חידושים לפרשת וירא

רש״י מבאר שהקדוש ברוך הוא בא לבקר את החולה. הספורנו מוסיף פירוש מחודש: ה׳ הופיע שם בגלל הברית עצמה. ברית מילה איננה עוד מצווה ברשימה. היא כריתת ברית בין האדם לבורא, ״והיה לאות ברית ביני וביניכם״, ובכל כריתת ברית שני הצדדים מגיעים למעמד. לכן נראה אליו ה׳.

מכאן גם מובן למה אליהו הנביא בא לכל ברית. הוא ״מלאך הברית״, השליח של הקדוש ברוך הוא למעמד. הוא קיבל את זה כשכר על שקינא לברית בימי פנחס: ״הנני נותן לו את בריתי שלום״.

ומכאן תשובה לשאלה למה אברהם לא מל את עצמו מוקדם. את שאר המצוות אפשר לקיים מרצון לבד, אבל ברית אי אפשר לכרות מצד אחד. היא שייכת רק כששני הצדדים רוצים בה, כלומר כשה׳ מצווה.

לפי זה מובנת גם חומרתה של סעודת ברית. בכל מצווה הסעודה היא הודיה על המצווה, ואילו כאן הסעודה היא חלק מהברית עצמה, כמו שאמר דוד ״כורתי בריתי עלי זבח״, והרמב״ן כתב שדרך הבאים בברית לאכול יחד לחם אחד לאהבה ולחברה. לכן נהגו להודיע על הברית ולא להזמין אליה, שלא יימנע אדם מסעודה כזו.

וזה אולי גם הטעם לשתי הברכות בברית: המוהל מברך על הסרת הערלה, והאב מברך ״להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״, כי תפקידו של האב להכניס את בנו לברית ולשמירתה כל ימיו.

רש״י אומר שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריח את אברהם באורחים, ומשראה שהוא מצטער שאין אורחים, הביא אליו מלאכים בדמות אנשים.

השאלה חזקה: מי שמצטער בחנוכה על שאין לו סוכה, אינו בעל נפש אלא טועה. צער על מצווה שייך רק כשהמצווה מוטלת עליו ואינו יכול לקיימה. וכשאין אורחים בעולם, מה יש להצטער?

התשובה מגלה מי היה אברהם. הוא לא עשה חסד מפני שזו מצווה בלבד. הוא אהב חסד ונשם חסד, כמו שהקדוש ברוך הוא עושה חסד מתוך אהבה ולא מתוך ציווי. צערו לא היה על מצווה שהפסיד, אלא על כך שאינו יכול להוציא אל הפועל את משאת נפשו, להיטיב עם הבריות.

וכאן תשובה גם לשאלה נוספת: אם ה׳ רצה שלא להטריחו, למה בסוף שלח אורחים? אלא שראה ה׳ שצערו של אברהם מחוסר האורחים גדול מצערו מן המילה, ובחר לשלוח לו את מה שמשמח את לבו.

הרב דיסקין היה מוסיף שבברכת ״שים שלום״ אנו אומרים ״תורת חיים ואהבת חסד״, ולא ״ועשיית חסד״. ״מה הוא רחום אף אתה רחום״, ולא ״מה הוא מרחם אף אתה מרחם״. הציווי הוא להפוך לאדם שהחסד הוא טבעו.

הרב שלום ארוש הביא שבפתח האוהל של קדושה צריך לשבת ולהמתין. לא תמיד זוכים מיד. גם אברהם, אחרי כל מעלתו, ישב וחיכה בחום היום, עד שהגיעו האורחים ועד שנתגלתה אליו השכינה.

יש בזה לימוד גדול לכל מי שמחכה לישועה, לשידוך, לבנים או להצלחה בלימוד: הישיבה בפתח עצמה היא חלק מהעבודה. מי שנשאר במקום, מוכן ומצפה, הוא שזוכה כשהדלת נפתחת.

רש״י מביא את דברי הגמרא בבבא מציעא: למה כתוב ״וירא״ פעמיים? בפעם הראשונה ראה אותם, ובפעם השנייה ראה שהם עומדים במקומם, שראו שהוא סובל מן המילה והתחילו להתרחק. אם כן היה צריך לכתוב ״וירץ אחריהם״, ולמה ״לקראתם״? כנראה שאברהם לא הפך את פניו מן השכינה, ורץ כשפניו כלפיה. וזה לשון חז״ל: ״גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה״.

כמה היה אדם שמח לזכות לראות את אליהו הנביא! והנה יש דבר ששווה יותר. ולמה? כי לקבל פני שכינה הוא לראות את ה׳, ואילו לעשות חסד הוא להידבק בו. ״ובו תדבק״ – הידבק במידותיו. ההידמות לבורא גדולה מן הראייה שלו.

ויש בזה עומק נוסף: הכנסת אורחים היא מעשה גשמי, ובו האדם מתקן את היסוד. כל עוד היסוד חסר, צריך להשקיע בו קודם. לא שקבלת פני שכינה פחותה חלילה, אלא שבניין גבוה צריך יסודות חזקים, והחסד הוא היסוד שעליו עומדות כל הקומות.

ואם תשאל, הרי ״תלמוד תורה כנגד כולם״? כבר כתבו ההבדל: כשמדובר בביטול קבוע של התורה, התורה עדיפה. אבל מצווה חד־פעמית שבאה לידו – ״לעולם יעסוק אדם בתורה ובגמילות חסדים״.

בעניין זה יש שלושה מצבים. כשאין אדם אחר שיעשה את המצווה – ראוי שהוא יעשה אותה. כשיש אחר שיעשה אותה טוב כמוהו – אסור לו להפסיק מתלמודו. וכשיש אחר שיעשה אבל לא טוב כמוהו – רשאי להפסיק.

אברהם אבינו היה במצב השלישי. היו לו עבדים ובני בית, אבל איש לא יכול היה לקבל אורחים כמוהו. חובה לא הייתה, אבל רשות הייתה. וכשבחר להפסיק, היה בזה מעלה מסוימת אפילו על פני לימוד, כי בכך קנה את שלמותו.

ולפי זה יש מי שביאר את ״יוקח נא מעט מים״, שאת המים נתן על ידי שליח: שם היה רשאי לתת לאחר. ואף על פי כן חז״ל דורשים שבשכר מה שעשה בעצמו זכו בניו לטובה ישירה מן הקדוש ברוך הוא, ובמה שעשה על ידי שליח קיבלו על ידי שליח.

החפץ חיים כתב באהבת חסד שמצוות הכנסת אורחים היא להשתדל בעבורם ולקבלם בפנים יפות אפילו אם אינם צריכים לטובתו. כמו אנשים אמידים שבדרך חסר להם, או מי שביתו קרוב ובא לשמחה, ואפילו מי שהוזמן לשבת. גם להם מגיע לקבל כבוד וסעודה בסבר פנים יפות.

