חידושים לפרשת תולדות

רבינו בחיי כותב שהיה ראוי לכתוב קודם ״ותהי רבקה עקרה״, ואחר כך ״ויעתר יצחק״. ומה שהקדים את התפילה – כדי ללמד שאין העקרות סיבת התפילה, אלא התפילה היא סיבת העקרות. רבקה לא נעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם. וזה מה שדרשו חז״ל: ״מפני מה נתעקרו האמהות? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים״.

ולמה ה׳ ״מתאווה״ לתפילה? חלילה לחשוב שהוא כמי שמעכב את הישועה כדי שיבואו לבקש ממנו. ההסבר הוא שה׳ רוצה להוריד שפע, אבל השפע יורד רק כשמכירים שהוא בא ממנו – בתפילה, או בהודיה ובברכה. ובדרך כלל אין בני אדם בוכים שיהיו להם ילדים צדיקים. מה עשה הקדוש ברוך הוא? עשה את האמהות עקרות. הן בכו הרבה, ומן הדמעות האלה נולדו ילדים צדיקים. ולכן לאה לבדה לא הייתה עקרה: היא בכתה והתפללה הרבה עוד קודם, ולא הייתה צריכה עוד.

וראיה לדבר: הגר נפקדה מיד. ילד כמו ישמעאל אינו צריך תפילות רבות. ילד כמו יצחק – צריך.

ומכאן לימוד חשוב: את השפע אפשר להוריד בתפילה, וגם בהודיה. אפשר לחסוך הרבה צרות אם נזכור להודות על הטוב שכבר יש לנו, כי אז לא יצטרכו להביא אלינו את השפע דרך צרות ויסורים. ומצאתי רעיון זה גם במאמרי הרב אביגדור מילר.

רש״י מפרש ״ויעתר״ – לשון ריבוי והפצרה בתפילה. ובארמית ״עתיר״ פירושו עשיר. כל מהות התפילה היא לבקש, ושוב לבקש, ושוב לבקש. וכך מפרש רש״י גם את שמו של נפתלי: ״נפתולי אלוקים נפתלתי״ – הפצרתי והתעקשתי בתחינות לפני ה׳.

בהקדמה לספר משיבת נפש מובא שרבי נחמן מברסלב אמר שכל מה שזכה, זכה בזכות זה – שהיה מבקש שוב ושוב בלי ייאוש.

ויש להתבונן: אברהם חיכה לבן עד גיל מאה, ויצחק נענה אחרי עשרים שנה. נראה לומר שאצל אברהם אין מוזכר בתורה שהתפלל על כך במפורש. יצחק, עמוד העבודה, חידש את כוחה של ההפצרה בתפילה. וכן מצאנו אצלו ״ויצא יצחק לשוח בשדה״ – לשון שיחה ותפילה.

יצחק התפלל על אשתו, שהייתה עקרה, והוא עצמו לא היה עקר. רבקה התפללה על עצמה. ו״כל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה״. ויש בזה הסבר נפלא: מי שמתפלל על חברו מעורר רחמי שמים. אם הוא מרחם על חברו, איך לא ירחמו עליו? ״כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים״. ואולי גם מי שמתפלל על כבוד שמים המחולל, ידאגו לו בשמים: אם לך אכפת מכבוד שמים, גם לנו אכפת ממך.

ועוד, על פי המכתב מאליהו: איך מועילה תפילה של אחרים? החטא הוא חיסרון בכבוד שמים, והתפילה היא הכרה בכבוד שמים. וכשאדם אחר מתפלל, נוסף על האמונה גם ״ואהבת לרעך כמוך״. ובמיוחד בין איש לאשתו, שזו מצוות ״ואהבת״ הגדולה ביותר. ראינו כמה חשוב לה׳ השלום בין אברהם לשרה, עד ששלח מלאכים לשאול בשלומה.

ומכאן הלכה למעשה: שיבקש הבעל תמיד על אשתו, והאשה על בעלה. אבל לא כ״עסקה״ של שמור לי ואשמור לך, ולא רק כסגולה – אלא כדי לאהוב יותר את השני.

בתפילת ״נשמת כל חי״ רמוזים יצחק ורבקה: ״בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל״ – יצחק; ובאות השלישית של ״תתרומם, תתברך, תתקדש, תתהלל״ – רבקה. כבר הביא הרוקח בסידורו שיצחק ורבקה תיקנו זאת כשנעתר יצחק לנוכח אשתו, ואנשי כנסת הגדולה קבעו זאת בתפילה.

יש מסבירים שיצחק קיבל על עצמו שכאשר רבקה תלד, יודה בנשמת כל חי, כי סגולה גדולה לישועה לקבל להודות כשייוושע. ויש מסבירים שבתוך תפילתו אמר את נשמת כל חי, והודה על כל הטוב שגמל עמו עד היום, כי ההודיה והברכה הן סגולה להיוושע בכל ענין. ואולי יש לומר בדרך רמז: יצחק אמר נשמת כל חי על מתנת האשה, על כך שה׳ נתן לו רעיה צדיקה, בעלת חסד ושמחה – וזה ״לנוכח אשתו״.

