חידושים לפרשת וישלח

במבט ראשון נראה שעשו ניצח: יעקב קורא לו ״אדוני״, קורא לעצמו ״עבדך״, וכל הנשים והילדים משתחווים לו. אבל התורה מלמדת כאן מהו הניצחון האמיתי.

כשנלחמים בחרב, גם אם מנצחים בפעם הראשונה, יבוא האויב בפעם הבאה עם יותר אנשים, וחוזר חלילה. ״משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו״. יעקב ניצח את עשו בדרך אחרת: הוא ניצח לא את הכוח של עשו אלא את הרצון שלו. בדורון ובהשתחוויה הוא הביא את עשו למצב שבו כבר לא רצה להזיק לו.

וזו גם החכמה של ״כה אמר עבדך יעקב״: לדעת להשפיל את עצמך. זה המלך האמיתי וזה המנצח האמיתי. בסופו של דבר כולם עושים את רצונו.

המדרש אומר ש״שור״ רומז ליוסף, ״בכור שורו הדר לו״, ו״חמור״ רומז ליששכר, ״יששכר חמור גרם״. יעקב אמר לעשו: יש לי את מי שיכול לעמוד מולך.

ונראה שאלה שני הכוחות של ישראל במלחמה. יששכר הוא התורה. יוסף הוא הקדושה. רש״י מפרש ״בנות צעדה עלי שור״ מלשון ראייה, וכל מעלתו של יוסף נקנתה בשמירת הראייה. ובמלחמה חשוב במיוחד לשמור על הקדושה, שם נאמר ״והיה מחניך קדוש״.

ולכן הם מופרדים משאר הרכוש: אלה אינם עוד נכסים, אלה הכוח עצמו. ותורה וקדושה הולכות יחד. המהר״ל כותב שמלכות יון נלחמה דווקא בשתיהן, בתורה ובבית המקדש, ולכן אנו מתפללים יחד ״שיבנה בית המקדש... ותן חלקנו בתורתך״.

בספרי הביטחון הובאו כמה דרכים. הראשונה: לפחד מן הצרה עצמה אסור, כי אין עוד מלבדו. אבל מותר לפחד שמא בגלל חטאיו מגיע לו עונש. ומכאן שככל שאדם עושה יותר תשובה, כך הוא בוטח יותר שה׳ יציל אותו. ובזמן התפילה מפחדים ומתחננים, ואחר כך מגיע שלב הביטחון שה׳ אוהב אותו ויעשה עמו רק טוב.

דרך שנייה: אפילו רשע שבוטח בה׳, ״הבוטח בה׳ חסד יסובבנו״. ויעקב ״ויצר לו״: הצטער על עצמו, למה אני ירא, למה אין לי ביטחון שלם. ומפני כן עשה השתדלות.

והרמב״ן בספר ״האמונה והביטחון״ מחדש: יעקב כלל לא פחד על משפחתו, כי הובטח לו. הוא פחד רק על האנשים שעמו ועל הצאן. לכן חצה רק אותם לשני מחנות, ואת משפחתו לא חצה. ובזה מתורצת הקושיה הגדולה: איך פגש עשו בסוף את כל משפחת יעקב.

הבעל קורא רוטשטיין אמר לרב: הטעמים הולכים לפי האמת הפנימית של הדברים. מי שמרגיש שהוא גדול, כמה כבר הוא גדול? בשר ודם. אבל מי שמרגיש שהוא קטן, הקב״ה שוכן ״את דכא ושפל רוח״, והוא ידידו של ה׳. נמצא שהוא גדול מאוד. לכן ״קטונתי״ נקרא בטעם גדול. וכך בזוהר: ״מאן דאיהו זעיר איהו רב״.

ומכאן מה שאומרים בברית מילה: ״זה הקטן גדול יהיה״. הרב דוד פולק הוסיף: למה לא די לומר ״זה גדול יהיה״? אלא שמרמזים לתינוק: אם תישאר במידת הקטנות והענווה, דווקא כך תהיה גדול.

וכך הוא במדרש על הירח: אמרה הלבנה לפני הקב״ה, קראת אותי ״המאור הקטן״. אמר לה: הצדיקים נקראים על שמך, ״יעקב בנה הקטן״, ״ודוד הוא הקטן״.