הפסוק פותח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד. לכן אמרו חז״ל, והביא רש״י, שני פירושים: לפי האחד, אברהם פנה לגדול שבאורחים, ״חול״ הוא; ולפי השני, ״קודש״ הוא, ואברהם אומר לקדוש ברוך הוא: המתן לי עד שארוץ ואכניס את האורחים.

נראה שבזה בדיוק כתבה התורה את מעלתו של אברהם. יש אנשים שאוהבים חסד ואינם מחוברים כל כך לתורה, ויש אוהבי תורה שאינם מחוברים כל כך לחסד. אברהם מתחנן לה׳: ״אל נא תעבור״, כי הוא נהנה מאוד מקבלת פני השכינה. ובאותו משפט ממש הוא מתחנן לאורחים: ״אל נא תעבור״, אל תעזבו אותי, אף שבגללם הוא מפסיד את הדבקות.

רוב בני האדם, כשהם נקראים מן הלימוד לעזור, עוזרים כמו יהודים כשרים, אבל כל לבם רוצה לחזור לספר. הם עושים את רצון ה׳, אבל אינם רוצים אותו. כמו מי שאומר תחנון ושמח כשיש חתן בבית הכנסת. אברהם לא רק עושה מה שה׳ רוצה, הוא גם רוצה את מה שה׳ רוצה, גם כשזה על חשבון התענוג הרוחני הגדול ביותר שלו.

אברך יקר הוסיף: איך מגיעים לזה? כשאדם חי בכל לבו שגם מעשה החסד הוא שם ה׳. לא לחינם נכתב כאן שם קודש על דבר של חול: אצל אברהם, גם השכינה וגם האורחים הם שם ה׳.

וכך היה גם הרב עובדיה יוסף. למרות אהבתו העצומה לתורה ושקידתו האדירה, הלך למסור שיעורים להמון העם ונסע לחזק בכל מקום, אף שהיה חבל לו מאוד על הזמן, כי ידע כמה ה׳ רוצה שיקרבו את בניו אליו. ומן השמים זיכו אותו שתורתו התפשטה בכל ישראל.

התשובה היא מה שלמדנו מאברהם. אפשר לגמול חסד לא מפני שרוצים שיהיה טוב לשני, אלא מפני שצריך עוד מצווה. החסד נעשה, אבל הלב לא השתנה. ומטרת החסד אינה רק שלשני יהיה טוב, אלא שאתה תהפוך לבעל מידות טובות, לאוהב ישראל.

יש לחשוש ששורש החטא של בית שני נמצא גם אצלנו: הרבה מעשי חסד, אבל היכן הלב? האם אדם משתוקק לקנות לב שרוצה להיטיב, או שרק התורה מעניינת אותו? לא בגלל שלא למדו תורה חרב הבית.

וכך שנינו באבות דרבי נתן: מי שנתן לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו זועפות, כאילו לא נתן לו כלום. ומי שקיבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו דבר, כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם. חסד משפיע על הלב רק כשהוא נעשה מתוך שמחה בנתינה, בהארת פנים וברצון אמיתי להיטיב.

הרב דיסקין הביא מעשה בבעל צדקה שהלך ללוויה, לניחום אבלים ולתרומה ליתומים, ועל כל דבר אמר: ״כי מצווה להידבק במידותיו״, אבל בלי שום רגש של נשיאה בעול. וכבר כתב רבינו יונה על ״שלי שלי ושלך שלך״, שגם מי שנותן צדקה מיראת שמים בלבד, ובטבעו נשאר קמצן, מידתו בינונית, ויש אומרים שהיא מידת סדום.

אברהם, דבר ראשון, רץ לאשתו ובהתלהבות של קדושה אומר לה: מהרי, באו אורחים, לושי בעצמך ועשי עוגות. ואילו אצל לוט, רש״י מביא שאשתו נענשה במלח, כי כשביקש ממנה מעט מלח לאורחים אמרה לו: גם את המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג כאן? משמע שאת כל הסעודה עשה לבד, ורק מלח שלא מצא ביקש ממנה.

נראה שזה ההבדל בין חסד פנימי לחסד חיצוני. חסד פנימי מתחיל בבית, עם האשה, ומשם הוא משפיע על כל הסביבה. חסד חיצוני נעשה ברחוב, ואינו מצליח להשפיע אפילו על בני הבית.

וזה מה שנאמר ״אשרי איש ירא את ה׳, במצוותיו חפץ מאוד... דור ישרים יבורך״. כשאדם חפץ במצוות עצמן ולא בשכרן, המצווה פנימית אצלו, וגם ילדיו ימשיכו אותה. ועוד: מי שעושה מצווה כדי לעשות רצון ה׳, יודע שרצון ה׳ הוא שכולם ילכו בדרכו. לכן הוא משתף אחרים ולא עושה הכל לבד. ושיתוף כזה בונה גם שלום בית.

הגמרא בבבא מציעא דורשת מן הכפילות שאברהם אמר ״קמח״ ושרה אמרה ״סולת״. הכתב סופר ביאר זאת באופן נפלא: אברהם לא רצה לצוות על שרה לתת הרבה. הוא ביקש את המינימום, קמח, והשאיר לה את הבחירה להוסיף מדעתה ולהביא סולת משובחת.

יש כאן לימוד גדול בהנהגת הבית: לא לצוות ולא לכפות, אלא לתת לבן או לבת הזוג את האפשרות לבחור לעשות יותר טוב. מה שעושים מבחירה, עושים בלב שלם.

ועוד הקשו: וכי היה צריך אברהם ללמד את שרה איך אופים, שאמר ״לושי״? אלא, כפי שאמרו במדרש, פסח היה, ויש אומרים שמצה צריכה שימור משעת לישה, לכן הזכיר את הלישה.

נמנה: ״וירץ לקראתם״, ״וימהר אברהם האהלה״, ״ויאמר מהרי״, ״ואל הבקר רץ אברהם״, ״וימהר לעשות אותו״. עוד לפני שאברהם אומר לשרה מה לעשות, הוא אומר לה ״מהרי״. הרד״ק כותב שהתורה הזכירה זאת כדי להודיע את זריזותו ושמחתו לאורחים, ״וכן ראוי לעשות וללמוד ממידות אברהם, ולפיכך נכתב הסיפור הזה״.

ובסיפור של לוט? ״ויקם לקראתם״, ״ויעש להם משתה״ – אף לא אזכור אחד של מהירות. ולא עוד, אלא שעל המילה ״ויתמהמה״ שבסיפור לוט מופיע הטעם הנדיר ״שלשלת״, כאילו להדגיש: ההבדל בין אברהם ללוט הוא זריזות מול התמהמהות.

