חידושים לפרשת נח

מובא בשם הבית יוסף: צדיק – כנגד דור המבול, שקלקל בקדושה ובשמירת הברית. תמים – כנגד דור הפלגה, שקלקל באמונה. ואלה בדיוק שני הדברים שהדור שלפני הגאולה צריך לתקן, ולכן היצר הרע חזק בהם כל כך. ואלה הדברים שרבי נחמן דיבר בהם הרבה. ור׳ צדוק הכהן מלובלין כותב שדור המבול מתגלגל בדור של עקבתא דמשיחא, ולכן מתגבר בו החטא של דור המבול ביותר.

ואולי זה רמוז בקריאת שמע: ״ה׳ אלקינו״ – אמונה בהשגחה פרטית; ״ה׳ אחד״ – ה׳ אוהב אחדות, ושוכן במקום של אחדות בין איש לאשתו.

ושני הדברים תלויים זה בזה. מי ששומר את הברית זוכה לאמונה, כמו שכתוב ״ובריתי נאמנת לו״, ומי שיש לו אמונה מצליח לשמור – ״וצדיק באמונתו יחיה״. וכך מצאנו בבלעם, שאמר לבלק ״אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים״, והכשיל את ישראל בשני הדברים האלה יחד: בבנות מואב ובבעל פעור.

הסוד נמצא בשם עצמו: ״נח״ ו״חן״ – אותן אותיות, הפוכות. אדם נוח – מוצא חן. ומי הוא אדם נוח? אדם סבלן, שאינו קצר רוח. במשנה באבות שאלו: איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? ״לב טוב״. ורבנו יונה מבאר שלב טוב הוא מידת הרצון – מרוצה בכל מצב, מתרחק מן הכעס, משיב במענה רך, ואף כשעושים לו עוולה סובל אותה ואין מר בפיו.

ואיך נעשים כאלה? בעזרת אמונה. מי שיודע שהכול מאת ה׳, אין לו על מה לכעוס. נמצא שנח היה מלא באמונה בהשגחה פרטית.

ואמרו חז״ל: שלושה הקב״ה אוהבן, ואחד מהם – מי שאינו כועס. ובספר חרדים מובא מן המדרש הנעלם שעל ידי שלבו היה תמיד נח ומיושב, מצא חן בעיני ה׳, ״דכל ניחא מסטרא דקדושה, וכל רוגזא מסטרא דמסאבא״. ולכן נאמר ״נח״ שלוש פעמים בפסוק – נח בדיבורו, נח בהילוכו, נח במעשיו.

והאור החיים מוסיף שבגזירה הכללית לא הייתה צדקתו לבדה מצילה אותו, ולכן נאמר ״מצא חן״ – החן שהשיג על ידי מצוות. יש מצוות שתועלתן להמשיך חן על האדם, וה׳ לא גילה אילו הן, כדי שלא ירוצו כולם רק אחרי התועלת.

רש״י מביא את התרגום: ״כאשר ימצא התירוש באשכול״ – כמו שנמצא נח הזכאי בדור המבול. ״התירוש״ – זה נח, שהיה מתוק. ״באשכול״ – בדור המשוכל.

בחוברת ״קול ברמה״ מוגדר ״אדם מתוק״: מי שכל מפגש איתו משאיר אחריו טעם טוב. אנשים יוצאים ממנו בהרגשה נעימה ואומרים: היה לנו נעים לשוחח איתו. כמו שיש בהלכות סעודה ״דברי מתיקה״ – מה שאוכלים בסוף כדי להשאיר טעם טוב בפה.

נח, שהיה נוח לכל האנשים, השאיר כנראה טעם מתוק אצל כל מי ששוחח איתו. ולכן מצא חן.

אפשר לדמיין את הסביבה: מי צוחק, מי מתפלא, מי שואל ״מה אתה עושה?״. מנח למדנו כלל גדול: אל תאמר ״הרבה עושים כך״. ה׳ יכול להכחיד את כל העולם ולהשאיר רק את נח ובניו. מה שרוב העולם עושה אינו מוכיח שהוא נכון.

וגם נח היה בכלל הגזירה על העולם. הוא לא ניצל רק משום שהיה ״מיוחד״, אלא משום שבנה תיבה – עשה מעשה ממשי שהציל אותו.

כולם צחקו מאה ועשרים שנה, ובסוף הגיע המבול. וכך גם היום צוחקים, עד שיגיע ״המבול״.

רש״י: נח היה צריך סעד לתמכו, ואברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו. ובית הלוי מבאר: מצד עצמו היה נח צדיק ותמים, אבל כדי להתגבר על היצר שאנשי דורו הגבירו היה צריך עזרה מן השמיים. ולכן לא הגינה זכותו על דורו: ה׳ הפריד אותו מהם בתיבה, והוא נשאר צדיק גמור – והם אבדו.

אברהם לעומתו התגבר בעצמו, גם בדור של רשעים כנמרוד. וכל פעם שהרשעים הכבידו עליו, נוסף לו שכר. וזה לשון המשנה: עשרה דורות מנח ועד אברהם היו מכעיסים, ״עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם״. ״שכר כולם״ – שכר כנגד כולם: כל מה שהם הוסיפו לחטוא, נוסף לאברהם שכר על הקושי להישאר צדיק. כמו שה׳ ברא את היצר הרע כדי שיזכו הצדיקים בכיבושו, כך החזיק את רשעי הדור כדי שתגדל זכותו של אברהם.

רש״י מדהים על הפסוק ״ושבחתי אני את השמחה״: שיהא שמח בחלקו. מי שאינו שמח בחלקו בממון – שטוף אחר הממון, ובא לידי גזל, אונאה וריבית. ומי שאינו שמח בחלקו באשתו – שטוף אחר הרהורים ואחרי מה שאינו שלו.

השורש משותף: חוסר שמחה במה שיש, כלומר חוסר אמונה שה׳ נתן לי בדיוק את מה שמגיע לי. ומכאן: אדם שיש לו שלום בית ושמח באשתו – אין לו תאוות אחרות, וזה תיקון הברית. ושלום בית נבנה מאמונה ומשמחה בחלק. לכן כותב הרב שעיקר העבודה בדורנו היא שלום בית.

