חידושים לפרשת ויחי

רש״י מבאר: חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. מי שקובר את המת יודע שהמת לא יחזיר לו טובה.

ושימו לב: רק בסוף, אחרי הברכות, יעקב אומר ליוסף ״וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ״ – והעיר שכם, שבה נקבר יוסף לבסוף, היא חלקו. בתחילה לא גילה לו דבר על כך. הוא רצה שיוסף יקבל על עצמו חסד של אמת לשמו, בלי חשבון של שכר.

ומכאן לימוד יפה: עצם הרצון לעשות חסד אמיתי, בלי לצפות לתמורה, כבר יש בו שכר. גם אם בסוף התברר שיש שכר, הרגע שבו אדם החליט לתת בלי לקבל – הוא שנחשב לו.

רש״י מבאר שיעקב אמר ליוסף: אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני לארץ כנען לקבורה, ולא עשיתי כן לאמך, ״ואני יודע שיש בלבך עליי״ – דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, כדי שתהיה לעזרה לבניה כשיוגלו.

יוסף עשה בדיוק את מה שביקש אביו, בלי טענה. הוא הבליג על מה שהיה בלבו, ועבר על מידותיו.

ויש כאן נקודה חשובה: כשאדם מבליג ומעביר על מידותיו, הוא לא מרגיש שעשה משהו. הרי לא נוצר דבר שאפשר לראות – לא דף שנלמד, לא מעשה גלוי. אבל צריך לדעת: הוא עשה המון, לא פחות מאשר לגמור חמישים דף גמרא.

רש״י מבאר: אמר יעקב, אף על פי שהוא בני – מלך הוא, אחלוק לו כבוד. מכאן שחולקים כבוד למלכות. וכן משה חלק כבוד לפרעה.

ולמדנו מכאן שגם אדם שיש לו שררה – ואפילו מלך גוי, כמו פרעה – צריך לכבדו. וכן כתוב באיגרת הרמב״ן: ״ואם עשיר הוא – עליך לכבדו״. הכבוד אינו מחניפות. הוא הכרה בכך שה׳ נתן לאדם הזה מעמד, ומי שמכבד אותו מכבד את מי שנתן.

ראו איך יוסף כל הזמן מזכיר שה׳ נתן לו. הוא לא אומר ״אלה הבנים שלי״, אלא ״אשר נתן לי אלוקים״. גם על הילדים, גם על המלכות, גם על ההצלחה – הכול מתנה.

ומיד אחר כך: ״וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה״. המשנה למלך מצרים, השליט שכל העולם תלוי בו, משתחווה עד הארץ לפני אביו הזקן. ראו מה זה כיבוד הורים.

אילו היה יעקב יכול לראות, היה מתחבר אל הנכדים בראייה. אבל מאחר שלא יכול היה לראות, התחבר אליהם בדרך אחרת – בנשיקה ובחיבוק.

הספורנו מבאר: ראייה היא אמצעי שתחול הברכה, כמו שבלעם ביקש לראות את ישראל כדי לפעול עליהם, וכמו שה׳ הראה למשה את כל הארץ כדי שיברך אותה. וכשאין ראייה – ״וישק להם ויחבק להם, כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו״.

ולמדנו מכאן שלושה דברים: כמה כוח יש בראייה, במבט אוהב; כמה חשובים נשיקה וחיבוק כדי ליצור קשר; ובעיקר – כדי לברך צריך להיות מחובר ולאהוב את מי שמברכים. כמו הכוהנים שמברכים ״באהבה״.

ולכן גם עושים קידוש, סעודה, כשנולד תינוק – כדי שאנשים יפתחו את לבם בשמחה ויברכו מכל הלב.

הרמב״ן מבאר: לברך את הבנים – זו הברכה של יוסף. ובדומה כתב הספורנו: ברכה לילדים נחשבת ברכה לאבא. אין ברכה גדולה יותר להורה מאשר לראות את ילדיו מבורכים.

ומה פירוש ״וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי״? על פי הרמב״ן: שיהיה ניכר בהם. מי שיראה את התנהגותם יאמר: אלה בני אברהם ויצחק. השם אינו רק תואר – הוא אורח חיים שמזהה אותך.

תשובה ראשונה: בכל דור יש ירידת הדורות, אבל אפרים ומנשה לא ירדו. הם היו נכדים, ונשארו צדיקים גמורים כמו השבטים, ונמנו ביניהם.

ובשם הרב יצחק הוטנר זצ״ל מובא: היכן גדלו אפרים ומנשה? בתוך מצרים, בין כל תועבותיה – ונשארו צדיקים. זו הברכה שאב נותן לבנו: בכל מקום שתהיה, בכל סביבה, תישאר צדיק.

ותשובה נוספת: יעקב שם את אפרים לפני מנשה – הקטן לפני הגדול. ובכל זאת לא מצאנו שמנשה קינא באחיו. ואין ברכה גדולה יותר לבית מאשר אחים שאינם מקנאים זה בזה. ויש לדון אם יש כאן מצווה לברך כך את הבנים.

