חידושים לפרשת וישב

במגילת רות כל הפסוקים פותחים בוי״ו חוץ משמונה, וכך מובא גם על פרשתנו. מי שסופר בפרשה ימצא אולי מספר מעט שונה, אבל הרמז יפה, וכמו שכתב הרמ״א שרמז שבמספר אינו נפגע ממה שנוסף עליו.

בשני המקומות נולדת הגאולה. בפרשתנו נולד פרץ, שממנו יוצא מלך המשיח. ובמגילת רות נולד עובד, אבי ישי אבי דוד. האות וי״ו היא לשון ״וי״, צער. ובאמת בפרשה כולם עצובים: יוסף בשבי, יעקב בוכה, יצחק בוכה, השבטים מצטערים, ויהודה מאבד את אשתו ובניו. וגם במגילת רות: רעב, אלימלך מת, מחלון וכליון מתים, ונעמי אומרת ״קראן לי מרא״.

ודווקא אז, אומר המדרש: ״שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו... ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב״ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח״. כשהכול נראה ״וי״, צומח האור של השמונה. הגמרא אומרת שכינור המקדש היה בן שבעה נימים, ושל ימות המשיח שמונה. שמונה הוא מעל הטבע.

וכך בחנוכה. מתוך החושך הגדול של יון צמח האור של שמונה ימים. ומיד אחר כך התחילה תקופת המשנה, אותיות ״שמנה״. ויש שרמזו: ״משיח״ ראשי תיבות ״מדליקים שמונת ימי חנוכה״.

משיח בן דוד בא מיהודה, ומשיח בן יוסף בא מיוסף. בפרשתנו רואים את הכוח המיוחד של כל אחד מהם.

כוחו של יהודה הוא ההודיה. הוא אמר ״צדקה ממני״, הודה בפני כולם, ואפילו כשהיה מחיר כבד לבושה. משיח בן דוד בא בזכות ההודיה.

כוחו של יוסף הוא שמירת הקדושה. בבית פוטיפר, במקום הקשה ביותר, הוא שמר על עצמו. משיח בן יוסף בא בזכות שמירת הברית בקדושה.

בשיעור על הפסוק הזה חוברו שלושה פסוקים: ״המלך תמלוך״, ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״, ו״כי לה׳ המלוכה ומושל בגויים״. המטרה של יהודי היא לחיות שה׳ הוא המלך.

אבל איך חיים כך? לא מתוך הרגשה של ״אני מוכרח, אני חייב״. עובד ה׳ אמיתי עושה את המצוות מפני שהוא מבין שזה הדבר הטוב והכדאי ביותר בשבילו.

ה׳ מחפש תמיד את הטוב בשבילנו. וכשאנחנו לא רואים זאת, זה רק מפני שהראייה שלנו קטנה. אין דבר טוב יותר בעולם מלעשות עכשיו את רצון ה׳. תרי״ג מצוות הן תרי״ג הזדמנויות.

רש״י אומר ש״הנני״ הוא לשון ענווה וזריזות: אף על פי שהיה יודע באחיו ששונאים אותו, היה זריז לקיים מצוות אביו.

זה יסוד גדול בעבודת ה׳: יש מצווה כאן ועכשיו, בלי תירוצים. לא ״אחר כך״, לא ״כשיהיה לי זמן״, לא ״אבל הם שונאים אותי״.

והיסוד השני הוא להיות ״מבקש״. יוסף לא הסתפק בכך שלא מצא את אחיו בשכם. הוא שאל, חיפש, המשיך עד דותן. יהודי צריך להיות מבקש, לא להסתפק במינימום.

התורה באה ללמד: ״רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה׳ היא תקום״.

האחים חשבו שאם יוסף לא יהיה, לא יהיו חלומות. ובדיוק מה שעשו כדי לבטל את החלומות הוא שהביא להתגשמותם. המכירה למצרים היא שהעלתה את יוסף למלכות.

בני אדם יכולים לתכנן הכול, אבל רק עצת ה׳ מתקיימת. ולפעמים דרך התוכניות שלהם עצמן.

רש״י מביא: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.

ויש כאן גם רמז לכל אדם. האדם הוא כמו בור שחייב להתמלא. אי אפשר להישאר ריק. אם אין בו מים, תורה, הוא מתמלא בנחשים ועקרבים.

זכה, הוא שואף להתקדם ברוחניות. לא זכה, הוא רודף אחרי הבלי העולם הזה. וכל מי שמתבונן רואה שבסוף אין בהם שום הנאה.