וכך אמרו חז״ל: ״כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו – קורעין לו גזר דינו, שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳״ – כשישראל מתנדבים לברך את בוראם, מתבטלות הגזירות. והמשנה ברורה מפרש ״בכל כוחו״ – בכל כוונת לבו.

ומהי ברכה? ״יודוך ה׳ כל מעשיך, וחסידיך יברכוכה״ – ברכה היא דרגה גבוהה מהודיה. הודיה היא להודות על החסד; ברכה היא שמתוך ההודיה רוצה האדם כביכול להיטיב לבוראו, ומתפלל שכל הבריות יכירו בטובו. הרשב״א כותב שברכה היא לשון תוספת וריבוי. ורבי צדוק הכהן מוסיף: מי יקטרג על ברכתו של מלך מלכי המלכים? אפילו מלאך רע, כששומע אותה, עונה אמן על כרחו. ומי שמברך את ה׳ – ה׳ מברך אותו: ״כשם שאדם מברך להקדוש ברוך הוא, כך הקדוש ברוך הוא מברכו״.

הגרי״ז מבאר: ״גוי״ פירושו מיוחד ומצוין במנהגיו, כמו שאומרים בהגדה ״ויהי שם לגוי – מלמד שהיו ישראל מצוינים שם״. ״לאום״ פירושו ממלכה, כתרגומו. יתכן גוי אחד ושתי ממלכות, כמו ישראל ויהודה.

שני ״גויים״ היו כבר בבטן, כי כבר שם היה כל אחד מיוחד בדרכו: כשעברה רבקה על פתחי תורה, יעקב פרכס לצאת, ועל פתחי עבודה זרה – עשו. אבל ״לאומים״, שתי ממלכות, יהיו רק כשייצאו לעולם. ״ממעייך יפרדו״.

לכאורה לא ענו לרבקה על שאלתה, רק ניחמו אותה. אבל בגיליון ״באר הפרשה״ מובא בשם האדמו״ר מבעלז דבר נפלא: אמרו לה – יש לך בן צדיק, אבל כדי שיהיה צדיק, צריך שיהיה איתו גם בן רשע. אי אפשר להיות צדיק בלי קשיים. לא צומחים בחיים בלי ״עשו״.

וזה רמוז ב״ולאום מלאום יאמץ״ – כשזה קם, זה נופל. העובדה שנולדו תאומים גורמת שאחד מעורר את השני. וכך לדורות: בכל פעם שעם ישראל אינו מתנהג כראוי, עשו מעורר אותו.

משל לדבר: מכונית שנוסעת על חול חלק אינה מתקדמת. הגלגלים צריכים התנגדות כדי לנוע קדימה. כך גם האדם – הקושי הוא האחיזה שמאפשרת לו להתקדם.

בגיליון באר הפרשה הביאו דבר נפלא: יעקב אחז בעקב עשו כי רצה להשיג את הבכורה. ובא הקדוש ברוך הוא וגילה לנו כמה אהבה ושמחה יש לו כשיהודי משתוקק להשיג עוד מעלה בעבודת ה׳ – גם כשעכשיו אינו מצליח. הכיסופים עצמם הם המעלה, ועליהם נקרא שמו.

ובסוף, מי שמשתוקק – ה׳ נותן לו. יעקב לא הצליח להיוולד ראשון, אבל לבסוף השיג את הבכורה.

יש כאן יסוד עצום. התורה מגדירה את ההבדל בין שורש זרע ישראל לשורש זרע עמלק במידת האמת: יעקב ״איש תם״, כלבו כן פיו; ועשו ״יודע ציד״, רש״י מפרש שהיה צד את אביו בפיו ומרמה אותו. מכאן שהכל תלוי באמת. מי שמקפיד על האמת, יכול לחיות את התורה ולהיות מחויב לה מכוח האמת.

והאבן עזרא מפרש ״יודע ציד״ כפשוטו – צייד חיות. וזה עצמו הביא אותו לשקר, כי רוב החיות נתפסות בדרך מרמה. מכאן שמי שמתרגל לחיות בשקר, אפילו במלאכתו, הופך עם הזמן את כל מהותו לשקר. ולכן גם במקום שמותר לשנות, צריך להימנע מזה ככל האפשר, כמו שאמרו ״למדו לשונם דבר שקר״.

ולפי זה מובנים הניסיונות של יעקב: דווקא איש האמת נאלץ לשנות מן האמת – בברכות, ואצל לבן. הניסיון היה אם מתוך שנאלץ לכך לצורך, תידבק בו מידת השקר, או שיישאר תם.

תרגום יונתן מתרגם: ״ויעקב גבר שלים בעובדוי ומשמש בבית מדרשא דעבר, תבע אולפן מן קדם ה׳״ – יעקב תבע לימוד מלפני ה׳. ״איזהו חכם? הלומד מכל אדם״. החכם אינו מי שיודע הכל, אלא מי שמבקש חכמה.

