חידושים לפרשת לך לך

מי שיוצא לדרך עוזב קודם את ביתו, אחר כך את עירו, ואחר כך את ארצו. למה התורה מונה דווקא מן הרחוק אל הקרוב?

הגר״ח מבריסק מתרץ: אילו היה כתוב בסדר הרגיל, הכול היה מצווה אחת – יציאה אחת, מן הקל אל הכבד. אבל עכשיו, כשכתוב בסדר הפוך – אחרי שיצא מארצו, הרי כבר יצא גם מעירו ומבית אביו – בא הפסוק ללמד שאין זו מצווה אחת אלא שלוש מצוות. כל פרידה היא ניסיון בפני עצמו, ועל כל אחת יש שכר.

וכתב הרב שגם בימינו יש ניסיון של ״לך לך״: יהודים שחוזרים בתשובה, עוזבים את המשפחה ואת הסביבה המוכרת, והולכים למקום חדש שלא הכירו – רק משום שה׳ קרא להם.

רש״י: ״ואעשך לגוי גדול״ – זהו שאומרים ״אלקי אברהם״. ״ואברכך״ – ״אלקי יצחק״. ״ואגדלה שמך״ – ״אלקי יעקב״. והגור אריה מבאר שיש כאן עניין פנימי: הגדולה – לאברהם, שאליו מידת החסד והגדולה. הברכה – מכוח יצחק היא יורדת לעולם, כמו שאמרו ״הרוצה להעשיר – יצפין״, שהצפון הוא צד שמאל, צד הגבורה. והגדלת השם – במידת יעקב, לעשות לו ״שם תפארת״.

ויש לשאול: למה אומרים בתפילה ״אלקי יעקב״ ולא ״אלקי ישראל״? הרב מצא רמז נפלא: מספר האותיות של ״אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב״ הוא עשרים ושש – כמניין שם הוי״ה. לכן אי אפשר לומר ״ישראל״, שאז יהיו יותר משש ועשרים. ולמה לא ״אברם״? כי ״לא יקרא עוד שמך אברם״, וזה ״ואגדלה שמך״ – שמו הגדול, אברהם.

התוספות שואלים כך על ברכת אבות, ומתרצים: ״אלקי אברהם״ נחשב כמו מלכות, כי אברהם הוא שהמליך את ה׳ בעולם וקרא לו ״אדון״.

ואפשר לומר עוד, כתב הרב, שזה פירוש הפסוק ״והיה ברכה״: אברהם יעשה את הברכה לברכה – ההזכרה שלו בתוך הברכה היא שנותנת בה מלכות. מי שמזכיר את אברהם, מזכיר את מי שגילה לעולם שיש מלך.

ה׳ הבטיח לאברהם ״ואעשך לגוי גדול״, ורש״י מביא שבחרן לא היה זוכה לבנים. אם כן, מה הגדולה בהליכה? מי לא היה הולך?

התשובה בלשון הפסוק: ״וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳״. מעלתו של אברהם הייתה שלא הלך בשביל הברכה, אלא משום שזה רצון ה׳. הברכות היו נלוות, אבל הסיבה הייתה הדיבור עצמו. וזה לימוד לכל יהודי: לעשות את המצוות משום שכך רצה ה׳, ולא רק בגלל השכר שבהן.

ויש שפירשו אחרת: ״לך לך – להנאתך ולטובתך״, כלומר כאן הייתה המצווה עצמה ללכת כדי שיהיה לו טוב. וגם בזה יש לימוד: לפעמים ה׳ מצווה אותנו ליהנות, ולקבל את הטוב שלו בשמחה – גם זו עבודה.

דע שבכל מקום שמוזכר שאברהם בונה מזבח, הכוונה שהוא מודה לה׳ על הדבר הטוב שנתן לו. וכך מובא במדרש על המלאך שבא למנוח ואשתו, ״ואם תעשה עולה לה׳ תעלנה״: רמז להם המלאך שצריך להעלות קרבן על בשורה טובה, כמו שעשה אברהם – כשאמר לו הקב״ה ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״, מיד בנה מזבח, ״ואין מזבח אלא קרבן״.