הריטב״א כותב שהנחשים והעקרבים היו בחורים ולא נראו, ועשה הקב״ה ליוסף נס. האחים לא ידעו עליהם. ויש שדייקו: ״אל הבור״ כתוב חסר, אבל הבור עצמו היה ״מלא״.

הזוהר מוסיף עומק: מידי בני אדם קשה יותר להינצל, כי מול בני אדם האדם שוקע בהשתדלות. אבל מול בעלי חיים הוא זועק לה׳ בכל לבו, ואז הוא ניצל.

רבי חיים מצאנז אמר: עצת ראובן הייתה להשליך את יוסף לבור בארץ ישראל. וכשיהודי נמצא בארצו, מצבו בטוח יותר, גם אם נחשים ועקרבים סובבים אותו. עצת יהודה הייתה למכור אותו לחוץ לארץ, ובגולה, גם כשהאדם עולה לגדולה, הוא קרוב יותר לסכנה.

וה״דיין מפאפא״ תירץ: היו שם כמה בורות. ראובן בדק ומצא בור ריק מנחשים, ואמר ״אל הבור הזה״. אבל האחים לא דקדקו בלשונו והשליכוהו לבור אחר. ומסופר שכשסיים את השיעור ראה דמות נכבדה בפתח בית המדרש, וגילה לתלמידיו שהיה זה ראובן, שבא להודות לו על שלימד עליו זכות.

רש״י אומר: דרכם של ערביים לשאת נפט ועטרן, ולזה נזדמנו לו בשמים, שלא יוזק בריח רע.

הרב דיסקין מביא כאן יסוד גדול: גם כשאדם נמצא בצרה, ה׳ שולח לו סימנים שידע שלא נעזב. יוסף נמכר לעבד, אבל ה׳ דאג שאפילו הריח בדרך יהיה טוב.

רבי חיים שמואלביץ מאריך בכך: אדם צריך לראות בחייו איך הקב״ה שולח לו ״נשיקות של חיבה״ בכל מיני מקרים קטנים. וכתב שגם נס פך השמן בחנוכה היה נשיקה כזו: לא היה הכרח בנס, אבל ה׳ הראה שעבודתם חביבה לפניו.

המדרש אומר שיהודה נענש משום שהתחיל במצווה ולא גמר אותה. הוא אמר ״מה בצע כי נהרוג את אחינו״ והציל את יוסף ממיתה, אבל לא השלים את ההצלה והחזיר אותו לאביו.

אמרו חז״ל: ״כל המתחיל במצוה ואינו גומרה, קובר אשתו ובניו״. ובספר ״ברכת מרדכי״ למד מכאן עד כמה צריך אדם להקפיד לסיים מצווה שהתחיל בה.

חצי מצווה איננה מצווה. מי שהתחיל לעזור, לחזק או לתקן, ימשיך עד הסוף.

יהודה ותמר: הכול בזכות תמר. בועז ורות: העיקר הייתה רות. וגם בדורו של ישי, אבי דוד, מסופר במדרש שאמו של דוד היא שגרמה בצדקתה שיוולד דוד.

הזוהר אומר: ״תרין נשין הוו דמנייהו אתבני זרעא דיהודה״, שתי נשים שמהן נבנה זרע יהודה, ומהן יצאו דוד המלך, שלמה המלך ומלך המשיח. תמר ורות, ששתיהן מתו בעליהן, ושתיהן השתדלו להקים שם למתים.

מלכות בית דוד, המלכות הנצחית של ישראל, נבנתה בכוח הרצון, התפילה והחסד של נשים צדקניות.

רש״י אומר שתמר זכתה להיות מייסדת בית יהודה ״לפי שהייתה מתאווה להעמיד ממנו בנים״. כשיהודי רוצה דבר טוב, ורוצה אותו כל כך עד כדי תאווה, ה׳ נותן לו. וכך ברות: ״ותרא כי מתאמצת היא ללכת״.

ה׳ ברא את האדם כך שבכוח הרצון שלו הוא יכול לברוא דברים נפלאים. לתמר היה רצון עצום להעמיד ילדים קדושים מזרע אברהם. רצון חזק כל כך מושך אחריו גם אחרים. בנפש החיים כתוב שמרגע שעולה במחשבת האדם לעשות מצווה, נמשכת עליו קדושה מלמעלה. אולי זה ״המלאך״ שחז״ל אומרים שדחף את יהודה.

