חידושים לפרשת מקץ

חז״ל דרשו על הפסוק ״קץ שם לחושך״ (איוב כח, ג): לכל חושך יש קץ. הקדוש ברוך הוא קוצב מראש כמה זמן יימשך כל קושי, עד הרגע ועד השנייה.

יוסף ישב בבית האסורים שנים ארוכות. שתי שנים נוספות נגזרו עליו אחרי שבטח בשר המשקים. אבל כשהגיע הקץ, לא נתנו לו ללכת לאט. ״וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר״ – באותו רגע ממש הריצו אותו מן הבור אל הכיסא שליד פרעה.

זה החיזוק לכל אדם שמרגיש שהוא בחושך: הקושי אינו מקרי ואינו אינסופי. מי שמחזיק באמונה שיעבור הזמן שנגזר, יגלה שהישועה באה ברגע אחד, בלי הכנה ובלי התראה.

שמעתי מהרב אברהם לסרי שליט״א לימוד עצום מחלומות פרעה ומפתרונו של יוסף. בחיים של כל אדם יש ״שנות שובע״: ימים שבהם ה׳ עושה לו ניסים ונפלאות, מאיר לו פנים, מראה לו בבירור שהוא אוהב אותו ומשגיח עליו.

יוסף לימד: בשנות השובע צריך לצבור. כלומר לקחת את הרגעים האלה ולחזק בהם את האמונה – שה׳ אוהב אותי, שה׳ עושה הכול. כי יבואו גם שנות רעב, ימים של צרות וקשיים, ואז אדם צריך להוציא מן האוצר את האמונה שצבר ו״לאכול״ ממנה.

ומי שלא צובר? עליו נאמר ״וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה״. הטוב עבר דרכו ולא השאיר שום סימן. כשבא הקושי, כאילו לא היו מעולם ימים טובים.

לכן חשוב ללכת עם הודיה: להודות לה׳ בפה על הדברים הטובים שקורים לנו, ואף לקבוע זכר מעשי – רשימה, סעודת הודיה, צדקה – כדי שנזכור את חסדי ה׳ גם ביום שבו יהיה קשה לראות אותם.

לכאורה המשימה טכנית: לאסוף, לאחסן ולחלק. אבל רבי אליהו לופיאן מגלה כאן יסוד עמוק: הנבונות היא היכולת לחיות את העתיד בתוך ההווה.

בשנות השובע קשה לדמיין רעב. כשהשולחן מלא, פירור לחם לא נראה חשוב. רק הנבון רואה כבר היום את המחר, ויודע שכל גרגר שנשמר עכשיו יהיה שווה זהב בשנה השביעית של הרעב.

כך גם ברוחניות. בעולם הזה קשה לתפוס את ערכה של מצווה אחת, של מילה טובה, של רגע של תפילה. בעולם הבא כל פירור רוחני כזה שווה אוצרות. הנבון חי כבר עכשיו את המציאות שתתגלה אחר כך.

וזה נכון גם בבית: כל רגע של אהבה ושל חיבור בין בני הזוג הוא השקעה לנצח, וכל רגע שמחמיצים הוא ״רעב״ שיורגש בעתיד.

שתי נפילות גדולות היו ליוסף, ושתיהן באו בעקבות מעשה טוב. כשציית לאביו והלך לבקש את שלום אחיו – נמכר לעבד. כשעמד בניסיון ושמר על קדושתו בבית פוטיפר – הושלך לבית האסורים.

מבחוץ זה נראה הפוך לגמרי. אדם עושה את הנכון, והתוצאה נראית כמו עונש. אבל הפרשה שלנו מגלה את הסוף: שתי הנפילות האלה היו המדרגות שבהן ירד יוסף כדי לעלות לכיסא המלכות ולהציל את העולם מרעב.

מכאן היסוד: אמונה אמיתית אינה רק כשהכול מסתדר. היא דווקא כשהכול מסתבך – לדעת בבירור שיד ה׳ מנחה את המציאות לטובה, גם כשעדיין לא רואים איך.

זה היה הרגע שבו כל אדם היה מנסה להרשים: ״כן, אני הפותר הגדול״. יוסף עושה הפוך. הוא כמעט קוטע את פרעה ואומר בבהירות: אני – כלום. רק אלוקים יענה.

זה אומץ של אמונה. מול הכופר הגדול של דורו, יוסף לא מתבייש להכריז דברי אמונה ברורים. בעיניו רק בורא עולם הוא בעל הבית, והמעמד והכבוד והפחד פשוט אינם תופסים מקום.

