חידושים לפרשת ויצא

אומרים בשם רבותינו שהכפילות באה ללמד שיעקב כיוון בהליכה אחת לשתי מצוות. אמו רבקה ציוותה עליו לברוח מפני עשו, וזו המצווה של ״ויצא יעקב מבאר שבע״. אביו יצחק ציווה עליו ללכת לפדן ארם ולקחת משם אשה, וזו המצווה של ״וילך חרנה״.

יעקב לא הסתפק בכך שהדרך עצמה מקיימת את שני הציוויים. הוא כיוון בלבו לכל אחד מהם בנפרד: צעד אחד של כיבוד אם, וצעד אחד של כיבוד אב.

כך יכול כל יהודי להעשיר את מעשיו הרגילים. מי שקונה בחנות יכול לכוון לקנות מיהודי, לעשות חסד עם המוכר ולכבד את השבת. מעשה אחד יכול להיות כלי לכמה מצוות, הכול לפי הכוונה שבלב.

בפרשה מוזכר המקום שממנו יצא יעקב, באר שבע שבארץ ישראל, ולכן נאמר ״ויצא״. בהפטרה מוזכר המקום שאליו הגיע, שדה ארם, ושם מתאימה לשון בריחה.

מארץ ישראל לא בורחים. גם כשיהודי נאלץ לצאת ממנה הוא יוצא בצער, כמי שעוזב את בית אביו. רק מארץ זרה, ממקום של סכנה רוחנית, שייך לברוח.

הרמב״ן ורבנו בחיי מוסיפים שיעקב הלך תחילה לבאר שבע כדי לבקש רשות מה׳ לפני שיצא מן הארץ, כמו שעשה אביו יצחק. וכך אמרו במדרש בשם יעקב: אם יתן לי רשות אצא, ואם לאו לא אצא.

רש״י מביא שיעקב עבר את מקום המקדש ולא התפלל שם, וכשהגיע לחרן אמר: אפשר שעברתי במקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי? ״יהיב דעתיה למיהדר״, נתן דעתו לחזור, ומיד קפצה לו הארץ. כל זמן שלא רצה, לא קרה דבר. ברגע שרצה, נפתחו השערים.

גם גלילת האבן מעל פי הבאר לא באה מכוח גופני רגיל. אילו היה זה כוח הגוף בלבד, מדוע לא עמד בפני אליפז? אלא שהרצון החזק לעשות מצווה נותן כוחות שאין לאדם בדרך כלל.

חז״ל אמרו ״בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו״. ואנחנו אומרים בכל יום ״פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״. נראה שהרצון עצמו הוא מתנה ששופעת מלמעלה, והוא הצינור שדרכו עובר השפע. ואכן האותיות של ״רצון״ הן האותיות של ״צנור״.

איך מעוררים רצון? מתבוננים מה התכלית שלנו בעולם, ומבקשים מה׳ שיעורר בנו רצון לטוב. אולי לכן אנו קוראים קריאת שמע בכל יום: כדי לעורר את הלב לרצות אמונה ואהבת ה׳. וכשהרצון ער, המצוות מביאות אותו לידי מעשה. ״רצון יראיו יעשה״.

יעקב ישב ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר. רש״י אומר שבכל השנים האלה לא שכב בלילה, כי עסק בתורה. מתמיד כזה אין בכל עולם הישיבות. ועכשיו הוא הולך להיות רועה צאן, ועוד אצל לבן הרמאי. לא חבל?

הרב יעקב משה הלל כותב שיעקב עצמו תמה על כך: איך אדם שכולו רוחני יעזוב את התורה, ישא נשים, יוליד בנים ויעסוק במסחר? והרי כל אלה נראים כהפך הקדושה.

על כך הראה לו הקב״ה סולם שרגליו מוצבות בארץ וראשו מגיע השמימה. המעשים הארציים, כשהם נעשים לשם שמים, מגיעים עד גבהי מרומים. ה״פלא יועץ״ כותב שכשיש אהבה ושלום בבית מתעוררים אהבה ושלום למעלה, וכשיש מריבה מתעורר פירוד.

לכן אמר יעקב כשהתעורר: ״אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״. חשבתי שהקדושה נמצאת רק בתורה ובתפילה, ולא ידעתי שגם בענייני הבית והפרנסה שורה ה׳.

בשבע ברכות מברכים ״יוצר האדם״. לכאורה היה מתאים לברך זאת בלידה או בברית. אלא שלפי הגמרא ביבמות, רק עכשיו, בחתונה, נעשה האדם ״אדם״.

הרד״ק שואל: האדם נקרא על שם האדמה, אבל גם כל בעלי החיים נוצרו מן האדמה. ומתרץ: השם ״אדם״ לא בא להבדיל אותו מן הבהמות אלא מן המלאכים. המלאכים כולם רוחניים, והאדם הוא היחיד שהוא גם רוחני וגם מחובר לאדמה. זו מעלתו.

מכאן אפשר להבין למה רק הנשוי נקרא אדם. רק בבית יש לאדם הזדמנות אמיתית לעשות מעשים גשמיים לשם שמים: לקנות לבית, להקשיב לבת הזוג, להחמיא על התבשיל, לשחק עם הילדים. מי שכולו בשמים הוא כמו מלאך, ומי שכולו בארץ הוא כמו בהמה. האדם הוא סולם: רגליו בארץ וראשו בשמים.

רש״י מביא שרגלי הסולם עמדו בבאר שבע, ראשו בבית אל, ואמצע שיפועו הגיע כנגד בית המקדש. מובן שיש קדושה במקום שבו עומדות רגלי הסולם ובמקום שבו נוגע ראשו. אבל מה מיוחד באמצע?

יעקב קרא למקדש ״בית״, וראה את החלום בדרך לבניין ביתו. בספר ״על פתחינו״ כתוב שהבעל עוסק יותר בלימוד התורה ובבירור ההלכה, וזה ראש הסולם. האשה עוסקת יותר בקיום התורה בפועל בהנהגת הבית, וזה רגלי הסולם. הבית הוא נקודת האמצע שמחברת בין שני הקצוות, ושם שורה השכינה.