והמדרש מפרש ״בפתח עינים״: שתלתה עיניה בפתח שכל העיניים תלויות בו, והתפללה: יהי רצון מלפניך שלא אצא מן הבית הזה ריקנית. בזכות תפילתה קרה דבר שלא היה עולה על הדעת. עם תפילות אפשר להפוך עולמות.

ולמה היה צריך שיהיו לה כל כך הרבה מניעות? בליקוטי מוהר״ן כתוב שהמניעות יוצרות את השאיפה. ומצינו גם אצל עתניאל בן קנז, שבכוח תפילתו ורצונו נמשכו אליו תלמידים ללמוד תורה.

רש״י מביא שאשת פוטיפר ראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים מיוסף. גם היא חשבה שזה ״לשם שמים״. שתיהן הגיעו למבוי סתום, ושתיהן בחרו דרך שונה לגמרי.

תמר עמדה בניסיון נורא. כשהוציאו אותה לשריפה, יכלה להציל את עצמה במילה אחת: ״ממך״. היא העדיפה למות ולא לבייש. מהיכן מדרגה כזאת? נראה שתמר חשבה כל חייה לא ״איך אני אהיה גדולה״, אלא ״איך יהיה לבורא נחת רוח״. היא ידעה שה׳ ישמח שלא תבייש, גם במחיר חייה.

אשת פוטיפר רצתה גם היא ״מצווה״, אבל במרכז עמדה היא עצמה: איך אני אזכה, איזה ילדים יהיו לי. לא חשבה מעולם מה ישמח את ה׳. כשיוסף סירב, המידות הרעות פרצו, והיא הוציאה עליו שם רע.

והפתח לכל זה הוא הצניעות. תמר ״כסתה פניה בבית חמיה״, ולכן לא הכיר אותה. אשת פוטיפר, אומר המדרש, החליפה שלוש חליפות ביום כדי למשוך את עיניו. המהר״ל כותב: ״עיקר שבח האשה ומדרגתה העליונה היא הצניעות״. לא צניעות של תקנון או של ״כולן הולכות כך״, אלא צניעות שהיא אידיאל: לא לעמוד במרכז, ולשאול תמיד מה ה׳ רוצה.

שתיהן רצו להביא ילדים לא בשביל עצמן, אלא בשביל אחרים. תמר רצתה לתקן את ער ואונן, ולכן, אומר ״צרור המור״, נולדו לה תאומים, כנגד שניהם. ״ותהר לו״: גיבורים כמוהו, מלכים כמוהו.

ורות נישאה לבועז, שהיה מבוגר מאוד. בועז אמר לה: ״היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר״. המלבי״ם מסביר: היא יכלה למצוא בחור, ובחרה בזקן כדי להקים שם לבעלה המת. זה חסד גדול עם המת.

ואין דבר חביב לפני ה׳ כמו מסירות נפש לטובת הזולת. וכך אמרו על מגילת רות: אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים.

הגמרא מספרת על מר עוקבא, שהיה נותן צדקה בסתר לעני בשכונתו. יום אחד, כשהעני ניסה לגלות מי מיטיב עמו, ברחו מר עוקבא ואשתו ונכנסו לתנור גרוף שעוד היה חם, ובלבד שלא יתבייש העני. ככה נהגו למעשה.

בספר ״תורת חיים״ מסביר: המכה את חברו מצער את גופו, אבל המבייש אותו מצער את נשמתו, שהיא חלק אלוה ממעל. לכן ״הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה״. עיקר הנפש הוא הכבוד, ״למען יזמרך כבוד״, וכשמבזים אותה מצערים את השכינה.

ומכאן להפך: מי שמכבד את חברו מכבד את השכינה. לכן ״איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר כי מכבדי אכבד״. וזה גם מה שהגמרא במגילה אומרת, שכבוד הבריות דוחה אפילו מצוות גדולות.

ואם המבייש חמור כל כך, כמה גדולה מעלתו של מי שמשמח את חברו. וכשהבעל משמח את אשתו, הוא משמח את השכינה עצמה.

הגמרא בתענית מספרת שרבי ברוקא שאל אותם מה מעשיהם. אמרו: אנשים בדחנים אנחנו. כשאנו רואים אדם עצוב, אנו משמחים אותו. וכשאנו רואים שניים שיש ביניהם מריבה, אנו טורחים ועושים ביניהם שלום.

המהרש״א מסביר למה זכו לעולם הבא: כשאדם מצטער, השכינה אומרת ״קלני מראשי, קלני מזרועי״. כשמשמחים יהודי, לא משמחים רק אותו, אלא גורמים שמחה לשכינה.

