חידושים לפרשת ויגש

רש״י מבאר: יוסף השווה את כולם יחד. כשם שאין בלבי שנאה על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי – כך אין בלבי שנאה עליכם.

עצרו רגע. שתים עשרה שנה בבית האסורים, מיטב שנות הנעורים. דבר כזה לא שוכחים. והנה יוסף מעיד שלא נשארה בלבו שום מועקה, לא כלפי אלה שמכרו אותו ולא כלפי אלה ששתקו.

האור החיים מוסיף בפסוק ״אני יוסף אחיכם״: כלומר, אני מתנהג אתכם במידת האחווה, כאילו לא היה הדבר מעולם. ועוד: ״אחיכם אשר מכרתם״ – אפילו בשעת המכירה לא כהתה ממני עין האחווה.

וזה לא רק בדיבור. את שמעון אסר לעיניהם, וכשהלכו – הוציא אותו ופתח לו שולחן. ואת כל מצרים העביר מעיר לעיר, וכתב רש״י (מז, כא) שעשה זאת כדי להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יקראו להם ״גולים״. לא רק שלא נקם, הוא חיפש איך להיטיב.

התשובה של יוסף פשוטה ועמוקה: לא אתם שלחתם – האלוקים. ואלוקים עושה רק טוב. מי שרואה כך את המציאות, אין לו על מי לכעוס.

ובספר החינוך (מצוה רמא, לא תקום) כתב: שידע האדם ויתן אל לבו שכל מה שקורה לו, מטוב ועד רע, הוא מאת ה׳. ולכן כשאדם מצער אותו, ידע שעוונותיו גרמו וה׳ גזר עליו כך, ולא ישית מחשבותיו לנקום, כי הלה אינו הסיבה. כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא: ״הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה׳״. ועוד כתב, שיש במצוה זו תועלת גדולה להשבית ריב, וכשיש שלום בין בני אדם – ה׳ עושה להם שלום.

ובסוף הספר, אחרי פטירת יעקב, יוסף חוזר על כך: ״הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי״. ורש״י מבאר: אתם כולכם חשבתם עליי רעה, והקב״ה חשבה לטובה – ואיך אני לבדי יכול להרע לכם?

רש״י בפרשת שמות שואל: וכי לא ידענו שיוסף היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף: הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך – ועומד בצדקו. בכל המצבים נשאר אותו יוסף.

ולא רק שלא נשבר, הוא נשאר שמח. הראיה: בבית האסורים הוא שואל את השרים ״מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם״. אדם שעצוב בעצמו אינו שם לב לעצבות של אחרים.

מה היה הסוד? ״וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה׳ אִתּוֹ״ – ורש״י מפרש: שם שמים שגור בפיו. במדרש מובא שהיה נכנס ומתלחש, יוצא ומתלחש. לפני כל דבר היה מבקש מה׳. וכך לאורך כל הסיפור: ״הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים״, ״בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה״, ״אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי״, ״הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים״, ״וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם״.

אדם שחי כל היום עם ״וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים״, שה׳ נמצא אצלו בכל רגע – גם כשמוציאים אותו מן הבור, המילה הראשונה שלו היא ״אלוקים״. ומכאן גם ״וְכָל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה׳ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ״: מי שינסה יראה, שכאשר הוא מתפלל לפני כל דבר, הרבה יותר מצליח לו.

יש כאן שינוי לשון. לאחים אמר יוסף ״וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם״, ואילו ליעקב הוא שולח ״שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם״. ועוד קשה: האם יעקב, שכל חייו עבודת ה׳, ישמח בגלל שבנו קיבל שררה?

אלא שאפשר לקרוא את המילים כך: ״שָׂמַנִי״ – ה׳ שם אותי לתפקיד. ומה התפקיד? ״אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם״ – שהאלוקים יהיה אדון לכל מצרים, שכל מצרים יכירו את בורא עולם. זו הבשורה שיוסף שולח לאביו, וזו בשורה טובה באמת ליעקב אבינו: בנו לא רק חי בגוף, הוא חי ברוח ומקדש שם שמים בתוך טומאת מצרים.

