חידושים לפרשת חיי שרה

הזוהר הקדוש מגלה סוד שגילו לרבי שמעון בישיבה של מעלה: ״מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר״ – מי שקטן הוא גדול, ומי שגדול הוא קטן. מאה, המספר הגדול, הקטין אותו הכתוב וכתב ״שנה״. שבע, המספר הקטן, הגדיל אותו הכתוב וכתב ״שנים״. ״אין הקדוש ברוך הוא מגדיל אלא למי שמקטין את עצמו״. וכך כתב המסילת ישרים: מי שגדול בעולם הזה קטן בעולם הבא, ומי שקטן כאן – גדול שם.

יש כאן יסוד גדול: הקדוש ברוך הוא אוהב מאוד את הצנועים, ואותם הוא מגדיל. מכל ההרים בחר לתת את התורה על הר סיני, הקטן והשפל. ויש שדרשו: ״משה קיבל תורה מסיני״ ולא ״בסיני״ – מסיני למד משה את הענווה, ומכוחה קיבל את התורה.

הרב דן סגל שאל: למה נדרש הדבר דווקא על שנות חייה של שרה? כדי ללמד במה זכתה שכל ימיה יידרשו לטובה – במידת ההכנעה והענווה שהייתה בה.

החיד״א מוסיף רעיון עמוק: אברהם ושרה היו כמו השמש והירח, שני מלכים בכתר אחד, שווים במעלה. וכשהיו שווים לגמרי, לא נולדו להם ילדים. כשנתמעטה שרה – ה״יו״ד״ של ״שרי״ נלקחה ונעשתה ״שרה״ – נפקדה וילדה את יצחק, ומשם נבנה כל בית ישראל. וכך גם בנפש: כשהגוף מוכן לקבל מן הנשמה ולא להתנשא עליה, הם מולידים יחד תורה ומעשים טובים.

ויש ללמוד מכאן גם תשובה למי שקשה לו שיש תפקידים שונים לאיש ולאשה בבית. מי שמסתכל במבט של העולם הזה, רואה רק ״מי מעל מי״. אבל לפי מבט התורה, דווקא מי שמוכן להיות קטן הוא המאושר והגדול באמת. אולי לכן נכתב הסוד הזה דווקא על שרה: כדי ללמד באיזו רוממות עברה את חייה.

בעל ״אש דת״ מפרש: לא שכל ימיה היו קלים, אלא שכל ימיה היו שווים בעיניה לטובה. שרה האמינה שכל מה שקורה איתה הוא לטובה, גם כשהייתה עקרה תשעים שנה. השוויון לא היה במציאות, אלא בלב שלה.

זו מדרגה גבוהה של אמונה: לא לחלק את החיים ל״ימים טובים״ ו״ימים קשים״, אלא לדעת שכולם באים מאותו אב אוהב, וכולם מכוונים לטובה.

התשובה רמוזה בכפילות: ״ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה״. אלו השנים שנגזרו עליה מראש. כשמגיע הזמן שנקבע לאדם, גם המצווה אינה מאריכה אותו. המצווה לא גרמה למותה – היא רק הייתה הדרך שבה הגיע הזמן.

ונתבונן כמה גדול היה הניסיון לאברהם: הוא עשה את הדבר הקשה ביותר שיכול אב לעשות, בא הביתה – ומחמד עיניו מתה, ולכאורה בגלל המצווה. ואברהם נשאר תמים במעשיו, ולא שאל דבר.

הגמרא בבבא בתרא מביאה שהשטן אמר לפני הקדוש ברוך הוא: שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם, שאמרת לו ״קום התהלך בארץ... כי לך אתננה״, ובשעה שביקש לקבור את שרה לא מצא מקום לקברה, ולא הרהר אחר מידותיך.

רבינו יונה כותב באבות שזה היה הניסיון העשירי של אברהם, אחרי העקידה. מה עוד היה חסר אחרי העקידה? הרב משה שפירא מבאר שהעקידה, בעומקה, הייתה ניסיון של ״לא להרהר״ – ה׳ אמר ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ ואחר כך ״והעלהו לעולה״, ואברהם לא שאל איך יתכן. ובקבורת שרה נוסף עוד שלב: אדם שהובטחה לו כל הארץ, צריך לשלם ארבע מאות שקל כסף על מקום קבר, ומתכופף לפני בני חת – ואינו מהרהר.

רואים כאן דבר מבהיל: לפעמים הניסיון הגדול אינו הרגע הדרמטי, אלא הפער היומיומי בין ההבטחה למציאות. ולעמוד בו בלי טענה – זו גדלות.

רש״י מביא שני טעמים: על שם ארבעה ענקים שישבו בה, ועל שם ארבעה זוגות שנקברו בה. המהר״ל בגור אריה מחבר ביניהם: הארץ עצמה היא שמגדלת אנשים כפי מעלתה. מקום שבעולם הזה גידל ארבעה גיבורים בכוח הגוף, הוא המקום שאחרי המיתה מיוחד לארבעה גיבורים בכוח הנשמה – ארבעת הזוגות הקדושים.

והמספר ארבע מגלה שהמקום הזה דבוק בעולם העליון, ״ונהר יוצא מעדן... ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים״.

אברהם רצה לפרסם את מעשיו כדי שילמדו מהם, ולכן דיבר באזני ״עם הארץ״, כל העם. עפרון רצה פרסום של כבוד, שהנכבדים ידעו כמה הוא נדיב – ולכן ״בני חת״, ״באי שער עירו״, אנשי החשיבות.

שניהם מדברים בפומבי, אבל המטרה הפוכה: אחד מפרסם כדי להרבות כבוד שמים, והשני כדי להרבות את כבודו שלו.