ואיך שומרים על ילדים כך? הרב דרוק היה מבאר: בזכות ששם שמים שגור בפיו של יוסף. בית שבו מזכירים את ה׳ כל הזמן, הילדים גדלים בו בתוך מצרים ואינם מתקלקלים.

אונקלוס מתרגם: ״בצלותי ובבעותי״ – בתפילתי ובבקשתי. החרב והקשת של יעקב הן התפילה.

״בעותי״ היא הבקשה האישית, התחינה שאדם מוציא מלבו. ומכאן המקור לתפילה של אדם בנוסח שלו, בשפתו ובמילים שלו, על מה שבאמת נוגע לו.

הנשק החזק ביותר של יהודי אינו החרב שבידו, אלא הדיבור שלו עם ה׳.

יעקב רצה לגלות להם את הקץ, ולפני כן הוא אומר להם להתאסף ולהתקבץ. יש בזה רמז ברור: כדי להינצל באחרית הימים, צריך להיאסף ולהתאגד. הגאולה באה כשבני יעקב יחד.

וזה ממשיך את כל סיפור יוסף והאחים: כל הפירוד, השנאה והמכירה – תוקנו רק כשהאחים נעשו לב אחד. וזה גם הסדר שלנו: קודם ״הקבצו״, ורק אחר כך ״ושמעו אל ישראל אביכם״.

ראובן היה ראוי לכהונה ולמלכות. אבל ״פחז כמים״ – רש״י מפרש: הבהלה והחיפזון שמיהרת להראות כעסך, כמים הממהרים לזרום.

מכאן יסוד: לעשות יישוב הדעת לפני שעושים דברים – זה יסוד ההצלחה. וכן מידת הסבלנות. מי שממהר להגיב, גם כשכוונתו טובה, עלול לאבד את מה שהיה ראוי לו.

ויש עוד לימוד: המעשה של ראובן נגע בשלום הבית של אביו, ושם, במקום המנוחה של יעקב, שרתה השכינה. ומכאן שבמקום שבו יש הכי הרבה שלום בית – שם שורה השכינה, ולכן צריך לשמור עליו בזהירות רבה.

רש״י מבאר שיעקב ביקש שלא ייזכר שמו במעשה זמרי, משבט שמעון, ובמחלוקת קורח, משבט לוי.

ובשיעור של הרב דיסקין מבאר: שורש החטא של שמעון ולוי בשכם היה שלא שאלו עצה מאביהם. הם פעלו לבד, בלהט. והנקודה הקטנה הזו, בשורש, היא שהולידה לימים את קורח ואת זמרי – אנשים שפעלו מתוך עצמם, בלי להתבטל לגדולים מהם.

ולמדנו עד כמה מידה קטנה בשורש יכולה להשפיע על הדורות הבאים. מה שנראה אצלנו כחיסרון קטן, אצל ילדינו ונכדינו יכול לצמוח לעץ גדול.

רש״י מביא שכששמע יהודה את התוכחות שקיבלו אחיו, התחיל לסגת לאחוריו, שמא יוכיח גם אותו. וקרא לו יעקב: ״יהודה, אתה – לא כמותם״.

״יודוך״ – מלשון הודיה. יהודה הוא זה שהודה במעשה תמר: ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״. הוא לא התחמק מן האמת, גם כשהיה לו מאוד לא נעים.

רואים כאן שיש מעלה עצומה להודות כשאומרים לך שאתה לא בסדר, ולא להתחמק מן האמת. מי שיודע לומר ״טעיתי״ – ראוי למלכות.

יששכר הוא שבט התורה. ולכאורה סתירה: מצד אחד ״וירא מנוחה כי טוב״, ומצד שני ״ויט שכמו לסבול״ – לקח עליו עול כבד.

זהו ״וירא מנוחה״. איזו מנוחה? לא מנוחת הגוף, אלא מנוחת הנפש. יששכר ראה שמנוחת הנפש היא דבר טוב, ולכן הלך ללמוד תורה – גם אם זה עול, גם אם זה עמל. העמל של התורה הוא שנותן לנשמה מנוחה אמיתית.

ועוד שמעתי מהרב אליהו דיסקין בשם הרב אשלג: יששכר, אחרי שראה כמה מנוחה היא דבר טוב, אמר ״כל חלב לה׳״ – ותרם את המנוחה עצמה לכבוד בורא עולם. את הדבר הטוב ביותר שלו, נתן לה׳.

אונקלוס מתרגם שחלקו של נפתלי יהיה בארץ טובה, שנחלתו תהיה עושה פירות, ויהיו מודים ומברכים עליהם.

ונראה לומר: נפתלי זוכה לארץ טובה ומבורכת, שפירותיה מתוקים כנופת צופים, בזכות שהוא ״נותן אמרי שפר״ – יודע להודות ולשבח את ה׳. ״נפתלי״ – נופת לי: הוא נותן לקדוש ברוך הוא נופת של דברי הודיה מתוקים. ומי שמברך את ה׳ – ה׳ מברך אותו, ולכן זוכה לפירות של נופת.