ולכן גם כשאמרו ליעקב ״עוד יוסף חי״ – ״וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם״. אבל כאשר ״וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף״, כשסיפרו לו את ״שמני אלוקים״, אז ״וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב״. ״חי״ אמיתי הוא חיבור לה׳, כמו שנאמר ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״.

ונסו לדמיין: אומרים לגדול הדור שבנו נעשה שליט של מעצמה זרה. מה ישמח אותו? רק אם יתברר שבנו נשאר צדיק, ומשתמש בכיסא כדי להרבות כבוד שמים.

הפסוק מתאר רק את יוסף. ורש״י מביא: אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע. והדבר תמוה: וכי לא יכלה קריאת שמע לחכות כמה רגעים? ואם זה היה זמן קריאת שמע, למה יוסף לא קרא גם הוא?

המהר״ל בגור אריה מבאר: כשראה יעקב את בנו מלך אחרי כל הצער, עלתה בלבו אהבת ה׳ ויראתו – איך מידותיו טובות ושלמות, ואיך הוא משלם שכר טוב ליראיו. וזו מידת החסידים: כשקורה להם טוב, הם מתדבקים בה׳ על הטובה שעשה עמהם. וקריאת שמע היא בדיוק זה – ייחוד ה׳ ו״ואהבת״.

ובברכת פרץ כתב הגרי״י קניבסקי: לא היה זה כלל זמן קריאת שמע. אלא כך היא עבודת הצדיקים: בשעה שבאה שמחה ותשועה גדולה, לבם מתעורר מיד להידבק ביוצרם. וזה ההפך הגמור מאדם רגיל – שבשמחתו אינו יכול לכוון. אצל הצדיק דווקא בשיא השמחה הכוונה חזקה יותר. גם המהרי״ל דיסקין כתב כך: כשהגיעה אהבת יעקב לבנו עד קצה, השתמש בה להקדישה לשמים, וקרא ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – תכלית מידת האהבה היא לאהוב את ה׳.

והרב מרדכי גרינברג הוסיף נקודה נוגעת ללב: כשנאלץ יעקב לשלוח את בנימין אמר ״לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי״, ובמדרש אמרו שזו הייתה הפעם היחידה שיעקב אמר דבר שאינו ראוי, ״אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי״. עכשיו, כשראה שהכול היה לטובה, אמר ״שמע ישראל ה׳ אחד״ – אותו ה׳ עשה גם את מה שנראה רע וגם את הטוב, וכולו מהלך אחד. ולמה חיכה עד הפגישה? כי הודיה כזו על הקושי שייכת רק כשהטוב שבו מורגש בפועל, ולכן חיכה לשיא השמחה.

כאן מתגלה עיקרון חשוב בעבודת ה׳. קריאת השמע של יעקב לא הייתה חובה, אלא מידת חסידות, התעוררות של אהבה. יעקב, שלא היה מחויב באותה שעה בשום מצווה אחרת, יכול היה להתמסר לה.

אבל יוסף עמד מול אביו, ובאותו רגע הייתה עליו מצוות כיבוד אב – מצווה חיובית. ולא ייתכן לעסוק בדרגות ובחסידות ולבטל בשבילן מצווה מחויבת, כי זה נגד התורה, וממילא אין זו חסידות כלל.

וזה יסוד גדול: לפנים משורת הדין מתקבל רק אחרי שממלאים את חובת הדין. התעלות רוחנית שבאה על חשבון חובה – איננה התעלות.

נראה לי שיש כאן חידוש גדול בהלכות אהבת ה׳. מצוות אהבת ה׳ אין לה זמן קבוע. אבל יש זמנים שהם כעין חיוב: כשבאה לאדם שמחה גדולה, דבר טוב ונפלא, עליו לעורר את אהבת ה׳ ביתר שאת ויתר עוז, ולהודות בכל לבו.