ראיתי בזה וורט חסידי יפה: עפרון אמר – שנינו אוהבים. אני אוהב כסף, ואתה אוהב מצוות. לאוהב כסף, מה הם ארבע מאות שקל? ״אוהב כסף לא ישבע כסף״, וכל סכום קטן בעיניו. ולאוהב מצוות, מה הם ארבע מאות? בשביל מצווה הוא מוכן לתת הכל. לכן ״ביני ובינך מה היא״ – לשנינו זה כלום.

וההבדל בין שני האוהבים מכריע: אהבת הכסף משאירה את האדם רעב תמיד, ואהבת המצוות משאירה אותו שבע ושמח.

טעם אחד – בשביל המקח: שיעמוד לדורות, ואיש לא יוכל לערער עליו. ורבינו בחיי כותב שאף שרוב הארץ נכבשה בחרב, יש מקומות מעולים שבאו לידינו בקניית כסף, ומהם חברון והר המוריה. וכבר אמרו חז״ל במדרש על מערת המכפלה, מקום המקדש וקבר יוסף, שאין אומות העולם יכולים לומר ״גזולים הם בידכם״.

טעם שני – בשביל הקונה. לארץ ישראל צריך להתחבר לא רק בגוף ובממון, אלא בעיקר בנפש, באהבה ובדבקות. הרמב״ם כותב שגדולי החכמים היו מנשקים את תחומי ארץ ישראל, מנשקים את אבניה ומתגלגלים בעפרה, ״כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו״. ודבר שאדם משלם עליו – הוא מתחבר אליו. רש״י על ״עם זו קנית״ אומר: ״חיבבת משאר אומות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים שחביב על האדם״.

ולא לחינם נקרא הכסף ״כסף״ – מלשון כיסופים. כשאדם משלם, הכיסופים שיש לו לכסף עוברים אל החפץ. ויש מן ספרי החסידות שמביאים מן הזוהר שארבע מאות שקל הכסף רומזים ל״ארבע מאות עלמין דכסופין״, עולמות של שכר שמגיעים לאדם על הכיסופים והרצון הפנימי שלו לעשות רצון ה׳.

הגמרא שואלת למה פותחת המשנה ״האשה נקנית״ ולא ״מתקדשת״, ומשיבה: כי רצתה לכתוב בלשון התורה שבה קנה אברהם את ארץ ישראל. ״גמר קיחה קיחה משדה עפרון: כתיב הכא כי יקח איש אשה, וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני״. ובעל ״ארץ צבי״ כבר כתב שבוודאי יש שייכות פנימית בין השניים.

נראה שהשייכות היא זו: אשה אינה נקנית כמו עבד, בקניין ממוני בלבד. לכן יש אירוסין ויש נישואין – שני קניינים. עיקר הקניין הוא ברית של אהבה ואחווה, שלום ורעות. ובדיוק כך ארץ ישראל: אינה רק נכס, אלא ״כלה״ שמתחברים אליה בנפש. כמה נפלא שלומדים את קניין האשה מקניין הארץ.

ולא לחינם קנה אברהם דווקא בחברון – חברון מלשון חיבור. מטרת הקניין היא להתחבר.

והפרשה כולה מלאה בכפילות: שני קניינים – ארץ ואשה; בשניהם קניין כפול – אברהם קונה מעפרון ומקבל רשות מבני חת, ואליעזר נותן לרבקה מתנה ראשונה ואחר כך ״כלי כסף וכלי זהב״; ובשניהם הודאה כפולה – אברהם משתחווה פעמיים, ואליעזר משתחווה פעמיים. וחז״ל אומרים על ההשתחוויה הראשונה של כל אחד מהם: ״מכאן שמודים על בשורה טובה״.

רש״י אומר: ״תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך״. כשאברהם קנה את הקרקע, לא רק הוא התעלה – גם הארץ התעלתה. כשקרקע בארץ ישראל נמצאת ביד נכרי, היא מאבדת הרבה מקדושתה, ולדעת פוסקים רבים אינה חייבת בתרומות ומעשרות. בקניין קיבל המקום קדושת ארץ ישראל, וכך נקברה שרה בקדושת הארץ.

האבן עזרא כותב שהפרשה נכתבה ״להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים״. הרמב״ן תמה: אולי קבר אותה שם רק כי היה קרוב? אבל לפי מה שלמדנו הדברים מובנים: לולא מעלת הארץ, יכול היה לקבור אותה במקום הפקר. רק משום שרצה לקבור אותה בקדושת ארץ ישראל, היה צריך לקנות.

ולכן חוזרת התורה על קניית המערה חמש פעמים: בקנייתה, בקבורת אברהם, בבקשת יעקב, כשמספר על קבורת יצחק ורבקה, ובקבורת יעקב. דבר שחביב על התורה, היא חוזרת עליו.

וגם היום, כשיהודי קונה בית מיהודי בארץ ישראל, הקרקע כבר קדושה – אבל הוא עצמו מתחבר לארץ בדרגה חדשה. המאירי כתב: כשם שאין ראוי לאדם לעמוד בלא אשה, כך אין ראוי לו לעמוד בלא קרקע.

הרב משה שפירא מבאר: ״כפול״ אינו שני דברים שונים, אלא דבר אחד שנמצא פעמיים. כמו החושן, ״רבוע יהיה כפול״ – לא שתי חתיכות בד, אלא אותו בד מקופל. והתורה פותחת ב״בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ״: אין דבר בארץ שאין כנגדו בשמים. השמים והארץ הם מציאות אחת כפולה, והאבות חידשו בעולם צורת אדם שבה שמים וארץ מחוברים לגמרי.

ארץ ישראל היא כזו: ״ארץ החיים״, ״ארצות החיים״ – ורש״י מסביר שנקראת ״ארצות״ כי היא העולם הזה והעולם הבא יחד. הזוהר אומר שארץ ישראל התחתונה היא גופה של ארץ ישראל העליונה. והשפת אמת כתב: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר... לעולם יירשו ארץ״ – הסימן שיש להם חלק לעולם הבא הוא שזוכים בעולם הזה להידבק בארץ ישראל.