ובדורנו יש גם הרבה ניסיונות של גזל – לרמות את המדינה, להעתיק וכדומה. מי שהולך עם אמונה יודע שאם יגזול, לא ירוויח כלום. ולכן שואלים את האדם בדין: ״נשאת ונתת באמונה?״ – בפשטות: ביושר. ובעומק: האמנת בהשגחה פרטית, ולכן לא היה לך חשק לגזול.

האדם משפיע על כל מה שסביבו. ואם הוא משפיע אפילו על הדומם ועל בעלי החיים – מי יודע כמה משפיע עלינו הרחוב שבו אנחנו חיים.

וכך כתב הרמב״ם: דרך ברייתו של אדם להימשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו ואנשי מדינתו. לכן צריך להתחבר לצדיקים ולשבת אצל החכמים תמיד. אם המדינה רעה – ילך למקום שאנשיו צדיקים. ואם כל המדינות רעות – ״ישב לבדו יחידי״, ״ישב בדד וידום״. ואם אין מניחים אותו – ״יצא למערות ולחוחים ולמדברות״.

ונראה שעוד יותר טוב מה שלימד רבי נחמן מברסלב: שילך האדם במשך היום למקום שאין בו בני אדם, ששם המקום לא נטמא, ושם יוכל להתקדש – זו ההתבודדות. ויש לזה מקור בפרשה: הארץ עצמה נשחתה, ולכן כדאי לצאת למקום מחוץ לעיר, שאין בו השחתה או לפחות פחות. ועוד למדנו כמה צריך להתחזק באמונה כל הזמן, כי על כרחנו אנו מושפעים מן הרחוב – כמו שהחפץ חיים היה לומד כל יום את פרשת בראשית כדי להתחזק באמונה.

בגמרא שתי תשובות. משל: אדם עשה חופה לבנו, ומת הבן. עמד ופיזר את החופה – ״כלום עשיתי אותה אלא בשביל בני?״ כך ה׳: ״כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם?״ ובמקום אחר: גם הן השחיתו דרכן – ״כי השחית כל בשר״. אבל איך ״חוטאת״ בהמה?

בית הלוי מבאר: האדם, כשהוא מתרגל במעשה, יוצר לעצמו טבע שני, עד שגם כשבשכלו הוא רוצה לשוב, ״לא יתנו מעלליהם לשוב״. וכך הוא פועל במעשיו על כל העולם התחתון. ולא רק בחטא בפרהסיה, שאחרים לומדים ממנו – אפילו בחטא בצנעה הוא מגביר את כוחה של התאווה, עד שהיא משתרשת בטבע הבריאה. ״ותבאו ותטמאו את ארצי״ – המעשים מטמאים את הארץ עצמה. ״כי אבן מקיר תזעק״ – אבני הבית וקורותיו מעידים על האדם. ומי שנכנס למדינה פרוצה בדבר מסוים, מרגיש בעצמו משיכה שלא הייתה לו קודם.

בדור המבול הגבירו את התאווה עד שנשתנה הטבע גם אצל הבהמות. הן ״חטאו״, אבל לא מבחירה, אלא מפני שהאדם הכניס טומאה לעולם.

אמרו בגמרא: ״מכל אשר בחרבה מתו – ולא דגים שבים״. וכמה תשובות: המזרחי – אולי הם לא היו בכלל ״כי השחית כל בשר״. באר שבע – הפסוק אומר ״השחית את דרכו על הארץ״, רק על הארץ. גור אריה – ה׳ ״ניחם״ שלא ברא את האדם מן העליונים, שאילו בראו מהם היה ממריד אותם; מכאן שהאדם החוטא ממריד את כל מי ששרוי במחיצתו, והדגים אינם נמצאים איתו. בית הלוי – הרע לא מגיע מתחת לפני המים.

ומכאן ראיה: אילו מתו הבהמות רק כי ״אין בהן צורך״ בלי האדם – גם הדגים היו צריכים למות. אלא שעיקר הסיבה היא שהן נשחתו, אף שאינן אשמות. ומה שאמרה הגמרא ״לא נבראו אלא בשביל האדם״ מסביר למה אין בכך עוול.

אמרו חז״ל: לכל אדם יש שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנום. ״זכה צדיק – נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב רשע – נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום״.

מבאר בית הלוי: כל אדם יוצר ״טבע שני״ אצל אחרים. הרשע מגביר בחטאו את התשוקה לרע, ולפעמים מכשיל בכך אפילו צדיק בדבר קטן – נמצא שיש לרשע חלק בחטא הצדיק. ולהפך, הצדיק מגביר את התשוקה לטוב, ויש לו חלק בטוב שעושה הרשע. ולכן הצדיק נענש בעולם הזה על חטאיו הקטנים, כדי שיישאר נקי לעולם הבא – והחלק של החטא נשאר אצל הרשע שגרם לו. והרשע מקבל כאן שכר על הטוב שעשה, והצדיק – שגרם לו – זוכה בשכר בעולם הבא.

ועל פי זה מובנת המשנה: ״עתיד אתה ליתן דין וחשבון״ – דין על מעשיך שלך, וחשבון: כמה חלק יש לך במעשי אחרים. ומובנת גם הגמרא: ״גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו״ – כי הוא גרם לאחרים לחטוא, וכשהוא שב, נמחל גם להם.

בדור שבו נתרבו מאוד הפגם בקדושה, הגירושין וחוסר שלום הבית – כמה שכר עצום יש למי שמתחזק דווקא עכשיו בשלום בית, ממש כמו שאברהם קיבל ״שכר כנגד כולם״.

והוסיף הרב: בדורות הקודמים, אם התחזקת בשלום בית, על מי כבר יכולת להשפיע? אבל בדור הזה יש כל כך הרבה אנשים סביבך, ולמעשים שלך יש על מי להשפיע. לכן בכל פעם שצריך להתגבר על קושי בבית, כדאי לחשוב: על ידי המעשה שלי, כמה שלום בית יורד לעולם. וכמו אצל יוסף, שבזכות שעמד בניסיון ניצל כל הדור של גולי מצרים מלחטוא.