ועוד: ״ויקרא שם אברם בשם ה׳״ – תפקיד האדם לפרסם את שם ה׳ בעולם. המזבח של אברהם לא היה רק תודה פרטית; הוא קרא סביבו לאנשים להכיר את הבורא.

הרב מבאר: באותה שעה עדיין לא קראו למקום ״שכם״. הוא נקרא כך על שם שכם בן חמור, שהיה שם אחר כך. וזו כוונת הכתוב – ״עד מקום שכם״, עד המקום שבעתיד יהיה בו שכם. ולכן יש כפל: ״שכם״ הוא שמו לעתיד, ו״אלון מורה״ הוא שמו כבר עכשיו.

התורה מספרת את מסעו של אברהם במפה של העתיד. כל מקום שעבר בו – יבואו אליו בניו אחריו.

הגר״א (וכעין זה הכלי יקר): מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה, ומחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה. לכן ״ואברכה״ קודם ״מברכיך״ – עוד לפני שהאדם בירך, כבר יש לו שכר על המחשבה לברך. אבל בקללה – רק אחרי שעשה מעשה וקילל, ״אאור״. ועוד: על הקללה לא נאמר ״ואאור״ מיד אחרי השם, כי אין הקב״ה מזכיר את שמו על הקללה.

הכלי יקר מוסיף: כדי שאדם יוכל לברך, הוא צריך להיות קודם ״כלי מלא״ של ברכה. לכן החזן מקריא לכהנים מילה במילה – כדי למלא אותם ברכה תחילה, ואחר כך ״יוריקו מכלי מלא אל כלי ריק״. וכך ״ואברכה מברכיך״: את מי שמברך את ישראל, ה׳ מברך תחילה, כדי שיהיה כלי מלא לברכה.

ועוד הסבר (בשם סבא): ברכת עשיר גדולה מברכת עני, וקללת עני גדולה מקללת עשיר. לכן ה׳ מברך את המברכים לפני שהם מברכים – כדי שברכתם לאברהם תהיה ברכה של ״עשיר״, גדולה. ומקלל את המקללים אחרי שקיללו – כדי שקללתם תהיה קטנה.

בשבת אחת הלך הרב לומר ״מזל טוב״ לרב שבשכונה, ואמר לאחיו בדרך: אנחנו הולכים לקיים מצווה. איזו? ״ואברכה מברכיך״ – מצווה לברך יהודי.

והגמרא בחולין לומדת מן הפסוק הזה ברכה לכהנים – שהקב״ה מברך את הכהנים המברכים את ישראל. והתוספות מוסיפים שאפילו גוי שמברך את ישראל מתברך, כמו שמובא בירושלמי על גוי שנתן שלום לרבי ישמעאל, ואמר לו: ״מילתך כבר אמורה״ – ברכתך כתובה כבר בתורה.

ואמרו בגמרא: מי שנותנים לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך – מקצר ימיו, שנאמר ״ואברכה מברכיך״. ורש״י מבאר שהמברך ברכת המזון מברך את בעל הבית, ומי שנמנע מכך מפסיד את הברכה שהתורה הבטיחה.

ובספר ״עבד המלך״ כתב שבכל פעם שאתה אומר לחברך ״בוקר טוב״ או ״תהיה בריא״, אתה מקיים ״ואברכה מברכיך״ וגם ״ואהבת לרעך כמוך״ – ובלבד שהברכה תצא בלב שלם, ״שלום בפה מלא״. וגם המתברך יענה ״אמן״.

והרב חידש: כדי לברך יהודי לא צריך לומר את הברכה בפניו. אפשר לברך אותו גם בלי לראות אותו – עצם הברכה היא המצווה.

אמרו בגמרא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו גוזל להקב״ה. ורש״י מבאר שהוא גוזל ממנו את ברכתו. וכי הקב״ה צריך ברכה? ובגמרא מסופר שהקב״ה אמר לרבי ישמעאל כהן גדול: ״ישמעאל בני, ברכני״.