והנה הנס: אמונה חיה מדבקת. פרעה, שלימים יאמר ״מי ה׳?״, מתחיל לדבר בשם אלוקים: ״הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ״, ״אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ״. אמונתו של יוסף שינתה אותו מבפנים.

כך מצאנו גם באליעזר עבד אברהם. הוא דיבר בבית לבן בשפת האמונה בכנות ובחום, עד שלבן ובתואל נאלצו לומר ״מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב״.

הרב אשר דרוק זצ״ל הקדיש לכך שיעור שלם, ״כוחו של יוסף״, וכדאי מאוד לשמוע אותו.

רש״י מפרש: צפנת פענח – מפענח הצפונות, מגלה דברים נסתרים. שואל השפת אמת: אם כן, היה צריך לומר ״פענח צפונות״. למה הקדים את הצפון לפענוח?

ומבאר דבר נפלא: הסדר מלמד מאיפה בא הכוח. במה זכה יוסף להיות מפענח? בזכות שהיה צפון – מסתיר את גדולתו, לא מייחס לעצמו כלום, ותולה הכול בהקדוש ברוך הוא. קודם ״צפנת״ ורק אחר כך ״פענח״.

מי שמסתיר את עצמו, ה׳ מגלה לו את הסודות. מי שמבליט את עצמו, אין מקום לאור של מעלה להיכנס.

כל אדם עומד בניסיונות, כמעט בכל יום. ודרכו של אדם לחשוב כך: אם אעשה מה שאני רוצה – אהנה. אם אעשה מה שה׳ רוצה – אסבול, רק שיהיה לי עולם הבא. למשל: ילד קורא ספר מרתק, ואמו קוראת לו לעזור. בראשו מתחיל ויכוח: להמשיך ולהנות, או לשמוע בקולה ולהפסיד.

התורה באה לתקן את הטעות הזו. ״הגזירה אמת והחריצות שקר״, ו״עצת ה׳ היא תקום״, כלשון הרמב״ן (בראשית לז, טו). מה שנגזר עליך ליהנות בעולם הזה – תיהנה. ומה שלא נגזר – לא תשיג גם בכוח. ולא עוד, אלא שמי שעושה את רצון ה׳ נהנה יותר, גם בעולם הזה.

והראיה – יוסף. מה היה מרוויח אילו נכשל בבית פוטיפר? רגע אחד, ואחריו עבדות לכל החיים. הוא עמד בניסיון, סבל זמן מה, ואחר כך נעשה מלך שמונים שנה. וכך דרשו חז״ל במדרש: יבוא פה שלא נשק בעבירה – ׳ועל פיך ישק כל עמי׳; צוואר שלא נטה לעבירה – ׳וישם רביד הזהב על צוארו׳; ידיים שלא משמשו בעבירה – ׳ויתן אותה על יד יוסף׳; גוף שלא נגע בעבירה – ׳וילבש אותו בגדי שש׳; רגליים שלא פסעו לעבירה – ׳וירכב אותו במרכבת המשנה׳; ומחשבה שלא הרהרה בעבירה – תבוא ותיקרא חכמה – ׳ויקראו לפניו אברך׳, אב בחכמה ורך בשנים. כל מה שיוסף קיבל – משלו קיבל.

ומה זה אומר אצלנו? אתה עסוק בדבר חשוב, ואשתך מבקשת ממך משהו. קודם כול לעצור ולחשוב – מה רצון ה׳ כאן? ופעמים רבות התשובה ברורה, כי שלום בית קודם לכל הרצונות שלנו. ואז אל תאמר ״טוב, צריך לוותר״. אמור: אני לא מוותר, אני דוחה את ההנאה ועושה עסקה עם ה׳. אני נותן אחד, והוא נותן לי חמישה.

״עשה רצונו כרצונך – כדי שיעשה רצונך כרצונו״ (אבות ב, ד). וכשחושבים כך, עבודת ה׳ נעשית שמחה: לא הפסדתי את העולם הזה, אהנה בו יותר, ובעיקר עשיתי נחת רוח לאבא שבשמים, ששמח שבנו סומך עליו. ואפילו עצם ההתגברות נותנת שמחה: ראה, אני יכול.

תארו לעצמכם: עשרים ושתיים שנה רחוק מהבית, מאבא, מהאחים. ועכשיו, ברגע המשמח ביותר, בלידת הבכור – הוא קורא לו ״שכחתי״?