רש״י מביא שה׳ עצר את נח מלהוליד עד גיל חמש מאות, כדי שבניו לא יגיעו לגיל עונשים לפני המבול, ושלא יצטרך נח לראות אותם מקולקלים ואובדים יחד עם דורם.

והרב לומד מכאן לדורנו: אם הטומאה של הדור השפיעה אפילו על החיות – כמה היא משפיעה על בני האדם. עינינו רואות ילדים רבים מבתים שומרי תורה שירדו מן הדרך. מה בידינו לעשות כדי להציל את נפשנו ואת נפש ילדינו מן האוויר הזה? להיכנס לתיבת נח. ובשער הבא נלמד מהי התיבה.

האמת היא שכך בדיוק היה לפני המבול! הספורנו מבאר: לפני המבול הלכה השמש על קו המשווה, ולכן היה תמיד אביב – תיקון כללי ליסודות, לצמחים, לבעלי החיים ולאורך ימיהם. אחרי המבול נטתה השמש ובאו עונות השנה. ״לא ישבתו״ – עד שה׳ יתקן, כמו ״הארץ החדשה אשר אני עושה״.

ובמדרש: אחת לארבעים שנה היו זורעים, הלכו מסוף העולם ועד סופו בזמן קצר, עקרו ארזי לבנון, והאריות והנמרים היו בעיניהם כנמלים. ״והיה להם אויר יפה כמו מן הפסח ועד העצרת״. וגם מחלות לא היו.

ואם כך – למה זה השתנה? על כך בחידוש הבא.

אמרו בגמרא: ״דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב״ה״ – ״בתיהם שלום מפחד, ולא שבט אלוה עליהם... ויאמרו לאל סור ממנו, ודעת דרכיך לא חפצנו״. הם אמרו: ״כלום צריכים אנו לו אלא לטיפה של גשמים? יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקים מהם״. אמר הקב״ה: ״בטובה שהשפעתי להם בה הם מכעיסים לפני – ובה אני דן אותם: ׳ואני הנני מביא את המבול מים׳״. וכן מצאנו בסדום.

וכך מבאר המלבי״ם את ״ארורה האדמה בעבורך״ – זו קללה לטובתך. כשהחומר חזק מדי והגוף ענק, הנפש נחלשת. לכן אחרי המבול החליש ה׳ את הטבע וקיצר את הימים, כדי שהנפש תתגבר והגוף ייכנע לה.

ובחובות הלבבות כתב שה׳ מביא על האדם מחלות ומקרים כואבים, כדי שיכיר את העולם ולא ישכח שאינו בטוח בו, ובעזרתם יבטח בבורא.

הזוהר שואל זאת ומשיב שזה רז: יש ״מים עליונים״ ו״מים תחתונים״, כמו הקשר בין שמיים לארץ. כשהשמיים משפיעים, הארץ קולטת ומוציאה פירות. וכך בבית: כשאיש ואישה מאוחדים בקדושה, הם מורידים שפע לעולם. דור המבול פגם בקדושה, ולכן נענש מידה כנגד מידה: ״נבקעו כל מעינות תהום רבה״ – המים התחתונים, ״וארבות השמים נפתחו״ – העליונים. מים שהשפע שלהם לא נקלט, ונהפכו לכוח משחית.

ולמה בחודש השני? בספר ״אגרא דכלה״ מבואר שבחודש הזה ״ניכר פגם הלבנה״ – היא מתחילה להתמעט אחרי ט״ו בחודש. ט״ו הוא י־ה. מי שלא חיבר את השם י־ה בט״ו, נפרע ממנו בי״ז.

ואולי נוסיף: החודש השני הוא כמו היום השני בבריאה, שאין בו ״כי טוב״ כי אין בו איחוד. ו״י״ז״ בגימטריה ״טוב״ – הם לא תיקנו את הטוב, שהוא האיחוד.

בית הלוי מבאר על פי המדרש ״ואני כאשר עשו כן עשיתי, ומה ביני לבינם? אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה״: מצד עצמו בחר נח בטוב, ומה שחסר לו לפעמים בשלמות נבע מהשפעת דורו. לכן ה׳ ״גמל לו טובה״: בוא אל התיבה, ושם תישאר צדיק גמור.

התיבה הייתה עולם אחר. ה׳ שמר על התיבה ועל האוויר שבה, שלא ייכנס אליה הרע שנוצר ממעשי הדור – כמו מקום סטרילי, בלי ״חיידקים רוחניים״. וזה ״ואני ברוב חסדך אבוא ביתך״ – ״ביתך״ היא התיבה, שנשארה בקדושתה. ובזוהר נאמר עליה ״מגדל עז שם ה׳, בו ירוץ צדיק ונשגב״.

והרב מוסיף: בתיבה עשה נח חסד בלי הפסקה עם בעלי החיים, יומם ולילה. ואולי זה בדיוק התיקון לחטא הגזל של דורו – הם לקחו, והוא נתן.

והרב השאיר שאלה לעיון: האם בתיבה פשוט לא נטמא נח, או שבה נטהר מן הטומאה שכבר דבקה בו? ואפשר להביא לכך את דברי המדרש על ״קנים תעשה את התבה״: ״מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך״.

רש״י: ״תחתיים לזבל, שניים לבהמות, שלישיים לאדם״. נגזרה גזירה על כל העולם, וגם נח בכלל הגזירה. מי שבתוך התיבה פטור ממנה, כי התיבה היא עולם בפני עצמו. לכן לימד ה׳ את נח איך בונים עולם בתוך עולם.

ומכאן התשובה על הפסולת: אילו פתחו פתח, ולו קטן, אל החוץ – היו מתחברים לעולם, וכבר לא היו ניצלים מן הגזירה הכללית.

והרב כותב: בימינו כל האוויר מלא שידורים, תכנים והשפעות שעוברים בכל מקום. מה יעשה אדם כדי שלא ייפגע? ייכנס לתיבה. תיבה היא בית שבוחרים בו מה נכנס ומה נשאר בחוץ.

במדרש נחלקו: רבי אבא בר כהנא אמר – חלון, ורבי לוי אמר – מרגלית. כל שנים עשר החודשים שהיה נח בתיבה לא היה צריך לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא הייתה לו מרגלית: כשהייתה כהה ידע שהוא יום, וכשהבהיקה ידע שהוא לילה.