וכך אמרו במדרש על ״חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך״: זה אברהם, שהיה הולך במהרה, ולא כלוט שכתוב בו ״ויתמהמה״. וכן מצאנו אצל אברהם פעם אחר פעם: ״בעצם היום הזה נמול אברהם״, ״וישכם אברהם בבוקר״ לשלוח את ישמעאל, ״וישכם אברהם בבוקר״ לעקידה. ולכן מנהג ותיקין, להתפלל עם הנץ החמה, נלמד מאברהם שתיקן תפילת שחרית.

חז״ל אמרו ״ושמרתם את המצות – אל תקרי מצות אלא מצוות: מצווה שבאה לידך אל תחמיצנה״. המהר״ל מבאר שהמצה והמצווה ענין אחד הם. החמץ נעשה בזמן; העיסה שממתינה, מחמיצה. והמצווה היא דבר אלוקי שאינו תחת הזמן. מי שמעכב מצווה, מכניס אותה תחת הזמן ומוריד ממעלתה.

ועוד כתב המהר״ל: כבדות הגוף היא שמונעת את האדם מן הזריזות. כשאדם זריז במצוות, הוא גובר על גופו, ובזה הוא גדול אפילו מן המלאכים שאין להם שום מונע. השאור שבעיסה הוא היצר הרע שמעכב.

ולכן אמרו בגמרא ״לעולם יקדים אדם לדבר מצווה״, ולמדו זאת מכך שהקדמה של לילה אחד הקדימה ארבעה דורות למלכות. ההקדמה מלמדת שהאדם נותן למצווה את מעלתה כראוי.

המסילת ישרים מלמד חידוש גדול: הזריזות היא תולדה של התלהבות פנימית, אבל היא גם הדרך להגיע אליה. ״האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית״.

החיצוני מסור בידנו יותר מן הפנימי. מי שמשתמש במה שבידו, יקנה עם הזמן גם את מה שאינו בידו. זה רמוז בפסוק ״דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב לבי״: הריצה מרחיבה את הלב. הזריזות היא גם פרי של אהבה וגם מביאה אהבה.

ויש בזה רמז: ״צבי״ הוא לשון רצון וחשק, וארץ ישראל נקראת ״ארץ הצבי״ שכולם חומדים אותה. והצבי הוא סמל הריצה, ״רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים״. ריצה כצבי מביאה לרצון, ו״רץ״ ו״רצון״ מאותן אותיות. ועוד אמרו שנקראת ארץ הצבי כי עורה נמתח – כשיש רצון, הלב מתרחב.

והזריזות מועילה גם בדרך נוספת: היא מוציאה את האדם מן השגרה, מ״מצוות אנשים מלומדה״, ומזכירה לו שהוא עוסק עכשיו במצווה.

שמעתי בזה וורט יפה: לפני שעשה את החסד, המלאכים היו במדרגה גבוהה ממנו, ״נצבים עליו״. אחרי שעשה חסד, התעלה אברהם למדרגה גבוהה כל כך, עד ש״הוא עומד עליהם״, מעל המלאכים.

ובאותו ענין הוסיף רש״י דבר נפלא: ״וסעדו לבכם״ – ולא ״לבבכם״, כי למלאכים אין יצר הרע ויש להם לב אחד. ויש שדרשו מכאן גם לבני אדם: עד שאדם אוכל יש לו שני לבבות, וכשהוא סועד, לבו מתיישב ונעשה אחד. גם זה חסד – להשקיט את לבו של הרעב.

ואברהם אמר ״יוקח נא מעט מים״, ולא הרבה. יש שפירשו שלא רצה להטריח, וגם לא רצה להבליט שהם צריכים רחיצה. גם בנתינה צריך להיזהר שלא לפגוע בכבודו של המקבל.

בלשון הקודש יש הבדל בין ״איפה״ ל״איה״. ״איפה״ שואל היכן הוא. ״איה״ שואל: למה הוא לא כאן. אנשי סדום שואלים את לוט ״איה האנשים״, אף שהם יודעים היטב שהאורחים בבית, ולכן הם אומרים ״הוציאם אלינו״. ויתרו שואל את בנותיו ״ואיו? למה זה עזבתן את האיש״, אף שהוא יודע היכן משה.

ממילא גם כאן המלאכים לא שאלו היכן שרה. הם שאלו: למה היא לא כאן עם כולם? ואברהם עונה ״הנה באהל״. מה זו תשובה לשאלה ״למה״? לכן מבאר רש״י: צנועה היא. זו התשובה, ובזה נתחבבה על בעלה.

אברהם בן תשעים ותשע ושרה בת שמונים ותשע, נשואים עשרות שנים. אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים, והיא גדולה ממנו בנבואה. ובכל זאת היה צורך לחבב אותה על בעלה, ומלאכים טרחו לעשות זאת, ונכתב בתורה לדורות!

ועוד למדנו: כדי לחבב אין צורך לגלות דברים חדשים. אברהם ידע ששרה צנועה. אבל כששאלו אותו והוא ענה, שם לבו מחדש למעלה שכבר הייתה, ונוספה בזה אהבה. מכאן מוסר השכל לכל אחד: להתבונן תמיד מחדש במעלות שכבר יש לבת זוגו.

שרה אמרה ״ואדוני זקן״, והקדוש ברוך הוא מסר לאברהם ששרה אמרה ״ואני זקנתי״. מכאן למדו חז״ל: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה מפניו.

רבי חיים שמואלביץ כתב שהדברים מדהימים. ״חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת״, ובכל זאת הוא מסכים כביכול לשבור את חותמו, ובשביל מה? כדי שלא ייגרם אפילו פירוד קטן, אפילו חשש רחוק, בין אברהם לשרה.

ויש עוד מקום כזה: בפרשת סוטה ציווה ה׳ למחוק את שמו הקדוש במים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. שני דברים שלא מצאנו על שום מצווה אחרת – מחיקת השם ושינוי מן האמת – נעשו בשביל שלום בית.

ולמה? כי אין דבר שנותן לקדוש ברוך הוא אפשרות להתחבר ולהשפיע שפע טוב על עם ישראל, כמו אהבה ושלום בין איש לאשתו. איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם.

הקדוש ברוך הוא לא אמר לאברהם ״למה צחקה שרה״ כדי שיעיר לה. הוא אמר זאת כדי שאברהם יתבונן בעצמו: למה לא החדרתי מספיק אמונה בבית, עד ששרה לא הייתה צוחקת? למה השמש לא האירה מספיק בירח?

כך מובא בשם רבי ישראל סלנטר, והרב שלום ארוש מבאר בספרו על שלום בית שהאשה היא מראה של הבעל. חיסרון שרואים בה, הוא קודם כל חיסרון שהבעל צריך לתקן אצלו.