רבנו בחיי מבאר: ״ברכה״ אינה רק הודאה, אלא לשון תוספת וריבוי, כמו בריכה שנובעת ממקור. כשאנחנו מברכים את הקב״ה יש בזה תוספת, וברכתנו היא סיבה שיתברכו ממנו כל בריותיו. ולכן ״הקב״ה מתאווה לתפילתן של צדיקים״. ובספר החינוך: ה׳ חפץ להיטיב, והודאתנו גורמת שתנוח ברכתו בעולם וישלם חפצו – ״ותשלום החפץ תכלית כל המבקש״.

למדנו מדבריהם: בורא עולם משתוקק לברך את ישראל – זו שמחתו ותענוגו. אבל כך ברא, שהתענוג הזה יבוא על ידנו. לכן מי שמברך את אברהם גורם לו תענוג עצום, וכשכר מברך אותו ה׳.

ומכאן נבין למה אחרי ברכת המזון מבקשים הרבה ״הרחמן״: בשעה שאדם מודה, נפתחים שערי הברכה, וזה הזמן לבקש. ולמה ברכת כהנים באה אחרי ״מודים״ – כי אין זמן טוב יותר לברך את ישראל מאשר אחרי שמודים, ״זובח תודה יכבדנני... אראנו בישע אלקים״. ולמה קראה רחל לבנה ״יוסף״ – כי אחרי שהודתה, ״אסף אלקים את חרפתי״, אפשר לבקש עוד.

הגמרא בסנהדרין אומרת שגנאי היה לישראל שלא אמרו ״ברוך ה׳״ עד שבא יתרו. והתורה תמימה מבאר שהשירה אינה בכלל ״ברכה״, אלא שבח ותהילה בלבד.

והנצי״ב מקשה: למה לא למדו מאליעזר עבד אברהם, שאמר ״ברוך ה׳ אלקי אדני אברהם״ הרבה לפני יתרו? ומבאר שעיקר משמעות ״ברוך״ הוא תוספת השפעה – וזה שייך בעניין שמתנהג לפי הטבע, שאפשר להוסיף בו שפע. בנס גלוי לא שייך ״תוספת״, ולכן לא אמרו ״ברוך״ בים, ויתרו בא ואמר ״ברוך״ במובן של שבח על הנס.

והרמב״ם כתב: ״ארבעה צריכים להודות״, ואחר כך ״וכיצד מודה וכיצד מברך״. כפל לשונו מלמד שהחיוב העיקרי הוא להודות, וחז״ל תיקנו שההודאה תיעשה על ידי ברכה. ולכן קודם שמברך, יתבונן בטובה שעשה לו ה׳ – כי ההודאה היא כפי הכרת הערך של מה שקיבל.

הנצי״ב בהעמק דבר מבאר: ״ואתך יחיו״ – זו צרה בשבילה, כמו שהמיתה צרה בשבילו. ברור שטוב היה לשרה המוות מן החיים אילו המיתו את אברהם, אבל הם לא ימיתו אותה, אלא אפילו ישתדלו להחיות אותה שלא תמות מצער ויגון.

כלומר: לא די לך שאותי ימיתו, אלא גם שאותך יחיו – ואילו חיים יהיו לך כשאני לא איתך? כך הבינו אברהם ושרה את הקשר שביניהם: חיים זה בלי זה אינם חיים.

ובנותן טעם להביא את מה שמסופר על הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, שאמר שייכנס לעולם הבא בזכות אשתו. והזוהר אומר שאדם זוכה לעולם הבא בזכות אשתו.

רש״י: ״למען ייטב לי – יתנו לי מתנות״. והקשו המפרשים: אם אצל מלך סדום, שטרח והציל אותם ומגיע לו בדין, לא רצה לקחת – קל וחומר כאן! ולא רק שהסכים, אלא מראש תכנן שיתנו לו. הרי יכול היה להיכנס למצרים בלי שיידעו כלל על שרה.

תשובה ראשונה – כבוד שרה. אצל מלך סדום לא רצה ליהנות. אבל כאן ידע אברהם שאם ייקח את הכסף מפרעה, יגרום שמחה גדולה לשרה – כל ימיה תאמר ״בזכותי יש לאברהם כסף וזהב״. בשביל לתת נחת לשרה הסכים לקחת.

