חידושים לפרשת שמות

רש״י מבאר: להודיעך צדקתו של יוסף, שאף על פי שהיה במצרים – עמד בצדקו. והקשה הרב דיסקין: אם כן, למה נכתב הדבר דווקא כאן, בפתיחת ספר שמות?

ותירץ: היה נס עצום בגלות מצרים. אף שישבו שנים רבות כל כך ב״ערוות הארץ״, ישראל לא נטמאו – ״אחת הייתה ופרסמה הכתוב״. ומאיפה היה להם הכוח לכך? בזכות יוסף, שעמד בצדקו בניסיונות גדולים מאוד. הוא נתן להם כוח לעמוד. ולכן בתחילת השעבוד כתוב ״ויוסף היה במצרים״ – זה הכוח שהחזיק אותם.

ולמדנו מכאן: אדם שעושה התגברות גדולה, אפילו בינו לבין עצמו, יכול להשפיע ממנה על כל בני דורו ויותר. וכן מצאנו ברבי פרידא, שהייתה לו סבלנות ללמד את תלמידו ארבע מאות פעמים, ושוב ארבע מאות – וזכה הוא ודורו לחיי העולם הבא (עירובין נד, ב).

האלשיך הקדוש דוחה את התירוצים הפשוטים: לא בגלל מכירת יוסף, שהרי גם ראובן ובנימין, שלא היו בה, השתעבדו; ולא כדי שיראו את הניסים ביציאה, שהרי מה הרוויחו הדורות שמתו בשעבוד?

ומבאר: כדי לקבל את התורה, ושכל אחד מישראל ישמע ״אנכי ה׳ אלוקיך״ פנים בפנים, היה צריך לטהר לגמרי את ״זוהמת הנחש״ שדבקה באדם מאז החטא. האבות עשו זאת בכוחם הגדול, בניסיונות ובנדודים. אבל לדורות שאחריהם לא היה כוח כזה. לכן הניח אותם ה׳ ״כזהב בתוך כור״ – במצרים, שנקראת ״כור הברזל״, שם האש מפרידה בין הזהב לבין הסיגים.

ומהי זוהמת הנחש? נראה שהיא הגאווה. הנחש אמר ״והייתם כאלוקים״ – הרצון של האדם להיות ״יש״, להיות בעל הבית. והקושי של השעבוד, שבו העבד מרגיש בכל מהותו שאין לו כלום, הוא שמבטל את ה״יש״ הזה. ומכאן גם הקשר להכרת הטוב: הענווה היא שורש הכרת הטוב – ״לא מגיע לי כלום, אני חייב לכולם״ – והגאווה היא שורש כפיות הטובה – ״כולם חייבים לי״, כמו פרעה.

ובאותו כיוון כתבו גדולים שגם לשון הרע שורשה בגאווה. בספר שמירת הלשון מבואר: המדבר מחשיב את עצמו, ולכן מלאו לבו לגנות את חברו. אילו היה מכיר את נגעי עצמו, לא היה מחפש את מומי זולתו. ולכן המצורע מיטהר בארז ובאזוב ושני תולעת – אם התגאה כארז, ישפיל עצמו כתולעת וכאזוב.

״רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה׳ הִיא תָקוּם״. החידוש הוא שעצת ה׳ מתקיימת דווקא על ידי מחשבות הרשעים. מה שהם עושים כדי להרוס – הוא עצמו מה שבונה.

פרעה רצה להרוג את מושיען של ישראל, ובסוף, דווקא בעקבות הגזירה, הוא עצמו גידל אותו בביתו. והאבן עזרא מבאר שהיה צורך שמושיען של ישראל יגדל בבית מלכות, כדי שתהיה לו נפש של מלך ויוכל להנהיג. וכך המן: רצה להכין עץ למרדכי – והכין לעצמו; רצה לבטל את החגים – ונוסף חג. זו דרכו של ה׳: מן המכה עצמה הוא מתקן רטייה, כמו אלישע שריפא את המים המרים כשהשליך לתוכם מלח.