ובעלי המוסר אמרו: בזכות מה יצא יוסף מן הבור? בזכות ששאל את שרי פרעה ״מדוע פניכם רעים היום״. היה אכפת לו מאנשים עצובים, ואפילו מגויים בבית האסורים. ומשם התחילה הישועה שלו.

הגמרא במכות מספרת שכל ארבעים השנים במדבר היו עצמותיו של יהודה מתגלגלות בארון, עד שעמד משה וביקש עליו רחמים: ״רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה? יהודה״.

ה״ערוך לנר״ מבאר: ראובן כבר עשה תשובה בסתר, אבל חשב שאסור לפרסם את חטאו. כשראה שיהודה הודה ברבים כדי להציל את תמר מן החשד, למד ממנו שטוב להודות ברבים כשזה מציל אחר, גם במחיר בושה.

יהודה, בנה של לאה שהודתה לה׳, הוא ״בעל ההודיה״. הוא מודה לה׳ ומודה על האמת. ומכוחו נולדת מלכות בית דוד.

רבנו בחיי כותב שיש כאן סוד מלכות בית דוד. זרח כנגד החמה, שזורחת תמיד באותו אופן. ופרץ כנגד הלבנה, שפעם מלאה ופעם חסרה ונפרצת. ולכן מלכות בית דוד, שבאה מפרץ, פעם קיימת ופעם בטלה, כמו הלבנה.

ונראה ללמוד מכאן עוד: לעיני בני אדם נראה שהשמש גדולה וחשובה יותר. אבל הקב״ה אמר ללבנה: הצדיקים נקראים על שמך, ״יעקב הקטן״, ״דוד הוא הקטן״. ישראל מונים ללבנה, והגויים לחמה.

מעלת הלבנה היא שהיא מכירה שכל כוחה ניתן לה מן הבורא. לכן את הלבנה מברכים בכל חודש, ואת החמה רק פעם בעשרים ושמונה שנה. בתחילה נראה שזרח הוא הבכור. אבל כשתבוא הגאולה, שהלידה רומזת לה, יתברר שהבכור האמיתי הוא ״הקטן״, זה שידע להודות. ״אף אני בכור אתנהו״.

יעקב, ״הקטן״, אחז בעקב עשו ובסוף קנה את הבכורה. ופרץ, אבי דוד ״הקטן״, יצא לפני זרח. הקטן בעיני עצמו, הוא שיהיה הגדול לעתיד לבוא.

בספרים דרשו: ״איה הקדושה?״ איך קונים קדושה? ״בעינים על הדרך״, על ידי שמירת העיניים בדרך.

רש״י אומר על ״קדושים תהיו״: ״הוו פרושים מן העריות... שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה״. כאן יש חידוש גדול. אנחנו חושבים ששמירת העיניים היא רק ״סור מרע״, לא להזיק. אבל באמת היא קניין: מי ששומר על עיניו קונה קדושה, ונעשה אדם קדוש.

ובתנאי שעושים זאת בשמחה. בספר העיקרים כתוב שהשמחה נותנת שלמות למצווה. לכן נקרא יוסף ״הצדיק״, אף שעשה רק מה שחייב על פי הדין. כי היה לו ניסיון, והוא גדר את עצמו בשמחה, וקנה קדושה עצומה.

המדרש אומר ״וחושך – זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן״. יון, ״יפת אלוקים ליפת״, כוחה ביופי החיצוני, במה שבחוץ. ולכן התיקון הוא נרות שנועדו רק לראייה. ראייה מתקנת ראייה. מסתכלים בנרות ומבקשים: מהיום אנחנו רוצים לראות רק אותך, ולהודות לך על כל דבר.

ה״שפת אמת״ אמר: היוונים רצו להכניס את רשות הרבים לתוך רשות היחיד. כנגד זה אנחנו מוציאים את האור של רשות היחיד אל רשות הרבים. ראייה חיצונית הורסת את הראייה הפנימית, ולכן עושים ראייה חיצונית שבונה ראייה פנימית.

וזה מעין תמר. היא הייתה צנועה מאוד, ורק הפעם, לצורך מצווה, יצאה החוצה. ויש בדבריה רמז לחנוכה: ״הכר נא למי החותמת״, כנגד פך השמן החתום, ״והפתילים״, כנגד הפתילות שמדליקים.

רש״י אומר: ״שם שמים שגור בפיו״. יוסף הזכיר את ה׳ בכל דבר.