הרב לומד מכאן: ככל שיש יותר חושך בחוץ – כלומר יותר טומאה – המצוות שעושים בבית מאירות יותר. ולכן בימינו, כשהחושך בחוץ גדול, כל רגע של שלום בית לשם שמיים מאיר מאוד.

המלבי״ם מבאר שהמידות רומזות שה׳ ״יפרוש על העולם החדש סוכת שלום״. שם הוי״ה מורה על ה׳ המהווה, ושם אדנ״י מורה על שמירה והשגחה – וכנגדם האיש והאישה. כשמכפילים אות באות: י × א = 10, ה × ד = 20 – יחד 30, הקומה. ו × נ = 300, האורך. ה × י = 50, הרוחב. וסך הכול 380 – כמניין ״שלום״ עם ארבע אותיותיו. והרב אליהו דיסקין הוסיף: ״בריתי שלום״ נכתב בפרשת פנחס בו׳ קטועה – וכשקוטעים את הו׳ ונשאר י׳, ״שלים״ הוא 380 בדיוק.

ועוד: אותיות התוצאות – 10, 20, 300, 50 – הן י־כ־ש־נ: ״ישכן״, כמו ״וישכן באהלי שם״ ו״ושכנתי בתוכם״. ואף המשכן בנוי מהן: אורך קודש הקודשים 10, אוהל מועד 20, שטח המשכן 300, ורוחב החצר 50.

ומכאן נבין למה שמחים כל כך בשמחת חתן וכלה: כעת נבנה כאן משכן לה׳, מעין בית המקדש. וזה סוד דברי חז״ל ״כל המשמח חתן וכלה – כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים״.

במבול הופיע 15 ביחידות, בעשרות, במאות, באלפים וברבבות: ״חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים״. ״חמשים ומאת יום״ גברו המים – 150. ״קנים תעשה את התבה״ – ״קנ״ בגימטריה 150. אורך התיבה 300 – 20 פעמים 15. ושטח כל קומה 300 × 50 – 15,000. ואפילו הפסוק ״וזה אשר תעשה אתה״ הוא הפסוק החמישה עשר בפרק.

ונפח התיבה כולה – 300 × 50 × 30 = 450,000, והספרות 45 הן ״אדם״, שלוש פעמים 15. ״זכר ונקבה... ויקרא את שמם אדם״. ובנו את התיבה מאה ועשרים שנה – 8 פעמים 15.

ו־15 הוא י־ה – השם שנמצא בין איש לאישה.

הכלי יקר (וכן החתם סופר) מבאר: כדי להודיע שעיקר התחלת המבול הייתה בעבור הפריצות, ״ויראו בני האלקים את בנות האדם״. ואמרו חז״ל ״ברותחין קלקלו וברותחין נידונו״.

ואמרו חז״ל: ״איש ואישה – זכו, שכינה ביניהם; לא זכו – אש אוכלתן״. ״איש״ – א־י־ש. ״אישה״ – א־ש־ה. הוציאו מהם את י־ה, ומה נשאר? אש ואש! כשדור המבול פגם בקדושה, ניתקו את שם י־ה, ונשארה אש. הם הציתו את האש בעצמם, ולכן נידונו ברותחין.

נח חיבר את שם י־ה בתיבה – ולכן ניצל. ואנחנו בונים תיבה כשאנחנו מחברים את י־ה בבית. ואפילו המילה ״תיבה״ רומזת: ״תב״ – יושב, ״י־ה״ – השם יושב כאן. וכשמחברים את שם י־ה, יורד ״מבול״ של שפע טוב לעולם, כמו שאמרו: ״אם יש שלום – יש הכול״.

ובספר פלא יועץ כתב שעל ידי אהבה, אחווה, שלום ורעות, מעוררים אהבה למעלה ועושים שלום במרומים – ובזה תלויה גאולתנו. הקב״ה נתן בידינו לקבוע כמה יגלה את כבודו ואהבתו לעם ישראל – כפי שאנחנו מגלים כבוד ואהבה בבית.

הרב מביא רמז נפלא: ב״נחש״ – האות ח׳ שבאמצע היא שורש הרע, והאותיות נ׳ וש׳ הן הכוח הטוב שבו. וזהו שאמרו ״ארס נחש בין שיניו עומד״ – בין הש׳ לנ׳. וב״סמאל״ – ״ס״מ״ הוא הרע, ו״א״ל״ הוא הטוב. נמצא שיש לנו ארבע אותיות של טוב: נ, ש, א, ל.

ומה הן מידות התיבה? ש׳ – 300, נ׳ – 50, ל׳ – 30, ובפסוק הבא ״ואל אמה תכלנה״. כדי לבנות תיבה צריך לקחת את הטוב מתוך הרע ולחזק אותו – ובזה ניצלים.

רש״י: ״אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה״. כלומר, התיבה עצמה ״בדקה״ מי נכנס.

והרב מבאר: תיבת נח הייתה מקום השראת שכינה, וכל מבנה שלה בנוי מצירוף י־ה. והשכינה שורה רק במקום של אחדות גמורה – ״והוא באחד״. ומי שאינו דבוק בזוגו, ומסתכל במה שאינו שלו, אינו שייך לתיבה.

ולכן הביאו מן הטהורים שבעה זוגות, אף שהמטרה הייתה להקריב מהם קרבן – כי מי שאינו זוג, התיבה אינה קולטת אותו. ועל דרך משל אפשר לומר שעל פתח התיבה היה כתוב: הכניסה – באחדות ובאחווה בלבד.

הגור אריה מבאר: את ״למינהו״ אפשר להסביר שהתיבה לא קלטה את מי שהשחית, כי לא היה ראוי לה כלל. אבל טהורים וטמאים – כולם ראויים לתיבה, והיא לא הייתה דוחה אף אחד מהם. וגם אין סברה לומר שאחרי שנכנסו שניים מן הטמאים היא תדחה את הנותרים, שהרי מה שנא האחרונים מן הראשונים?

ולכן מסיק הגור אריה: נח למד תורה. אחרת, מנין ידע?

זה ״והרה עמל וילד שקר״: השקר מוליד שקר. כל הרווח שלו חוזר להיות הפסד.