ויש כאן עוד רמז. רש״י מביא שאיצטגניני פרעה אמרו: היום נולד מושיען של ישראל, ואין אנו יודעים ממי. למה לא ראו? אולי משום ש״כל המגדל יתום בתוך ביתו – כאילו ילדו״. משה עתיד היה להיחשב בנה של בת פרעה, וכך נעלם מעיניהם.

ומה ההבדל בין ״מחשבה״ ל״עצה״? אדם מחליט על דרכו – זו עצה, תכנון סופי. אחר כך הוא מתכנן את הפרטים – אלה מחשבות, תכנון זמני. לאדם יש המון תוכניות, אבל התכנון הסופי של ה׳ יקום: ״וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים״. ולכן ״עֲצַת ה׳ לְעוֹלָם תַּעֲמֹד, מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר״ – העצה לעולם אחת, והדרכים לקיים אותה משתנות מדור לדור.

חז״ל אמרו שעשה עצמו כאילו לא ידע. ואפשר להוסיף: פרעה טען שיוסף צריך להכיר לו טובה – פרעה חלם, פרעה העלה אותו מן הבור, פרעה הציל את משפחתו. אלה חשבונות של שכל. אבל היכן הרגש?

ואולי לכן לא נאמר ״אשר לא זכר״ אלא ״אשר לא ידע״. ידיעה היא לשון חיבור. הוא לא היה מחובר לטובה שקיבל. וחז״ל שמו לב לצליל הדומה: ״לא ידע את יוסף״, ובהמשך ״לא ידעתי את ה׳״. כל הכופר בטובתו של חברו – לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא.

חז״ל באו ללמד יסוד גדול: נפש האדם אחת היא. מי שלא מתרגל לחוש בטובות שהוא מקבל מבני אדם, לא יחוש בטובות של הבורא. ייתכן שיאמר ״מודים״, ינגן וישיר – אבל לא ירגיש.

וכך כתב ספר החינוך (מצוה לג, כיבוד אב ואם): ראוי לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל וכפוי טובה. וכשיקבע את המידה הזו בנפשו כלפי הוריו, יעלה ממנה להכיר את טובת ה׳, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו, וסיפק צרכיו כל ימיו. ומכאן גם הבנה בדברי הלל לגר: ״דעלך סני לחברך לא תעביד״ – ופירש רש״י שם ש״חברך״ הוא גם הקדוש ברוך הוא. כדי לאהוב את מי שאינך רואה, צריך להתחיל ולהתרגל לחוש בטובות של מי שאתה רואה.

משה לא הכה את היאור, כי היאור הגן עליו כשהיה תינוק, ולא את העפר, כי העפר כיסה את המצרי שהרג. אבל היאור והעפר לא התכוונו לכלום! וכן כתבו בעלי התוספות על ״לכלב תשליכון אותו״ – לשלם לכלב שכרו על ששמר את העדר. וכי לכלב יש בחירה?

התשובה, כפי שמבאר הרב וולך: הכרת הטוב היא רגש ולא שכל. ועל רגש לא עושים חשבונות. ה׳ נטע בנו את הרגש הזה, והמצוות באות לבנות אותו, עד שאדם ירגיש שאי אפשר שלא להכיר טובה.

ולכן אמרו בגמרא ״בירא דשתית מיניה – לא תשדי ביה קלא״, באר ששתית ממנה אל תזרוק לתוכה אבן (בבא קמא צב, ב). ומסופר על הרי״ף שלא רצה לדון בעניינו של אדם שבמרחץ שלו נהנה פעם – אף שאותו אדם לא התכוון כלל להיטיב איתו. ושם בגמרא: ״חמרא למריה, טיבותא לשקייה״ – היין של בעל הבית, אבל התודה למלצר. השכל אומר שלמלצר לא מגיעה תודה, הוא רק עושה את תפקידו. הרגש אומר: הוא הגיש לי, אני מודה לו.