לכן הקניין הראשון בארץ היה דווקא מערה כפולה: קניין גשמי שכולו רוחני, קניין בעולם הזה שכולו עולם הבא.

חז״ל למדו שהדין של ״נקי יהיה לביתו שנה אחת״ נאמר לא רק על הנושא אשה, אלא גם על מי שבנה בית. ולפי מה שלמדנו, הדברים נפלאים: כשם שהנושא אשה צריך לשמוח עמה שנה שלמה כדי להתאחד, כך מי ש״נושא״ את ארץ ישראל בקניית בית צריך לשמח את הכלה – ללמוד ולהרגיש את מעלתה, כדי להתאחד איתה.

והנישואין עם הארץ הם נישואין כפולים: ״כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך״ – וכשבניה מתחברים לארץ, ״ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך״. האהבה לארץ מעוררת את אהבת ה׳ אלינו.

ולהפך: בדור המדבר מאסו בארץ חמדה. חז״ל אומרים שבכל ארבעים השנים ההן לא נשבה להם רוח צפונית, ולא מלו את בניהם במדבר. ברית מילה וברית הארץ ניתנו יחד לאברהם – ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך... והייתי להם לאלוקים״ – והן תלויות זו בזו.

לכן התיקון הוא לאהוב את הארץ אהבה אמיתית ולספר בשבחה. ״אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה... כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו״. פעמיים ״חנינה״ בפסוק אחד: מתי נמצא חן בעיני ה׳ לגאולה? כשארץ ישראל תמצא חן בעינינו.

גם כשאדם מתחתן, אין הוא מברך ברכת המצוות על עצם הנישואין, אלא ברכות של שבח. כי לא מתחתנים ״כדי לצאת ידי חובה״. מתחתנים מתוך אהבה ואחווה.

וכך גם בארץ ישראל: לא גרים בה רק כמצווה שמסמנים, אלא מתוך אהבה. ואהבה איננה ״מצווה שמברכים עליה״ – היא החיים עצמם.

המדרש דורש: ״רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד״ – ״רודף צדקה״ זה אברהם, ״וחסד״ – שגמל חסד לשרה, ״ימצא חיים״ – ושני חיי אברהם מאה שבעים וחמש. ודברי המדרש קשים: וכי לא מצא חסד אחר של אברהם, איש החסד, מלבד קבורת אשתו?

הסבא מסלבודקה היה מרבה לחזור על המדרש הזה, ואמר שיש בו ידיעה מרעישה שיכולה לרומם את האדם. אנחנו רגילים לחשוב שחסד הוא ללכת ולהיטיב עם הזולת. אבל האמת היא שכל הטבה שאדם עושה – עם זולתו, עם בני ביתו, ואפילו עם עצמו – היא חסד והליכה בדרכי ה׳.

אברהם היה דבוק בקונו כל כך, שכל פעולה, אפילו פעולה טבעית שכל בעל מחויב בה, עשה לא מחמת טבעו, אלא מחמת הרצון ללכת בדרכי ה׳ ולהיטיב לצלם אלוקים. לכן קבורת שרה נחשבה לו לחסד הגדול.

ומכאן לכל אחד מאיתנו: בכל יום אנו עושים מאות מעשי חסד – ברכת שלום לחבר, כוס שתייה לילד, עזרה לבת הזוג. עם קצת מחשבה אפשר לרומם את כולם, לדעת שבכל אחד מהם אני מקיים ״והלכת בדרכיו״. וכמה הפסד יש במי שלא חושב על זה.

הגמרא בבבא בתרא שואלת: ״מאי בכל?״, ומביאה דעות: יש אומרים שבת הייתה לו, ויש אומרים שלא הייתה לו בת. והרמב״ן מביא בשם המקובלים ענין עמוק: ״כל״ היא מידה של הקדוש ברוך הוא שהיא יסוד הכל, שממנה יורד השפע לכל באי עולם, ״ויתרון ארץ בכל הוא״. ואברהם, איש החסד, נתברך במידה הזו.

ולמה דווקא עכשיו? כי אחרי שנים של חסד וכבוד שעשה אברהם עם שרה, ובמיוחד אחרי שקבר אותה בחסד של אמת, הוא תיקן משהו יסודי בעולם. החסד והכבוד שבתוך הבית, לשם שמים, משפיעים על כל העולם יותר מכל דבר אחר. לכן נתן לו ה׳ שליטה בשפע של ״הכל״.

הכלי יקר מבאר: מידות רעות התלויות בגוף – תאווה, קמצנות, קנאה – עוברות מן האבות לבנים, כי הגוף בא מאב ואם. אבל עבודה זרה תלויה בשכל, והשכל והנשמה באים מן הקדוש ברוך הוא, ולכן אינה עוברת בירושה. הכנענים היו שטופים במידות רעות, ובית לבן ובתואל היו פגומים רק בעבודה זרה.

ויש לשאול: למה לא לקח אברהם את בתו של אליעזר, שהיה בעל מידות נפלאות? ומנין שלבית לבן היו מידות טובות, הרי לבן אהב כסף מאוד? אבי מורי תירץ: הכל הולך לפי הכלל. במקום שבו טבע בני האדם טוב באופן כללי, גם אם אחד השחית את מידותיו, אין זה עובר לילדיו. ובמקום שהטבע רע, גם מי שעבד על עצמו ושינה את מידותיו, הטבע עדיין עובר לבנים.

ויהודי יקר הוסיף: הכלי יקר מקשה, וכי לא ידענו שאברהם יושב בקרב הכנעני? אלא ״אנכי יושב בקרבו״ – האנוכיות יושבת בקרבו. זו הסיבה שאין לקחת משם.