ה״בית הלוי״ מסביר: יעקב הבין שעשו יבוא באחת משתי דרכים. או שיילחם בו וירצה להרוג אותו, או שיתפייס וירצה לשבת עמו באחווה. ומשתיהן פחד. ״ויירא״ מן המלחמה, ״ויצר לו״ מן הקרבה. כי גם אהבתו של עשו רעה ליעקב.

לכן ביקש להינצל משתי הידיים: ״מיד אחי״, כשיבוא כאח, ״מיד עשו״, כשיבוא כעשו. ותפילתו נענתה. כשעשו התפייס הציע ״נסעה ונלכה ואלכה לנגדך״, ויעקב דחה אותו בדברים, ו״וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה״. באותו יום עצמו נפרדו.

ומעשי אבות סימן לבנים. בתחילת הגלות עשו גוזר גזירות ושמדות. ובסופה הוא אומר: בוא נשב בשלום, כל אחד יוותר קצת. ״טול אתה חצי עולם הזה וחצי עולם הבא, ואני אטול חצי״. זו הגלות של ״בפרך״, ״בפה רך״. ממנה פחד יעקב יותר, ולכן הקדים בתפילתו ״מיד אחי״. כי בראשונה יש רק שעבוד הגוף, ובשנייה גם שעבוד הנשמה.

והשאלה נשארת לנו: האם אנחנו מפחדים מעשו כשהוא ״אחי״, כמו שאנחנו מפחדים ממנו כשהוא ״עשו״?

רש״י מפרש: היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך.

ויש שכתבו עוד: יעקב הוא האב השלישי, כנגד היום השלישי של מעשה בראשית, שבו נאמר פעמיים ״כי טוב״. לכן אצלו הטובה כפולה.

יעקב, איש השלום שמחבר את הקצוות, זוכה לטובה כפולה: טובה בעולם הזה וטובה בעולם הבא, טובה לגוף וטובה לנשמה.

המסילת ישרים בפרק כ, ״במשקל החסידות״, כותב שזו המלאכה הקשה ביותר, כי היצר יכול להרחיק דברים טובים כאילו הם רעים, ולקרב חטאים כאילו הם מצוות. ואין אדם יכול להצליח בזה אלא בשלושה דברים: לב ישר שכל פנייתו לעשות נחת רוח לה׳, עיון גדול במעשיו, ואחרי כל זה להשליך את יהבו על ה׳.

ונראה שאלה שלוש מידות האבות. אברהם, החסד: לחשוב מה הכי ישמח את ה׳. עצם המחשבה הזאת היא קיום ״ואהבת את ה׳ אלוקיך״, ואולי כל הספקות שה׳ מביא באים כדי שנחשוב מה משמח אותו. יצחק, הדין: לעשות דין וחשבון מה ה׳ רוצה. ויעקב, הביטחון: ״אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ה׳ אלוקיו״.

וזה גם רמז הדורון, התפילה והמלחמה. הדורון: המחשבה מה ישמח את ה׳, והיא עצמה מתנה לה׳. התפילה: הביטחון שה׳ יעזור. והמלחמה: מלחמת היצר, להתבונן ולחקור מה נכון.

הרב בירנבוים אמר בשיחה נפלאה: איך הצליח יעקב להפוך את עשו, שבא להרוג אותו, למי שרץ ומנשק אותו? יעקב הכיר את עשו. הוא ידע שכשעשו רואה כסף ותאוות, דעתו משתבשת. לכן שלח לו הרבה צאן, עדר אחרי עדר, עם רווח ביניהם, כדי שימלאו את עיניו.

זו המהות של עשו: חיצוניות ותאווה. ומכאן אזהרה לנו: תאוות העולם הזה יכולות לגמור את האדם. מי שעיניו נמשכות אחרי כל מראה, אפשר לקנות אותו בעדר צאן.

ויש שאמרו להפך: מה בסוף הועילה כל ההשתדלות? ״והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש״, עדיין בא להילחם. ובן רגע ה׳ הפך את לבו. אדם שמפחד מאדם אחר צריך לדעת: אם יבטח בה׳, ברגע אחד ישתנה לבו של השני.