ובגמרא בברכות (נח, א): ״אורח טוב מה הוא אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני. אבל אורח רע מה הוא אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחת שתיתי״. ושימו לב לדיוק: האורח הטוב מתחיל מן המשובח – בשר, יין, גלוסקאות. האורח הרע מוריד הכול לפשוט – ״פת״ במקום גלוסקא, ״חתיכה״ במקום בשר, ״כוס״ במקום יין. אותה ארוחה בדיוק, בעיניים אחרות.

ולמה קוראים לכפוי טובה ״כפוי״? מלשון כפיית כלי, הפיכתו על פיו. במהותו האדם מכיר טובה; כפוי הטובה מכסה ומסתיר אותה. ולמה הוא מסתיר? כי הוא חושב שהכול מגיע לו.

המדרש (שמות רבה א) מביא משל: אדם שנשכו ערוד, ורץ לטבול את רגליו בנהר. ראה שם תינוק טובע, שלח ידו והצילו. אמר לו התינוק: אלמלא אתה הייתי מת. אמר לו: לא אני הצלתיך, אלא הערוד שנשכני – הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כוחך שהצלתנו. אמר להן: אותו מצרי שהרגתי הוא שהציל אתכן. מי גרם שאגיע לכאן? המצרי.

משה אינו לוקח את הקרדיט. הוא רואה את השרשרת כולה, ומכיר טובה אפילו לסיבה הרחוקה.

ומשה גם מכיר טובה ליתרו, שפתח לו את ביתו. ובמדרש: כשאמר לו ה׳ ״לכה ואשלחך אל פרעה״, אמר משה: ריבונו של עולם, איני יכול – יתרו קיבלני ופתח לי ביתו, ואני עמו כבן, ומי שפותח פתחו לחברו נפשו חייבת לו. ולכן הלך קודם לבקש רשות מיתרו. והרי יתרו היה אב לשבע בנות, ואולי רצה רק לשדך לאחת מהן – ובכל זאת, משה אינו עושה חשבון.

נמצא שיש בפרשה שני הפכים זה מול זה: פרעה – סמל כפיות הטובה, ומשה – סמל הכרת הטוב. כפיות הטובה מביאה שעבוד; הכרת הטוב מביאה גאולה.

בשכר לאה שהודתה – ״הפעם אודה את ה׳״ – יצא יהודה, שהודה ״צדקה ממני״. לכאורה שתי הודאות שונות: זו תודה, וזו הודאה בטעות.

הרב יצחק הוטנר מבאר: המילה ״הודאה״ משמשת באותה לשון למודה במקצת ולהודאה לה׳, כי שורשן אחד. מי שלא מכיר טובה מוצא תירוצים לומר שלא הייתה טובה – ״הוא לא יודע ממנה״. הוא אינו מודה על האמת. הכרת הטוב היא בעצם הודאה באמת: קיבלתי, אני חייב.

ומכאן ששורש עבודת ה׳ ושורש הכפירה תלויים שניהם בהכרת הטוב.

הרמב״ן מבאר שה׳ לא רצה להסיר ממנו את כובד הפה, משום שהיה בו זכר לנס שאירע לו בבית פרעה – כשהושיט את ידו לגחלים ונכווה בפיו, ובזכות זה ניצל, כפי שסיפרו חז״ל.

ולמדנו מכאן מוסר השכל עצום: משה רבנו העדיף להישאר מגמגם – כדי לזכור ולהכיר טובה על נס שנעשה לו. ואנחנו? האם איננו יכולים לפחות לרשום בפנקס את הניסים שנעשים לנו?

ואולי גם שמו, ״משה – כי מן המים משיתהו״, נשאר עליו כל חייו כדי שיזכור את הנס שנעשה לו בידה של בת פרעה.

הקב״ה נותן לנו כל כך הרבה, ומבקש מאיתנו דבר אחד לתת לו: שבח. בעל עקידת יצחק כותב שהעולם כולו חסד, וטבע העניין מחייב שה׳ יקבל מכל ברואיו את ״השכר״ הראוי – הכרת החסד בהלל ובהודיה. ומי שגורע את חלקו בזה, כאילו מציאותו לבטלה. וזה מה שאמר הנביא: ״עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ״. ובלשון הרמב״ן: אין לנו טעם ביצירה, אלא שיודו לאל שבראם.