ואולי זה נדרש מ״יושב אהלים״: יעקב לא הסתפק בבית מדרש אחד. הוא חיפש בכל בית מדרש מה אפשר ללמוד שם.

על אהבת רבקה ליעקב נאמר ״אוהבת״ – לשון הווה, כי אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם.

ואת אהבת יצחק לעשו נראה לבאר כך: לאהוב את יעקב, הרגיש יצחק, אין בזה שום עבודה – זה טבעי לגמרי. אבל לאהוב את עשו, ש״ציד בפיו״, צריך הרבה עבודה. ויצחק, עמוד העבודה, חיפש לעבוד, ולכן דווקא הוא התאמץ מאוד לאהוב את עשו.

ומכאן לימוד לבית: עיקר האהבה והחסד בבית הוא במקום שבו אתה פועל קצת יותר ממה שהטבע מחייב אותך. לאהוב את הילד הקל זה טבעי; לאהוב את הילד הקשה – זו עבודה.

חז״ל אומרים שבאותו יום נפטר אברהם, ויעקב בישל עדשים להברות את אביו האבל. ובעלי המוסר למדו מכאן: יעקב רצה לקנות בנפשו את המסר העצום ״דע לאן אתה הולך״ – להזכיר לעצמו את יום המיתה. וכדי לזכור זאת היטב, לא הסתפק במחשבה. הלך ועשה מעשה בידיו, כי המעשים משפיעים על האדם.

ויש ללמוד מכאן לדברים רבים: נקיון לפסח, הכנות לשבת, ההשתתפות בעבודה בבית. מה שעושים בידיים חודר ללב.

שם מבטא מהות. והמהות של עשו היא ללכת אחרי העיניים, ולא אחרי השכל. אדום הוא הצבע הבולט והחיצוני ביותר – לכן אורות האזהרה, הרמזור והבלמים אדומים. עשו לא חושב מה יש בתוך המאכל, עדשים או ירקות; הוא רואה רק צבע. הוא לא חושב מה יקרה אם ימכור את הבכורה, אם בעוד כמה שנים יתחרט. הוא חי את הרגע, ואינו רואה את הנולד. וכל מהות התורה היא שהשכל ישלוט על הלב והעיניים: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״.

יעקב ועשו הם מלחמה של פנימיות מול חיצוניות. יעקב הוא עמוד האמת, הפנימי. עשו הוא עמוד הצביעות, כמו שרש״י אומר שנמשל לחזיר, שפושט טלפיו לומר ראו שאני טהור. וזו בדיוק גלות אדום שבה אנו נמצאים: עולם מלא חיצוניות, ומעט פנימיות.

ויש עוד תמיהה: עשו עושה טוב ורע יחד. בגיל ארבעים הוא נושא אשה כמו אביו, ובסוף הפרשה לוקח את בת ישמעאל ״על נשיו״. אם רוצה להיות טוב – שיגרש; ואם לא – שלא יקח! שמעתי מהרב אשר דרוק: עשו רצה בשכלו להיות טוב, אבל הלב היה מנותק מן השכל. עשה את מה שלא דרש ממנו לוותר; ומה שדרש ויתור – לבו לא נתן לו.

ויהודי יקר הוסיף: עשו ישב בבטן אמו ולמד עם מלאך, ובכל זאת פרכס לצאת. מה רע לו שם? אלא שגם כשלמד, לבו היה מונח בתאוות. ויעקב, מדוע רצה לצאת, ולא להישאר וללמוד עם המלאך? כי אין כמו תורה של עמל.

האבן עזרא כותב ש״נא״ פירושו לפעמים ״עתה״, ולא לשון בקשה. כך ״אל תאכלו ממנו נא״ – חי, כמו שהוא עכשיו. ובתפילת משה ״אל נא רפא נא לה״, הראשון לשון תחינה והשני לשון עכשיו, כפי שמבאר האברבנאל.

ומכאן: עשו לא רצה לחכות עד שהעדשים יתבשלו לגמרי ויהיו בצבע חום. הוא רצה עכשיו, כשהם עוד אדומים וחיים. וזה גם מה שנקרא ״האדום האדום הזה״.

ויש בזה מוסר השכל עצום. למה אנחנו מחכים שהתבשיל יגמר, גם כשאנחנו רעבים? כי עדיף לסבול קצת רעב, ואחר כך ליהנות כמו שצריך. זה ההבדל בין צדיק לרשע. הרשע רוצה את כל ההנאות עכשיו, אין לו סבלנות לעולם הבא – וכך הוא אוכל תמיד חצי מבושל, גם בעולם הזה. הצדיק, שיש לו סבלנות לעולם הבא, זוכה גם בעולם הזה לאכול אוכל טוב ובריא.

בגמרא בקידושין מסופר שרב המנונא בא לפני רב הונא בלי כיסוי ראש של נשואים, ואמר: ״דלא נסיבנא״, עוד לא נשאתי. והבית יוסף מבאר שכיסוי זה ״מכניע את לב האדם ומביאו לידי יראת שמים״. רואים שכיסוי הראש מאז הנישואין הוא ענין גם לאיש וגם לאשה. למה דווקא אז?