כך כתב הטור (אורח חיים תקכט): מידת החסידים שה׳ לנגדם תמיד – בעת שמחתם, אז יותר ויותר מברכים ומשבחים לה׳ ששימחם. ויאמר האדם בלבו: אם כך היא שמחת העולם הזה, שיש אחריה תוגה, מה תהיה השמחה של העולם הבא שאין אחריה תוגה.

והשפת אמת דרש על ״פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ״: לא בכל עת אפשר להודות ולהלל, כי הלב סגור. יש עיתים שבהם נפתחים השערים בלב, ואז צריך מהר להיכנס בהם ולהודות. ובשם הגר״א הביא הרב דסלר: שמחה ותוגה פותחות את הלב, וכשהלב פתוח – לך וזרע. זה הזמן לזרוע בו אהבת ה׳ ויראתו.

ומעל הכול – רבי עקיבא. בשעה שהוציאוהו להריגה, היה מקבל עליו עול מלכות שמים, ״והיה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד״ (ברכות סא, ב). ורבי צדוק הכהן מלובלין מבאר: לא שמת באמצע המילה, אלא שנשמתו יצאה מתוך ייחוד ה׳ עצמו – אהבה כל כך שלמה, עד שלא נשארה מחיצה בינו לבין בוראו.

המהר״ל בתפארת ישראל (פרק ל) כותב שראויה השמחה לחתן, כי כשם שהאבל הוא על חיסרון והעדר, כך השמחה היא על שלמות – ואין לך מציאות שלמה יותר מזיווג חתן וכלה. ולכן דווקא שם מצאנו ״קול אומרים הודו״.

ובעל ישמח ישראל מאלכסנדר מבאר: ארבעת הקולות הראשונים – ששון, שמחה, חתן וכלה – ה׳ נותן מלמעלה, ברחמיו, כשהוא מזווג זיווגים. אבל עיקר הכוונה מכל זה הוא שיתעורר בנו אחר כך ניצוץ אש מצדנו, להודות ולשבח לה׳ – וזהו הקול החמישי: ״קול אומרים הודו את ה׳ צבאות״.

ולכן כשנמצאים בחתונה, לא כדאי רק להסתובב במעגל. הרבה יותר עונג להתבונן ביופי שה׳ ברא – ״ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה ושלום ורעות״ – ולהרגיש הודיה ואהבה למי שעשה את כל היופי הזה.

רבנו בחיי (בראשית כז, ד) מבאר: לא לתענוג הגוף ביקש יצחק את המטעמים, אלא כדי שתהיה נפשו שמחה. כשכוחות הגוף מתחזקים, מתעוררים כוחות הנפש, ומתוך השמחה שורה רוח הקודש, כמו שאמרו חז״ל: אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.

ובספר שערי אהבה הובא משל: אדם רוצה להבעיר עצים גדולים, אבל הלהבה הקטנה שבידו אינה מספיקה. מה עושה? מדליק קודם חופן קש, ובאמצעותו מבעיר את העצים. כך התענוגים שבעולם הזה – אף שהם קלים כקש, אפשר להדליק בהם את ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״, ולהרגיש כמה ה׳ אוהב את בריותיו, שהמציא בשבילם כל כך הרבה טוב.

זה היסוד של סעודת מצווה, עונג שבת ויום טוב, וקידוש על היין. וכן כתב ספר החינוך (מצוה שכד) על ארבעת המינים: בחג האסיף, כשהשמחה גדולה ועלולה להשכיח יראת שמים, ציוונו ה׳ לקחת בידינו דווקא מינים משמחים, שיזכירו לנו שכל שמחת לבנו לשמו ולכבודו.

בכל שנה, כשהגיעו לפרשת ויגש, היה סבא, ר׳ מאיר שפריר ז״ל, מכנס את נכדיו סביבו. ״בואו נספור יחד את צאצאי לאה,״ היה אומר, ומצביע על כל שם בפסוק. הנכדים ספרו – אחד, שניים, שלושה – עד שלושים ושתיים. ״אבל,״ היה מחייך, ״התורה אומרת שלושים ושלוש. היכן הנפש השלושים ושלוש?״

הקושיה ידועה: ללאה נמנו ל״ג נפש ובשמות יש ל״ב; ובסך הכול מגיעים בספירת השמות רק לשישים ותשע ולא לשבעים. רש״י מתרץ שיוכבד נולדה ״בין החומות״, בכניסתם למצרים, והיא המשלימה. אבל עדיין לא מובן: אם כך, למה בני לאה נמנו מלכתחילה ל״ג, כשבפועל ירדו ל״ב?