תשובה שנייה – קידוש ה׳. אברהם כלל לא נהנה מן המתנות, שהרי רש״י אומר שאת מה שנתנו לו במצרים נתן אחר כך ״לבני הפלגשים״. ורש״י אומר על ״וילך למסעיו״ שבחזרתו פרע את חובותיו. ומי הלווה לו, כשאמר שהוא יורד מן הארץ ואינו יודע מתי ישוב? אלא כשלימד אמונה, אמרו לו: איך זה שאתה, עובד ה׳, עני, ואנחנו עובדי האלילים עשירים? על השאלה הזו ״נשאר בהקפה״. במצרים ידע שאם יקבל מתנות ירבה כבוד שמיים – עובד ה׳ עשיר, ופרעה נענש על שפגע בצדיק. כשצריך בשביל כבוד שמיים – לוקחים. ואצל מלך סדום ידע שהקידוש ה׳ יהיה דווקא אם לא ייקח – ולכן לא לקח.

הרב אסף פסוקים רבים ומצא כלל, כפי שמבאר המלבי״ם: ״בגלל״ מציין סיבה קודמת – מחמתו, בסיבתו, כמו ״ויברכני ה׳ בגללך״ אצל לבן. ״בעבור״ מציין סיבה מאוחרת – לצרכו, לתועלתו, כמו ״בעבור זה עשה ה׳ לי״ – בעבור שאקיים מצוותיו. וכך ״ארורה האדמה בעבורך״ – לטובתך, ו״ברך ה׳ את בית עובד אדום בעבור ארון האלקים״ – כדי להראות שהארון מביא ברכה.

ומכאן פירוש נפלא: ״ייטב לי בעבורך״ – הטוב שיגיע אליי יהיה בשבילך, לצרכך ולכבודך. ״וחיתה נפשי בגללך״ – החיים שלי יינצלו בזכותך, בסיבתך.

והזוהר מפרש: ״ייטב לי״ – בעולם הזה, בממון. ״וחיתה נפשי בגללך״ – בעולם הבא, אם לא תסטי מדרך האמת. כי אם אזכה בגללך בממון בעולם הזה ואת תסטי מן הדרך – הרי מיתה מזומנת בעולם הבא. לכן השמרי, כדי שתחיה נפשי בגללך.

אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ״ולאברם היטיב בעבורה״. ורבא אמר לבני מחוזא: כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו.

ולפי מה שלמדנו, היה ראוי לכתוב ״בגללה״, שהרי המתנות ניתנו בגללה. אלא ״בעבורה״ – בשבילה, לצרכה. הקב״ה נותן לאברהם כדי שיגיע לשרה. וכתוב כאן סוד עמוק: כל השפע שמגיע לאיש בא כדי שיגיע לאישה – כשם שכל מעשה שמיים וארץ בא בשביל כנסת ישראל, וכלשון המהר״ל ״לא ברא ה׳ את הכול רק בשביל כנסת ישראל״. ולכן ״מכבד״ פירושו – נותן לה. ואם אינו נותן לה, ודאי שלא ייתנו לו. ואולי גם צריך לתת בצורה של כבוד, שאם לא כן אין זו נתינה – כמו מי שנותן לעני ופניו כבושות בקרקע.

התבונן: החמה משפיעה, והלבנה ״לית לה מגרמה כלום״ – ובכל זאת את החודשים אנו מונים לפי הלבנה. כך האישה מקבלת מן האיש, אבל כל השפע בא בשבילה; שאם אין מקבל – אין שפע. ובגרסה הישנה פירש הרב עוד: אברהם אמר לשרה ״ייטב לי בעבורך״ – תמיד אייחס אלייך את השפע, ויהיה לך מזה כבוד. ולכן ה׳ היטיב לו ״בעבורה״ – בעבור שייחס את הכול אליה. והרב ארוש כתב שזה נכון גם בעושר רוחני.

והשנה, כשזכינו להוציא את ״הקול החמישי״ ולמדנו להודות על מתנת הכלה, נראה לפרש: ה׳ היטיב לאברהם כי היה מודה לה׳ בכל יום על האישה שנתן לו. מי שמתרגל להודות על אשתו – הקב״ה מזמן לו עוד ועוד דברים נפלאים כדי שיוכל להודות עליה.