רבי יחזקאל לוינשטיין מבאר: כל יהודי מטבעו מאמין בבוראו. מה שמפריע לאמונה הוא בעיקר הגאווה, ״כוחי ועוצם ידי״. כשראה אליעזר נערה שהגיעה לדרגה גבוהה כל כך של אהבת חסד – שממהרת להציע מעצמה, ולא רק להציע אלא לשאוב בעצמה לכל הגמלים, אף שראתה שיש לו עשרה עבדים – הבין שזה נובע מביטול עצמי, ״ונפשי כעפר לכל תהיה״. ומי שאין בה גאווה, אין לה מפריע לאמונה.

ובאותה דרך מובן למה לא בדק את צניעותה. מהות הצניעות היא הצנעה עצמית, חוסר התבלטות. וביטול האנוכיות הוא גם מה שמוליד את החסד. הצניעות היא אחותה התאומה של החסד – מי שהיא בעלת חסד אמיתית, ודאי תהיה צנועה.

וכך דרשו בספר ייטב לב: ״אנכי עומד בין ה׳ וביניכם״ – ה״אנכי״, מה שהאדם חשוב בעיני עצמו, הוא שעומד ומפסיק בין ה׳ לבינו. ״את דכא ושפל רוח אשכון״.

בספר ״זכו״ מסופר על בחור צעיר שדרש בחתונה שאדם בבית צריך להיות בעל חסד – ״אבל לא פראייר״. אחרי הדרשה ניגש אליו הרב דיאמנט ואמר לו: נערה קטנה מול עשרה עבדים, ומשקה את כל הגמלים – האם זה לא ״פראייר״? ובכל זאת התורה שיבחה את המעשה הזה מאוד. ללמדך שבחסד אין ״פראייר״.

כמובן, בתנאי שהשני אינו מנצל: ״עזוב תעזוב עמו״ – עם בעל הבהמה, כשהוא עוזר גם הוא. אבל בתוך הבית, החשבון ״מי עשה יותר״ הוא בדיוק מה שהורס את החסד.

רבקה רצתה שאליעזר ישתה בהרגשה טובה. אילו אמרה מיד ״שתה וגם גמליך אשקה״, היה אליעזר לחוץ – לא נעים לשתות הרבה כשיודעים שהמים צריכים להספיק גם לגמלים. לכן אמרה ״שתה״, והוא שתה בנחת, ורק כשגמר אמרה ״גם לגמליך אשאב״.

ועל זה נאמר ״אשרי משכיל אל דל״ – לא מספיק לתת לעני, צריך לתת לו בשכל, שלא יתבייש כלל. ורבקה גם אמרה ״אשאב״, מים חדשים, כדי שלא יחשוב שהיא שופכת לשוקת את שארית המים כי אינה רוצה לשתות אחריו.

הבית הלוי מבאר שאליעזר בנה את הסימן בחכמה: כדי לבחון אם יש לה לב טוב, שתיתן לזר לשתות מכדה; וגם שכל, שלא תביא הביתה את השאריות; וגם דרך ארץ, שלא תשפוך אותן בפניו ותבזה אותו. הפתרון היחיד הוא להשקות את הגמלים. ובכל זאת ידע שגם שלוש המידות האלה אינן ראיה שהיא ראויה לבית אברהם, ולכן התפלל שה׳ יראה לו.

רבי שמשון רפאל הירש מבאר שהביטוי הזה אינו חוזר בשום מקום אחר בתורה. ״ואיש לא ידעה״ פירושו שהייתה צנועה כל כך, ששום אדם לא העז מעודו להתקרב אליה בקלות ראש. ״האשה הצנועה באמת, הדר לה ותואר לה... וגם הקל שבפרחחים לא יעיז לנבל את פיו בנוכחותה״. וזה היה דבר מיוחד במינו, ובארם בפרט.

והכלי יקר מוסיף: אליעזר ביקש ״הקרה נא לפני היום״ – שה׳ יזמין לו נערה חשובה שאין דרכה לצאת כלל, ורק היום תצא במקרה. ״ואיש לא ידעה״ – אף אחד לא הכיר אותה, כי לא יצאה מעולם. ולכן הוצרך לשאול ״בת מי את״. והמלבי״ם הוסיף שגם כשיצאה לא הסתכלה סביב, רק ירדה העינה ומילאה את כדה.

כמו בפרשת וירא אצל אברהם, גם כאן התורה מדגישה את הזריזות בחסד. רבקה, שעתידה להיות אם האומה, הולכת בדיוק בדרכו של אברהם: היא לא רק נותנת, היא ממהרת ורצה.

המשנה באבות אומרת ״הוי רץ למצווה קלה... שמצווה גוררת מצווה״. מה הקשר בין הריצה לכך שמצווה גוררת מצווה? היעב״ץ מבאר: מצווה גוררת מצווה רק כשהיא נעשית בשמחה. ואיך עושים בשמחה? על ידי הריצה.

ויש להוסיף: רש״י אומר שליד רבקה עלו המים מן הבאר מעצמם. ובכל זאת כאן היא ״רצה לשאוב״. יש מפרשים שלמדו מכאן שלצורך מצווה צריך להתאמץ, לא לחכות שהכל יבוא מעצמו.

בלקח טוב מבואר שאליעזר רצה לומר לה: חסד את עושה נפלא, אבל אצלנו יש עוד חלק – שהחסד יהיה מחובר לעבודת ה׳. ״חסד של והלכת בדרכיו״. שני לוחות צמודים: מה שבין אדם לחברו הולך צמוד למה שבין אדם למקום. זה הלימוד שתקבל בבית יצחק.