כך גם באדם עצמו. הראש הוא התורה, הרגליים הן המעשים, ובאמצע נמצא הלב. ״רחמנא ליבא בעי״, הקב״ה רוצה את הלב. תורה בלי מעשים לא תבנה לב, וגם מעשים בלי תורה לא יבנו אותו. רק שניהם יחד בונים לב, ושם, באמצע, נבנה המקדש.

זה גם רמז התפילין, שהם בזכותו של יעקב: תפילין של יד, כנגד המעשים, מונחות מול הלב, ומתפילין של ראש, כנגד התורה, יורדות הרצועות עד הלב.

כשסופרים את האותיות, מתברר שהלמ״ד היא האות האמצעית: אחת עשרה אותיות לפניה ואחת עשרה אחריה. היא נקודת האמצע, כמו המקדש שבאמצע הסולם, ולכן היא עולה עד השמים.

המהר״ל כותב שהלמ״ד שבמילה ״שלום״ עולה למעלה, כי אין דבר שמעלתו גבוהה כמו השלום. כשיש שלום בין ישראל הם דבקים במי שעושה שלום, הוא הקב״ה.

ובמילה ״שלום״ עצמה יש את האותיות ל־ו, אותיות ״לוי״. הלמ״ד מחברת שמים וארץ, והוי״ו היא אות החיבור. כך נרמז שהשלום הוא החיבור הגדול מכולם.

מעבר להסבר שיעקב לא ידע שיש קדושה גם בענייני העולם הזה, יש כאן עוד רמז.

המילה ״אכן״ רומזת לפני האריה, הכרוב והנשר שבמרכבה. אומר יעקב: ידעתי שיש במקום הזה מרכבה, אריה כרוב ונשר. אבל ״אנכי״, שגם אני חלק מן המרכבה, זה לא ידעתי. ואכן אמרו חז״ל שדמותו של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד.

יעקב לא ידע עד כמה הוא גדול. זו הענווה של הצדיקים: הם מכירים בגדולת המקום ובגדולת ה׳, ואינם מעלים בדעתם את גדולת עצמם.

בעל הטורים אומר שהסמיכות באה ללמד שבעלות השחר נפתחים שערי השמים, וזה זמן טוב לתפילה. לכן פותח השולחן ערוך: ״יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר״.

המכילתא מונה את בקרם של כל הצדיקים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, יהושע ושמואל. כולם השכימו בבוקר, ותפילותיהם נשמעו בבוקר.

הזוהר מסביר שהבוקר הוא ״בוקר של אברהם״, ״וישכם אברהם בבוקר״. בשעה הזו מתעוררת בעולם מידת החסד של אברהם, ולכן היא שעת רצון לכל העולם, לצדיקים ולשאר בני האדם. גם הקשר בין המילה ״בוקר״ לבין ״בקר״ רומז לכך, כמו שנאמר ״ואל הבקר רץ אברהם״.

בכל שאר הבקשות כתוב מה ה׳ יעשה: ״אם יהיה אלוקים עמדי, ושמרני, ונתן לי לחם״. כאן כתוב ״ושבתי״, אני אשוב. הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן מה שתלוי באדם עצמו הוא שמירה מן החטא.

ובכל זאת הפסוק פותח בוי״ו החיבור, ״ושבתי״, כאילו גם זה כלול בבקשה מה׳. כי גם את הרוחניות שלנו ה׳ עושה. ״אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו״.

ה״ערבי נחל״ מעמיק בזה. אדם רוצה לגמול לה׳ על טובותיו, אבל אפילו העבודה שלו היא מתנה מה׳. ״מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי״. לכן לא אמר יעקב ״אם תיתן לי, אעבוד אותך״, כאילו העבודה היא תשלום ממנו. בידי האדם יש רק הרצון וההכנה, ויעקב נדר להכין תמיד את רצון לבו לעבודת ה׳.

יעקב הבטיח שאם ה׳ ישמור עליו, הוא יחזור למקום הזה ויודה לו. בפרקי דרבי אליעזר מסופר שנפל על פניו לפני אבן השתייה והתפלל: ״אם תשיבני למקום הזה בשלום, אזבח לפניך זבחי תודות״.

האלשיך מבאר בפרשת וישלח שיעקב התעכב ולא בא מיד לבית אל לקיים את נדרו, ובאותו זמן קרה המעשה של דינה. מכאן רואים כמה חשובה ההודיה, וכמה צריך להיזהר שלא לשכוח להודות.

יש כאן גם לימוד מעשי. יהודי יכול לקבל על עצמו שאם ה׳ יעזור לו, הוא יבוא להודות לו. זו סיבה טובה שיקרו לו ניסים. וזה מה שאמר דוד ״הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך״: אני מבקש ישועה כדי שיהיה לי פתחון פה להודות. וכך ירמיהו: ״רפאני ה׳ וארפא... כי תהלתי אתה״.

ובספר ״להודות ולשבח״ מחדש שגם הזבח שזבח יעקב בהר אחרי שנפרד מלבן היה סעודת הודיה על שניצל ממנו.

המדרש אומר: כיוון שנתבשר יעקב בשורה טובה, ליבו נשא את רגליו. וכך אמר שלמה: ״חיי בשרים לב מרפא״.

המלבי״ם מסביר: כשהלב אמיץ וחזק, הוא שולח חיים לכל הגוף. ולהפך, מי שיש בלבו קנאה ועצב מכלה גם את בשרו ואת עצמותיו.

בשורה טובה ושמחה פנימית נותנות כוחות שאין לגוף לבדו. מי שהלב שלו שמח הולך קל, גם בדרך ארוכה.

התורה מלמדת כאן למה גלל יעקב את האבן הכבדה: משום ״אחי אמו״. יש מצוות כיבוד אם גם באחי האם, ויעקב כיבד את לבן בשביל כבוד אמו רבקה.