ומסופר שבתו של הרב עובדיה יוסף ראתה את התענוג העצום שהוא שואב מן הלימוד, ושאלה: ״ומה איתנו הנשים?״ ענה לה: ״אתן מגדלות את בניכן לתורה. כשיגדל בנך ויחזור על דברי התורה שחידש – תרגישי את התענוג״. וחשב הרב: אם אדם מכוח לימודו מאיר בבית, שמח וטוב לב, ואשתו מאושרת שבעלה לומד – ה׳ מזכה אותו בחידושים כדי שיוכל לשמח אותה. כמו שאמרו: ״אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך״.

רש״י מדייק: הכתוב אומר ״כבוא אברם״ ולא ״כבואם״. מכאן ששרה לא נראתה בכניסתם למצרים, כי אברהם הטמין אותה בתיבה. וכשביקשו גובי המכס לבדוק את התיבה, פתחוה וראו את שרה.

דיוק של אות אחת – ״כבוא״ ולא ״כבואם״ – פותח סיפור שלם על שמירה, על צניעות ועל דאגתו של אברהם לאשתו.

רש״י: כל זמן שהרשע עם אברהם, היה הדיבור פורש ממנו. ואם כן, למה החזיק אותו אברהם כל כך הרבה זמן? אומר הרב אלישיב: כל עוד חשב אברהם שתהיה תועלת והשפעה על לוט, טיפל בו – אף שידע שהוא מפסיד. אברהם אבינו הקריב את הרוחניות שלו, את הקרבה לדיבור ה׳, כדי לפרסם מלכות שמיים בעולם ולקרב רחוק.

ואם תאמר: הרי בתחילת הפרשה דיבר ה׳ עם אברהם, אף שלוט היה איתו? התשובה: בתחילה לוט היה צדיק, ורק בסוף הרשיע. ומתי? כשנעשה עשיר – ״וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים״. כיוון שהעשיר, הרשיע.

והמלבי״ם מדייק: בתחילה כתוב ״וילך אתו לוט״, ועכשיו ״ולוט עמו״. ״אתו״ – טפל לו. ״עמו״ – שווה לו. כשהתעשר, כבר לא היה סר למשמעת אברהם.

הריב היה בין הרועים, לא בין אברהם ללוט. פעמים רבות המשרתים, הסובבים, הם שעושים את המריבות. ואברהם מקדים ואומר: ״אל נא תהי מריבה ביני ובינך״ – לא ניתן לריב של אחרים להיכנס בינינו, ״כי אנשים אחים אנחנו״.

ולפעמים, כדי לשמור על השלום, צריך להיפרד: ״הפרד נא מעלי״. פרידה בשלום טובה ממגורים יחד במריבה.

רש״י מפרש: ״אם השמאל ואימנה – אעמוד לך למגן ולעזר״. אברהם לא התחייב לנסוע לצד הגאוגרפי ההפוך. כוונתו הייתה שלא יתרחק מלוט עד כדי ניתוק, אלא יעמוד לו לעזר. ואמנם, כשנשבה לוט – יצא אברהם להציל אותו.

ועוד שאל הרב: למה צריך אברהם ללכת לצד ימין? די שלוט ילך שמאלה, והוא יישאר במקומו! ורש״י אינו מפרש את החלק השני, ״ואם הימין ואשמאילה״, ונשאר בצריך עיון.

הרמב״ן מביא שני פירושים. א. זו רשות: בכל מקום שתרצה – תלך, כי הארץ שלך. ב. זו מצווה: שילך בה לאורכה ולרוחבה, כדי להחזיק במתנתו – כמו מי שקונה שדה והולך בה לסמן אותה כשלו.

ומעשה אבות סימן לבנים: מה שאברהם התהלך בארץ, הכין את הדרך לבניו שיירשו אותה.

רש״י: מי גרם לו שיהיה לו כל זה? הליכתו עם אברם. כל העושר של לוט בא לו מכוח הקרבה לצדיק.