הרב דרוק אמר בשיעור שכל מהותו של יוסף הייתה להתפלל לה׳ תמיד. גם כעבד, גם בבית זר, הוא היה בשיחה מתמדת עם בוראו.

מי שמתפלל על כל דבר קטן, ה׳ איתו בכל דבר קטן. וזה ניכר גם לאחרים.

הרבה פעמים אדם אומר: אילו הייתי בבית המדרש, הייתי לומד ומתעלה. אילו היו לי תנאים אחרים, הייתי מתעלה. יוסף יכול היה לומר כך יותר מכולם.

אבל הרב דיסקין מלמד: בזכות יוסף החזיקו ישראל מעמד תקופה ארוכה כל כך במצרים, ולא נכשלו בעריות. ״אחת הייתה ופרסמה הכתוב״. ההתגברות של יוסף הטביעה בעם ישראל את הכוח לעמוד. אילו נשאר בבית המדרש, אולי היה הוא עצמו גדול יותר, אבל עם ישראל לא היה מחזיק.

הרב אליעזר טורק המשיל זאת לכלים שלובים: כשמגביהים את המים בכלי אחד, הם עולים לאותו גובה גם בכלי המחובר אליו. יוסף העלה את הקדושה בכלי שלו, ובזה הגביה את כל כלל ישראל.

וכן כל יהודי: אין לנו מושג מה הוא צריך לתקן במקום שבו הוא נמצא. ולכן יידע שה׳ עושה איתו את הטוב ביותר.

אבי הרב הוסיף: יוסף לא סתם הלך לשכם. הוא הלך לקיים מצוות כיבוד אב. ויכול היה לומר: זה מה שמגיע לי על שרציתי לעשות מצווה?

ואחר כך התגבר על הניסיון הקשה ביותר, ומה שכר קיבל? נזרק לבית הסוהר. ויכול היה לומר: זה שכרי וזה עמלי על כל מה שטרחתי לה׳?

אבל יוסף נשאר כל הזמן נאמן ובוטח בה׳. ועוד יותר: ה׳ דקדק עמו כחוט השערה, ועל השתדלות קטנה אחת, שביקש משר המשקים שיזכיר אותו, נוספו לו שנתיים. וגם את זה קיבל. זו אמונה שלמה.

המדרש מונה: ביוסף ״וישראל אהב את יוסף״, ובציון ״אוהב ה׳ שערי ציון״. ביוסף ״וישנאו אותו״, ובציון ״על כן שנאתיה״. וכן בטובות: ביוסף ״יפה תואר״, ובציון ״יפה נוף משוש כל הארץ״. ביוסף ״ויהי ה׳ את יוסף״, ובציון ״והיו עיני ולבי שם״. ו״ציון״ בגימטריה ״יוסף״.

לפני שהגיע יוסף למלכות, עבר שלושה ניסיונות: ניסיון של אמונה, ניסיון של קדושה וניסיון של אחדות עם אחיו. היוונים גזרו על שלושה דברים, חודש, שבת ומילה, ויש שרמזו אותם ב״חשמונאים״, ״חש״מ״. שבת היא האמונה, מילה היא הקדושה, וחודש הוא החידוש והחיבור בין ישראל לאביהם.

הרב דן סגל כותב שמה שאירע ליוסף יארע לציון: לפני הגאולה יצטרך עם ישראל לעבור את שלושת הניסיונות האלה. ולכן בדורנו יש מלחמה דווקא בשלושת הדברים האלה.

המדרש אומר: ״יוסף משלו נתנו לו״. פיו שלא נשק בעבירה, ״ועל פיך ישק כל עמי״. גופו שלא נגע בעבירה, ״וילבש אותו בגדי שש״. צווארו שלא הרכין לעבירה, ״וישם רביד הזהב על צווארו״. ידיו שלא משמשו בעבירה, ״ויתן אותה על יד יוסף״. רגליו שלא פסעו בעבירה, ״וירכב אותו במרכבת המשנה״.

ומחשבה שלא חשבה בעבירה, ״תבוא ותיקרא חכמה״. ה״בן איש חי״ כותב שזה הגדול מכולם, להתגבר במחשבה. ומי שעושה כך זוכה להיות חכם, כמו שאמר לו פרעה ״אין נבון וחכם כמוך״.

כל אבר ששמר יוסף קיבל את כבודו. כך גם לפני הגאולה: מי ששומר את גופו ואת מחשבתו בקדושה, זוכה למלכות.