ונראה להוסיף שבכל פעולה ופעולה, בראייה, בגלילת האבן ובהשקאת הצאן, חשב יעקב על מצוות כיבוד אם. זה ממשיך את מה שראינו בתחילת הפרשה, שיעקב יצא לדרך כדי לקיים את מצוות אביו ואמו.

ומכאן הכוח. בשביל מצווה יש כוח. אבן שכל הרועים יחד גללו, יעקב גלל לבדו, כי עשה זאת לשם מצווה.

אליעזר יצא לחפש שידוך ליצחק, ומיד בצאתו קפצה לו הארץ, ועוד טרם כילה לדבר יצאה רבקה. יעקב יצא לאותה מטרה, ומיד רדף אחריו אליפז ולקח את כל אשר לו. אחר כך עבד שבע שנים, לבן רימה אותו, והיה צריך לעבוד עוד שבע.

ב״באר הפרשה״ מבאר שאליעזר פרש כפיו מיד בתפילה: ״עשה חסד עם אדוני אברהם״. הוא הרגיש שאין מגיע לו כלום, שהכול תלוי בחסד ה׳, ועל כל הצלחה הודה מיד. יעקב, לעומתו, ידע שהוא הולך לשאת את רחל, כי כולם אמרו ״הגדולה לגדול והקטנה לקטן״. הכול נראה מסודר. לכן הראה לו הקב״ה שהעולם אינו מתנהל לפי סדר וחשבון, אלא לפי רצון ה׳.

כשהגיע יעקב לבאר בידיים ריקות, הוא בכה. אבל דווקא כך הוא הפך לעמוד ההודיה. הוא הפנים שאין דבר מובן מאליו, והגיע לאמירה ״קטונתי מכל החסדים... כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות״.

הספרי אומר: ״בכל מאודך, הוי מודה לו כיעקב אביך שאמר קטונתי״. והמהר״ל מסביר שמידת יעקב כוללת את אהבת אברהם ואת מסירות הנפש של יצחק, כי מי שמודה בכל לבו מוסר את עצמו לה׳.

את השאלה הזו שואלים בעלי התוספות. התשובה מתחילה בזוהר: כשלבן שאל ״נקבה שכרך עלי״, ענה לו יעקב: ״לא תתן לי מאומה״. כל מה שאני עושה, אני עושה לכבוד המלך הקדוש, ולא לתאוות עצמי. לבן חשב שיעקב רוצה עוד אשה. הוא לא הבין דבר בקדושה.

יעקב ידע שכל יום של עבודה לשם הקמת ביתו עם רחל מוסיף כוח לקב״ה להשפיע טובה על כנסת ישראל. עד כמה שהגמרא אומרת ש״השמחה במעונו״ כבר משעה שמתחילים להכין את צורכי החתונה.

הרב פינקוס מסביר את ספירת העומר: סופרים ״יום אחד, שני ימים״ ולא ״נשארו ארבעים ותשעה״, כי אלה ימי קנייה. כל יום מוסיף לנו כוח לקבל את התורה, ולכן אין קושי בהמתנה. כך היה אצל יעקב: הוא לא חיכה, הוא בנה. כל יום קירב אותו, ומי שבונה אינו סופר ימים בצער.

משל לדבר: אילו ידענו שכל דקה של לימוד שלנו מחזירה יהודי אחד בתשובה, האם היה קשה לנו ללמוד?

יש בזה כמה ביאורים. אילו לא הייתה רחל צנועה, היה יעקב מכיר אותה ולא היה מתבלבל. הרצון שלה שלא להתפרסם הוא שאפשר לה למסור את הסימנים בשקט. ומעל לכול: חסד כזה נובע מפנימיות עמוקה, מרצון לעשות רק מה שה׳ רוצה. והיא מסרה את הסימנים בלי שאחותה תדע שהיו כאן סימנים בכלל.

ראיה לכך מהוויכוח על הדודאים. לאה אמרה לרחל ״המעט קחתך את אישי״. האם כך מדברים אל מי שוויתרה בשבילך? אלא שלאה לא ידעה. רחל יכלה לגלות ולא גילתה, אלא שתקה ואמרה ״לכן ישכב עמך הלילה״. ההתגברות הזאת עוררה עליה רחמים.

הרב דיסקין הוסיף שאולי אפילו יעקב לא ידע שרחל מסרה את הסימנים מעצמה. זו הצניעות של רחל: לעשות מעשה גדול ולא לגלות.

צניעות היא מלשון ״והצנע לכת עם ה׳ אלוקיך״, שכל המעשים מכוונים רק לעשות רצון ה׳. הגר״א כתב שהצניעות לאשה היא כתורה לאיש. ולכן אמרו ״צנועה לצדיק״: צדיק הוא מי ששם את ה׳ לנגדו תמיד, וצנועה היא מי שחיה מול ה׳ ולא מול הבריות. זה אותו דבר עצמו.

רבותינו אמרו שהאותיות של ״לבן״ הן האותיות של ״נבל״. מבחוץ הוא נראה נקי, ״לבן״, ובפנים הוא נבל.

בעלון ״שואלין ודורשין״ הראו את זה בכמה מקומות. בתחילה לבן אומר ״ועבדתני חנם״, כאילו הוא שונא מתנות. בסוף טוען כלפיו יעקב ״ותחלף את משכורתי עשרת מונים״. גם ״לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה״ הוא דיבור נאה, אבל למה נזכר בכך רק אחרי שבע שנים?

חז״ל המשילו את עשו לחזיר, שפושט את טלפיו ואומר: ראו שאני טהור. לבן מאותו מין: כלפי חוץ יושר ומנהגי המקום, ובפנים חיפוש מתמיד איך להרוויח עוד.