ספר הפרשיות מבאר: יוסף לא שכח את משפחתו. הוא שכח את הצער. ״שכחתי את כל מה שעשו לי אחי, ואין לי בלבי עליהם כלום.״ הוא זוכר היטב – כשראה את בנימין פרץ בבכי – אבל העוקץ, הטינה, הכאב המשתק, נעלמו.

ועדיין: האם אדם קורא לבנו על שם צער? אלא שזו הודיה. יוסף מודה לה׳ על נס פנימי, גדול מן הגדולה במצרים: ה׳ ריפא את נפשו. ואיך? לא על ידי מחיקת הזיכרון, אלא על ידי בית חדש, משפחה חדשה, ייעוד חדש. הדף החדש בחיים הוא שעזר לו לשחרר את האחיזה בכאב הישן.

ובספר מים חיים כתב: כל עוד אדם שקוע בצערו על מה שהפסיד, קשה לו לצמוח. רק כשהוא פותח דף חדש הוא יכול להתרומם. ולכן אדם צריך להיות מוכן לקבל את השינויים שה׳ מצמיח לו – להסכים לבנות את הדף החדש.

ויש כאן פרדוקס יפה: רק מי שמסוגל לשכוח את הכאב יכול באמת לזכור את האהבה. כשהפצע פתוח, גם הזיכרון הופך מר. כשהעוקץ נעלם, אפשר לזכור את אבא ואת האחים מתוך רצון לפייס ולרפא. וזה גם וורט חשוב לאבלים: יש מעלה ויש הודיה בכך שהזמן משכיח את חריפות הצער.

בתרגום יונתן ובמדרש מובא שאסנת הייתה בתה של דינה, שנולדה אחרי המעשה הקשה בשכם. בבית יעקב חששו ממנה, ונראה היה שאין לה מקום.

המדרש מספר שיעקב אבינו כתב לה שם קודש על ציץ, תלה אותו על צווארה ושילח אותה לדרכה, ובהשגחה עליונה הגיעה למצרים, לבית פוטיפרע, ושם גדלה כבת. שנים אחר כך יורד יוסף למצרים, ונושא אותה לאישה – בת משפחתו שלו, שגלגולי ההשגחה הביאו אותה אליו.

מה שנראה כחטא, כבושה וככישלון, היה שלב בתוכנית אלוקית: מאסנת יצאו מנשה ואפרים, שבטים בישראל. דווקא ממקום של צער וקושי צמחה ישועה.

יוסף ידע שיש עדיין בין האחים שנאה מסוימת. וכל עוד היא לא תוקנה, אין טעם להתאחד. מה ייתן ליעקב לראות שנים עשר בנים שאינם באמת לב אחד? יעקב צריך שתהיה מיטתו שלמה, ושלמות יש רק כשכולם אוהבים זה את זה.

כשהאחים מגיעים, הם אמנם רוצים לפדות את יוסף, אבל עדיין מתוך צערו של אבא. בעיניהם המכירה הייתה מוצדקת. יוסף מוביל אותם בשלבים: קודם הם מבינים שחטאו באכזריות, אחר כך שהמכירה עצמה הייתה טעות, ובסוף – מסירות נפש של יהודה על בנימין.

רק אז, כשיוסף רואה ששתי הדרגות של התשובה הושלמו – החרטה והתיקון כנגד החטא – הוא יודע שהשנאה תמה ושאפשר להתגלות. וכל זה מלמד: כמה חשובה אהבה בין אחים, אהבה לכל יהודי, וקל וחומר אהבה בין איש לאשתו. כדאי היה לצער את כולם, העיקר שתהיה אהבה שלמה.

יוסף קורא להם ״מרגלים״, וכל ניסיון לשכנע אותו נופל כמו דיבור אל הקיר. ואז הם מבינים: זו מידה כנגד מידה. כך בדיוק התנהגו הם – יוסף התחנן, והם לא שמעו.

שימו לב למה הם מצטערים: לא על המכירה עצמה, אלא על כך שראו את צרת נפשו ולא ריחמו (כך מבארים הספורנו והרמב״ן). הם עדיין חשבו שהמכירה הייתה מוצדקת, רק שהיה חסר להם לב.

ואז ראובן אומר: ״הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד״. וכי בא להרגיז אותם? הרי אסור לומר לבעל תשובה ״זכור מעשיך הראשונים״! אלא שראובן ראה שתשובתם חלקית, והוא אומר להם: טעות בידכם. לא רק הרחמים היו חסרים, כל המכירה הייתה טעות. הוא מעמיק את התשובה, לא מבייש אותה.

ומכאן דרכו של בעל אמונה: כשבאה צרה, הוא מחפש מה מידה כנגד מידה יש כאן, ומתקן.