כי אחרי הנישואין שורה בבית שכינה. ״איש ואשה זכו – שכינה ביניהם״. והגור אריה כותב שבאוהל שרה, ואחריה רבקה, היו נר דולק, ברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל – השראת השכינה. ובמקום שיש שכינה, צריך ללבוש בגדים שמבטאים הכנעה. הכהן בבית המקדש חייב במצנפת, והמלבי״ם מבאר שהמצנפת באה ״לכסות ראשו מפני אימת השכינה שלמעלה מראשו״. ורב הונא בריה דרב יהושע לא הלך ארבע אמות בגילוי הראש, ואמר: ״שכינה למעלה מראשי״.

אשה נשואה היא כמו כהן בבית המקדש. היא מכסה את ראשה כי ביתה הוא מקום השראת השכינה. ולכן מסופר בגמרא על קמחית, שכיסתה את ראשה גם בתוך ביתה, וזכתה שבניה שימשו ככהנים גדולים. אשה שמרגישה שביתה הוא מקדש, ראויה שבניה ישמשו במקדש ממש. ולמה רבות עשו כמותה ולא זכו? אולי כי הן עשו זאת מחשיבות ההלכה, וזה חשוב ונפלא, אבל בלי ההרגשה החיה ש״ה׳ שוכן בביתי״.

ויש כאן יסוד: לא רק הבגד מבטא את הרגש, אלא גם הבגד בונה את הרגש. ״כסי רישך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא״. ״כיפה״ – לשון כפיפה: הראש, מקום החכמה והגדלות, מכוסה, כאומר ״אני בטל לרצונו״. וכך כתב המסילת ישרים על הענווה: שירגיל את עצמו בבגדים צנועים, ״כי בהתרגלו בדרך הזה תיכנס ותבוא הענווה בלבו מעט מעט״. ולכן מברכים בבוקר ״עוטר ישראל בתפארה״ – אצל האומות הכובע מגן מפני הקור; אצלנו הוא עטרה של יראת שמים.

רש״י אומר שיצחק היה ״עולה תמימה״, ואין חוצה לארץ כדאי לו. ובמדרש תנחומא אמרו שההבדל הוא שאברהם כבר היה בחוצה לארץ, ויצחק מעולם לא יצא. מכאן שיש מעלה גדולה לאדם שמעולם לא יצא מן הארץ. ומסופר שאדם שאל את רבי חיים קנייבסקי אם לצאת לחוץ לארץ לסיום ספר תורה, וענה לו: אם מעולם לא יצאת – אל תצא.

והרמב״ן מבאר שאברהם שמר את כל התורה כולה מרצונו, ושמירתו הייתה בארץ ישראל בלבד. כי המצוות הן ״משפט אלוקי הארץ״, ועיקר קיומן הוא בארץ, אף שחובות הגוף מוטלות עלינו בכל מקום.

יש מרבותינו שכתבו שאין כאן שני פירושים: על ידי שבונים את ארץ ישראל, בעוד בניין ובעוד נטיעה, משכינים את השכינה בארץ.

ויש מצווה ליישב את הארץ ״לארכה ולרחבה״, ולא שכולם יגורו במקום אחד. האבן האזל כותב ש״בית בין הבתים לא הוי כל כך ישוב ארץ ישראל״. וזו מצוות הנביא: ״הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותייך יטו אל תחשוכי״ – לא ״הרחיבי גבולך״, אלא ״מקום אהלך״, מקום המגורים.

ולמה זה חשוב כל כך? כי ככל שמרחיבים את המקום, השכינה שורה עליו. כתב בעל מגלה עמוקות שלעתיד תתפשט ירושלים לכל צד, ״ואז וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ״. ובחסד לאברהם: כשם שהשכינה אינה בשלמות כל עוד המקדש אינו על מכונו, כך אינה בשלמות כל זמן שארץ ישראל אינה בשלמות גבוליה. והרמח״ל כתב שכל השפע תלוי בהשראת השכינה. לכן ״ויקרא שמה רחובות... כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ״ – הברכה תלויה בהרחבה.

ויש מצווה גם ליישב את הארץ ברוחניות. ״שכן את השכינה״ – על ידי בתי מדרש, ״ואהי להם למקדש מעט״, ו״עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם״. וכבר אמרו ברמז על ״ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה״: כשזרעך יהיו רבים כעפר הארץ והדירות יתייקרו – אז פרוץ, והרבץ תורה בעיירות הקטנות, בכוללים, בישיבות ובתלמודי תורה. כך מקיימים ״הרחיבי מקום אהלך״ גם כשקשה להרחיב בבנייה.

אדם אינו שמח מחמת החסד שיש לו. מה שיש לו, אינו משמח אותו. מתי אדם שמח? כשהיה דין, והוא נמתק ונהפך לחסד. נמצא שמידת הדין היא שגורמת את השמחה בעולם, ולכן נקרא יצחק על שם השמחה – כי מכוחו נוצרת שמחה.

