איך הגיעו מן הכעס לרציחה: מחמת הדיבור. ולא משנה מה אמר. אם מישהו מכעיס אותך – היה בשקט ואל תגיב. הכעס יירגע ולא יהיה נזק. הלשון היא שמגבירה את הכעס, וזו מעין עצת הרמב״ן באגרתו: ״תתנהג תמיד לדבר בנחת״.

ועוד יש לשאול: איך הגיעו מקרבן לה׳ לרציחה? כי קין חשב על חלקו שלו ולא על ה׳. כשהקרבן נעשה ״שלי״, הקנאה מתחילה לבעור.

התרגום יונתן אומר: ״היא הות מרת קינין וזמרין״ – היא הייתה בעלת קינות ושירים, הראשונה שידעה לנגן ולשיר.

ואולי משום כך הוזכרה ליד יובל, ״אבי כל תופש כנור ועוגב״: כבר בימי בראשית התחיל האדם לבטא את ליבו בשירה – בקינה על הצער ובזמר על השמחה.

א. התורה רוצה שנתבונן בהבדל: אנשים שלא הקפידו במיוחד על המצוות – אפשר לגמור איתם בכמה פסוקים. ויש להפנים: מכל מה שאני עושה לצורך הגוף לא נשאר מאומה, רק ממה שאני עושה לכבוד ה׳ בעולם – נשאר.

ב. כל מטרת האנשים האלה הייתה להביא את נח ואחר כך את אברהם. לכן חייהם מתחלקים: השנים שלפני שהולידו, שבהן כל מטרתם הייתה להביא את הילד שימשיך את השרשרת, ואולי הן החיים האמיתיים שלהם, כי אז עשו את תפקידם. ונלמד מכאן שיכולים להיות המוני אנשים בעולם, וכולם רק בשביל הצדיק שיבוא בסוף.

מובא בספרים שחנוך היה תופר מנעלים, ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון ומייחד את ליבו לבורא. הוא לא עזב את מלאכתו, אלא הפך אותה לעבודת ה׳.

ובמכתב מאליהו מבאר שגדולתו הייתה שגם במלאכה הפשוטה ביותר היה דבוק במחשבתו בה׳. והלשון ״ויתהלך״ מדגישה זאת: הוא ״התהלך״ עם האלקים בכל דרכו, בכל צעד, כדברי הגר״א על ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״.

רש״י שואל ומתרץ שהכוונה לא לניחום אלא להנחה – שיניח לנו מן הקושי. ומקורו במדרש: כשברא ה׳ את אדם הראשון השליטו על הכול – הפרה הייתה נשמעת לחורש והתלם היה נשמע לחורש. כיוון שחטא אדם, מרדו עליו. כיוון שעמד נח – נחו. ובמדרש תנחומא: הייתה בידם קבלה שכשייוולד ילד מהול, תיגמר הקללה – ולכן ידעו שהוא ינחם.

אבל קשה: אם כן, למה כתבה התורה ״ינחמנו״ ולא ״יניחנו״? ייתכן שהתורה רומזת לנו דבר נפלא: בני דורו של נח רצו שהוא ינחם אותם מן העצבות והקושי. אבל מה יצא בסוף? רק ״נח״ – היה נוח רק לו, ולאחרים לא היה נוח כלל, שהרי כולם מתו.

ומדוע? כי נח לא התפלל על דורו. חז״ל הבדילו בין נח לאברהם: אברהם התפלל על סדום, ונח לא התפלל. רק אחרי שיצא מן התיבה הבין נח שצריך להתפלל ולהודות – בנה מזבח והקריב, וה׳ הריח את ריח הניחוח ונשבע שלא יהיה עוד מבול.

רבי נחמן מברסלב בא להשלים את תיקונו של נח. הוא התפלל הרבה מאוד על עם ישראל, וכל מהותו הייתה לדאוג להם, לעשות להם תיקון כללי ולתקן אפילו את הנורא שבחטאים. ולכן נקרא שמו נחמן. וכך כתוב בליקוטי מוהר״ן: ״צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם״.

והיכן זה מרומז? ״זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו״ – כי עיקר מה שרבי נחמן עושה לתלמידיו הוא להוציא אותם מן העצבות. ״ממעשנו״ – בדור האחרון לפני הגאולה יש הרבה צרות. ומה הנחמה? לימד רבינו שמה שהעולם רחוק מה׳ הוא מפני שאין להם יישוב הדעת לזכור מה התכלית. כשאדם הולך להתבודדות וזוכר את התכלית, כל הייסורים אינם קשים לו, והם רק קרש קפיצה להתקרב לבורא. ״ומעצבון ידינו״ – מבאר רבי נתן שהכוונה לעבירות, שהן ״בידיים״, ״ואי אתה בא לידי עבירה״. ולכן חיזק אותנו רבינו מאוד להסתכל תמיד על נקודות טובות.

כמדומה שכתוב בספר ״חרדים״ שאדם שהוא נוח, רגוע ולא כועס – הוא שמוצא חן בעיני ה׳.

והרמז בשם: ״נח״ אותיות ״חן״. המנוחה הפנימית, השלווה שאינה מתרגזת, היא שמושכת את החן מלמעלה.

אפשר לקרוא את פרשת בראשית כמסע של הודיה, בחמש תחנות:

א. ״בראשית״ – בשביל הביכורים שנקראו ״ראשית״. הכול נברא כדי שנודה. ב. חושך קודם לאור – כדי שהאדם ידע להודות על הטוב. ג. לא ירד גשם – כי לא היה מי שיכיר טובה. ד. ה׳ לא ברא את האישה לפני שהאדם הכיר שהוא צריך אותה. ה. כשאדם הראשון מודה על מעלתה של האישה וקורא לה ״חוה״ – הוא זוכה, וה׳ מלביש אותו.

והחטא ששבר את העולם היה בדיוק ההפך: ״האשה אשר נתת עמדי״ – כפיית טובה.