אלה שלוש שאלות שיהודי צריך לשאול את עצמו כשהיצר הרע בא להפריע לו.

״למי אתה?״ האם אתה זוכר שאתה בנו האהוב של בורא עולם, שהוא משגיח עליך כל הזמן, ״על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך״?

״ואנה תלך?״ לאן אתה שואף להגיע? חשוב מאוד לשאוף גבוה יותר. ״ולמי אלה לפניך?״ חשבון נפש: מה עשיתי בפועל, מה טוב, מה לא טוב ומה צריך להוסיף.

ויעקב חזר וציווה ״גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים״. לא די לחזק את הרצון פעם אחת. צריך לחזור ולהחזיק בו.

חז״ל אמרו שנשאר יעקב בשביל פכים קטנים, ומכאן ש״צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם״. אבל הרי יעקב אינו אוהב ממון.

בספר ״לקוטי תורה״ בשם האר״י מוסבר: כל מה שהצדיק מקבל, ניתן לו מלמעלה. אם לא היה צריך לו, לא היה ה׳ נותן לו. ולכן אינו ראוי לזלזל בו. כל דבר שנשפע מלמעלה צריך להדר עליו, ויעקב חזר כדי להראות שהמתנה חביבה עליו.

הרב ריזמן נתן משל: עני שלא היה לו כסף לקנות נטלה, חלם בלילה שנותנים לו נטלה מן השמים, וקם בבוקר ומצא נטלה לידו. כמה הוא ישמח בה! כך הצדיק מרגיש בכל חפץ שיש לו: מתנה משמים. ואיך אפשר לזרוק מתנה של ה׳?

בעלי התוספות כותבים שבפכים הקטנים היה שמן. ובפרשה עצמה כתוב שכשחזר יעקב לבית אל ״ויצק עליה שמן״. נראה שזה היה השמן ששמר כדי לקיים את נדרו: לחזור לבית אל ולמשוח שוב את האבן כשיינצל. וכך כותב גם ה״משכיל לדוד״.

אבל לשם מה צריך דווקא את השמן הזה? וכי חסר שמן בחנות? אלא שיעקב רצה לזכור את חסדי ה׳ כל הזמן, ״כי חסדך לנגד עיני״. לכן שמר את אותו שמן עשרים ושתיים שנה, כדי שבשעת הישועה ירגיש את הצרה, כי זה אותו שמן מאותו לילה.

נמצא שמסירות הנפש של יעקב על הפך הקטן הייתה בשביל להודות לה׳ מכל הלב. ולכן זכינו בזכות אותו פך לחג של הודיה, חנוכה, ״להודות ולהלל לשמך הגדול״.

ויהודי יקר הוסיף: מיד אחר כך כתוב ״ויזרח לו השמש״. ״לו״ בגימטריה שלושים ושש, כמניין נרות חנוכה. והרב נבנצל מבאר שגיד הנשה רומז לכוח השכחה, מלשון ״כי נשני אלוקים״, שהמלאך הכניס בזרע יעקב לשכוח את חסדי ה׳. חנוכה, חג הזיכרון וההודיה, הוא התיקון.

״שרית״ הוא לשון גדולה ושררה: התגברת על מלאכים ועל אנשים.

נמצא שכל מהותו של יהודי היא להיות גיבור שמתגבר כל הזמן. אדם שמחפש רק מנוחה ואינו רוצה להילחם, איננו ״ישראל״.

יהודי צריך כל יום לשאול: איזה יעד אני כובש היום? איזו מידה אני מתקן, איזו מצווה אני מוסיף?

הגמרא בברכות אומרת שיעקב שונה, כי הכתוב עצמו חזר וקרא לו ״יעקב יעקב״. המהרש״א מסביר: השם אברם נעקר לגמרי, כי ״אברהם״ הוא אב המון גויים, ולא רצו למעט מן הכוח הזה. אבל ביעקב שני השמות נצרכים.