חסד כזה פירושו שאדם מתבונן: כמו שה׳ גומל איתי חסד, כמו שה׳ מטיב איתי, כמו שה׳ נותן לי כבוד – כך אני הולך בדרכיו. חסד כזה גורם לאדם לאהוב את בוראו, כי הוא מפנים בלבו שה׳ טוב ומטיב.

האור זרוע מביא בשם רבו רבי יהודה החסיד: ברכה שווה עשרה זהובים. התורה לא כתבה ״ויתן״, כדי שלא נחשוב שזו הייתה מתנה. אליעזר אמר בלבו: הנערה הזו גרמה לי שאברך את ה׳ – ״ויאמר ברוך ה׳ אלוקי אדוני אברהם״. לכן אני חייב לתת לה עשרה זהובים, כי כך קיבלתי מאדוני אברהם שברכה שווה עשרה זהובים. ויש שהוסיפו: ״ושני צמידים על ידיה״ – בעבור מעשה ידיה.

ולמה הכין אותם לפני כן? נראה לחדש: כשאדם יודע שהוא ״משלם״ על ברכה, הברכה נראית אחרת לגמרי. כמו מי שתורם סכום גדול לעלייה לתורה – הברכה שלו יוצאת בהתרגשות. אליעזר הכין עשרה זהובים כדי לעורר את לבו, וכך יצאה ממנו ברכה שנכתבה לדורות.

והרי אליעזר בירך את ה׳ כל יום! במה זיכתה אותו רבקה? אלא שאינה דומה ברכה עם התעוררות הלב לברכה קרה ויבשה. ״רחמנא ליבא בעי״. בעקבות מעשיה של רבקה, לבו התמלא הכרת טוב. ובזה מבינים גם ברכת ״שהחיינו״ על פרי חדש: אנו מודים על כך שעכשיו אנו יכולים להודות בשמחה חדשה. ולכן מברכים על כלי חדש כל זמן שעוד שמחים בחידושו.

ומכאן גם מה שקרה לאליעזר. הוא היה מבני כנען, ״ארור כנען״, וכשהציע את בתו לאברהם אמר לו ״אין ארור מתדבק בברוך״. ופתאום לבן קורא לו ״בוא ברוך ה׳״, והזוהר אומר שהמלאך שם את המילים בפיו של לבן. איך נהפך הארור לברוך? מי שמברך את ה׳ בכל לבו – ה׳ מברך אותו. ״ואברכה מברכיך״ נאמר על מי שמברך יהודי; קל וחומר מי שמברך את ה׳.

ולמה דווקא צמידים? אולי לרמוז שעל ידי שמודים ומברכים את ה׳, נעשים צמודים ודבוקים אליו.

״בקע״ הוא מחצית השקל, והאבן עזרא מבאר שנקרא כך כי הוא השקל כשהוא ״נבקע״ לשניים. נראה שאליעזר רמז לרבקה: את עכשיו ״בקע״, חצי. את צריכה את יצחק שישלים אותך.

ויש לזה רמז במשכן: לכל קרש היו שני אדנים מתחתיו, אף שקרש אחד לכאורה צריך בסיס אחד, וכמו שאיש לא נועל שתי נעליים על רגל אחת. וחז״ל אומרים שמחצית השקל היא שעשתה את האדנים. המשכן רומז ליהודי: כל יהודי הוא קרש אחד, נשמה אחת. כשירדה לעולם הזה, נחתכה לשניים – חצי אצלו וחצי אצל אשתו – והוא נצטווה לחבר אותן לאחד. ״איש ואשה זכו – שכינה ביניהם״.

לבן ראה את רבקה עם הצמידים, וחשב שמחלקים תכשיטים בחינם – ורץ לקבל גם. תוך כדי ריצה שמע את דברי רבקה, שהאיש דיבר איתה על שידוך. אז הבין שזה לא בחינם, וצריך לבוא במתינות ובחשבון. לכן ״ויבא״.

רבקה רצה לחסד, ולבן רץ לבצע. אותה ריצה, שני עולמות.

חז״ל אמרו: ״יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא״. ואם כפשוטו השיחה של אליעזר חשובה כל כך – למה לא כתבה התורה את כל שיחותיו? אלא ודאי שבשיחה הזו דווקא יש לימוד שגדול מגופי תורה, ושכל מטרת לימוד התורה היא להגיע אליו.

ומהו? חז״ל הדגישו את המילה ״שיחה״, וזו לשון של סיפור נפלאות: ״שיחו בכל נפלאותיו״, ״ודברי נפלאותיך אשיחה״. ״עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו״ – ה׳ ברא את עם ישראל כדי שיספרו את תהילתו, את השגחתו בעולם. ״ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו״ – לא שהוא צריך כבוד חלילה, אלא שבראנו כדי שנגלה את כבודו בתוך ההסתר. זה תפקיד חיינו.

ואליעזר עשה בדיוק זאת: סיפר ללבן ובתואל איך התפלל, ו״טרם אכלה לדבר״ והנה רבקה יוצאת, ואמרה בדיוק כמו שביקש. והסיפור היה חזק כל כך, שגם לבן ובתואל אמרו ״מה׳ יצא הדבר״.

וזכיתי למצוא לכך ראיה: רש״י מביא את ״יפה שיחתן״ דווקא על הפסוק ״ואבא היום אל העין״ – ״היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ״. ובפירוש נחלת יעקב ביאר: דווקא בפסוק הזה נזכר הנס, ללמד שבזה חפץ ה׳ – לספר את מעשיו ונפלאותיו, וזה חביב לפניו יותר מגופי תורה.

ולמה לא כתבה התורה את השיחות של אברהם עצמו? שמעתי מאברך יקר: איך יודעים מה בוער באמת בלבו של רב? מסתכלים על התלמידים שלו ורואים מה נדבק בהם. שאברהם התנהג כך – אין זה חידוש. אבל כשרואים איך אליעזר מתנהג, יודעים איזו אש הייתה בבית אברהם.