וכאן החידוש של סבא, שצמח מדברי תרגום יונתן. התרגום מגלה שאסנת הייתה בתם של דינה ושכם, שיעקב שלח אותה מן הבית בהשגחה, והיא גדלה במצרים בבית פוטיפרע. ולפי זה הכול מתיישב: במניין בני לאה – אסנת נמנית כנכדתה של לאה דרך דינה, ולכן באמת יש ל״ג. במניין הבאים מצרימה – היא אינה נמנית, שהרי לא ירדה עמם אלא כבר הייתה שם, ולכן ס״ו. במניין הכולל – היא מצטרפת ליוסף ולשני בניו, וכך מגיעים לשבעים.

ולמה לא נכתב שמה בין בני לאה? כי התורה לא רצתה לכתוב בפירוש שלשכם יש צאצא, וחסה על כבוד המשפחה. אבל היא רמזה זאת: שמה של אסנת נזכר במפורש כאשת יוסף, בעוד ששמות נשים אחרות של השבטים – כמו תמר אשת יהודה – אינם נזכרים ברשימה. זה הרמז שגם היא אחת מן השבעים.

בוודאי שלא. רואים כמה דבר זה היה רחוק, שהתורה אפילו לא כתבה את שמה ברשימה. אבל ״רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה׳ הִיא תָקוּם״. ה׳, המזווג זיווגים, שלח את יוסף למצרים, ושם – איך ימצא אישה מבית יעקב בארץ זרה? – הוא מוצא דווקא את אסנת, נכדת יעקב, הזיווג הראוי לו.

ויש בזה עומק: מובא בתרגום יונתן שיוסף היה תחילה במעי לאה ודינה במעי רחל, ובכוח התפילה התחלפו. נמצא שנשמות יוסף ודינה קשורות זו בזו מן ההתחלה, ועכשיו, דרך אסנת, הן מתחברות שוב. וכנראה שרק בדרך מופלאה זו יכלה לרדת לעולם נשמת משיח בן יוסף.

ומכאן גם הבנה חדשה בשם ״מנשה״. בצרור המור כתב שיוסף קרא לבכורו כך להורות ששמר על קדושתו בנעוריו, ובנו הבכור נולד מאשתו המיוחדת לו. ונראה להוסיף: יוסף ״שכח את בית אביו״ – שכח את כל הצער שבעזיבת הבית – כי כשראה שרק בדרך הזו השיג את זיווגו הראוי, הבין שה׳ עשה הכול לטובה, ולא הקפיד כלל על הצער שעבר.

חז״ל מספרים שכשהייתה לאה מעוברת בפעם השביעית, חשבה: שנים עשר שבטים עתידים לצאת מיעקב. שישה כבר ממני, ארבעה מן השפחות. אם גם זה יהיה זכר, רחל אחותי לא תהיה אפילו כאחת השפחות. והתפללה, ונהפך העובר לבת – דינה (ברכות ס, א; רש״י בראשית ל, כא). ולפי תרגום יונתן, העוברים התחלפו: יוסף עבר אל רחל, ודינה אל לאה.

לאה ויתרה על שבט שלם לשם שמים, מתוך אהבה לאחותה. והנה, לפי חידושו של סבא, מה קרה בסוף? מבתה דינה יצאה אסנת, ומאסנת – מנשה ואפרים, שני שבטים שלמים. נכדיה! במקום שבט אחד שוויתרה עליו, קיבלה שניים.

המוותר לשם שמים – אינו מפסיד. הוא מקבל בכפליים, אפילו אם צריך לחכות דורות כדי לראות זאת.