ומצד שני, בספר בינה לעיתים כתב: אנחנו לא מוסיפים לה׳ כלום. אדרבה, השבח הוא לנו – שאנחנו ראויים וזכינו לזמר לשמו, והוא מסכים לשמוע הלל מפינו. ולכן ״לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ״ – כדי שאנחנו נהיה משובחים. וכך מבאר הגר״א ״טוב יצר כבוד לשמו״: הטובה הגדולה שה׳ עשה לברואים היא האפשרות לתת כבוד לשמו. ולכן אנו מודים ״על שאנו מודים לך״.

והכרת הטוב היא תנאי לגאולה. בגמרא (סנהדרין צד, א) ביקש ה׳ לעשות את חזקיהו משיח, ומידת הדין טענה: חזקיהו, שעשית לו כל הניסים ולא אמר שירה – תעשהו משיח? מי שעדיין לא יודע להודות, עדיין צריך להתחבר דרך הצרות. ורש״י כתב שלא ירד גשם עד שבא אדם, שיכיר בטובת הגשמים ויתפלל עליהם. ומי שמרבה להודות – ״כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח״ – ובשם הסבא מקלם אמרו: האדם עצמו נעשה משובח יותר. ומסופר על רבי נחמן מברסלב שלפני ברכת המזון היה מודה לה׳ על כל פרט ופרט שאכל.

רש״י מבאר: שפרה זו יוכבד, שמשפרת את הוולד; ופועה זו מרים, שפועה ומדברת והוגה לוולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק בוכה. והגאון רבי שמשון פינקוס שואל: המעשה העיקרי שלהן היה הצלת התינוקות במסירות נפש. למה נקראו על שם הדברים הקטנים?

ומבאר במשל: תינוק שוכב בבית החולים, ומסביבו רופאים ואחיות שמטפלים בו במסירות. ולפתע אחת מלטפת אותו, צוחקת איתו ומרגיעה אותו. מיד מבינים שזו אמו. כולם עושים הכול, אבל אמא חושבת גם על הדברים הקטנים. התורה מדגישה שהחסד של המילדות היה שלם: הן רצו שלתינוקות יהיה כל מה שהיה להם אילו אמם הייתה מטפלת בהם.

ועוד מידה של חסד שלם: הטבע הוא שהמקבל מתקשה להביט בפני הנותן. אבל ״יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ״ – ה׳ אוהב צדקה שבה המקבל יכול להביט בפני הנותן. וכך מסופר על הגאון רבי משה פיינשטיין, שביקש מראש ישיבה שנסע להתרים לשאת ״מכתב״ לגביר בטורונטו, כאילו הוא מטריח אותו. כשפתח הגביר את המכתב, התברר שזה מכתב המלצה חם עבור ישיבתו של אותו ראש ישיבה. רבי משה לא רצה שירגיש שקיבל ממנו טובה.

ומהו השכר? ״וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם״. עצם זה שהעם התרבה – הוא היה ההטבה למילדות. מי ״שבמצוותיו חפץ מאוד״, השכר הגדול ביותר עבורו הוא לראות את המצווה מצליחה. ומידה זו מזכה בבנים, כמו שנאמר ״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה׳ בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ״.

חז״ל דרשו ״אמתה״ – ידה, ושנשתרבבה אמתה, התארכה ידה באורך אמות הרבה, עד שהגיעה לתיבה. היא עשתה את מה שבכוחה, אף שעל פי הטבע לא היה בזה סיכוי, וה׳ השלים את השאר.

זה יסוד גדול בהשתדלות: אדם עושה השתדלות, והשאר ה׳ עושה. ובספר בטחון איש הובא שלמדנו מכאן שצריך לעשות השתדלות להציל אדם גם כשעל פי דרך הטבע זה לא יועיל. ונפקא מינה גדולה לקירוב רחוקים: גם כשנראה שהאדם רחוק מאוד, שולחים את היד. ה׳ יאריך אותה.