וההמשך מלמד עד כמה קשה לשמוע הערה: ״ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה״. אפילו שרה אמנו, הצדקת, התקשתה לקבל את ההערה. מכאן שאין להעיר לאשה בקלות. אדרבה, מי שרוצה לתקן משהו בבית, יתחיל מעצמו.

החפץ חיים כתב באהבת חסד שמכאן רואים שהכנסת אורחים גורמת שיהיו לאדם ילדים. אברהם פתח את ביתו לכל עובר ושב, ובאותה סעודה ממש קיבל את הבשורה שיוולד לו בן.

מי שמפנה בביתו מקום לאחרים, זוכה שה׳ ימלא את ביתו בברכה. הבית הפתוח הוא בית שהברכה נכנסת אליו.

רש״י אומר שלוט היה רשע, ומה שהיה מקבל אורחים – בבית אברהם למד זאת. כלומר, אברהם עשה חסד כי רצה ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא. לוט עשה חסד כחיקוי, מצוות אנשים מלומדה: מה שראה עשה, ומה שלא ראה לא עשה. כך כתב במשנת רבי אהרן.

והראיה: ״ולוט יושב בשער סדום״ – רש״י אומר שבאותו יום מינוהו שופט. הוא יושב בבית הדין של סדום ושופט לפי חוקי סדום! מה לו ולאורחים? אלא שהכל מזויף מבפנים. אורחים ראה אצל אברהם, אז הוא מחקה.

הקדוש ברוך הוא אינו מחפש רק אדם שעושה חסד, אלא אדם שאוהב חסד. אדם שרצונו ללכת בדרכי המקום. לכן חסדו של לוט לא הספיק להצילו.

ובמה כן ניצל? רש״י מבאר שזכר לו ה׳ ששתק כשאברהם אמר על שרה ״אחותי היא״, ולא גילה. מעשה קטן שקשור לצדיק, שווה יותר ממעשה גדול של מסירות נפש שנעשה בלי לב.

חז״ל במדרש תנחומא עומדים על הדבר בתדהמה: בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו להריגה על בנותיו ועל אשתו, וזה מוסר את בנותיו! עם כל הכבוד להכנסת האורחים שלו, איך יתכן?

שורש הטעות של לוט קיים עד היום. יש מי שחושב שחסד הוא רק עם השכנים, עם מי שמעריך ומודה, ושבבית אין מצווה. בבנות שלו לא ראה לוט מצווה, ובאורחים ראה מצווה גדולה. ולכן היה מוכן ״במסירות נפש״ לוותר על ״רכושו״ בשביל המצווה.

שם הטעות: לוט חשב שבנותיו הן רכושו. אדם צריך לדעת שילדיו אינם שלו. הם פיקדון שנתן לו ה׳. על כל טיפה של התנהגות טובה איתם יש שכר עצום, ועל כל טיפה של אהבה. ומי שמבין שהם פיקדון, ברור לו שמטפלים קודם בפיקדון, ורק אחר כך בדברים שאינם חובה.

ומה עושה הקדוש ברוך הוא, שאנו הולכים בדרכיו? עם מי הוא עושה חסד? עם בניו – ״בנים אתם לה׳ אלוקיכם״, ועם כנסת ישראל רעייתו, בשבחים ובמילים של חיבה: ״הנך יפה רעייתי״.

רש״י מביא שלוט אמר להם ״ולינו ורחצו רגליכם״ – קודם לינה ואחר כך רחיצה, כדי שאם יבואו אנשי העיר יראו שזה עתה נכנסו. כלומר, הוא ידע היטב שהוא בסכנה. ובכל זאת הפציר בהם מאוד.

כאן רואים כוחו של חסד שנעשה בבית אברהם. גם אצל לוט, שחסדו היה מן ההרגל, נשאר משהו מן הלהט. ויש מן הספרים שמובא בהם שגם זכות ההפצרה הזו עמדה לו להינצל.

כולם סומים, מן הקטן ועד הגדול, ובכל זאת הם ממשיכים לחפש את הפתח עד שהם מתעייפים. יש כאן לימוד מבהיל על כוחה של כפירה. אדם יכול לראות נס גלוי בעיניו, ובכל זאת להמשיך באותה דרך.

ולמה נגזר על סדום עונש נורא כל כך, יותר מעל עובדי עבודה זרה אחרים? כי הם עשו את ההפך הגמור ממטרת העולם. ״עולם חסד יבנה״ – והם בנו עיר שבה החסד אסור בחוק. מי שחוסם את החסד, חוסם את סיבת קיומו של העולם.

אברהם מלמד כלל גדול: בלי מעצור של יראת שמים, האדם מסוגל להגיע לדברים נוראים. נימוס, תרבות וחוקים אינם מספיקים כשהתאווה בוערת.

ויש להתבונן גם בדברי ה׳ לאבימלך: ״הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל״. אבימלך לא ידע שהיא אשת איש, אז למה הוא אשם? אפשר לומר שהאשמה היא על עצם הלקיחה בכוח, שהיא גזל. מי שעובר על דבר קטן במזיד, ובעקבותיו נכשל בדבר חמור בשוגג, יש לו חלק גם בחמור. ולכן ה׳ אומר לו ״בתום לבבך עשית זאת״, אבל לא אומר ״ובנקיון כפיך״.

ולמה קיבל אברהם את המתנות מאבימלך? כדי שיהיה בזה כבוד ונחת לשרה, שבזכותה הטיבו לו.

שרה, שהייתה גדולה מאברהם בנבואה, ראתה שהסכנה גדולה: עד שיצחק יתקן את ישמעאל, ישמעאל עלול לקלקל את יצחק. ומובא בשם החפץ חיים שבזה כבר הכריע הקדוש ברוך הוא: ״שמע בקולה״. ומעשה אבות סימן לבנים – להשגיח שהמקולקלים לא יקלקלו את הטובים.

והנמשל: כששופכים מים חמים לתוך מים קרים, החמים הם שמתקררים. מי שחושב להיכנס לחברה רחוקה כדי להשפיע עליה, צריך לדעת שבדרך כלל היא תשפיע עליו. וכך עשה אברהם עם לוט: אף שקירב רבים בחרן, אמר ללוט ״הפרד נא מעלי״.

וזה לא היה קל לאברהם. ״וירע הדבר מאוד בעיני אברהם״, ורש״י מבאר שהיה רע לו על שבנו יצא לתרבות רעה. נדמיין: אברהם מלמד כל היום כמה נורא לעבוד עבודה זרה, ובנו שלו עובד אותה. לפעמים, למרות כל החינוך, יש דברים שאינם בידנו.

בפרשת וירא יש יסוד גדול שהתורה רוצה להשריש בנו: תפילה. מצאנו בה שש תפילות.