וזה מה שאומר רש״י, שנקרא על שם הצחוק. למה לא כל מי שנולד לו ילד צוחק כך? כי לא היה לפני כן דין. אצל יצחק היה דין: לא נולד שנים רבות, והטבע עצמו אומר שזקנה אינה יולדת. וכשהדין נמתק, נוצרה שמחה, ״ויפול אברהם על פניו ויצחק״. רבי יוסף בכור שור מבאר שזו הייתה שמחה של הודיה: כמה נס גדול, שמשנה סדרו של עולם לטובתי! אברהם היה מלא הכרת טוב דווקא מחמת המניעה שקדמה.

והיכן מופיע בתורה שיצחק עצמו צחק? לא מופיע. מה כן מופיע? ״יצחק מצחק את רבקה אשתו״ – משמח אותה. זו מהותו של הדין הממותק: לגרום לאחרים לשמוח.

ולכן הברכה השנייה בשמונה עשרה, שהיא כנגד יצחק, נקראת ״גבורות״ – ״אתה גיבור לעולם ה׳״. והיכן הגבורות? כל הברכה מלאה חסדים: מחיה מתים, סומך נופלים, רופא חולים. אלא שאלו גבורות ממותקות. ״ממית ומחיה ומצמיח ישועה״ – כמו זרע שנרקב באדמה, ומתוכו צומח עץ.

וכל יהודי ילמד מכאן: כשקורית לו נפילה, זה סוד הצמיחה. כשיקום, יהיה מלא שמחה ומלא הכרת טוב לה׳ שעזר לו. וזה אולי סוד שמחת החיים של דוד המלך. היינו חושבים שספר תהלים יכתוב מי שכולו טוב ושפע; ודווקא האדם הנרדף והמיוסר חיבר את ספר התהלות, כי רק מי שעבר את הקושי יודע להודות כראוי.

רבי יהונתן אייבשיץ בתפארת יהונתן מבאר: יצחק לא זרע קודם, כי חשש שירגישו שרבקה אשתו. הוא ידע שכשיזרע תבוא ברכה בתבואה, ו״השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה״ – כי אין הברכה שורה אלא בדבר שלם, ואיש בלא אשה הוא ״פלג גופא״. אילו התברך, היו מבינים שהיא אשתו. רק כשנודע לאבימלך שהיא אשתו, לא נמנע עוד מלזרוע.

והרב שפירא הוסיף: רואים שגם הגויים יודעים שבלי אשה אין ברכה.

הרמב״ן כותב שיש כאן ענין נסתר. ״באר מים חיים״ רומזת לבית המקדש, ״מקור מים חיים את ה׳״. הבאר הראשונה, ״עשק״, רומזת לבית הראשון, שהתעשקו עמנו במחלוקות ובמלחמות עד שהחריבוהו. השנייה, ״שטנה״, שם קשה יותר, רומזת לבית השני, שכתבו בו ״שטנה על יושבי יהודה וירושלים״. והשלישית, ״רחובות״, היא הבית העתיד, שייבנה ״בלא ריב ומצה״, והאל ירחיב את גבולנו.

ונראה להוסיף: הבית השני חרב בגלל שנאת חינם, ו״שטנה״ היא לשון שנאה. ומתי ייבנה הבית השלישי? כשנגיע לבאר אחת ולא נריב עליה. במקום שאין בו מריבה, ה׳ מרחיב לנו ואנו פרים בארץ.

ואיך זוכים שלא לריב? כמו יצחק: בחיים של אמונה שהכל ממנו יתברך. יצחק לא רב עם הרועים, לא תבע ולא הוכיח – הוא פשוט עבר וחפר באר אחרת.

דע: בכל מקום שמוזכר מזבח אחרי שה׳ נגלה, הכוונה שהודה לה׳ על שנראה אליו. ו״ויקרא בשם ה׳״ – התחיל לפרסם את שמו בין הגויים.

וכשאדם מתחיל לפרסם שם שמים, הוא זוכה לשפע עצום. לכן מיד אחר כך בא אבימלך ואומר ״ראו ראינו כי היה ה׳ עמך״, ובאותו יום שהלך באו עבדי יצחק ואמרו ״מצאנו מים״. עדיין לא מצאתי זאת במפורש, אבל נראה שכיוון ששם ה׳ התפרסם בין הגויים בזכות יצחק, זה גרם לו לשפע.

הרמב״ן שואל: אין דרך מי שחרד חרדה גדולה וצועק ״מי הוא אשר רימני״ להשלים מיד ״גם ברוך יהיה״. ונראה לומר: מידתו של יצחק היא היראה, ביטול גמור לרצון ה׳. אם כך ה׳ רוצה, זה מה שאני רוצה. כשראה יצחק שההשגחה סובבה שיעקב יקבל את הברכות, הבין מיד שזה רצון ה׳, ואמר ״גם ברוך יהיה״.