ונראה שזו מעלת יעקב אבינו: לאחוז בחבל בשני קצותיו. ״יעקב״ מלשון עקב, לעסוק גם במצוות ש״אדם דש בעקביו״, בעניינים הגשמיים. ו״ישראל״, ״שרית עם אלוקים״, שישב ארבע עשרה שנה ולמד בלי הפסקה.

שם משמואל כותב שהתפילין הן בזכותו של יעקב. תפילין של יד, כנגד המעשים, ותפילין של ראש, כנגד התורה. שני השמות הם שני חלקי התפילין.

ה״אמרי אמת״ מגור ביאר על פי דברי חז״ל ״הנושא אשה לשם שמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה״. כיון שכך, כשענה יעקב על הילדים, הנשים כבר בכלל.

כלומר, בבית של יעקב הקשר לא היה רק קשר של חיים משותפים. הוא היה קשר עמוק כמו של הורה לילד, כולו לשם שמים.

וגם ההבדל בין האחים ניכר כאן. עשו ״נשא את עיניו וירא את הנשים״. יעקב ענה על מה שה׳ חנן אותו.

רש״י אומר: אמר יוסף, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע. אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה. ומכאן זכה יוסף לברכת ״בן פורת עלי עין״.

המדרש מוסיף שיוסף הגביה את קומתו וכיסה עליה. ואמר רבי ברכיה: ״עלי לפרוע לך מן אותה העין״. כמו שהגן על אמו מפני עין רעה, כך זכה שעין רעה לא תשלוט בו ובזרעו.

ה״משכיל לדוד״ שואל: למה לא הטמין אותה יעקב בתיבה כמו את דינה? ומתרץ שלא חשש שעשו ייקח אותה, כי עשו רצה להיראות צדיק בעיני אביו. כל החשש היה רק מן המבט עצמו. ללמדך שמבט של עין רעה יכול להזיק.

רש״י מסביר שיעקב ראה בפני עשו את שרו, המלאך שנאבק עמו. אבל יש כאן גם לימוד פשוט.

אם על עשו אפשר לומר ״כראות פני אלוקים״, כמה נפלא לפגוש יהודי. האדם נברא בצלם אלוקים, ובכל יהודי יש חלק אלוה ממעל.

כדאי לחשוב כך כשפוגשים יהודי, ואולי אפילו לומר לו: לראות אותך זה כמו לראות משהו מן השמים.

כששואלים את יעקב מה יש לו, הוא עונה: יש לי כל. כל מה שאני צריך יש לי. כמו שיהודי מברך בכל בוקר ״שעשה לי כל צרכי״.

כששואלים את עשו, הוא עונה: יש לי הרבה. אבל תמיד הוא רוצה עוד, ולעולם לא מספיק לו. ״ובטן רשעים תחסר״, תמיד חסר להם. ולכן הם אף פעם לא שמחים במה שיש להם.

ולמה נקראת הכלה ״כלה״? כי יש לה את המידה של יעקב: יש לי הכול. ואיך זוכים למידה הזאת? כשמרגישים ״כי חנני אלוקים״, שכל מה שיש לי הוא מתנה מה׳, ועל הכול אני אומר תודה.

״שעירה״ מלשון שערות. השער הוא ביטוי של החיצוניות, וזו הדרך של עשו.

״סוכותה״ מלשון סכך, כיסוי. יעקב מכסה את הגשמיות. ומה קורה אז? ״ויבן לו בית״. ״לו״, לקב״ה. כשהחומר אינו במרכז, נבנה בית לה׳ בתוך הלב.

״ולמקנהו עשה סוכות״: כמו שלצאן לא בונים ארמון ולא מתפארים בו, אלא שמים אותו בדיר פשוט, כך הגוף שלנו. לא עושים ממנו עיקר, אלא מכסים אותו. ואז יש לקב״ה בית אצלנו בלב.

הגמרא בשבת אומרת: ״ויבא יעקב שלם״, שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ״ויחן את פני העיר״: רב אמר מטבע תיקן להם, שמואל אמר שווקים, ורבי יוחנן אמר מרחצאות.