הקושיה גדולה: יש איסור ״לא תשנא״, ויעקב הוא מן האבות הקדושים. ועוד, הפסוק עצמו אומר ״ויאהב גם את רחל מלאה״, משמע שאהב גם את לאה.

רבנו בחיי והרמב״ן כותבים: ״חס ושלום שישנא יעקב את לאה, אבל יאמר עליה שנואה בערך רחל שהייתה אהובה ביותר״. יעקב אהב את לאה מאוד, רק שאת רחל אהב יותר.

אז למה כתבה התורה לשון שנאה? כלפי חבר החיוב הוא שלא לשנוא, ושנאה פירושה איבה ממש. אבל כלפי האשה צוו חכמים שיאהב אותה כגופו. וכשהחיוב הוא אהבה כגופו, כל חיסרון באהבה הזאת נקרא בלשון התורה שנאה. גם הרב שך היה אומר שבמדרגות הגבוהות, כל חיסרון באהבה נחשב לשנאה.

החיד״א רומז זאת בפסוק ״ואהבת לרעך כמוך אני ה׳״. האשה נקראת ״רעיה״, ״הנך יפה רעיתי״. כשאוהבים אותה כמוך, ״אני ה׳״ שורה ביניכם.

הרד״ק מדייק: ״ויפתח״ מלמד שגם לאה הייתה עקרה, וה׳ פתח את רחמה. רחל נשארה עקרה כמו שהייתה.

הרב בירנבוים למד מכאן: אילולא הייתה לאה ״שנואה״, וה׳ ריחם עליה בגלל צערה, הייתה נשארת עקרה כמו רחל. הצרה שלה היא שהצילה אותה.

זה יסוד גדול. לפעמים מה שנראה לנו כצרה הגדולה בחיים הוא בדיוק הדבר שבגללו ה׳ מרחם עלינו ומושיע אותנו. ״את דכא ושפל רוח״, ה׳ שוכן דווקא עם הנשבר.

בעל ״תולדות יצחק״ מקשה: היה ראוי שהבן הראשון יסיר את השנאה והשני יביא אהבה. ולאה אמרה בהפך: בראשון ״יאהבני אישי״, ובשני ״שנואה אנכי״. ואם הראשון כבר הביא אהבה, מה נשאר לשני להסיר?

נראה שבבן הראשון עוד הרגישה לאה חיסרון באהבה שאפשר לראות בעיניים. לכן אמרה ״ראה ה׳ בעניי״, ונתן לי בן כדי שבעלי יאהב אותי.

בבן השני כבר לא הרגישה שום חיסרון. אבל היא אמרה לעצמה: אם ה׳ נתן לי עוד בן ולא לאחותי, כנראה שעוד יש חיסרון דק שאינו נראה לעין, ורק ה׳, שיש לו ״לב שומע״, מרגיש בו. לכן ״שמע ה׳״, ולכן שמעון.

מדהים לראות שלאה ראתה צורך להודות לה׳ על כך שהסיר חיסרון דק מן הדק באחדות שביניהם. גם חיסרון כזה נקרא בתורה ״שנואה״.

החזקוני מפרש בפשטות: עד עכשיו ניהלתי את שני בני בשתי ידי, ועכשיו שיש שלושה, בעלי יצטרך להתלוות ולסייע לי. ומפרשים רבים אומרים ש״ילוה״ פירושו יתחבר, שעכשיו הושלם החיבור בינינו. האור החיים מוסיף שהתכוונה לחיבור נצחי, שגם בעולם העליון לא ייפרדו.

רבי חיים שמואלביץ כתב שלוי, שהשלים את האהבה בין לאה ליעקב, זכה להיות שבט עובדי ה׳ במקדש. ממנו יצא אהרן, אוהב שלום ורודף שלום.

ובספר ״צרור המור״ הוסיף: הבן שגרם לחיבור שלם בין יעקב ללאה הוא הבן הראוי לחבר בין הקב״ה לעם ישראל. החיבור בין איש לאשתו מעורר את החיבור בין הקב״ה לכנסת ישראל.

שימו לב שכתוב ״על כן קרא שמו״ בלשון זכר, ולא ״קראה״. רש״י מביא מדרש שהקב״ה עצמו קרא לו בשם הזה ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהונה. הרב פנחס פרידמן מחבר בין הטעמים: מה שלאה ראתה בבית, הקב״ה ראה בבית המקדש.

רש״י אומר בקיצור: ״שנטלתי יותר מחלקי״. המילה הודאה בלשון הקודש פירושה שאדם מודה על דבר שלא מגיע לו. לכן ״הודאה״ היא גם וידוי על חטא, ״מודה ועוזב ירוחם״. בשני המקרים האדם מודה שהוא חייב, ושלא מגיע לו.

כל זמן שהרגישה לאה שמגיע לה, לא הייתה כאן הודאה. רק כשהרגישה שקיבלה יותר מחלקה, נולדה ההודאה. לא שלא הודו לפניה, אלא שהיא הראשונה שלימדה אותנו מהי הגדרת ההודאה.

מכאן נוסח ברכת הגומל: ״הגומל לחייבים טובות״. למה להזכיר חייבים, וכי עכשיו יום כיפור? מו״ח של הרב הסביר שבתהלים פרק קז, שעליו נתקנה הברכה, מבואר שהחולים והאסירים היו ״חייבים״. וכל מי שהיה במקום סכנה צריך זכות גדולה להינצל. ההודאה האמיתית היא תמיד ״לחייבים״.

גם יהודה, בנה של לאה, אמר ״צדקה ממני״, והודה. זו ההודאה שלמד מאמו: להסכים להרגיש שאני חייב.

רש״י בברכות מסביר: לאה ראתה ברוח הקודש שיעקב יעמיד שנים עשר שבטים מארבע נשים. כל אחת אמורה ללדת שלושה. כשנולד לה בן רביעי, הודתה על חלקה שעלה יותר מן החשבון.