רש״י: כשנכנסו לתיבה הפרידו אותם – האנשים לבד והנשים לבד, כי נאסרו בתשמיש. וכשאמר ה׳ ״אתה ואשתך״, התיר להם. אבל נח יצא ״הוא ובניו״, ולא ״נח ואשתו״. ובמדרש נחלקו: רבי יהודה אמר שעבר על הציווי, ורבי נחמיה אמר שהוסיף על הציווי ונהג בקדושה, ולכן זכה הוא ובניו לדיבור. ויש מפרשים שנח לא רצה לעסוק בפרייה ורבייה מפחד שגם ילדיו יאבדו, עד שה׳ הבטיח שלא יהיה עוד מבול.

והרב כתב: ״חשבתי שייתכן שנח נענש על כך שלא הזדרז לקיים את מצוות ה׳״. אדם צריך לדעת: כשהקב״ה אוסר – אסור. אבל כשהוא מצווה – עושים במהירות ובשמחה, ולא מחמירים במקום שה׳ ביקש לעשות.

אולי התורה מדגישה כך כדי שנדע בזכות מי יצאו בעלי החיים – בזכות נח. לעצמם לא הייתה להם זכות קיום.

וזה לימוד גדול לאדם: שיזכור שלעצמו אין לו תמיד זכות קיום משלו, ופעמים רבות הוא זוכה להמשיך רק בזכות הצדיק שהוא נמצא איתו.

הזוהר מבדיל בין נח לאברהם: אברהם התפלל על סדום ושאל אם יש בה חמישים, ואם עשרה. נח לא התפלל. ואמרו שם: ״ניחא ליה לקודשא בריך הוא במאן דאמר טבא על בנוי״ – ה׳ מרוצה ממי שמדבר טוב על בניו, ואפילו גדעון זכה בכך.

הריקנטי מביא מפרקי דרבי אליעזר שקרבנו של נח היה קרבן תודה: ״ישב נח ודרש ואמר: הקב״ה הצילני מן המבול והוציאני מן המסגר הזה – אינני חייב להקריב לפניו קרבן?״ מיד נשבע ה׳ שלא יביא עוד מבול, ונתן אות בקשת.

ובחטאו של אדם נסתלקה השכינה מן התחתונים. נח בא והזמין לה מקום בארץ: ״ויבן נח מזבח לה׳״. ובמדרש על ״צא מן התבה״ – ״הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך״: נח היה סגור שנים עשר חודשים, ויצא כדי להודות. והמלבי״ם: כמו שאדם הראשון הקריב להודות על הבריאה, כך נח הקריב על קיום העולם והצלתו.

הודיה אמיתית מורידה את השכינה לארץ, ועושה נחת רוח לפני ה׳.

אמרו במדרש: ״ויבן נח – נתבונן״. אמר: מפני מה ציווני הקב״ה להרבות בטהורים יותר מן הטמאים? אלא כדי להקריב מהם קרבן. מיד – ״ויקח מכל הבהמה הטהרה״.

והרב מבאר: נח הבין בינה חשובה מאוד – לבכות עכשיו על העולם שאבד כבר לא יעזור. מה שצריך הוא לבנות. ואיך מתחילים לבנות? מודים לקב״ה על מה שנשאר. וכך אדם שעובר משבר: במקום לבכות על העבר, להודות על מה שיש – ולא פשוט כלל. ואז זוכים לעשות נחת רוח לפניו, ולהבטחה ״לא אסף לקלל עוד״.

וסיפר הרב על בן שאביו חלה במחלה קשה, וכולם אמרו לו ״צריך להתפלל הרבה״. ואמרו לו: נכון, אבל יש עוד דבר שמועיל אולי אף יותר מן התפילה – הודיה.

ר׳ גדליה אייזמן מעיר על כך ומשיב: כדי ללמד שאין צורך בציווי כדי לדעת שצריך להודות. מכאן רואים כמה חובה על האדם לעורר את עצמו להודות על הנס שקרה לו, גם כשאיש לא ציווה עליו.

אמרו בגמרא: ״כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו – קורעין לו גזר דינו, שנאמר: בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳״. ״בפרע פרעות״ – רש״י: בביטול הפורענויות שנגזרו על ישראל. ומדוע בוטלו? ״בהתנדב עם ברכו ה׳״ – כשהם מתנדבים לברך את בוראם.

ולברך את ה׳ פירושו להודות לו. ובתנא דבי אליהו: דבורה אמרה לישראל שה׳ נפרע מן האומות בזכות בני אדם ״שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים אמן ומברכים את הקב״ה״.

לדברי הרב: דור המבול ניתק את שם י־ה, ולכן כביכול נסתלק הקב״ה מן הבריאה. אבל על ידי ההודיה האדם מחבר שמיים וארץ – ״ונשלמה פרים שפתינו״. ולכן חיבר דוד המלך 150 פרקי תהלים, כנגד 150 ימי המבול.

וכך חמישה עשר שיר המעלות, וחמישה עשר שבחים ב״ישתבח״, והפסוק האחרון בתהלים: ״כל הנשמה תהלל י־ה״ – כי ההודאה לבורא היא חיבור העולמות. כשאנו מודים לה׳, אנחנו מתחברים אליו ונדבקים בו.

עם שם, חם ויפת, שלושת בני נח:

שם – לשמה. לעשות את המצווה לשם שמיים. וגם בהודיה: להיזהר מאוד שלא תהפוך לכלי של קבלה – ״תודה, אז תן לי עוד״ – אלא לכבוד ה׳. אמרו חז״ל שמי שנהנה ואינו מברך כאילו גוזל את הקב״ה, וכביכול מונע ממנו להוריד שפע.

חם – בהתלהבות. לומר את ההודיה ברגש. לכן ב״מודים״ אומר כל הקהל בעצמו, ולא רק שליח הציבור. רבים סבורים שיוצאים ידי חובת הכרת הטוב במילים הקבועות של התפילה, אבל ״רחמנא ליבא בעי״. אדם יכול להתפלל שלוש פעמים ביום, ואם לא הרגיש הודיה אמיתית – לא השיג את המטרה.