דודו של הרב, הרב ווינט, הסביר שיעקב רצה למנוע מהם שלוש עבירות חמורות. מטבע תיקן להם, כי על המטבע שלהם הייתה צורה של עבודה זרה. מרחצאות תיקן, כדי שיהיו בצניעות. ושווקים תיקן, כדי שתהיה להם פרנסה בדרך ישרה ולא יבואו לגזל.

וזו הכרת הטוב לקב״ה: אחרי שה׳ עשה לך נס, תעשה משהו שימנע מבני אדם לחטוא, ושעוד אנשים יודו לו. ״וכל החיים יודוך סלה״. ובהקדמת ספר ״מזמור לתודה״ הוסיפו שבמעשה כזה מתפרסם הנס, ואין זכויותיו של האדם מתמעטות.

הגר״א לימד: מי שרוצה לבחון אם מצווה שבאה לידו היא מן היצר הרע, יבדוק אם אבריו נעים ונדים בזריזות ובהתלהבות גדולה. אם כן, יש לחשוש. כי איך ייתכן שאברי הגוף הכבדים, שטבעם להימשך אחרי התאווה, ירוצו כך למצווה? אם זו באמת מצווה, היצר היה מערים קשיים.

תלמידו רבי חיים מוולוז׳ין למד זאת על בשרו. כשבא בפעם הראשונה לבקש הסכמה להקמת ישיבת וולוז׳ין, מלא מרץ והתלהבות, הגר״א לא הסכים. כשחזר בפעם השנייה בכובד ראש ובלי התלהבות, הגר״א הסכים. כי בפעם הראשונה חשש שעצת היצר מעורבת בדבר.

על פי זה ביאר רבי חיים: ״חשק״ נאמר על דבר רוחני, ״חשק ה׳ בכם״, ״נפשי חשקה בתורה״. ״חפץ״ נאמר על דבר גשמי. חמור רצה להציג את בנו כמי שמצא בדינה מעלות רוחניות. אבל התורה מעידה על האמת: ״ולא אחר הנער לעשות הדבר״. המהירות והפזיזות הן הסימן שזה היה ״חפץ״ של תאווה.

הרמב״ן מפרש שלא יקריב מיד כשיגיע, אלא ישב שם תחילה ויכין את לבו.

וזה מקור ליישוב הדעת לפני מצווה. כך כתב גם ה״חיי אדם״: לפני שעושים מצווה, עוצרים רגע, מתיישבים ומכוונים.

מצווה שנעשית בחיפזון היא כמו קרבן בלי כוונה. מצווה שנעשית אחרי יישוב הדעת היא מזבח אמיתי.

האלשיך כותב דבר חשוב מאוד. ה׳ רצה להתגלות שוב ליעקב. אבל זו דרכו: ״כי הבלתי מחזיק לו טובה על הטובה שהטיב לו, לא יחזור להיטיב לו אותה הטבה״.

יעקב עוד לא הודה כראוי על ההתגלות הראשונה, ולכן לא היה ה׳ חוזר ומתגלה אליו. לכן ציווה אותו קודם לעשות מזבח על מה שנראה לו אז.

ומה כתוב מיד אחר כך? ״וירא אלוקים אל יעקב עוד״. והפעם יעקב כבר למד את הלקח. מה הוא עושה מיד אחרי ההתגלות? ״ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו... ויצק עליה שמן״. הוא מודה מיד.

נראה לבאר: כשאדם שמח, הוא זוכה להודות לה׳ בכל לבו ולקיים ״עבדו את ה׳ בשמחה״. והיצר הרע לא נותן לאדם להודות בקלות. בכל שמחה הוא דואג שיהיה גם משהו מעציב, כדי לבחון את האדם: האם יתרכז בכל הטוב שה׳ נתן לו, או בדבר העצוב.

זה בדיוק מה שקרה ליעקב. בשעת השמחה הגדולה, כשחזר לבית אל וקיים את נדרו, מתה דבורה. ויעקב, בחסדי ה׳, עמד בניסיון.

הוא התגבר ונשאר בשמחה, ואז זכה ״וירא אלוקים אל יעקב עוד״. זה התפקיד של יהודי: להתרכז בטוב. כך יזכה שה׳ יתגלה אליו שוב ויוסיף לו עוד טוב.