ומכאן כמה כדאי להתקרב לצדיקים – גם ברוחניות וגם בגשמיות, הברכה שלהם נוגעת במי שהולך איתם. ולפני כן נאמר על אברהם ״ויקרא שם אברם בשם ה׳״: תפקיד האדם לפרסם את שם ה׳ בעולם. מי שהולך עם מי שקורא בשם ה׳, מתברך מן השם הזה.

מסיפור זה לומדים איך ה׳ מציל את הצדיק גם כשיש איתו מעט מאוד. ורש״י מביא מן המדרש שאליעזר לבדו היה, ש״אליעזר״ בגימטריה 318.

אברהם לא ספר כמה אנשים יש לו. הוא שמע ש״נשבה אחיו״ – ויצא. מי שיוצא להציל יהודי, ה׳ נלחם בשבילו.

מן הפסוק עולה שבימי אברהם עוד היה כאן ״עמק השידים״, ורק אחר כך נעשה ים. ולכן יש פוסקים שהורו שלא לברך עליו, מפני שאינו בכלל הימים שנוצרו במעשה בראשית. ואחרים מורים לברך עליו ״עושה מעשה בראשית״. למעשה נוהגים לפי פוסק ההלכה ומנהג הקהילה.

ושאלה קרובה: על הים התיכון – ״הים הגדול״, גבולה המערבי של הארץ – האם מברכים ״שעשה את הים הגדול״? בשולחן ערוך הים הגדול הוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים. יש הנוהגים לברך עליו ״שעשה את הים הגדול״, ויש המורים לברך ״עושה מעשה בראשית״. והברכה תלויה גם בכך שלא ראהו שלושים יום. גם כאן – לפי הפסיקה והמנהג.

רש״י מביא שמלך סדום ניצל משם בנס, ״לפי שהיו מקצת בני אומות העולם מסופקים באברהם שניצל מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר, האמינו באברהם למפרע״.

והרמב״ן מתקשה: מה ראיה מנס שנעשה לרשע? ומציע בדרך אפשר: מלך סדום ניצל כשאברהם עבר שם, ואולי אברהם הביט בו מתוך רצון להציל את המלכים. כך הובן שהנס נעשה לכבוד אברהם, ובזכותו. ואם נעשה נס למלך סדום בזכות אברהם – קל וחומר שנעשה נס לאברהם עצמו. והרמב״ן גם מציין שאפשר שמלך סדום יצא מן הבור בדרך הטבע.

בפרק יד נאמר שאברהם רדף אחרי המלכים ״עד חובה אשר משמאל לדמשק״. ובפרק טו – ״ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר״.

רש״י מבאר: אליעזר נקרא ״דמשק״ כי ״דלק אחרי המלכים עד דמשק״, ועוד שהיה ״דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״.

אברהם לא רצה ליהנות ממה שבא לו בנס, ולא רצה שמלך סדום יאמר ״אני העשרתי את אברם״. כאן הקידוש ה׳ היה דווקא בכך שלא ייקח – שכולם יראו שאת עושרו קיבל מה׳ ולא מרשע.

ובשכר ״מחוט ועד שרוך נעל״ זכו בניו לשתי מצוות – חוט של תכלת ורצועה של תפילין. ומלכי צדק בירך אותו ״ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ״. והרב כתב ״ייתכן״ שאברהם, שכיבד כל כך את אשתו, נחשב כמי שקנה וחיבר שמיים וארץ.

רש״י מביא שאף על פי שענר, אשכול וממרא נשארו לשמור על הכלים, הם מקבלים חלק כחלק הלוחמים. וכך נקבעה הלכה גם בדוד: ״כחלק היורד במלחמה, כן חלק היושב על הכלים״.

והרב לומד מכאן: הנשים ששומרות על הבית ועל הילדים, כדי שהבעל יוכל ללמוד ולהתפלל, יקבלו חלק כחלק יחד עם הבעל שלומד. מי ששומר על ״הכלים״ שותף מלא בניצחון.

הגר״א מבאר: אברהם האמין ולא חשש ״שמא יגרום החטא״, כמו שחשש יעקב. ומדוע? משום שחשב שה׳ נותן לו את זה בתורת צדקה, ולא לפי מעשיו. וממילא, גם אם יחטא, אין זו סיבה שייקח ממנו – שהרי לא קיבל זאת בזכות מעשיו מלכתחילה. וזה ״ויחשבה לו צדקה״ – הוא חשב את ההבטחה לצדקה מה׳.