נראה שיש כאן לימוד חשוב: כשמספרים חסדי ה׳, צריך להאריך ולפרט. ״מקום שאמרו להאריך – אינו רשאי לקצר״. וכן מגילת אסתר: ראו כמה היא מאריכה בסיפור הנס.

הרמב״ם כותב שגם עני שאין לו, שואל או מוכר כסותו לקנות שמן לנר חנוכה, אף שבשאר מצוות אין מוציאים יותר מחומש. מה מיוחד בנר חנוכה? שהוא מודיע לכולם את הנס. סיפור האמונה חשוב מהכל.

ובמשנה ברורה מובא בשם הגר״א: מי שנמצא בשעת מלחמה בפורים, ויש לו חצי שעה של הפוגה, ויכול לקרוא קריאת שמע בתפילין או לקרוא את המגילה – יקרא את המגילה. ללמד יהודים את סיפור השגחת ה׳ – זו מצווה גדולה מאוד.

ומי שנוא כל כך על ה׳? עמלק. כי אצלו הכל מקרה, ״אשר קרך בדרך״. גם כשהמן נכנס לבקש לתלות את מרדכי, ובדיוק באותו רגע שואל המלך ״מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו״ – הוא עדיין ״מספר את כל אשר קרהו״. המן הוא ההפך הגמור מאליעזר, ולכן מי שעושה כמו אליעזר – מוחה את עמלק. ואולי לכן מיד אחרי פורים מתחילים לדרוש בהלכות הפסח, כי סיפור יציאת מצרים הוא שמוחה את עמלק.

ולמה קמים בפני זקן? ״כמה הרפתקאות עברו עליו״. ומה בכך? אלא שראה את יד ה׳ בעולם, וקנה את ההכרה שיש יד מכוונת. מי שקנה ידיעה כזו – קמים בפניו.

והתעוררתי שלא רק לספר לאחרים: גם מי שמספר לעצמו את הניסים שה׳ עשה לו, עושה דבר גדול. הרי מגילה ונר חנוכה דוחים מצוות אחרות גם כשהאדם לבדו. וכדאי לאדם לרשום לעצמו מתי הועילה לו תפילה, כי צריך להאמין לא רק שתפילה מועילה, אלא שהתפילה שלי מועילה.

הרמב״ם סובר שתפילה היא מצווה מן התורה, ולרמב״ן היא מדרבנן – אף שהרמב״ן עצמו כותב בסוף פרשת בא שכוונת כל המצוות היא ״שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו״. ומהיכן מקורו? לפי מה שלמדנו הוא מיושב יפה: מ״יפה שיחתן של עבדי אבות״. בשיחת אליעזר רואים תפילה בשעת צרה, הודיה על כל הצלחה, ופרסום ניסי ה׳ – וזה חשוב מן התורה עצמה, כמו שכתב הרמח״ל שמעלת התורה היא שמביאה לדבקות בה׳.

ומהי אמונה? לא רק לא להיות כופר. גם להאמין שכל מה שקורה הוא מאת ה׳, וגם להחיות את האמונה בלב. וגם כשקורה דבר רע, לדעת שנגזר מאת ה׳. חשבון הנפש אינו לבכות על מה שהיה, אלא לשאול מה ה׳ מבקש ממני ללמוד מכאן.

ולסיכום, תפקיד האדם בעולם: להאמין שיש בורא לעולם; להאמין שהוא שולט בו עכשיו ושומע את תפילתנו; להאמין שהוא רחמן, טוב ומטיב; להאמין שמה שהוא רוצה הוא הטוב ביותר בשבילי, גם כשאינני מבין; ואת כל זה לגלות קודם כל ללב שלי, ואחר כך לכל עם ישראל.

כבר הקשה המזרחי. ואפשר לומר כמה ביאורים. האחד: בפעם הראשונה אליעזר מברך – ״ברוך ה׳״. וברכה אינה בדיוק הודאה, כמו שאומרים ״הודו לו ברכו שמו״ – שני דברים. רק בפעם השנייה הוא מודה, ולכן שם כתב רש״י ״מכאן שמודים״.

השני, בשם בעל נחלת דוד: בפעם הראשונה כתוב מה אמר אליעזר. בפעם השנייה כתוב רק ״וישתחו ארצה לה׳״, בלי לפרט. כי זה מובן מאליו – כשקורה ליהודי דבר טוב, הוא מודה לה׳. מן הפעם הראשונה היינו אומרים: אליעזר צדיק. מן השנייה למדנו שכל אחד חייב.

ויש לדון: האם מכאן שמודים גם על חצי דבר? הרי בפעם הראשונה עוד לא הסכימו לשידוך. אפשר לחלק: כאן ראה סייעתא דשמיא גלויה כל כך, שהבין שמנחים אותו להצליח. ואבי מורי אמר שלכן כתב רש״י ״מכאן״ דווקא בפעם השנייה: על חצי דבר אין חובה, אולי רשות.

ואברהם, בקניית המערה, השתחווה גם הוא פעמיים – ״לעם הארץ״, ״לפני עם הארץ״. ובמדרש אמרו שגם זו הייתה הודיה לה׳. למה אצל אברהם כתוב שהשתחווה לבני חת, ואצל אליעזר ״לה׳״? רבי חיים שמואלביץ עסק הרבה בהכרת הטוב, ונראה לבאר: יש שתי דרכים להודות. אפשר להודות לאדם כשליח, ובנפרד להודות לה׳. ואפשר להודות לאדם, ובאותו רגע להרגיש שהוא עצמו חלון שדרכו מאיר חסד ה׳. אברהם ראה בכל אדם את כבוד השמים, ולא היה צריך שתי הודאות. השתחוויה אחת שלו כללה את שתיהן.