אבל יש כאן עוד עומק. כשקיבלה בן רביעי, הבינה שאחת הנשים לא תלד שלושה. אם כך, גם שלושת הבנים שכבר ילדה אינם דבר מובן מאליו. ולכן ״הפעם אודה״ איננו רק על יהודה, אלא על הכול מן ההתחלה.

במדרש משלו זאת לשני אנשים שנתנו לכהן. אחד נתן קומץ פירות, והכהן החזיק לו טובה. השני נתן כור שלם, והכהן לא החזיק לו טובה. למה? כי הכור היה המעשר שהוא חייב לתת, והקומץ היה נדבת לב. כך הרגישה לאה על שלושת הראשונים, עד שגילתה שגם הם נדבה.

הודאה כזו, לא על נס חריג אלא על הטבע הרגיל, ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״, היא החידוש של לאה.

ה״שפת אמת״ מפרש: לשון הודאה נאמרת על מה שנראה לא טוב, והאדם מודה שהוא טוב וחסד. כמו שאמר דוד ״אודך כי עניתני ותהי לי לישועה״: אני מודה לך על העינוי עצמו, כי רואה אני למפרע שהוא היה חסד.

בספר ״שעריו בתודה״ מסביר שלאה הייתה הראשונה שהודתה על הרע. היא הבינה שאילולא הייתה ״שנואה״ בתחילה, לא הייתה זוכה לבן רביעי.

ה״כתב סופר״ מבאר ״זובח תודה יכבדנני״ בשתי נו״נים, כבוד אחר כבוד: מי שניצל מצרה צריך להודות פעמיים, על ההצלה ועל הצרה. והרמב״ן כותב שבקרבן תודה יש חמץ ומצה. החמץ רומז למידת הדין, לצרה, והמצה למידת החסד, לישועה. המקריב אומר: רבונו של עולם, אני מודה לך על שניהם.

וה״בית הלוי״ מסביר כך את ״דנני אלוקים״ של רחל: דנני וחייבני, דנני וזיכני. היא הודתה גם על השנים שבהן נחשבה כחייבת, כי בזכותן התגלה כבוד ה׳ בישועה. כך אמרו על חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו ״מחבבין את הצרות״.

נראה לומר שכל חייה הייתה לאה בטוחה שהיא אמורה להינשא לעשו. ״ועיני לאה רכות״, שבכתה עד שנשרו ריסי עיניה. ובשעה טובה עשה לה הקב״ה נס: נישאה ליעקב, ומיד זכתה לילדים. ככל שהצרה הייתה גדולה, כך גדלה השמחה, עד שהגיעה להודאה שלא הייתה כמותה מעולם.

רחל, לעומתה, הייתה בטוחה כל חייה שתינשא ליעקב. יעקב הבטיח לה זאת כשפגש אותה על הבאר. אילו נולדו לה ילדים מיד, ההודיה שלה הייתה כמו של כל אשה שנולד לה ילד. והקב״ה רצה לזכות אותה להודות לו מכל הלב.

לכן חיכתה רחל שנה אחר שנה, עד שפחדה שמא יגרש אותה יעקב ותעלה בגורלו של עשו. רש״י אומר ״זכר לה שמסרה סימניה לאחותה״. אבל למה דווקא עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים? כי רק עכשיו הגיעה למצב שבו הבינה שהכול חסד ה׳. אז הגיע הזמן לפקוד אותה, ואכן היא הודתה ואמרה ״אסף אלוקים את חרפתי״.

מכאן לחיים: לא ישנו בלילה כי הילדים בכו? כשהם ישנו טוב, נדע להודות. השוכר איחר בתשלום? כשישלם בחודש הבא, נדע להודות. כך הופכים ״נגע״ ל״ענג״.

החוזה מלובלין אמר: כשאדם מודה ואינו מבקש גם על ההמשך, הוא כאילו אומר שכבר קיבל את כל הטובה ואינו צריך עוד. לכן כשאמרה לאה ״הפעם אודה״ ולא ביקשה על העתיד, ״ותעמוד מלדת״. כך גם חוני המעגל: כשרצו שהגשמים ייפסקו, הביאו לו פר הודאה.

המשנה בברכות אומרת ״לעולם יהא אדם מודה על העבר וצועק לעתיד לבוא״. ולכן ברכת ״מודים״ מסתיימת ״וכל החיים יודוך סלה״, שהיא כעין בקשה. ב״נשמת כל חי״ אומרים ״ואל תטשנו״, ובהלל ״אנא ה׳ הושיעה נא״.

ה׳ נתן בלבו של הרב ביום שישי ח׳ כסלו תשע״ו: זה הטעם שאחרי ברכות השחר, שכולן הודאה, אומרים ״יהי רצון״. אחרי הודיה צריך לבקש.

משל לאדם שנפל מגג בניין ונאחז בידו של מי שהושיט לו יד מבעד לחלון. הוא לא יאמר ״תודה, אבל לא נעים לי, אל תטרח״. הוא יצעק: ״תודה, אבל אל תרפה ממני!״. הבקשה להמשך היא עצמה ההוכחה שהוא מבין כמה גדולה הטובה.

הרב אשר דרוק הסביר: לדעת רבי יהושע, כשם שבקשה מורידה גשם, כך גם שבח והודאה יכולים להוריד גשם. לכן המזכיר בקיץ או בסוכות מחזירים אותו.

אבל אם כך, למה מזכירים גשם בחמישה עשר הימים שאחרי החג? נראה שהודאה בלי בקשה אחריה מורידה רק מעט שפע. לכן היא מסוכנת בחג, ובימים אחרים אין חוששים לה.

והטעם, לפי עניות דעתו של הרב, הוא שההודאה אינה יוצאת מן הלב כמו הבקשה. ראיה לכך מלאה עצמה: אחרי ההודאה ״ותעמוד מלדת״, כי לא ביקשה אחר כך.

האלשיך אומר שכשילדה לאה את יהודה הבינה שהושלם השם בארבע אותיות, כי בארבעה בנים יש רמז לשם. לכן קראה לו יהודה, שיש בו שם הוי״ה ודל״ת.