ואיך זוכים להודיה מתוקה כזו? על כך אומר משה רבנו בברכתו: ״נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה׳״ (דברים לג, כג). כדי לדעת להודות כראוי, צריך קודם להיות שמח בחיים, שבע רצון. לא שבע בבטן, אלא שבע ברצון – מרוצה מן החיים. אז אדם יכול להודות לה׳ באמת, וזוכה להיות מלא ברכת ה׳.

אחרי פטירת יעקב, האחים מבקשים מיוסף רחמים. ורש״י מבאר את תשובתו: אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול? הלא כולכם חשבתם עליי רעה, והקב״ה חשבה לטובה – ואיך אני לבדי אוכל להרע? מי אומר זאת? מי שהיה השליט החזק בעולם.

עיקר מה שבני אדם נופלים בניסיונות הוא מפני שאינם מכירים בגודל המעלה של הדבר. כולנו קוראים קריאת שמע עם תפילין, ומעריכים זאת מאוד. מי שחלילה לא הניח תפילין – לא יסלח לעצמו.

אבל רבי עקיבא היה קורא קריאת שמע כל יום, ובכל זאת הצטער: מתי יבוא לידי ואקיימנו? הקריאה נפלאה, אבל עיקר המעלה הוא לקיים. ואיך מקיימים? לא צריך למות בשביל זה. כך שנינו במשנה: ״בכל מאודך – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד״ (ברכות נד, א).

כשהילד מרגיז, כשהשכן או החבר מקלקלים – ואדם זוכר שהכול מושגח ואומר ״אתם חשבתם עליי רעה, אלוקים חשבה לטובה״ – זה נקרא לקיים קריאת שמע. זה נראה לאדם כאילו לא עשה כלום. אבל הגדולה איננה לקרוא שמע, הגדולה היא לקיים שמע.

בוודאי יוסף הרגיש שם, בבית אביו, רגשות קדושה עצומים. ובכל זאת התורה לא מספרת על כך. מה היא כן מספרת? איך יוסף עומד במצרים לפני פרעה וקורא ״בלעדי – אלוקים יענה״.

וכך גם ביעקב: ארבע עשרה שנה למד בבית שם ועבר – והתורה לא כותבת את זה. מה כתוב? שהיה בבית לבן ולא רימה, ונשאר צדיק. האם יעקב הרגיש בבית לבן דבקות כמו בבית המדרש? לא מסתבר. אבל הגדולה שלו היא להיות בעמקי הקליפות ולהישאר צדיק.

ובספר משיבת נפש כתב: זה עיקר תענוגיו ושעשועיו של ה׳ – כשמעלים את הניצוצות הקדושים מעמקי הקליפות. כשאדם רחוק מאוד ובכל זאת ממשיך את עצמו אל ה׳ בכל פעם, כל תנועה קטנה כזו גורמת לה׳ שעשועים גדולים. ואם יתחזק בדעתו להמשיך את עצמו תמיד אל ה׳, סוף כל סוף ה׳ ירחם עליו ויכניס אותו לפנים, לבית הקדושה.

ודאי שבלי בית שם ועבר, בלי הלימוד, לא מחזיקים מעמד. אבל העיקר הוא שם – בתוך מצרים, בבית, בעבודה. ואדם שרוצה ״תעודת הוקרה״ אחרי שהצליח, ידע: גם יוסף לא קיבל. אבל כמו שיוסף זכה לכל גדולתו בזכות שעמד בניסיון וזכר תמיד שה׳ איתו – גם אתה, כשתזכור שה׳ איתך, אתה בבחינת יוסף הצדיק.

דרך אחת כבר הזכרנו: על ידי תפילה כל הזמן, כמו יוסף ששם שמים שגור בפיו.

ונוסיף את דברי המשך חכמה: כשאדם מצייר לעצמו שהוא דבוק בהשגחה העליונה, וה׳ מרגיש בענייניו יותר ממה שהוא מרגיש בעצמו, ורוצה בהצלחתו יותר ממה שהוא רוצה בה – כמו שנאמר ״כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו״ – אז האדם בטוח ונח, ואינו דואג מאומה. וזה נקרא דבקות, והיא מצווה כוללת לכל אנשי האומה בלי הבדל.

וצריך לזכור: ״הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. ה׳ שֹׁמְרֶךָ ה׳ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ״. ״ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא״.

והחפץ חיים מבאר: ״טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳ אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ״. איך זוכים לראות כמה טוב ה׳? מי שזוכר תמיד שה׳ שומר עליו – מרגיש כבר כאן כמה טוב ה׳.

וזה גם סוד השמחה של יוסף. מי ששואל ״מדוע פניכם רעים״ הוא אדם שמח, ו״כל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו״ – ה׳ מצליח את מי שנשאר שמח.