רבי חיים שמואלביץ מביא מקורות רבים שיש מצוות הכרת הטוב גם כשלמטיב לא הייתה שום כוונה להטיב. ויסוד הדבר נלמד ממצוות כיבוד אב ואם, שכל מהותה הכרת טובה. ספר חרדים כתב שזו מצווה של הלב. ואיזה רגש? הרי חייבים לכבד גם הורים רשעים, ויש ששואלים: ההורים פועלים לפי טבעם, כמו כל בעל חי!

נראה שכל מצוות הכבוד שבתורה הן ״צוהרים״ – חלונות בתוך ההסתר, שדרכם רואים את מידותיו של ה׳. כמו כבוד מלכים, אפילו מלכי אומות העולם: לא מכבדים את האדם, אלא את המלכות שנשקפת דרכו. ואב ואם הם חלון למידת ה״אבהות״ של ה׳, ״אבינו שבשמים״. כל הרגשות שבלב ההורים באים ממנו. לכן הוקש כבודם לכבוד המקום, והרמב״ן מנה את כיבוד אב ואם בין המצוות שבין אדם למקום.

וכך כל אדם שמטיב לנו – גם הנהג וגם המוכר – הוא פתח שדרכו עבר טוב ה׳ אלינו. כשאני אומר לו תודה, אני אומר: תודה לה׳, ותודה גם לך, כפי המידה שאתה משקף את טובו. ולכן אומרים ״לך לבדך אנחנו מודים״. הודיה לאדם בלי הודיה לה׳ – יש בה ריח של עבודה זרה.

ומכאן גם הסוד של הכרת טובה לדומם: ה׳ אמר למשה שלא יכה את היאור ואת העפר שהצילו אותו. וכן בכל העולם מחנכים שלא לזרוק לחם. כי כל דבר שבעולם מגלה את טוב ה׳, ומי שמזלזל בו, מזלזל בכבוד השמים שמתגלה דרכו.

בתפילה עצמה אליעזר אומר ״ועשה חסד עם אדוני אברהם״, ופעמיים בתפילה הזו מוזכר חסד. אבל כשהוא מספר להם, הוא אומר ״אם ישך נא מצליח דרכי״, ומספר שאברהם אמר ״ה׳ אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו״ – כאילו מגיע לו. נראה שדיבר אליהם בשפה שלהם: הם חושבים שהכל מגיע, ולכן סיפר כך.

אבל מהם עצמם הוא כן מבקש: ״אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני״. האבן עזרא מפרש: חסד – דבר שאינו חייב; אמת – לשון אמונה.

ובשם החידושי הרי״ם: האוצר של מתנת חינם גדול ומשופע מכל האוצרות. ולמה אין נותנים ממנו לכולם? כי נותנים ממנו רק למי שמכיר היטב שבחינם ניתן לו, ורוב בני האדם, כשמקבלים משהו, חושבים שמגיע להם. והוסיף: איך ביקש אליעזר ״עשה חסד עם אדוני״, הרי אברהם ראוי גם בדין? אלא שאברהם היה רבי טוב, והכניס בלב תלמידיו שאין לאדם כלום אצל בוראו – רק חסד.

חשבתי ללמוד מאליעזר: כשקורה לאדם דבר טוב והוא מלא הכרת טוב, ראוי לו לא רק לומר תודה, אלא גם ״לתת״ לה׳ – לברך אותו. ״הודו לו ברכו שמו״. ומה נברך? כמו שאומרים בברכת המזון ובמודים: ״יתברך שמך בפי כל חי תמיד״.

אבל הטעם האמיתי: ראשית, הרגיש סייעתא דשמיא ולא רצה להתעכב כלל. ושנית, הייתה מוטלת עליו חובה לספר את חסדי ה׳, כי חלק מן ההודיה הוא לספר. לכן לא רצה לאכול לפני שקיים את חובתו.

ובתרגום יונתן מובא שבתבשיל ששמו לפניו היה סם המוות. ומה חשב שיעזור לו הדיבור? אלא שכשאדם מספר נס שקרה לו, עושים לו נס נוסף. ובזמן שסיפר, הוחלפו הקערות, ״צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו״. וכן כתב הפלא יועץ: מי שנעשה לו נס ואומר שירה, שכרו שעושים לו נס אחר, ״זובח תודה יכבדנני... אראנו בישע אלוקים״.

וחשבתי ללמוד מכאן הלכה למעשה: בכל חתונה, בזמן שהחתן והכלה בחדר הייחוד וכולם עומדים ומחכים, יעמוד אבי החתן או אבי הכלה, או יהודי אחר, ויקיים ״לא אוכל עד אם דיברתי דברי״ – יספר את חסדי ה׳ שליוו את השידוך הזה.

הנצי״ב אומר: כשרואים השגחה פרטית גלויה כל כך – זה נקרא שה׳ דיבר. ה׳ לא צריך להופיע בנבואה כדי לדבר אלינו; הוא מדבר דרך מה שהוא מסדר.

והגמרא במועד קטן אומרת: מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים – ״מה׳ אשה לאיש״. מן התורה – מן הפסוק הזה, ״מה׳ יצא הדבר״. והרי הכל מאת ה׳, ומה מיוחד בזיווג? אלא שבזיווגים ההשגחה גלויה הרבה יותר. ונראה שאליעזר מצא את הזיווג מהר כל כך, כי הרגיש בכל לבו שרק ה׳ מזווג. וככל שמרגישים כך, מוצאים מהר יותר.

ועוד: החיזוק שבסיפור הזה החזיר בתשובה אפילו את לבן ובתואל, לרגע אחד. סיפור כן על השגחה יכול להזיז גם לבבות רחוקים.