ולפי זה מובנים הפסוקים ״עד הנה עזרונו רחמיך, ולא עזבונו חסדיך״, ו״הנה אל ישועתי, אבטח ולא אפחד״ – מי שיודע שהכול חסד, אינו מפחד לאבד.

רש״י מביא את הפירוש של שלוש עגלות, ומוצא בהן רמז לקרבנות שעתידים ישראל להקריב – פר יום הכיפורים, עגלה ערופה ופרה אדומה. אבן עזרא מפרש ״משולשת״ – בת שלוש שנים. והרמב״ן דן בשתי האפשרויות ותומך בפירוש של שלוש בהמות. יש כאן מחלוקת אמיתית בפירוש המילה.

כבר בברית הראשונה עם אברהם רמז ה׳ לכל הדרך שבניו יעברו, ולכל הכפרות שיזדקקו להן.

הרמב״ן מקשה זאת ומתרץ שתי תשובות: א. המצרים הוסיפו יותר ממה שנגזר – הם לא רק שעבדו, אלא השליכו ילדים ליאור וענו בפרך. ב. הם לא התכוונו לעשות את רצון ה׳, אלא את רצונם הרע.

ומכאן יסוד: ״מגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב״. ה׳ ימצא שליח לכל דבר, אבל השאלה היא מה אני התכוונתי. וכך גם בבית: אותו מעשה יכול להיות חסד או עוול – לפי הכוונה שבו. כדאי לעורר את עצמנו לכוון בכל דבר שאנחנו עושים לבני הבית – לחסד.

לפי חשבון רש״י בפרשת בא, ארבע מאות ושלושים שנה נמנות מברית בין הבתרים, ארבע מאות מהן מלידת יצחק, ושלושים שנה מן הברית ועד שנולד יצחק כשאברהם היה בן מאה. נמצא שבברית היה אברהם בן שבעים – וכן כתבו התוספות. אבל הברית הייתה ודאי בארץ ישראל, שהרי נאמר בה ״את הארץ הזאת״ ו״ודור רביעי ישובו הנה״. ובתחילת הפרשה כתוב שיצא מחרן בגיל שבעים וחמש!

ואמר לרב הרב יצחק זאב גולדיש שהמהרש״א במסכת יבמות מתרץ: אחרי שבא אברהם לארץ ישראל בפעם הראשונה, יצא שוב לחוץ לארץ, לחרן, ועל כך נענש. ורק בגיל שבעים וחמש חזר לארץ לתמיד.

רש״י: ״הודיעו שאביו עובד עבודה זרה ומבשרו שיבוא אליו – למדת שעשה תרח תשובה״. והאדמו״ר מגור מבאר: נאמר ״אל אבותיך״ בלשון רבים, ורק תרח עשה תשובה? אלא זה סימן שתרח עשה תשובה, ועוד שיש כאן ״ברא מזכה אבא״ – הבן מזכה את אביו.

מעשיו של אברהם הם שהביאו גם את אביו למקום טוב. בן שהולך בדרך ה׳ מאיר גם את נשמות הוריו.

רש״י: ״שפחה מצרית – בת פרעה הייתה״. ובפרשת חיי שרה: ״ויקח אשה ושמה קטורה – זו הגר״. ושואל המהרש״א: איך נשא אברהם את הגר, והרי היא מצרית ראשונה, והתורה אסרה מצרי עד שלושה דורות? ואברהם קיים את כל התורה כולה!

ומתרץ המהרש״א: לפני ברית המילה לא קיים אברהם את כל התורה כולה – ולפי זה מובן גם למה לא מל את עצמו קודם לכן. ולכן נשא את הגר. וכיוון שנשאה בהיתר, לא היה צריך לגרשה גם אחרי הברית. (ועיין בערוך לנר מה שכתב על דברי המהרש״א.)

רש״י: אמרה הגר – ״שרי זו, אין סתרה כגלויה. מראה עצמה כאילו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה״.