הכסף שבשק היה מעשה ידיו של יוסף, והאחים יודעים היטב שהמושל במצרים מתנכל להם. ובכל זאת הם אומרים: ״מה זאת עשה אלוקים לנו״. הם לא הבינו איזו מידה כנגד מידה יש כאן, אבל היה ברור להם שזה לא האיש – זה ה׳.

וזה לימוד עצום ליהודי. אדם מגיע למשרד ממשלתי, ופוגש פקיד רגזן שעושה לו צרות. הטבע אומר: ״איזה פקיד קשוח!״. התורה מלמדת: זה לא האיש ולא הממונה. בורא עולם עושה הכול, והפקיד הוא רק שליח.

ויהודה הולך עוד צעד: ״הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ״ (מד, טז). הגביע הוכנס לשק בכוונה, זו הייתה ״עלילה״ גמורה, ובכל זאת יהודה לא מתווכח עם האדם אלא מסתכל למעלה. עד כאן צריך אדם להחזיק שהכול בהשגחה גמורה: גם כשמישהו עושה לו תרגיל ומסדר אותו, זה לא אותו אדם – ה׳ הוא שגרם שכך יהיה.

כשהגביע נמצא וכולם עומדים להיות עבדים, האחים מבינים לראשונה שהמכירה כולה הייתה טעות: הם מכרו אדם לעבד, ועכשיו הם עצמם הופכים לעבדים. מידה כנגד מידה.

אבל אז יוסף אומר: רק בנימין יהיה עבד, ואתם עלו לשלום. יהודה מבין שזה כבר לא עונש על המכירה – הרי בנימין לא היה שותף בה! ומכאן הוא ניגש למלחמה של מסירות נפש על אחיו.

וזו בדיוק תשובת המשקל: כנגד מה שמכרו את אחיהם, הם מוסרים עכשיו את נפשם בשביל בנו השני של רחל. כשיוסף רואה את זה, הוא יודע שהלב התהפך לגמרי.

הרמב״ן מיישב את הפשט: החמורים היו האמצעי היחיד להוביל את התבואה לכנען. אם ייקחו אותם, כל משפחת יעקב תמות ברעב. אבל עדיין קשה: למה החמורים חוזרים לאורך כל הפרשה, ובמיוחד ״הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם״ – מדוע השוו את האנשים לחמוריהם?

רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות פותח את הסוד דרך מצוות פדיון פטר חמור, שניתנה ביציאת מצרים: ״וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה״. ישראל נמשלו לשה – ״שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל״. מצרים נמשלו לחמור – ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״. השה פודה את החמור: הקדושה לוקחת את החומר ומכניעה אותו תחתיה.

זה היה הנידון כאן, ברמז לגלות מצרים: ״לקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו״ – מצרים רוצים לשעבד לא רק את האדם אלא גם את החומר שלו, לטמא אותו עד שערי הטומאה, להשליט את הגוף על הנשמה. והרי כמעט כך היה.

״הבוקר אור״ – זורח אור הגאולה. ״והאנשים שולחו המה וחמוריהם״ – ישראל יצאו ממצרים ולקחו איתם גם את החומר, כשהוא כבר מוכנע לקדושה. יציאת מצרים איננה בריחה מן הגוף, אלא קידושו: הנשמה שולטת על הגוף, והגוף עצמו נעשה עבד ה׳.

ולכן גם ״יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם״. יששכר, שבט התורה, נמשל לחמור, כי בכוח התורה לוקחים את כל החומר ומקדשים אותו. החמור נושא על גבו את עול התורה.

באותו כיוון של קידוש החומר: בפסח, ביציאה ממצרים, מקריבים את מנחת העומר משעורים – מאכל בהמה. סופרים ספירת העומר, מזדככים יום אחר יום, עד שמגיעים לשבועות ומקריבים שתי הלחם מחיטים – מאכל אדם.

אבל שתי הלחם הן חמץ! ומבאר: ההנאה של האדם מן התורה נובעת מן הסקרנות, מן התשוקה לדעת ולגלות. ובשורשה זו אותה תשוקה שהיצר הרע מנצל לתאוות. כשאדם משקיע את כל הסקרנות שלו בתורה, התאוות האחרות מאבדות את כוחן.

״בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין״ (קידושין ל, ב). התורה לא רק מבטלת את היצר, היא נותנת לו טעם ומעלה אותו. לכן בחג מתן תורה מקריבים את החמץ: התורה לקחה את היצר והקריבה אותו לפני ה׳.