ולכן גם לא רב ולא דן עם עבדי אבימלך שסתמו את הבארות – כך רצה ה׳. ולכן בעקידה לא היה ניסיון גדול כל כך עבורו, כי הוא רגיל לבטל את עצמו לרצון ה׳. וגם רבקה, שלא כשרה, אינה מתווכחת עם בעלה אלא פועלת בעדינות – כי ״אשתו של אדם מתנהגת עמו כמוהו״, ובביתו של יצחק שררה יראה.

וזו גבורה אמיתית: ״איזהו גיבור? הכובש את יצרו״. יצחק שולט על עצמו אפילו בשעת בהלה עצומה, וזוכר שיש מי שסיבב את הדבר. ונתאר לעצמנו מה היה קורה אילו כעס על יעקב ולא בירך אותו: הגר״א כותב בפירושו לחד גדיא – שני הגדיים שהביא יעקב – ש״כל הטובות שהיו ושיהיו, בעולם הזה ובעולם הבא, כולם ירשנו מאבותינו בעת שבירך יצחק את יעקב, ולולא הברכות חסרנו כל״. כל הטוב שלנו היה תלוי ברגע שבו יצחק לא כעס.

וכל אחד צריך להרגיש: בכל פעם שהוא חושב ״השני עשה לי את זה״ ומקפיד עליו, אין לו מושג כמה שפע הוא מונע מעצמו באותו רגע.

במדרש רבה: יצחק תבע יסורים. אמר: ריבון העולמים, אדם מת בלא יסורים – מידת הדין מתוחה כנגדו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל. ״ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו״.

ויהודי יקר, התבונן: בכל פעם שקורה לך דבר מצער, יש לפניך כמה מצוות עשה גדולות מן התורה. ״אנכי ה׳ אלוקיך״ – הביאור הלכה מבאר: להאמין שמרצונו כל מה שהיה, הווה ויהיה. ״שמע ישראל ה׳ אחד״. ״לא יהיה לך אלוהים אחרים״ – להאמין שאין לאף כוח לעשות דבר בלי רצונו. לכן מי שמתרגז על ילדו ״למה עשה כך״, כמעט חושב שיש עוד כוח בעולם. וזה ״כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה״. והרמב״ן כותב: אין לאדם חלק בתורת משה עד שיאמין שכל מקרינו ניסים, אין בהם טבע.

ועוד שתיים: ״וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלוקיך מייסרך״ – שהיסורים באים מאהבה. ו״ואהבת... בכל מאודך״ – ״בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו״, ונפסק בשולחן ערוך: ״חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה״. שלוש הראשונות הן אמונה שהכל מאת ה׳; השתיים האחרונות – שהכל לטובה.

ויש חידוש בשולחן ערוך: מלבד הטעם שה׳ עושה רק טוב, האדם שמח בשעת הרעה גם כי זוכה בה לקיים מצוות רבות כל כך. וכמו שכתב החינוך על מצוות יראת ה׳, שבשעת ניסיון חובה לעורר את הרוח, כך נראה שבשעת קושי חובה לעורר את האמונה ואת האהבה.

ויאמר האדם בפיו: ״אני מאמין שיש לי אבא שהוא בעל הבית על כל הבריאה, וכל מה שקורה בעולם הוא רק ממנו. ואבא שלי אוהב אותי מאוד מאוד, וחושב רק איך לעשות לי טוב. ואם קרה לי דבר זה, בטוח שהוא טוב. ואני מודה לך, אבא, על שזיכית אותי להאמין בך ושאתה אוהב אותי, ועל הדבר המצער הזה שהוא באמת טוב״. ויבין שהקושי הוא קריאה: ״בני יקירי, רוב היום אתה רשאי אם לזכור אותי. עכשיו אני מבקש – תזכור שאני קיים, ושאני אוהב אותך״.

ורבי צדוק הכהן מוסיף: היסורים הם לתכלית טובת האדם, כי על ידם מתברר לו בחוש ״כי אתה עמדי״. ״שבטך ומשענתך המה ינחמוני״ – השבט עצמו הוא משענת, כמו אב שמרים מקל כדי לשמור על בנו.

בכל פעם שאדם ניצב מול בעיה ואינו יודע מה יעשה, יחשוב כך: יש לי אבא גדול למעלה, שהוא בעל הבית על כל הבריאה, ובידו הכל. אבא שלי יודע את כל מה שחסר לי, יותר ממה שאני יודע. אבא שלי רוצה בהצלחתי הרבה יותר ממני. אם כן, למה לי לדאוג? הוא ידאג לי לכל. הדאגה היחידה שצריכה להיות לי – היא שלא אדאג.

ומי שמרגיל את עצמו לחשוב כך בכל בעיה, מתרגל לאהוב את ה׳. כי איך לא יאהב אדם אבא שדואג לו כל כך? כך מבאר המשך חכמה. ומצוות הביטחון כתובה בתורה: ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״, ו״כי תצא למלחמה על אויבך... לא תירא מהם״.

רש״י מביא כמה טעמים לכהות עיני יצחק: כדי שיעקב יטול את הברכות, מעשנן של נשות עשו, ומדמעות המלאכים בעקידה. ונראה שכולם אמת. העיקר לזכור שהכל לטובה מאת ה׳.