ואולי זה גם מה שמלמד שמו של משה. בת פרעה קראה לו ״משה״ ולא ״משוי״ – לשון פעיל ולא סביל, כדי שיזכור תמיד את היסוד הזה: אדם ששואף ורוצה ושולח את ידו – מקבל. וכך גם הוא עתיד ״למשות״, לשלות את ישראל מן המים.

רש״י מבאר: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. אבל לפני שנאמר ״וירא בסבלותם״, נאמר ״ויצא אל אחיו״.

לימדה אותנו התורה איך מגיעים למידת נושא בעול: על ידי שאדם מרגיש שהם אחיו. כשהלב מרגיש ״אלה אחיי״, העיניים כבר רואות את הסבל מעצמן.

ומעין זה: ״וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ״. חז״ל אמרו שה׳ בחן את משה בצאן – כשרץ אחר גדי שברח, וראה שהלך לשתות מים, ונשא אותו על כתפו. למה דווקא בצאן? כי מידות טובות אינן ״הנהגה״ שמפעילים כשצריך, אלא קניין של רחמים בלב. ומי שיש בו רחמים אמיתיים – הם מגיעים גם לבעלי חיים.

רש״י מביא: דאג משה בלבו על שראה בישראל רשעים דלטורין, ואמר: מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך. מכאן לומדים עד כמה חמור לשון הרע.

ובהמשך, כשמשה אמר ״והן לא יאמינו לי״, נתן לו ה׳ אות: ידו נעשתה מצורעת כשלג. ורש״י מבאר: לפי שסיפר לשון הרע על ישראל, לקה בצרעת, וכן במטה שנהפך לנחש, שסיפר לשון הרע כמו הנחש. ולכאורה קשה: איזה לשון הרע דיבר? הרי ה׳ יודע הכול! אלא מכאן – לשון הרע הוא עצם המחשבה שהשני לא בסדר, גם לפני שיצאה מילה מן הפה.

ולמה כל כך חמור לשון הרע, עד שאמרו שהוא ככופר בעיקר? כי המדבר מתרגל לראות רע. ומי שמתרגל לראות רע באנשים, מאבד את היכולת לראות את הטוב – גם את הטוב של ה׳.

הרב דיסקין מבאר: התפילה עלתה דווקא מן העבודה, מתוך הקושי. כי כאשר אדם מתפלל מתוך קושי – לבו ער. הצרה עצמה פתחה את הלב, והתפילה שיצאה ממנו הגיעה עד האלוקים.

ובאותו כיוון – יש גם להודות כשהלב ער. כמו יעקב אבינו שקרא קריאת שמע ברגע שפגש את יוסף. בצרה ובשמחה כאחד, הלב נפתח, וזה הזמן לזרוע בו תפילה ואהבה.

וכך גם החפץ חיים היה אומר, שבגאולת מצרים הכול היה מוכן, משה כבר נולד – ובכל זאת חיכו למעלה לזעקתם של ישראל. גם לגאולה שלנו צריך תפילות וזעקות.

רש״י מבאר ״כי ידעתי את מכאוביו״: שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ולא העלמתי עיני ולא אאטום אוזני מצעקתם. והמדרש מביא משל: אחד נטל מקל והכה שני בני אדם, ושניהם יודעים את צער הרצועה. כך צערם של ישראל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם. וה׳ נגלה למשה דווקא מתוך הסנה, הקשה מכל האילנות – ״עמו אנכי בצרה״.

ובמשך חכמה (פרשת עקב) כתב שזו מצוות ״ובו תדבק״: שיצייר האדם שהוא דבוק בה׳, וה׳ מרגיש בענייניו יותר משהוא מרגיש בעצמו. אם אדם חי שה׳ נמצא איתו, רואה את צערו, מרגיש את צערו ורוצה בהצלחתו – קל לו לעבור את כל הקשיים שבעולם הזה.

״בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר״ (ישעיה סג, ט). ובכתיב: ״לא צר״ באל״ף. ונראה לומר: אם אדם מרגיש שה׳ צר איתו ביחד בצרה – אז לא צר לו כלל. כמו שהמצווה של ״נושא בעול״ מעודדת את מי שנופל – כשהוא רואה שמישהו משתתף איתו, הוא מתחזק מאוד.

ורבי נחמן מברסלב כתב על ״בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי״: בכל הצרות שבעולם יש איזו הרחבה. מלבד מה שמצפים לישועה, גם בתוך הצרה עצמה יש הרחבה, וצריך להסתכל היטב למצוא אותה. ורבי נתן הביא את דוד המלך, שכשברח מפני אבשלום בנו, חיפש ומצא הרחבות בתוך הצרה – ״סתם ברא מרחם על אבא״ – והתחיל לומר ״מזמור לדוד״, ומתוך ההודיה נפתח פיו לצעוק ולהתפלל. וזה הסדר של ספר תהלים: מודים על העבר, וצועקים על העתיד.

האדמו״ר מסלונים מבאר: משה טען שעם ישראל לא יאמינו שגם כשהם שקועים בתוך כל תאוות מצרים – ה׳ אוהב אותם. הם יאמרו: ״לא נראה אליך ה׳״ להוציא אותנו. אנחנו כבר רחוקים מדי.

וכתב שיהודי שאינו מאמין שהקב״ה שוכן עם ישראל בתוך טומאתם – גם זה חיסרון באמונה, בחלק החשוב שלה: הקשר הנצחי שבין ה׳ לבין ישראל. ולכן אמרו ״הבוטח בה׳ חסד יסובבנו״ – אפילו רשע שבוטח בה׳, חסד יסובבנו.

רש״י מבאר: לפי שלא מל את אליעזר בנו. ולא שהזניח את המצווה – הוא היה בדרך, והיה בזה סכנה לתינוק. אבל כשהגיע למלון, נתעסק בצרכי הלינה תחילה, ולא מל מיד.

חזינן כמה חשוב לעשות מצווה מיד, כשהיא באה לידינו. ״מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה״. אפילו אצל משה רבנו, בדרך לשליחות הגדולה בעולם, עיכוב קטן היה חמור מאוד.

ודווקא צפורה היא שהתעשתה ראשונה ומלה את בנה. המילה היא הברית שבין ה׳ לישראל, וכשהולכים לגאול את ״בני בכורי ישראל״, אי אפשר שבבית הגואל יחסר בברית.

רש״י מבאר ״ושמעו לקולך״: מכיוון שתאמר להם לשון זה, ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף, שבלשון זה הם נגאלים. ושואל המהר״ל בגור אריה: אם הסימן ידוע לכולם, אולי גם משה שמע אותו ממישהו? מה ההוכחה?

כנראה שזה לא רק מילים, אלא צורה מיוחדת של גאולה. הרמח״ל במאמר הגאולה כותב שלגאולה יש שני זמנים: פקידה וזכירה. ״אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי״ – זו הפקידה; ״כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה׳ אוֹר לִי״ – זו הזכירה. בזמן הפקידה יש התעוררות ראשונה של אור, תיקון חלקי בלבד, ושער שנפתח לשעה ונסגר אחריו. רק בזכירה באה ההתגלות המלאה.

ולפי זה ייתכן מאוד שהסימן ב״פקד יפקד״ היה שמשה גילה להם את סדר הגאולה: שהיא לא תגיע בבת אחת, אלא בשלבים. וכך מצאנו ״בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה״ – ופירש רש״י: בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון. הפקידה היא ההתחלה, והלידה באה אחר כך. וכן ״קול דודי דופק״ – הדפיקה היא רק תחילת המפגש.

הגאולה היא כמו זריחת השמש. היא לא מגיעה בבת אחת, אלא מתחילה בקרן אור קטנה, ומתפשטת לאט.