ה׳ מגלה לאברהם על סדום כדי שיתפלל, אף שיודע שסדום לא תינצל – כי על ידי התפילה יינצלו לוט, ובסופו של דבר דוד. לוט מתפלל, ומציל עיר שלמה. אברהם קם למחרת ההפיכה ומתפלל שוב – ומלמד שאין ייאוש. אבימלך אינו מתרפא עד שאברהם מתפלל עליו. שרה אינה נפקדת עד שאברהם מתפלל על אבימלך. והגר וישמעאל מתפללים במדבר, וה׳ שומע לקולם.

התורה מדגישה לנו שוב ושוב כמה התפילה מועילה. כל סיפור בפרשה הוא עוד שיעור באותו נושא.

המגיד מדובנא המשיל משל לשני סוחרים שנסעו יחד, זקן וצעיר. בעיר הגדולה ראו חנויות בגדים, ואמר הזקן: הייתי רוצה לקנות בגד לבני בן הזקונים, אבל אני חושש שלא יתאים לו. אמר הצעיר: אני אקנה שניים ושלושה. אמר לו הזקן: ומה אם לא יתאימו? ענה הצעיר: לך יש בן אחד, ואם לא יתאים לו – למי תלביש? אבל לי יש ילדים רבים, ואם לא יתאים לאחד יתאים לשני, או לבנים שעוד ייוולדו.

והנמשל: ה׳ מגלה לאברהם את דבר סדום כדי שיתפלל, אף שאין מקום לתפילה על אנשי סדום עצמם. ״ואברהם היו יהיה לגוי גדול״ – לאברהם יהיו צאצאים רבים, ותפילה שלא מועילה עכשיו תועיל לדורות הבאים. ארשת שפתיו לא תשוב ריקם.

ועוד אפשר לפרש: ״ונברכו בו״ מלשון הברכה של הגפן – כשמשרישים ענף באדמה והוא מצמיח גפן חדשה. לאברהם יהיו כל הגרים שבדורות, והוא צריך ״להבריך״ את רות. על ידי התפילה על סדום ניצל לוט, וממנו יצאה רות, ומרות – דוד המלך.

רבי יחזקאל סרנא מבאר שמכאן למדנו: מי שנותן לקדוש ברוך הוא את האפשרות להיטיב לבריות, הוא חביב לפניו. הקדוש ברוך הוא משתוקק להיטיב, רק צריך לתת לו את האפשרות. וזה ״שכר מצווה מצווה״ – קבלת השכר עצמה היא מצווה, כי היא נותנת למידת הטוב של ה׳ להתגלות.

הפני יהושע כתב בדומה על ״כי ידעתיו... למען הביא ה׳ על אברהם״: אם אדם רוצה בשכר לא להנאת עצמו, אלא כדי לעשות נחת רוח לקונו שישפיע מטובו, הרי זה כעושה מצווה לשמה.

וכך יש לחשוב גם כשאנו מודים. ההודיה פותחת את שערי השמים להשפעה. חז״ל אמרו שמי שנהנה מן העולם בלא ברכה גוזל את הקדוש ברוך הוא ואת כנסת ישראל, כי הוא מונע את השפע. מי שמברך ומודה, נותן לה׳ את ההזדמנות לתת עוד.

התורה מציינת מה מיוחד באברהם: שהוא מצווה את זרעו. והיכן כל הגרים שגייר אברהם? נעלמו. אברהם ידע שרק מי שיצא ממנו יוכל להמשיך את הדרך, ואפילו לא אליעזר. לכן כל כך רצה בבנים.

ומהי ״דרך ה׳״? ״לעשות צדקה״ – חסד, ״ומשפט״ – להיזהר מאוד לא לפגוע בבני אדם. ובאותו הקשר: ״זעקת סדום ועמורה כי רבה״ – רואים כמה נורא לצער בני אדם עד שהם צועקים, וממילא כמה נפלא לשמח אותם.

ומה איתנו? כמה אנחנו חושבים על חינוך הילדים, כמה אנחנו רוצים באמת? ה׳ אוהב את אברהם בגלל מה שהוא משקיע בבנים. זו מעלה שאפשר לחקות בכל בית.

הרמב״ם במורה נבוכים כותב על האבות שהיו ״מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד״, ובכל זאת הגיעו למדרגה עליונה. איך? הם עסקו בעניינים האלה רק באבריהם, אבל לבם ומוחם היו עם בורא העולם. ״כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו... ולהישיר בני אדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה, כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה״.

רוב האנשים מאכילים את הילדים ארוחת צהריים בלי לחשוב, או כחסד עם הילדים, או כי ״וכי נשאיר אותם רעבים״. אבל האבות עשו בדיוק את אותם מעשים, ובכל פעם חשבו למה: כדי להקים אומה שתכיר את ה׳. יעקב עבד ארבע עשרה שנה בשביל אשה ושש שנים בשביל פרנסה, וכל יום שהלך לצאן ידע למה הוא הולך.

מכאן חידוש נפלא: אדם יכול לשחק עם ילדיו, לבשל דייסה, לעבוד לפרנסתו – ולהיות כמו אברהם ויעקב, אם מחשבתו שיהיה עוד יהודי שמכיר את ה׳ בעולם. ומתברר שגם זה קידוש ה׳. אנחנו רגילים לחשוב שקידוש ה׳ הוא לחזק את מי שרחוק, אבל כשאדם מחנך את ילדו ומעורר בו רצון למצוות – גם זה קידוש ה׳.

ואיך יבדוק אדם אם זו באמת כוונתו? כל דבר שאדם משקיע בו – גדל. אם כל מה שהוא עושה הוא בשביל כבוד שמים, הרצון שלו שיגדל שם ה׳ ילך ויגדל. ואפשר לחלק: אברהם עשה קידוש ה׳ בעולם, יצחק, עמוד היראה, קידש את ה׳ בעצמו, ויעקב, שהשלים את הבית, קידש את ה׳ בתוך ביתו.

נראה שה׳ נהנה מאוד שאברהם מדבר איתו. אילו אמר לו מיד ״אין״, השיחה הייתה נגמרת. אבל ה׳ רוצה לשמוע את עבדו מבקש, מתחנן, ממשיך. כל ״אולי״ של אברהם היה נחת רוח לפניו.

ולמה לא שאל אברהם על תשעה? רש״י מבאר שתשעה עם הקדוש ברוך הוא מצטרפים לעשרה. ואברהם אומר ״ואנכי עפר ואפר״, ובכל זאת הוא ממשיך לבקש. ענווה וחוצפה דקדושה יחד – זו תפילה אמיתית.

חז״ל אמרו שמן הפסוק הזה למדנו שאברהם תיקן תפילת שחרית. מתי זכה לתקן תפילה לדורות? דווקא בבוקר שבו ראה שתפילתו הגדולה לא הועילה.