יפת – ביופי. ״זה אלי ואנוהו״. הודיה צריכה להיות יפה וצבעונית, כמו מתנה בעטיפה יפה שמראה את הלב. הקרבן היחיד שהיה מקושט – הביכורים, שהם קרבן של תודה.

רש״י: ״בני האדם – אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון, שכפה את הטובה ואמר ׳האשה אשר נתת עמדי׳. אף אלו כפו בטובה במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול״. וכשמחשבים, מן המבול ועד דור הפלגה עברו כשלוש מאות וחמישים שנה – ועדיין יש עליהם תביעה שלא הכירו טובה על ההצלה.

והרמב״ן מבאר מדוע לא ריפא הקב״ה את משה מכובד הפה, אף שהיה תועלת גדולה בכך: כדי שיזכור תמיד את הנס שהציל אותו ה׳ מפרעה כשהיה תינוק. ומכאן מוסר: צריך תמיד להודות על הטוב, ולא רק להתאונן על הרע.

אפשר לקרוא את פרשת נח כמסע של הודיה, בשש תחנות: א. ״ונח מצא חן״ – מי שנוח ושמח בחלקו מוצא חן. ב. דור המבול – הטוב שקיבלו הוליד כפירה ולא הכרת טובה. ג. נח יוצא מן התיבה – מבין שלא בוכים על העבר אלא מודים על מה שנשאר. ד. הקרבן – ״ויבן נח מזבח״, קרבן תודה שעשה נחת רוח. ה. שם, חם ויפת – הודיה לשם שמיים, בהתלהבות וביופי. ו. דור הפלגה – שלוש מאות וחמישים שנה אחרי המבול כבר שכחו מי הציל אותם.

ר׳ איצלה מבאר: ״באדם״ – גם כשהדם נשאר בתוך האדם ולא נשפך החוצה. ומי זה? המלבין פני חבירו ברבים, שהאדום יוצא מפניו ובא הלבן. ואמרו חז״ל שהמלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.

ולמה כל כך חמור? ״כי בצלם אלקים עשה את האדם״. כשמבזים אדם, מכבים בו כביכול את צלם אלקים.

״ויחל״ – לשון חולין, ולשון התחלה. רש״י: עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת. ומכאן נלמד גודל מעלת ההתחלה – כל התחלה קובעת הרבה.

ובספר ״לשם שבו ואחלמה״ מבואר שחטאו של נח היה שהסתכל בעולמות הטומאה, נכנס אליהם כדי לתקן – ובזה נדבקה בו הטומאה. ולמה לא עזר לו ה׳, אף שנכנס לשם שמיים? כי ה׳ לא ציווה אותו להיכנס. מי שנכנס על דעת עצמו – אין לו שמירה מיוחדת.

וכתב שם שעיקר המעלה היא כשאדם נמצא בתוך הרע ומתגבר עליו – אבל זה דורש להיות קדוש מאוד, וגם ברשות ה׳. כך היו האבות, משה ויוסף, ואצלם זה היה אחרי שנים רבות של קדושה ובציווי מה׳.

רש״י מפרש ״וידע את אשר עשה לו בנו הקטן״ – ״הפסול והבזוי״. והרב כותב: ״ייתכן לומר דבר נפלא״ – שהקלקול של חם התחיל כבר בתיבה, שבה חטא, ומאז הרחיקו אותו ואמרו לו כל הזמן ״מה עשית?״. הוא נעשה ״הפסול והבזוי״, ולכן עשה מה שעשה.

ואם כך, מהו התיקון של נח? מה שלימד רבי נחמן: שגם ל״דרי מטה״, אלה שנמצאים הכי נמוך, צריך להראות שה׳ איתם. ושמו ״חם״ – מלשון חום: כעס ועצבות, ושורש העצבות הוא שהוביל לפגם.

רש״י מביא שהשם ״ויקח״ נאמר בלשון יחיד, ללמד ששם נתאמץ במצווה יותר מיפת – ולכן זכו בניו לטלית של ציצית, ושכינה שרתה דווקא באהלי שם, בבית המקדש.

והרב וולבה כותב: ״זריזות היא המידה של השראת השכינה באדם. כהנים זריזים הם״. מעשה שנעשה במהירות ובחשק, בלי שיהוי ועיכובים, שורה בו שכינה. והרב מוסיף שכך גם ״זכו – שכינה ביניהם״: השכינה שורה בעיקר אצל מי שמזדרז ומתאמץ לשמח את אשתו, ולא רק אצל מי שאין לו מריבות.

וצריך לדעת יסוד: ייתכן ששניים עושים את אותה פעולה בדיוק, אבל השאלה היא אם אצלך זה עיקר החיים, או רק כדי לצאת ידי חובה – כמו שמצאנו גם בקין והבל.

רש״י: כיוון שראה אשור את בניו שומעים לנמרוד ומורדים במקום לבנות את המגדל, יצא מתוכם. ואומרים המפרשים שבזכות זה זכו בניו, אנשי נינוה, לעשות תשובה בימי יונה.

למדנו מכאן כמה חשוב לברוח ממקום של רשעים, וכמה מעשה אחד של אב משפיע על בניו אחרי שנים רבות.

והרב מוסיף דימוי מעולמנו: היום אדם יכול לשבת לבד מול מחשב ולהפוך עולמות – להעביר סכומים עצומים, לבטל עסקאות ולקנות קניינים. כך אדם שיושב ולומד תורה או מתפלל, שולח הוראות: להכניס כאן קדושה, להחזיר עוד יהודי בתשובה. הוא מתקן את העולם – אשריו!

לדברי הרב, הלבנים לא נועדו רק למגדל, אלא לבנייה בכלל. זו הייתה המצאה גדולה, והצלחה גדולה זו היא שהובילה אותם לכפירה.

חובות הלבבות מבאר: אדם שמצליח בכל מה שהוא רוצה, באה לו כפירה. כשהכול הולך חלק, אינו חושב על סוף ימיו ואינו מרגיש צורך בה׳. לכן ה׳ גורם שאדם לא יצליח בכל דבר – בגשמיות וברוחניות – כדי שיבין שלא כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל. בלי ייסורים לא היה האדם צריך לבטוח בה׳, והיה מרגיש את עצמו בטוח בעולם.