המלבי״ם מבאר: מכך שה׳ הצליח את דרכי, ותיכף בבואי נזדמנה רבקה בדרך נס, מבואר שלא רק הזיווג עצמו הוא מאת ה׳, אלא גם הזמן קבוע מאתו – ״הקרה נא לפני היום״. אם אתעכב כאן, אתם מאחרים את הזמן שקבעה ההשגחה.

ובשם רבי ירוחם מבואר: ״חפזון דשכינה״. השגחת ה׳ גלויה כשאדם עושה במהירות, וכשהוא מתמהמה – השכינה מסתלקת. לכן ״אל תאחרו אותי״: עכשיו ה׳ מצליח את דרכי, ואם אתמהמה, החלון ייסגר.

ההודיה הנפלאה של אליעזר כשמצא את רבקה לא באה מהתלהבות של רגע. הייתה לה הכנה גדולה. ראשית – אמונה ותפילה. אליעזר חי את הידיעה ש״מה׳ אשה לאיש״, ועלי מוטלת רק ההשתדלות, וההשתדלות החזקה ביותר היא תפילה. מי שחי כך אינו נלחץ כששידוך מתבטל – פשוט זו לא הכתובת. והוא גם אינו מבטל הצעה בגלל דברים קטנים. יצחק ורבקה לא ראו זה את זה לפני כן, ושמחו מאוד.

שנית – בקשת חסד. פעמיים בתפילה הוא מזכיר חסד: פותח בחסד ומסיים בחסד. וגם בהודיה: ״אשר לא עזב חסדו ואמיתו״. הוא לא חשב שמגיע לו, ולכן כשמצא, יצאה ממנו הודיה מכל הלב. ככל שנכיר שאין ה׳ חייב לנו כלום, ושעל עצם המציאות הנפלאה של חתן וכלה יש להודות יום ולילה – כך נהיה כלי מוכן להודיה, ובעזרת ה׳ נמצא מהר.

שלישית – תפילה לראות את אהבת ה׳. רש״י מפרש ״ובה אדע״ – לשון תחינה: הודע לי בה. מכאן עצה נפלאה: לבקש ״ריבונו של עולם, אני רוצה להכיר את חסדך. הודע לי בזיווגי שעשית עמדי חסד, ואפרסם אותו לעיני כולם״.

ועצה טובה: להכין כבר עכשיו את הדרשה לשבע ברכות, שבה נודה ונספר את חסדי ה׳. דווקא עכשיו, כשמרגישים את המצוקה, אפשר לדמיין חזק יותר את הברכה שבבניין הבית. וכדאי לרשום בפנקס הודיה את כל שלבי החסד המתגלגל עד יום החתונה, כדי לספר אותם בשבע ברכות.

וכך חי אליעזר: ״ה׳ הצליח דרכי״, ״אנכי בדרך נחני ה׳״, ״וה׳ ברך את אדוני מאוד״ – ה׳ מצליח, לא אני ולא כוחי.

על כל רכושו האמין אברהם לאליעזר בלי שבועה. ועל זיווג טוב ליצחק – לא האמין לו אלא בשבועה. ללמדך שכל רכושו של אדם אינו שווה כנגד זיווג הגון.

חז״ל דנים ״כיצד מרקדין לפני הכלה״, ונחלקו בית שמאי ובית הלל מה אומרים. ולמה לא דנו כיצד מרקדים לפני החתן? ללמדך שעיקר החתונה הוא לשבח את הכלה, להתפעל מן החסד שה׳ ברא במתנה של הכלה.

ולכן גם בפרשת השידוכים יש רק שבח הכלה: היופי, הצניעות, החסד, הזריזות, השכל. התורה מלמדת את החתן ואת כל המשתתפים במה להתבונן.

בכל התורה נכתב ״נער״ בלי ה״א, חוץ ממקום אחד, וכבר עמד על כך החזקוני. ויש מי שביאר שכל עוד האשה לא נישאה, חסרה לה האות ה״א משם ה׳. רק כשהיא נישאת, ומודים לה׳ עליה – מקבלת את האות ה״א. ״איש ואשה זכו – שכינה ביניהם״: האות יו״ד באיש והאות ה״א באשה מצטרפות לשם ה׳.

ובשם הבן איש חי מובא: ״והאיש משתאה לה״ – שם את ה׳ לה. ויש לדרוש שאליעזר הוסיף לה את ה״קול החמישי״, קול ההודיה. בירמיהו נאמר שבגאולה יישמעו ״קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה׳ צבאות״ – הקול החמישי הוא קול התודה. ונחלקו המפרשים אם הוא הולך על שמחת חתן וכלה או על שיבת ציון. ובאמת שניהם אמת: יש חתונה עם אשה ויש חתונה עם ארץ ישראל, ובשתיהן מודים. ולכן גם בפרשתנו יש הודיה כפולה – בקניית הארץ ובשידוך.

בפרשה יש כפילות על כפילות: שני קניינים, ארץ ישראל ואשה – ״קיחה קיחה משדה עפרון״. בשני הקניינים קונים פעמיים. המערה כפולה. בתחילת הפרשה ״שני חיי שרה״. ויש הודאה כפולה.

ונעמוד על דבר אחד: אדם שראה נס חייב בשני דברים – להודות ולפרסם את הנס. ״יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם״: חסדו – הודאה, ונפלאותיו לבני אדם – פרסום. ומצאנו זאת במקומות רבים: בקרבן תודה מביאים ארבעים חלות כדי שיהיו הרבה שותפים לסעודה ולסיפור; בחנוכה – הדלקה עם שירה ופרסומי ניסא; ברכת הגומל – בפני עשרה.

וכך עושה אליעזר: קורה לו נס עצום, והוא מודה בהשתחוויה. וכשהוא מגיע הביתה – אינו אוכל עד שסיפר. ההודאה והפרסום יחד, זו השלמות.