אבל באמת היא הועילה. ״ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט״ – ה׳ זכר את תפילתו, ובזכותה ניצלו לוט ובנותיו. אילו נתקבלה התפילה כפי שביקש, היו בנות לוט נשארות בסדום ומתחתנות עם אנשים רגילים. אבל עכשיו, כשברחו לבדן, יצאה מהן בסופו של דבר מלכות בית דוד. את סדום לא הציל אברהם, אבל את דוד – ״ואני תפילה״ – הוליד בתפילתו.

לפי זה מובן גם למה המלאכים לא הלכו לסדום עד שאברהם גמר להתפלל. לפני התפילה אי אפשר היה להציל את לוט. שפע טוב, גם אם מגיע, אינו יורד בלי תפילה.

רבינו יונה כותב שכאשר תפילה אינה מתקבלת, פירוש הדבר שהיא הועילה לדבר גדול יותר ממה שביקשת. אבל אברהם לא ידע את כל זה. מבחינתו התפילה לא הועילה. ומה הוא עושה? קם בבוקר, הולך לאותו מקום ומתפלל כרגיל. ״ואברהם שב למקומו״ – חזר לסדרו הרגיל, ולא התייאש. הוא יודע שיש לו אבא שאוהב אותו ועושה הכל לטובתו. כך הביאו הסטייפלר בברכת פרץ והרב דיסקין.

אברהם מבקש ״אולי יש חמישים צדיקים״. כוונתו: אולי מגיע להם להינצל, ״השופט כל הארץ לא יעשה משפט?״. והתשובה הייתה: אין צדיקים, ולא מגיע להם.

לוט, לפני שהוא מבקש, מקדים הקדמה חשובה: ״הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי״. כלומר: ריבונו של עולם, לא מגיע לי שתציל אותי. אין לי מעשים טובים. מצאתי חן בעיניך, ואתה עושה איתי חסד. ואם אתה עושה חסד גם עם מי שלא מגיע לו – מה משנה חסד אחד או שניים? עשה איתי עוד חסד. וה׳ הסכים.

מי שניגש לתפילה בהרגשה של ״מגיע לי״, לפעמים יענו לו בשמים: בדקנו בספרים, לא מגיע לך. אבל מי שמבקש לא מצד מה שמגיע לו, אלא כי ה׳ אוהב לעשות חסד גם עם מי שאינו ראוי – יכול לקבל גם מה שאינו מגיע לו. וכך נפסק בשולחן ערוך: אל יחשוב אדם שראוי שה׳ יעשה בקשתו כי כיוון בתפילתו, כי אדרבה זה מזכיר עוונותיו. אלא יחשוב שה׳ יעשה בחסדו, ויאמר בלבו: מי אני, דל ונבזה, לבקש ממלך מלכי המלכים, אם לא מרוב חסדיו.

ואיך מגיעים להרגשה הזו? על ידי הודיה. המילים ״מודה״ ו״מתוודה״ קרובות: ״מודה ועוזב ירוחם״. מי שמודה באמת, מרגיש שלא הגיע לו, ולכן מברכים ״הגומל לחייבים טובות״. כשאדם מודה לה׳ על כל הטובות שעשה איתו שלא כפי מעשיו, הוא חי את ההרגשה שה׳ מרחם עליו, ואז הוא יכול לבקש: כמו שריחמת עלי עד עכשיו, רחם עלי עוד. וכך התפלל יעקב: ״קטונתי מכל החסדים... הצילני נא״. וכך משה: ״אתה החילות להראות את עבדך... אעברה נא״.

רבי נחמן כתב בליקוטי מוהר״ן שה׳ ברא את העולם כדי לגלות את רחמנותו. מי שמכיר ברחמים יכול לקבל מהם. ולכן ה׳ לימד את משה את י״ג המידות: ״כל זמן שישראל עושין לפני כסדר הזה אני מוחל להם״ – לא רק לקרוא, אלא להפנים שה׳ רחום וחנון. ובתנא דבי אליהו: כשאני רואה בני אדם שאין בהם תורה ומעשים טובים, אלא שעומדים ומודים ומשבחים ומרבים תחנונים לפני – אני נזקק להם.

וזה גם הפירוש ב״אשרי״: ״קרוב ה׳ לכל קוראיו״, ״רצון יראיו יעשה״, ״שומר ה׳ את כל אוהביו״. מי שמודה לפני שהוא מבקש, מרגיש שה׳ אוהב אותו ואוהב אותו בחזרה, והוא זוכה להיות מ״אוהביו״ שה׳ שומר עליהם שלא יבוא עליהם רע. ולכן התפילה נקראת בלשון הגמרא ״רחמי״, כי כל מהותה היא לבקש מצד הרחמים.

במדרש מסופר שהראה הקדוש ברוך הוא למשה את אוצרות השכר: זה ללומדי תורה, זה למגדלי יתומים, זה לעושי מצוות. וראה משה אוצר גדול מכולם ושאל: של מי הוא? אמר לו: מי שיש לו – אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו – אני עושה לו חינם ונותן לו מזה האוצר. ״וחנותי את אשר אחון״.

וקשה: והרי האדם בא לעולם כדי שלא יאכל ״לחם חסד״ שמבייש? אלא זו מידה כנגד מידה. העניו אינו סבור שמגיע לו דבר, וכל טובה שבאה אליו הוא אומר שבחינם קיבל. כך ה׳ מתנהג איתו – נותן לו בחינם, אף שאין במעשיו די.

השפת אמת מבאר שזו מידתו של דוד, שאין לו משלו כלום, וכל כוחו הוא שהוא כלי לקבל. ״שער ואוצר של מתנת חינם גדול מכל השערים, כי רבים צריכים לו״. יש מדרגה של משפיע, ויש מדרגה נפלאה של להיות מקבל.

ויש מי שביאר בזה את ההבדל בין אליעזר ליעקב. אליעזר יצא לחפש שידוך, ומיד פרש ידיו בתפילה: ״עשה חסד עם אדוני אברהם״. לו עצמו לא מגיע כלום, וגם לאברהם הוא מבקש רק בחסד. לכן קפצה לו הארץ ורבקה יצאה עוד לפני שכילה לדבר, ובכל הצלחה הודה מיד. ואילו יעקב, כשיצא, ידע שהוא הולך לשאת את רחל כפי שהכל אמרו, והכל אצלו היה בחשבון וסדר. לכן הראה לו ה׳ שהעולם אינו מתנהל לפי סדר אלא לפי רצונו, ועבר דרך ארוכה של קשיים.