המהרש״א מוסיף שלאה התכוונה לקרוא לו ״אודה״, וה׳ שם בפיה לקרוא לו יהודה, שם שכולו על שמו של הקב״ה, והדל״ת הנוספת רומזת להודאה. יהודה זכה לכך בזכות ההודאה שאמר ״צדקה ממני״.

״לאה תפסה פלך הודיה, ועמדו ממנה בעלי הודיה״: יהודה שאמר ״צדקה ממני״, דוד שאמר ״הודו לה׳ כי טוב״, ודניאל שאמר ״לך אלהא אבהתי מהודא ומשבח אנה״.

האלשיך מבאר שרחל חשבה בלבה: אולי נענשתי על הצער שגרמתי ליעקב כשמסרתי את הסימנים ללאה. לכן אמרה ״ליעקב״, אליך דווקא: הצער הזה בגללך, ואין מושיע זולתך. אם תתפלל עלי ותמחל לי, ה׳ יפקוד אותי. ואם לא, ״מתה אנכי״, כי הקנאה באחותי תגדל ואחשב כמתה בחיי.

על כך ענה יעקב ״התחת אלוקים אנכי״. הרב בירנבוים מביא לשון דומה אצל יוסף, ״כי התחת אלוקים אני״: וכי במקומו אני? כך אמר יעקב: את חושבת שאני מקפיד עלייך? וכי אני אלוקים שאכעס על גזרותיו? ״אשר מנע ממך״, הדבר תלוי בך, ומבקשים ממך תפילות.

הרמב״ן מבאר את הוויכוח כשני מהלכים בעבודת ה׳. רחל אמרה: אתה לא מתפלל מספיק, כי בכוח התפילה אפשר להשיג הכול. יעקב הלך בדרך של ״רצה באשר ירצה יוצרך״: מתפללים, ואחר כך מאמינים שמה שה׳ עושה הוא לטובה.

ונראה להוסיף שבגשמיות שייך לא להרבות בבקשות, אבל ברוחניות אמרו ״הרחב פיך ואמלאהו״. אולי זה מה שאמר יעקב: ״ממך מנע״. אילו מנע ממני, כלומר את המשך עם ישראל, היית צודקת שראוי לקרוע שמים. אבל עכשיו זה צער פרטי שלך.

רש״י מביא שני פירושים. מנחם בן סרוק פירש מלשון ״צמיד פתיל״, חיבור: נתחברתי עם אחותי. והפירוש השני הוא מלשון ״עקש ופתלתול״: נתעקשתי והפצרתי הרבה פעמים לפני המקום להיות שווה לאחותי.

אלה שני היסודות של התפילה. היא מחברת את האדם עם הבורא, כמו התפילין. והיא חזרה על הבקשה פעם אחר פעם, כמו חוט שנפתל סביב הגדיל ומחזק אותו. וכן לא רק לחזור, אלא לבקש מכל הכיוונים, בכל מיני טענות ותחנונים, כמו שהחוט מסתובב מכל צד.

על רבי נחמן מברסלב מסופר שעיקר עבודתו היה ריבוי תפילות ותחנונים מלבו, בלשון שהוא מדבר בה, בכל מיני טענות. ואף שהיה נדמה לו שלא שומעים לו, חזר והתחזק וחזר לבקש.

ויש עוד רמז: ״נפתלי״, נופת לי. יעקב ברך אותו ״הנותן אמרי שפר״, ואונקלוס תרגם שהם מודים ומברכים על פירות ארצם. מי שנותן לה׳ דברי הודאה מתוקים כנופת, זוכה לפירות מתוקים.

בספר ״נתיבות שלום״ כתוב: מי ששמח בחלקו ומרוצה מהנהגת ה׳ עמו, גם כשהיה רוצה מצב טוב יותר, זוכה למידה כנגד מידה. כמו שהוא שבע רצון מה׳, כך ה׳ שבע רצון ממנו, גם אם ציפה ממנו ליותר.

בשביל להודות לה׳ כראוי צריך קודם כול להיות שבע רצון. לא שבע בבטן, אלא מרוצה מן החיים. אז אפשר לתת לה׳ ״אמרי שפר״, ואז זוכים להיות מלאים בברכתו.

ובנחלת נפתלי נמצאים הכנרת וטבריה. הכנרת נקראת על שם הכינור, ללמד שהשפע מגיע לישראל על ידי שהם מזמרים לה׳. וטבריה נקראת כך ״שטובה ראייתה״. כדי לשיר לה׳ צריך קודם עין טובה, לראות את הטוב.

רש״י מפרש ״יזבלני״ מלשון ״בית זבול״, בית מדור: מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי. וזו לשונו של שלמה המלך על בית המקדש: ״בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים״.

בית המקדש הוא השיא של החיבור בין הקב״ה לכלל ישראל. כשנולד זבולון שמחה לאה שבעלה יתחבר אליה יותר, וידעה שכפי החיבור בבית הפרטי, כך יזכו בניה לבניין הבית הגדול.

בית המקדש נבנה מתוך בתים פרטיים של שלום. מי שבונה בית של אהבה מניח לבנה בבניין המקדש.

רש״י מביא: כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות את סרחונה. משיש לה בן, תולה בו: מי שבר כלי זה? בנך.

רבי חיים שמואלביץ תמה: היתכן? יעקב עבד בשבילה ארבע עשרה שנה, והאם יקפיד עליה על שבירת כלי? וביום הגדול הזה, אחרי שנות עקרות, זה מה שהיא רואה?

אלא שהאבות והאמהות ידעו מה פירוש בין אדם לחברו. גם אפשרות של הקפדה קטנה, שרק בורא עולם מכיר בה, פוגמת בשלום. כשגם היא הוסרה, זו הייתה שמחה גדולה.

חז״ל אמרו שלאה דנה דין בעצמה: אם יהיה העובר הזה זכר, לא תהיה אחותי רחל כאחת השפחות. התפללה, ונהפך העובר לנקבה.