האור החיים מביא את דברי המדרש: אנשי הדור אמרו – אם יבואו עלינו שונאים, מה יעשו לנו? אחד אמר: אקיף חומה של מים. ואחד: של אש. ואחד: של ברזל. אמר הקב״ה: ״בדידי אתון משתמשין?״ – בי אתם משתמשים? – ושינה את שמות המלאכים הממונים. כלומר, הם ניסו לרתום כוחות עליונים נגד ה׳.

והרב מוסיף: דור הפלגה ידע את סוד הכוכבים והמזלות. הם רצו לאחד כוחות למטה כדי לאחד כוחות למעלה, ולהוריד שפע גם כשהם חוטאים. המגדל היה כלי לאחדות שלהם. והזוהר: ״לנפקא מרשו עלאה לרשו אחרא״ – לצאת מן הרשות העליונה לרשות אחרת.

והרמב״ן ורבנו בחיי: ״ונעשה לנו שם״ – הם ״קיצצו בנטיעות״, כמו שחטא אדם הראשון בעץ הדעת. ולכן כתב רש״י ״בני האדם – בני אדם הראשון״. מטרת המגדל הייתה להתנתק מבורא עולם.

רש״י: אמרו – אחת לאלף שש מאות חמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט, כמו שעשה בימי המבול. בואו ונעשה לו סמוכות.

והרב מבאר שזה שורש חטאם: הם אמרו שהמבול איננו השגחה של הבורא אלא ״אסון טבע״ שחוזר אחת לכמה שנים. העיקר אצלם – לא לומר שזה בא מה׳ מחמת חטאינו. וזה הניסיון של כל אדם בחייו: לשייך כל דבר לבורא, ולא לומר ״מקרה הוא״.

רש״י מביא: וכי איזו קשה? אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להילחם בו – ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו? אלא שדור המבול היו גזלנים והייתה ביניהם מריבה, לכך נאבדו. ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר ״שפה אחת ודברים אחדים״. למדת ששנואה המחלוקת וגדול השלום.

והט״ז מוסיף: גדול השלום, שאפילו עובדי עבודה זרה, אם יש ביניהם שלום, אין העונש בא – כמו שנאמר ״חבור עצבים אפרים, הנח לו״.

רש״י מפרש ״לא יבצר״ בלשון תמיהה – וכי לא יוכל ה׳ למנוע? והט״ז שואל: מהיכי תיתי לומר שאי אפשר היה למנוע? ומשיב: הרי אפשר היה לעשות חלוקה ומריבה ביניהם. אלא התורה מציגה כך את הדברים כדי ללמד עד כמה גדולה מעלת השלום – כשיש שלום, אפשר להשיג הכול.

והרב לומד מכאן על שלום בית: כדאי ליהודי לוותר על הרבה, אפילו ברוחניות, העיקר שיהיה שלום בבית – זה המתכון להצלחה בחינוך הילדים. והוסיף לו הרב שמואל הכהן: אם לדבר רע, למרוד בה׳, אומר ה׳ ״לא יבצר מהם״ – קל וחומר כשיהודים מתאחדים לעשות את רצון ה׳! הורים שרוצים יחד לחנך את ילדיהם לעבודת ה׳ – ודאי יצליחו.

והרמב״ן מבאר שידעו את שמות המלאכים, ועל ידי השלום ביניהם היו יכולים להכניע את מלאכי מעלה. ובמכתב מאליהו: ה׳ נתן באדם כוח דומה לכוחו, שברצונו יהיו דברים. אם כולם רוצים דבר אחד – ״לא יבצר מהם״. לכן היה צריך לבלבל אותם, שלא יהיה להם רצון אחיד. כמה חשוב לרצות!

הרב מבאר: מי שעושה טוב לחברו, אבל אינו חושב לעשות בזה נחת רוח לה׳, שכרו בעולם הזה, ואין לו עולם הבא. הטוב שעשה משתלם לו כאן, אבל אינו נעשה מצווה שעולה למעלה.

ועצה טובה מן הרב: לעשות חשבון נפש בכל יום איך אני מתנהג בבית, ולהתפלל תמיד לזכות ליותר. וממילא אזכור שזו עבודת הבורא, ולא רק ״להיות נחמד״.

רש״י: ״יסכה – זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש״. ושואל הגור אריה: למה לכתוב זאת כאן? ומבאר על פי דברי חז״ל: כל הנושא אישה לשם שמיים – כאילו ילדה. לאישה יש שתי ״לידות״ – אחת אצל אביה, ואחת אצל בעלה, שנותן לה מציאות שלמה, כמו שהצורה נותנת לחומר.

ולכן השם ״שרי״ ניתן לה בשביל אברהם – וכשהוסיף ה׳ אות לאברהם, הוסיף גם לשרי. אבל השם ״יסכה״ לא ניתן לה בזכות אברהם, שהרי בנבואה אברהם היה טפל לה. ולכן את ״יסכה״ מזכיר ליד אביה.

ועל פי זה מבאר האמרי אמת את פרשת וישלח: עשו שאל ״מי אלה לך?״ והשיב יעקב ״הילדים אשר חנן אלקים את עבדך״. ולמה לא השיב על הנשים? כי ״הנושא אישה לשם שמיים כאילו ילדה״ – גם הן כלולות ב״הילדים״.

הזוהר אומר: ״ולד לא הייתה יולדת, אבל נשמות הייתה מולידה״. מן הקשר בקדושה ובכוונה שלמה בין אברהם ושרה נולדו נשמות לגרים, ולכן כתוב ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ – עשו ממש.

ובספר ״באר מים חיים״ מבאר שיש שני סוגי לידה: גשמית – בנים ובנות, ורוחנית – נשמות שנולדות ממצוות ומעשים טובים. וכשאיש ואשתו מתחברים בכוונת אמת לשם ה׳, גם אם אין ילדים בגוף, נולדות נשמות. וכך כתב גם השל״ה. ולכן אברהם היה מגייר את האנשים ושרה את הנשים.

ומכאן חידש הרב: למה דווקא אצל נח נאמר ״עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים״? כי נח היה בדור של פגם הקדושה, והוא היה ההפך: מעשים טובים שבאים מאהבה ומקדושה בבית.