כך הוא האדם. אין לו אשה – בוכה למה אין אשה. יש אשה – בוכה למה אין ילדים. יש ילדים – בוכה למה אינם ישנים. ישנים – למה אינם מחונכים. גדלו – למה אין חתן. יש חתן – למה זה עולה כל כך הרבה. יש כסף – מי ישלם את החובות. שילם – ״ריבונו של עולם, יש לי עוד חמישה בתור!״.

על זה אמר הרב שמשון פינקוס: הבריאה כולה שרה לה׳ שירה, כל הנבראים שרים – חוץ מאחד שלא שר, אלא כל היום מתלונן. ומי הוא? האדם.

רש״י מביא שהסמיכה התורה את פקידת שרה לתפילת אברהם על אבימלך, ללמד שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה. והקושיה: הרי הגזירה כבר נגזרה וההבטחה ניתנה, ומעשה אבימלך היה אחרי הפיכת סדום. לשם מה צריך תפילה?

אלא שבאמת נגזר, אבל בלי תפילה השפע אינו יורד. ״רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם״ – הרצון נעשה, אבל הישועה צריכה את השוועה. ואפשר שכיוון שראו בשמים שאברהם אינו מתפלל על עצמו, סובבו את כל הסיפור עם אבימלך כדי שיתפלל על אחר ויזכה.

וכן מצאנו בגאולת מצרים: אף שהובטחה לאברהם, רק כשעם ישראל צעק התחיל ה׳ להביא את הגאולה. כך כתב רבי יחזקאל לוינשטיין.

רש״י מבאר שהמלאכים קטרגו: מי שעתיד זרעו להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר? אמר להם הקדוש ברוך הוא: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו.

ואיך הוא צדיק עכשיו, הרי יצא לתרבות רעה? אלא שמי שמתפלל לה׳ מתוך צרה, יכול לעבור ממצב של רשע למצב של צדיק. רואים כמה כוח יש בצרה ובתפילה מן הלב. הרב ליפשיץ ביאר שיש שני סוגי תשובה: האחת – להיחשב מעכשיו אדם כשר, ולזה די שירצה מעכשיו להתנהג טוב. והשנייה – לכפר על חטאי העבר, ולזה צריך תשובה על כל חלקיה.

ולמה נגלה המלאך להגר ולא לישמעאל? כי ישמעאל היה עדיין מלא חטאים, ולא היה ראוי לראות מלאכים. אבל ישועה מגיעה לו, ולכן שלחו את הישועה דרך הגר. הצדיק רואה את הישועה; הרשע אינו רואה – אבל גם אליו היא מגיעה.

הבאר לא נבראה ברגע ההוא. היא הייתה שם, והגר ישבה לידה ובכתה שבנה מת בצמא. היא לא ראתה עד שה׳ פקח את עיניה.

שמעתי מהרב אוזן שכך יכול אדם ללמוד שנים רבות ולא לשים לב לדברים נפלאים שנמצאים מול עיניו. לכן צריך תמיד לבקש: ״גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך״. וכך גם בחיים: לפעמים הישועה כבר לידנו, ואנחנו רק צריכים שה׳ יפקח את עינינו לראות אותה.

לאברהם, שמידתו מידת החסד, היה קשה מאוד לעשות דבר שנוגד את טבעו – להיות ״אכזרי״ כלפי בנו. ליצחק, שמידתו מידת הגבורה, לא היה בזה ניסיון גדול כל כך.

מכאן למדנו שעיקר העלייה של האדם היא כשהוא עושה דברים נגד טבעו. וזה ״עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה״ – כשעשית נגד טבעך, נתגלה שאתה ירא אלוקים גמור.

משל: ילד משחק, ואמו קוראת לו ללכת לחנות. הוא ילד מחונך ואינו מסרב. פתאום אומרת אמו: אבא כבר יקנה, אינך צריך ללכת. מה הוא מרגיש? רווחה – אני פטור. לפי זה היינו מדמיינים שכשאמרו לאברהם שאינו צריך להקריב את יצחק, הרגיש שמחה עצומה. כך היה קורה אילו היה אברהם רק ירא שמים.

אבל אברהם היה אוהב ה׳ עצום. כשה׳ אמר לו להקריב את בנו, הוא שינה את רצונו, ורצונו נעשה מה שה׳ רוצה – ״בטל רצונך מפני רצונו״. כמו אדם שהכין שיעור ומאוד רוצה למסור אותו, ומתעצב אם אומרים לו שאין צורך. כך אברהם, כשנאמר לו שהוא פטור, היה עצוב: האם לא אזכה להקריב קרבן לה׳? לכן ביקש לפחות לעשות בו שריטה, והמלאך אמר ״ואל תעש לו מאומה״.

הרשב״א מבאר ״בכל לבבך – בשני יצריך״: שאהבת ה׳ תהיה גדולה מכל החשקים, עד שהיצר עצמו ישתוקק למסור הכל לבורא. ״והוא מידתו של אברהם אבינו, שניתן לו בן בעת זקנתו אחר היותו חשוך בנים ושנתאווה לו כל ימיו... ועיקרו בחפץ חסד, ונעשה לו אכזרי לאהבת בוראו... וחשק להיות אהבתו גוברת ומשכחת כל החשקים, והוא שנקרא אוהב – זרע אברהם אוהבי״.

מעלת אברהם לא הייתה במעשה, אלא בכך שרצה וחשק לעשות את רצון ה׳ יותר מרצונו שבנו יחיה. כך כתב גם בחובות הלבבות: עשרת הניסיונות לא היו שבח לאברהם, לולא שקיבל הכל ברצון ובטוב לבב, ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״. ורש״י: ״וילכו שניהם יחדיו – אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו, היה הולך ברצון ובשמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר״.

הכלי יקר הקשה: היה די לומר ״יען אשר לא חשכת״. מהו ״את הדבר הזה״ בנוסף? והתשובה: ״הדבר הזה״ הוא הקרבת האיל. מה עשה אברהם עם כל הרצון שנשאר בלבו? לקח את האיל והקריב אותו תחת בנו, ועל כל עבודה שעשה בו אמר: יהי רצון שיהא זה כאילו נעשה בבני.

בזה הראה שהוא רוצה במה שרוצה יוצרו. האיל כבר לא היה חובה, הוא היה נדבה. בפעם הראשונה אמר המלאך ״עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה״. אבל אחרי האיל נגלה שוב, כי עכשיו נתגלתה האהבה. ובעבור זה זכה לשבועה ולברכות מיוחדות, ויש מן הראשונים שכתבו שמכאן הבטחה לגאולה, שגם אם יחטאו בניו לא יכלו.

ומכאן לימוד לכל אחד מאיתנו: לחפש בכל מצווה מה עוד אפשר לתת לה׳ מעבר לחובה. ואפילו דבר שהוא חובה, אם אינך רגיל בו ואתה עושה אותו מנדבת לבך, גם זה ה׳ מחשיב כנדבה, ״אוהבם נדבה״. אדם גדול אינו מי שעושה יותר מעשים, אלא מי שעושה אותם ביותר השתוקקות.