הרב ליפשיץ אמר: כשלאה ויתרה על בן בשביל רחל, אמר הקב״ה: היא מרחמת על צרתה, ואני לא ארחם? ומיד ״ויזכור אלוקים את רחל״.

ולאה לא הפסידה. לפי המדרש, מדינה יצאה אסנת, אמם של מנשה ואפרים, שני שבטים. ״נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי אדם שהפסיד מוויתור״.

יעקב הוא ״איש תם״, ותם פירושו שלם. בעל ״פרדס רימונים״ כותב שאברהם הוא החסד, יצחק הוא הגבורה, ויעקב הוא השלם, המאחד את הקצוות. ודווקא אצלו החליפו את רחל בלאה, והוא היה צריך לעמול הרבה כדי לאהוב אותה באהבה שלמה.

ללמדך שעיקר מידת השלום הוא העמל בשבילו. כמו ״איזהו חכם, הלומד מכל אדם״, שחכם אינו מי שיש לו חכמה אלא מי שמבקש אותה, כך תלמידו של אהרן אינו מי שיש לו שלום, אלא מי שרודף אחר השלום.

בספר ״יסוד ושורש העבודה״ כתוב שלא נאמר בשום מצווה ״רדיפה״ חוץ מן השלום, ״בקש שלום ורדפהו״. כי כשאדם רודף אחר השלום למטה, הוא מעורר את השלום העליון להשפיע על כל העולמות.

ולכן, אם אתה רואה שקשה לך בשלום בית, אין זו סיבה להרים ידיים. אדרבה, ככל שתרצה ותשקיע, תזכה יותר לקנות את מידת השלום.

רש״י מתרץ שקיפל הקב״ה את כל ארץ ישראל תחתיו. ויש כאן גם רמז: יש קשר נפלא בין החיבור לארץ ישראל לבין החיבור בבית. כפי שלמות הבית שאדם בונה, כך תהיה נתינת הארץ לו ולזרעו.

ראיה מבנות צלפחד. הגמרא אומרת שהיו חכמניות, דרשניות וצדקניות, ושלא נישאו עד גיל ארבעים, ״שלא נישאו אלא להגון להן״. אבל הן נישאו לבני דודיהן, שהכירו אותם מקודם. למה חיכו? נראה שכל עוד לא היה להן חלק בארץ ישראל, לא יכלו למצוא את החיבור בבית. רק כשקיבלו נחלה, נמצא החתן.

ולהפך: רש״י אומר שרחל, שוויתרה על הלילה עם יעקב תמורת הדודאים, לא זכתה להיקבר עמו במערת המכפלה.

וכל זה ללמדנו שבארץ ישראל לא מספיק לגור. צריך לאהוב אותה, לשמוח בה ולחבב אותה, כמו שאוהבים את הבית.

את ארבע עשרה השנים בבית שם ועבר אנחנו יודעים רק מחשבון שנותיו. ואת הצאן, הוויכוחים והמקלות התורה מפרטת באריכות. נראה שבאה התורה ללמד מה תכלית האדם: לא כמה למד, אלא איך חי. ״עם לבן גרתי, ותרי״ג מצוות שמרתי״.

ראו את יעקב בבית לבן. כשגילה שרימו אותו, נאמר ״ויאמר אל לבן״, בלשון רכה, ולא ״ויחר״. הוא עבד ״עוד שבע שנים אחרות״, ורש״י אומר שעבד אותן באמונה כמו את הראשונות. וכשלבן משש את כל כליו, לא מצא אפילו כפית אחת. אדם שרימו אותו עשרת מונים, ולא לקח דבר. איך? כי חי באמונה שאין עוד מלבדו, ושלא לבן רימה אותו אלא הכול מאת ה׳ לטובתו.

וראו את היושר: לבן נתן לו את רחל אחרי שבוע, על מנת שיעבוד עוד שבע שנים. לא חשש שיברח? אלא שלבן ידע שיעקב הוא איש אמת, ומה שאמר יקיים.

ניסיונות כאלה באמונה ובמידות אינם שייכים בבית המדרש, רק בבית לבן. ודאי שצריך ללמוד תורה, ויעקב ישב ארבע עשרה שנה לפני שהלך. אבל התכלית היא המבחן: האם קיים את מה שלמד.

התורה מלמדת כאן דבר חשוב מאוד. ״העטופים״ הם אלה שעטופים במצוות מבחוץ, אבל אינם מחוברים לבורא עולם. אצלם הכול חיצוני, והם שייכים ללבן, ה״לבן״ מבחוץ.

״הקשורים״ הם אלה שקשורים לבורא עולם בלבם. הם שייכים ליעקב.

אפשר להיות עטוף בטלית ולא להיות קשור. ואפשר להיות קשור בכל הלב גם בשעה שעובדים בצאן.

יסודו של בעל ״לב אליהו״ הוא שצריך לקיים את המצוות מתוך הכרה שהן הטוב האמיתי בעולם. אסור לחיות כאילו החיים הם קורבן בשביל העולם הבא. לכן יעקב מסביר, ולכן הן מסכימות מתוך הבנה: זה גם הטוב שלנו.

וראיה לכך ממצוות ״ואהבת את ה׳ אלוקיך״, שרש״י מפרש ״עשה דבריו מאהבה״. ומי שעושה מאהבה מבין שזה הטוב בשבילו.

ההבדל בין צדיק לרשע אינו שהאחד רוצה ליהנות והשני לא. ההבדל הוא אם בוחרים בהנאה רגעית עכשיו, כמו עשו שרצה לאכול מיד את התבשיל האדום, או בהנאה שלמה ומתוקה אחר כך. רחל ויתרה על הסימנים, ובסוף הרוויחה. זה ״הרואה את הנולד״.