המסילת ישרים מביא שזו עצת היצר הרע: להכביד את העבודה על האדם עד שלא יישאר לו פנאי להתבונן לאן הוא הולך. ויש מסבירים: גם ״תכבד העבודה״ בקיום מצוות – העיקר שלא יזכרו מה התכלית.

ויש לומר כאן עוד דבר נפלא. למה רוב האנשים לא עושים התבוננות? כי אין להם זמן. באה התורה ומגלה: גם זו עצת פרעה. בגלל שאתה שומע לו, הוא לא נותן לך תבן, ואתה צריך לרוץ ולחזר אחריו. אבל אילו היית הולך להתבוננות, היית זוכה לקבל תבן מוכן, ואותה כמות היית עושה – ועוד היית זוכה לאיכות.

ושם בתחילת השעבוד נאמר ״בפרך״, ודרשו חז״ל ״בפה רך״ ועוד – עבודה שמפרכת את הגוף. והקשה שבה היא עבודה בלי תכלית. האדם מחפש תכלית, ומי שעובד בלי לדעת למה – זה השעבוד הקשה מכולם.

בחידושי הגרי״ז (סימן צב) מבואר שקושי השעבוד הוא עצמו שהביא את הגאולה מהר. ההכבדה שנראתה כהרעה – היא שקיצרה את הזמן.

ובאה ראו איך הקב״ה מנהיג כל פרט מידה כנגד מידה. כל המכות היו כנגד מה שעשו המצרים. ויש שהביאו בשם הגר״א: הם אמרו לפרעה ״דרך שלושת ימים״, אף שדעתם הייתה ללכת לעולם – ובגלל זה הלך פרעה אחריהם, ובסוף טבעו. ולמה טבעו בתרמית, כשנכנסו לים אחרי ישראל? כנגד מה שעשו לישראל בתרמית – בתחילה נתנו שכר על העבודה ובסוף העבידו אותם בחינם.

וכך גם בחיים שלנו: הרגע שבו נראה שהכול נעשה קשה יותר, הוא לפעמים בדיוק הרגע שבו הגאולה מתקרבת.

השבת היא עדות על בריאת העולם. אבל אם כך, למה ״ולא נתתו ה׳ אלוקינו לגויי הארצות״? הרי גם הם יכולים להעיד על הבריאה. והמשך חכמה מבאר ״על כן ציוך״ – לך ציוה, ולא לגויים.

ונראה לומר: השביתה עצמה שייכת אולי גם לגוי, אבל השמחה בשביתה שייכת רק ליהודי. הגוי ישבות ויצטער שהוא מפסיד. היהודי שובת ויודע שלא יפסיד כלום. ומאיפה הוא יודע זאת? מיציאת מצרים – שם ראה שה׳ משגיח על כל פרט בעולם. ועוד: ה׳ אינו אוהב מצווה בלי שמחה. ולכן בלי יציאת מצרים, בלי אמונה בהשגחה, לא היה מצווה על השבת – כי היו שומרים אותה בעצב.

ולכן בירמיה (יז) נסמכה פרשת השבת לפרשת הביטחון: ״בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה׳״, ומיד ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת״. מכוח הביטחון אפשר לשבות. ובמדרש: ״בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ – זו השבת״. וכשאנחנו לוקחים לחם משנה בכל סעודת שבת, אנחנו נזכרים: כמו שבמדבר ירד לחם כפול, כך גם היום יורד לחם כפול, רק בהסתר. אשרינו – שובתים, וה׳ שולח לנו פרנסה כאילו עבדנו גם בשבת.

וזה יסוד לכל המצוות. שלא יחשוב אדם: ״כמה זמן לקחה התפילה, יכולתי להספיק עוד חמישה לקוחות״, או ״כמה כסף עולה המזוזה״. מי שחי שה׳ הוציא אותו ממצרים, מבין שמה שהוא עושה הוא רק השתדלות, והיא לא צריכה לבוא על חשבון מה שה׳ אינו אוהב.