ובאותו עניין הנסיון הקודם, שילוח ישמעאל: וכי חשבנו שאברהם לא ישמע לה׳? אלא מעלתו הייתה שרצה, וזה נראה ב״וישכם אברהם בבוקר״. מי שאינו חפץ בדבר, דוחה אותו. מי שמשכים, משתוקק.

רש״י מביא את תשובת הקדוש ברוך הוא: ״לא אחלל בריתי... לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו. אסקתיה – אחתיה״, העלית אותו, הורד אותו.

החתם סופר מבאר בזה דבר נפלא: הקדוש ברוך הוא אינו צריך שהאדם יקריב את עצמו. הוא צריך שהאדם יקריב את רצונו. רק בבהמה, שאין לה רצון, צריך להקריב את גופה. כשאברהם עקד את יצחק ונראה שהוא מסכים למסור את נפש בנו לה׳, נחשב הדבר לפני הבורא כאילו נעקד יצחק ממש, וממילא אפשר כבר להוריד אותו. לכן נקרא המעשה ״עקידה״ ולא ״שחיטה״ – העיקר היה בעקידה.

ויש עוד קושיה קטנה: ״כי עתה ידעתי... ולא חשכת את בנך את יחידך ממני״ – והרי המלאך מדבר? בספר לב דוד ביאר שהמלאך שנברא מן המצווה הוא שאמר: עתה, כשאני רואה שנבראתי שלם, אני יודע שאתה ירא אלוקים, והראיה – ממני, שגופי שלם. מכאן מעלה עצומה לעשות מצווה בשלמות.

״אחר״ – רש״י מפרש: אחרי שאמר לו המלאך. הרב דיסקין מבאר: לפני כן היה קל מאוד לתפוס את האיל, הוא היה סתם בהמה. אבל מרגע שהוא נהפך להיות מצווה, נעשה קשה לתפוס אותו, והוא נסבך ונאחז.

זה יסוד לכל יהודי: הרבה פעמים, דווקא כשרוצים לעשות מצווה, היא נעשית קשה. הקושי איננו סימן שהדבר אינו רצוי, אלא סימן שהוא חשוב, ושיש מי שמנסה למנוע אותו. מי שיודע זאת מראש, אינו נבהל.

בפרשת התשובה נאמר ״ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצוותיו״ – שני דברים. וב״אהבה רבה״ אנו מבקשים ״להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות״. מה הוא ״לשמוע״, ולפני ״ללמוד״?

הרשב״א מבאר שהמילה ״שמע״ כוללת שלושה עניינים: שמיעת האוזן, הבנת הלב, וקבלה ואמונה – ״שמע בני מוסר אביך״. שמיעה היא קבלה מוחלטת בלב. לשמוע בקול ה׳ אין פירושו רק לעשות מצוות, אלא שנרצה ונקבל בכל לבנו שהטוב ביותר בשבילנו הוא לעשות את רצונו. וכך כתב המשכיל לדוד: כל שמיעה שאינה שמיעת האוזן אלא קבלת דברים נכתבת ״בקולי״ בבי״ת, כמו ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״.

לכן מבקשים ״לשמוע״ לפני ״ללמוד״: שכשנלמד, לא יהיה זה לימוד בפה בלבד, אלא נפנים ונקבל. התורה רוצה שלא נעשה את המצוות רק באברים, בעוד שבתוכנו אנו רוצים להיפטר מהן, כמו מי ששמח שיש חתן ואין אומרים תחנון. ״תשמע בקולו״ – תבין שה׳ נתן לך את המצווה כדי להיטיב לך, ולכן תרצה אותה ותשתוקק לקיימה.

ועל אברהם נאמר בסוף העקידה שבזכות ששמע בקול ה׳, שרצה באמת לעקוד את יצחק, זכה לדורי דורות. וזה מה שאנו אומרים: ״כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם״.

בויקרא רבה אמרו: מעיד אני עלי שמים וארץ, בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין אמה, בשעה שקוראים את המקרא הזה ״צפונה לפני ה׳״, זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק. ולכן נפסק בשולחן ערוך לומר פסוק זה עם הקרבנות.

המהרי״ל דיסקין מבאר: בדרך כלל היו שוחטים על גבי המזבח, כמו שעשה אברהם, ״וישם אותו על המזבח ממעל לעצים״. ולמה ציוותה תורה לשחוט על רצפת העזרה, בצפון המזבח? מובא בשמו שאחרי שאמר ה׳ לאברהם שלא ישחט את יצחק, לא הוריד אותו מעל המזבח מיד – שמא בסוף יתירו לו. וכשבא לשחוט את האיל לא היה מקום על המזבח, ושחט אותו בסמוך לו. ציווה הקדוש ברוך הוא לדורות לשחוט בצפון, לזכור כמה רצה אברהם לקיים את דבר ה׳.

בזה מובן גם למה הפסוק נאמר רק בצאן: קרבנו של אברהם היה איל, שהוא מן הצאן. וכך כתב המהר״ל, והוסיף ש״צפון״ הוא מידת הדין, שמשם הייתה העקידה. והשפת אמת מבאר בשם זקנו: עיקר הקרבן הוא רצונו של האדם למסור את נפשו, ״צפונה״ – הצפון והנסתר בלב, ״לפני ה׳״ הבוחן לבבות.

הגמרא אומרת: למה תוקעים בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

הרב יהודה צדקה ביאר על פי חובות הלבבות: בעצם העקידה אין המעלה, אלא בכך שאברהם רצה לעשות את רצון ה׳. והיכן נראה הרצון? באיל, שהקריב מנדבת לבו. לכן דווקא האיל הוא הזיכרון.

וכמה נפלא שזה מה שרוצים לעורר בתקיעת השופר: מהותו של השופר היא להראות את אהבתנו לבורא העולם, ומי שעשה זאת יותר מכולם הוא אברהם אבינו.

חז״ל דרשו: ״למאיר ובא – קראו יום, ולמחשיך ובא – קראו לילה״. לכן עלות השחר, שיש בה מעט אור, נקראת יום, כי האור הולך וגובר. והשקיעה, שיש בה עוד הרבה אור, נקראת לילה, כי האור הולך ומתמעט.

זה יסוד לכל יהודי, והוא עומק עקידת הרצון: לא משנה כמה אתה עושה ולא משנה כמה אור יש לך כרגע. העיקר הוא לאן פניך מועדות. אם אתה מחפש להתקדם בעבודת ה׳, אתה כבר באור, גם אם יש סביבך הרבה חושך. ולכן חשוב לעשות ישוב דעת בכל יום: במה אני מתקדם?