והרב אוזן הביא בשם השפת אמת: אילו בירך יצחק את יעקב לפי מדרגתו של יעקב, הברכה הייתה מותאמת לצדיק כזה, ואנחנו, הרחוקים מאוד ממדרגתו, לא היינו זוכים לכלום. אבל עכשיו, כשבירך את יעקב ״בתור עשו״, גם אנחנו – שבוודאי איננו גרועים מעשו – זוכים לברכה. וכך כתב גם ספר החיים לאחי המהר״ל: מידת הדין מקטרגת בכל יום, למה יזכו אלו לברכת יעקב והם עושים מעשי עשו? ולכן כיוון יצחק בברכותיו לעשו, כדי שהברכה תתקיים בזרע יעקב גם בדור שאינו ראוי.

ועוד שני טעמים: בעל ״ארץ צבי״ כתב שברכה מתקיימת כשהאדם בענווה, ועל ידי שיעקב נאלץ לבוא בתחבולה, נשבר לבו ונעשה עניו מאוד. והר״ן כתב שה׳ רצה שיצחק ישמח בשעת הברכה, ולא יתעצב על בנו האהוב שהתקלקל, כדי שתשרה עליו רוח הקודש בשלמות.

הרמב״ן מבאר: ״איננו שכר האכילה ושוחד בהם, אבל רצה ליהנות ממנו, שתהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם״. או שידע שאחרי האכילה נפשו תהיה שמחה, ותחול עליו רוח הקודש, כמו אלישע שאמר ״ועתה קחו לי מנגן״.

ומכאן מקור לכך שהברכה חלה לפי הלב. המהרש״א כותב על ״טוב עין הוא יבורך – אל תקרי יבורך אלא יברך״: הברכה ניתנת רק לטוב עין, ״כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך״. וזה טעם ״לברך את עמו ישראל באהבה״ בברכת כהנים – כי בלי אהבה אין כאן ברכה כלל. ממי כדאי לקבל ברכה? מצדיק שמחובר אליך ואוהב אותך.

ולהפך, בלעם: בלק אמר לו ״כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר״. למה לא ביקש בלק שיברך את מואב? ולמה ״מבורך״ בלשון עבר? כי בלעם, בעל העין הרעה, לא יכול היה לברך באמת. הוא ראה במזלות מי יעלה, ו״בירך״ אותו, והכל חשבו שברכתו פעלה. כך כתב האור החיים: ״לעולם ברכת בלעם כברכת חמור״. לקלל מן הלב – ידע. לברך מן הלב – לא. ואברהם, בעל העין הטובה, עליו נאמר ״והיה ברכה״.

הרב יעקב אדלשטיין הביא את רבינו בחיי: נגינה רוחנית יותר מאוכל. אבל יצחק רצה לברך את עשו בברכות של עולם הזה – דגן ותירוש – ולכן ביקש תענוג מאותו סוג, מטעמים.

ואחרי שאכל ושתה, ביקש עוד: ״גשה נא ושקה לי״. למה? כי לברכה יש עוצמה גדולה יותר כשהמברך אוהב את המתברך, והנשיקה יוצרת קרבה של אהבה.

המלך הבין שלפני ברכה צריך רגש של אהבה. במקום כינור, הביא לרב את הברכה לבנו. וזה מה שרצה יצחק. ועל החפץ חיים היה ידוע שברכותיו מתקיימות, כי אהב כל אחד מישראל, ובירך מכל הלב.

יש כמה טעמים נפלאים למנהג. ראשית – הודיה על הצלה: מי שהיה בסכנה ונושע מביא קרבן תודה, וכמו שהכהן הגדול עשה יום טוב כשיצא בשלום מן הקודש, ורב יוסף עשה יום טוב כשהגיע לגיל שישים. היולדת הייתה בסכנה ויצאה בשלום. שנית – כמו ״ישוע הבן״ שמביאים התוספות, שהוולד נושע ונמלט ממעי אמו, וזה מקור השלום זכר – וגם בבת ראוי להודות שנולדה בשלום. שלישית – רבי אבהו קיבל על עצמו לעשות סעודה אם רבי זירא יתרפא; ומכאן עצה טובה: שבני הזוג יקבלו לעשות סעודת הודיה אם הכל יעבור כשורה. רביעית – השמחה על השלמת מצווה גדולה, ״כל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם״. וחמישית – קרבן תודה בא על כל עסק טוב שבא לאדם, ״זובח תודה יכבדנני״.

ולמה אוכל? הגמרא אומרת: קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שני לבבות; לאחר שאוכל ושותה – לב אחד. והשפת אמת כתב שזה טעם האכילה בערב יום הכיפורים: שיהיה שמח וטוב לב ומיושב בדעתו, ״ויאכל בועז וישת וייטב לבו״. לכן נותנים אוכל בקידוש – כדי לעורר את הלב הטוב של כל המשתתפים.