ועוד דבר חשוב: ממה האדם רוצה ליהנות. מהנאה רוחנית, שאני קרוב יותר לה׳ ושילדי עובדים אותו, או מהנאות גשמיות. ״לא נברא האדם אלא להתענג על ה׳״.

ה״בית הלוי״ מסביר שכל הצער של יעקב על יוסף היה על כך שחסר לו מניין שנים עשר השבטים, שהוא יסוד בית ישראל. על זה עבד כל חייו: עשרים שנה בבית לבן, וכל הצער מעשו.

אז למה לא נשא אשה אחרת ויוליד בן במקום יוסף? כי נשבע ללבן ״אם תקח נשים על בנותי״. והילקוט אומר זאת במפורש: ״ולא רצה יעקב לישא אשה ולהוליד בן מפני שבועתו של לבן״.

עשרים ושתיים שנה סבל יעקב, וחשב שכל יגיעת חייו אבדה, ולא רצה להתיר את השבועה מחשש לחילול ה׳ בעיני לבן. ה״בית הלוי״ אומר שזה ניסיון גדול אולי כמו העקידה. ולכן כשהגיעה צרה לסנהדרין שהתירו לצדקיהו את שבועתו, הזכירו את זכותו של יעקב ״וישם שק במתניו״.

ובספר ״על פתחינו״ כתב שגם את רחל נשא יעקב אחרי לאה כי הבטיח לה, ולא רצה להפר את הבטחתו.

בכ״ט בנובמבר, בהצבעה באו״ם על הקמת מדינת ישראל, הצביעו שלושים ושלוש מדינות בעד. ואמרו שזה רמוז כאן: ״גל־עד״, גל בגימטריה שלושים ושלוש, עד יעקב.

רבי יואל שוורץ מסביר למה תמיד היו הגויים שותפים בגאולה: פרעה שלח ממצרים, כורש שלח מבבל. כי התפקיד שלנו הוא שכל העולם יכיר במלכות ה׳, ולכן גם הם שותפים בגאולה.

הספורנו אומר: כבר אמרו ״אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך״. והתורה סיפרה את ברכת לבן להורות שברכת אב לבניו, הבאה בכל נפשו, ראויה לחול יותר.

אם אפילו ברכה של לבן הרשע, שהוא אבי הילדים והוא מברך מכל הלב, שווה הרבה, קל וחומר ברכת אב יהודי.

ומכאן לימוד מעשי: כשאדם זקוק לישועה, שיבקש מאביו שיברך אותו.

הזוהר אומר: כשיצא יעקב לחרן היה לבדו, עוד לא נשא אשה. לכן הוא ״פגע במקום״, והמלאכים התגלו לו רק בחלום בלילה.

עכשיו, כשחזר עם נשיו ועם כל השבטים, המלאכים הם שבאו לקראתו, ״ויפגעו בו״. ולא בחלום אלא בראייה ממש וביום, ״כאשר ראם״.

הזוהר פותח את זה בפסוק ״זכר ונקבה בראם ויברך אותם״: הברכה שורה רק במקום שיש בו בית שלם.

יש כאן שתי תפילות, שני פיוסים ושני גמולים. ולמה ״כי איננו״ בלשון יחיד? הזוהר אומר: ״כי איננו״, שהמלך הקדוש הסתלק ואיננו עמה. רחל, שהיא כנסת ישראל, בוכה על שני דברים: על בניה שגלו, ועל השכינה שהסתלקה. והצער על השכינה גדול יותר, לכן ״מאנה להינחם״.

וה׳ מבטיח לה שני דברים: ״ושבו מארץ אויב״, ישראל יחזרו מן הגלות, ו״ושבו בנים לגבולם״, לבית המקדש, שם תשרה השכינה. יש שפירשו: ״יש שכר לפעולתך״ הוא משיח בן יוסף, ו״יש תקוה לאחריתך״ הוא משיח בן דוד.

בספר ״עיוני תפילה״ מבאר שיש שני סוגי תפילה המיוחדים לנשים: תפילה של בכי, כמו אם המבכה על בניה, ותפילה של ״פגיעה״, להפציר שוב ושוב ולא לוותר, וזה ״מאנה להינחם״.

מכל האבות והאמהות רק יום פטירתה של רחל ידוע לנו, ויש לנו תפילה שלה גם אחרי פטירתה. זה מראה כמה גדול כוח התפילה שלה.

רש״י מביא מדרש: כשהעמיד מנשה צלם בהיכל, הלכו האבות והאמהות לפייס את הקב״ה ולא נתפייס. נכנסה רחל ואמרה: רבונו של עולם, רחמי מי מרובים, רחמיך או רחמי בשר ודם? והלא אני הכנסתי את צרתי לתוך ביתי. כל העבודה שעבד יעקב את אבי הייתה בשבילי, וכשבאתי להיכנס לחופה הכניסו את אחותי, ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה את סימני. אף אתה, אם הכניסו בניך צרתך לביתך, שתוק להם. אמר לה: יפה למדת סנגוריא.

בספר ״עשרה מאמרות״ כותב שגם אהבת יהונתן לדוד, ״נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים״, היא מאהבת האמהות זו לזו: רחל שמסרה סימנים ללאה ולא קינאה. זה פלא עליון שאין בו טעם, ויתור שלא מן הדין.

הכוח של רחל הוא ויתור שלא מן הדין ושלא מן השורה. ולכן היא יכולה לבקש גם על בנים שחטאו, גם כשלא מגיע להם, רק מכוח התפילה.

הרב אליהו דיסקין הסביר: רש״י בפרשת פינחס אומר ששעיר ראש חודש בא ככפרה ״על שמיעטתי את הירח״. ולמה התמעט הירח? כי אמר ״אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד״.

רחל הראתה את ההפך. היא הכניסה את צרתה לביתה, והראתה שאפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. לכן דווקא היא קשורה לראש חודש, יום החזרת אור הלבנה.

ויתור, נכונות לחלוק, זה התיקון של מיעוט הירח, ובזכותו יחזור אור הלבנה כאור החמה.