ומה התשובה לטענה הזו? זה ההבדל בין צדיקים לבין אנשים פשוטים. לאנשים פשוטים הדברים מגיעים מהר – אבל מה מגיע? ישמעאל. הצדיקים מחכים ומתפללים הרבה, ובסוף מגיע יצחק. כי דברים גדולים וטובים צריכים הרבה תפילות.

התרגום המיוחס ליונתן מביא שתפילתה של שרה הייתה שה׳ ישים שלום בינה לבין אברהם, ואז יזכו לבנים. מכאן למדו שסגולה לילדים היא שלום בית.

ורואים כמה ויתור היה לאברהם בשביל שלום בית. הרי מדובר באישה שנושאת ברחמה את בנו היחיד, שאליו ציפה שנים רבות. איך לא ניסה להגן עליה? (והמפרשים דנו אם אחרי שנשאה אברהם היא עדיין בגדר שפחה – ובכל זאת אברהם קורא לה ״שפחתך״.) ואומר לשרה: ״עשי לה הטוב בעיניך״. למדנו מכאן עד כמה כיבד אברהם את שרה – שלא יהיה לה שום צער ושום בושה.

יש מסבירים ששרה לא הקשתה על הגר יותר ממה שהיה לפני כן. אלא שכל עוד הגר העריכה את שרה – כמו שאמר לה אביה, ״מוטב תהיי שפחה בבית זה מגבירה בבית אחר״ – היה לה קל לעשות את כל העבודות. אבל מרגע ש״ותקל גברתה בעיניה״, כל מה שעשתה מכאן ואילך נעשה לה קשה ומעיק.

ויש בזה מוסר השכל: כשאדם מעריך את המצוות, גם הקשות שבהן קלות מאוד בעיניו. וכשהוא מזלזל בהן, אפילו הקלות נעשות עינוי.

בשחרית מתפללים שנצליח ביום, ובערבית שנישן בשלום. ומה מנחה? ומדוע אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה?

מה עשתה הגר אחרי שנגלה אליה המלאך? התרגום המיוחס ליונתן אומר: ״ואודיאת קדם ה׳״ – והודתה לפני ה׳ שדיבר אליה, ואמרה: ״אתה הוא חי וקיים, הרואה ואינו נראה״. ובמהר״ל מבואר שבתפילת המנחה האדם מודה לבוראו על כל היום שעזר לו – אין היא תפילה של בקשות אלא של הודאות. אולי לכן פותחים אותה ב״אשרי״ וב״כי שם ה׳ אקרא״, ואולי לכן נקראת ״מנחה״ – לשון קרבן של תודה.

והיכן התפלל יצחק את תפילתו? במקום שבו הגר הודתה לה׳. תפילה שכל מטרתה להודות – אין תפילה שמועילה ממנה, ולכן ״לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה״. ובכלי יקר כתב שהאבות לא נענו מיד, ורק יצחק במנחה מצא מיד את זיווגו – ״וישא עיניו וירא והנה גמלים באים״. ומכאן עוד לימוד: הדרך למצוא זיווג וישועה היא להודות על העבר.

רבי איצלה מוולוז׳ין מתרץ במשל: מלך שהומלך – כל אדם מבין שאין צורך להכתיר גם את אשתו למלכה. ברגע שהמלך מולך, אשתו נעשית מלכה מאליה.

וכך כאן: כשה׳ קרא לאברם ״אברהם״ – ״אב המון גוים״, אב לכל העולם ומלך על העמים – ממילא אשתו נעשתה ״שרה״, שרה לכל. לכן ״כי שרה שמה״ – היא כבר שרה, בהווה, ברגע שאברהם הומלך.

רש״י: ״והיה תמים – בכל נסיונותי״, ובמדרש: כל זמן שהערלה בך, אתה בעל מום לפני; היה תמים – כשתמול. וכפי שראינו, רק אחרי המילה קיים אברהם את כל התורה כולה. הברית היא שהשלימה אותו.

ואברהם מל את עצמו ואת ישמעאל ואת כל בני ביתו ״בעצם היום הזה, כאשר דבר אתו אלקים״ – מיד, באותו יום, ביום, לעיני כולם, בלי לחשוש ממה שיאמרו.