וזו הסיבה שמברכים את אבי הבת שוב לאחר האוכל: הברכה הראשונה הייתה בחצי לב, ב״לב נבוב״. עכשיו, אחרי האוכל, כשיש הכרת טוב ולב טוב, אפשר לברך בלב שלם, באהבה. וברכה של יהודי שווה אין סוף. ויש שהורו, כשהיו קשיים בשידוך של בת, לבדוק אם עשו לה קידוש כשנולדה, ואם לא – לעשותו עכשיו ולברך את האב.

יש כאן מוסר השכל חשוב: הקדוש ברוך הוא, אבינו האוהב, עורך לפנינו כביכול שולחן, ממש כמו שעשו ערך ליצחק שולחן של מטעמים ״כאשר אהבתי״. ולמה? ״בעבור תברכך נפשי״ – כדי שנברך את ה׳ על הטוב שנתן לנו.

וכמו שכתבנו בספר ״שערי אהבה והודיה״: הדרך להגיע להכרת טובה אמיתית היא על ידי שילוב רגשות הגוף והנשמה. ה׳ מילא את הבריאה בדברים שמשמחים את הגוף, כדי שנשתמש בשמחה הזו לעורר את ההתפעלות מטוב ה׳ שבנשמה. כשהגוף והנשמה מתואמים, האדישות הטבעית של הגוף אינה מפריעה לנשמה.

משל: אדם רוצה להבעיר עצים, ואין בכוח הגפרור הקטן להבעירם. מה הוא עושה? מבעיר קש, ובאש הקש מדליק את העצים. כך נאמר ״מה יפית ומה נעמת, אהבה בתענוגים״ – כמה יפה האהבה לה׳ שאפשר לקנות דרך התענוגים. השמחה הגשמית, אף שהיא שטחית כקש, מדליקה את ״נר ה׳ נשמת אדם״. וזה יסוד סעודות המצווה, עונג שבת ויום טוב, וקידוש על היין.

המהר״ל מבאר באור חדש: ליעקב יש כוח הקול, שיוצא מפנימיות האדם. ולעשו יש הידיים, שאין דבר חיצוני מהן, שמתפשטות החוצה. והקול הפנימי גובר על הידיים שבחוץ. ״ואלו דברים הם דברי חכמה מאוד״.

ולכן השם ״אסתר״ ראוי לה לגמרי: מכוח הנסתר והפנימי שבה גברה על המן, מזרע עמלק שהוא מזרע עשו. וכך גם רש״י אומר שיעקב דיבר בלשון תחינה, ״קום נא״, ועשו בלשון קנטור, ״יקום אבי״.

הרמב״ן מגלה שיצחק רצה לברך את עשו בברכת אברהם: לנחול את הארץ ולהיות בעל הברית עם ה׳. אלו שני דברים ההולכים יחד – אין ברית עם ה׳ בלי ארץ ישראל.

ורבינו בחיי כותב: בברכת עשו לא תמצא זכרון השם, אבל בברכת יעקב – ״ויתן לך האלוקים״. כי לעשו ניתן השפע בדרך הכוכבים והמזלות, ולא במתנת ה׳. והרשב״א בתשובה מבאר את דברי חז״ל ״כל הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה״: ארץ ישראל נקראת ״נחלת ה׳״, ו״תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה״. לכן כשבירך יצחק את יעקב ״ויתן לך האלוקים״, זכה יעקב מיד בברכת אברהם, שהיא ירושת הארץ, ושוב לא יכול לתתה לעשו: ״ולכה אפוא מה אעשה בני״.

והשל״ה מבאר את הסדר ההפוך: בארץ ישראל מקבלים את השפע ישירות מן השמים, ולכן ״מטל השמים״ קודם, ומכוחו שמני הארץ. אבל בחוץ לארץ כל השפע מגיע מתמצית ארץ ישראל, ולכן לעשו נאמר קודם ״משמני הארץ״.

והגר״א כתב שכל הטובות, בעולם הזה ובעולם הבא, ירשנו בעת שבירך יצחק את יעקב. כי ארץ ישראל היא כנגד העולם הבא, ומי שזוכה לשפע אלוקי בה, זוכה בשניהם.

היו כאן שתי סיבות ללכת: מחמת אביו – כדי למצוא אשה, ומחמת אמו – כדי שעשו לא יהרגנו. ויעקב כיוון לשתיהן.

ומכאן לכאורה שאם אדם מכוון במעשה אחד שתי כוונות של מצווה, הוא מקיים שתי מצוות. מעשה אחד יכול להיות כיבוד אב, כיבוד אם, ועוד – לפי מה שהלב מכוון.

נראה שכאן מקור לקידוש: לתת מטעמים, ואז האדם מכיר טובה, מרגיש קשר ומברך מכל הלב. כמו יצחק, שביקש מטעמים כדי שנפשו תברך.

וכשאנו מקדשים על היין ויושבים לשולחן מלא כל טוב, אנחנו עושים בדיוק מה שעשה יצחק: נותנים לגוף ליהנות, כדי שהנשמה תודה ותברך.