רש״י: כשהשליך נמרוד את אברהם לכבשן האש, עמד הרן מן הצד ואמר בלבו: אם אברהם ינצח – אני משלו, ואם נמרוד ינצח – אני משלו. כשניצל אברהם, שאלו את הרן: ״משל מי אתה?״ אמר: ״משל אברהם״. השליכוהו לכבשן ונשרף.

והרב מבאר: הרן לא עמד עם האמת אלא עם החזק. מי שמחכה לראות מי ינצח כדי לבחור צד, אינו בוחר באמת. והאמת אינה נקבעת לפי מי שמנצח.

רש״י: ״ינחמנו – יניח ממנו את עצבון ידינו״, ובמדרש: כשחטא אדם, מרדו בו הפרה והתלם, וכיוון שעמד נח – נחו. אבל אם כן, למה כתוב ״ינחמנו״ ולא ״יניחנו״? הרב מבאר: בני דורו רצו שינחם אותם מן העצבות והקושי. אבל בסוף יצא רק ״נח״ – נוח רק לו, ולאחרים לא היה נוח כלל, שהרי כולם מתו. כי נח לא התפלל על דורו כמו שאברהם התפלל על סדום, ורק אחרי שיצא מן התיבה הבין שצריך להתפלל ולהודות.

ורבי נחמן בא להשלים את תיקונו של נח, ולכן נקרא ״נחמן״. עיקר מה שעשה לתלמידיו הוא להוציא אותם מן העצבות. ״ממעשנו״ – בדור האחרון לפני הגאולה יש הרבה צרות, והעולם רחוק מה׳ כי אין לו יישוב הדעת לזכור מה התכלית. כשאדם הולך להתבודדות וזוכר את התכלית, כל הייסורים אינם קשים לו, והם רק קרש קפיצה להתקרב לבורא. ״ומעצבון ידינו״ – מבאר רבי נתן שהכוונה לעבירות, שהן ״בידיים״. ולכן חיזק אותנו רבנו מאוד להסתכל תמיד על הנקודות הטובות.

רבי נחמן כותב: ״כל אדם צריך לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם״.

ורבנו מדבר על הצדיק שעושה בחינת מה שאמר משה: ״ואם אין מחני נא״. אותיות ״מחני״ הן ״מי נח״, ומי המבול נקראו ״מי נח״ – ״כי מי נח זאת לי״ – כי נח לא התפלל עליהם. ומשה מסר נפשו עליהם. וזה כל מהותו של רבנו – מסירות נפש על עם ישראל, ולכן יש בכוחו לקרב גם את הרחוקים ביותר.

והרב מוסיף: רש״י אומר שאברהם לא התפלל על פחות מעשרה, כי למד מנח שלא הועילה תפילה על שמונה. אולי בתפילה רגילה לא יכול היה נח לתקן, אבל בתפילה כמו של משה – מסירות נפש עבור הכלל – גם נח היה יכול. ולכן רק בחינת משה היא תיקון לנח, ולא בחינת אברהם.

נח היה צדיק – שומר הברית, כמו יוסף הצדיק, כנגד דור המבול. והיה תמים – בעל אמונה תמימה, ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך״, כנגד דור הפלגה.

ורבי נחמן הדגיש במיוחד את שני הדברים האלה: את שמירת הברית, ולשם כך תיקן את ״התיקון הכללי״, וכתב ש״ברית הוא בחינת מלח הממתיק מרירות ועצבון הפרנסה״. ואת האמונה התמימה, כידוע מן המעשה ״החכם והתם״.

וכתבו בספרים שאלה שני הניסיונות שלפני הגאולה – אמונה ושמירת הברית. ושורש השמחה, שרבנו דיבר בה כל כך, הוא האמונה: מי שמאמין שהכול מה׳ ולטובה – שמח.

רבנו לימד ללכת להתבודדות – ביער, במקום שאין בו לכלוך העולם, ואם לא – לפחות בחדר. זו תיבת נח: מקום שבו יוצאים מתוך כל העולם.

ובספר ״חסד לאברהם״ מביא הרב ברוך ממז׳יבוז׳ בשם זקנו הבעל שם טוב על ״בא אתה וכל ביתך אל התבה״: ״תבה״ – תיבת הדיבור. שייכנס בתוך המילים, ״שיהא מדבר עם כל גופו ולבבו ומחשבתו״. מי המבול הם תאוות העולם הזה – הזרם שתופס את האדם ומוריד אותו מטה מטה עד שמטביע אותו. ואיך ניצלים? בתיבה – כשאדם מוציא מילים עם כל החיות, כמו שדיבר רבנו הרבה. וכל עניין ההתבודדות הוא שהאדם יוציא מילים מלבו.

אמרו בגמרא: למה נמשלה תפילתם של צדיקים ל״עתר״? מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב״ה ממידת אכזריות למידת רחמנות.

וגם המחרשה מהפכת את האדמה. ואולי בזה מרומז שרבנו תיקן את התפילה בשדה – במקום שבו חורשים במחרשה – תפילה שמהפכת אכזריות לרחמנות.

ומהי התיבה כנגד הפגם בקדושה שבחוץ? נראה שזו שלמות הבית – אהבה עצומה בין איש לאשתו, כמו שמברכים ״כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים״. ״אלה תולדות נח – נח איש צדיק״ – עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ומן המעשים הטובים של הצדיק – לאהוב את אשתו.

אולי זה בדיוק מה שרבנו מתקן: יישוב הדעת – כנגד היין, שלוקח את הדעת. וחם – מלשון חום, כעס ועצבות – ורבנו דיבר הרבה על ההתגברות על העצבות.

והרב מציע רמז בשם ויפת, שתיקנו את המעשה: שם – בחינת תלמיד, מלשון ״אם אסק שמים שם אתה״: שגם בשמיים וגם בשאול, ה׳ נמצא. יפת – בחינת בן, מלשון יופי: שאומר לבניו שהם עדיין יפים בעיני ה׳.

וייתכן שמה שהוסיפו לנח ״מן״ – נח־מן – הוא כמו שמבואר בליקוטי מוהר״ן: מי שהוא רחמן, יכול להיות מנהיג ישראל, כי ״מרחמם ינהגם״.