חידושים לפרשת וארא

המהר״ל מסביר שכבר בברית בין הבתרים נגזרו על זרע אברהם שלושה דברים: ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, וענו אותם״. גירות, עבדות ועינוי – וכל אחד קשה מקודמו. הגר עדיין אינו משועבד, רק כפוף לאחרים בארץ זרה. העבד משועבד, אבל זה עוד ״מנהגו של עולם״. העינוי הוא כבר יותר מן השיעור.

וכשבא הקב״ה לגאול, הוא התחיל דווקא מן הקשה ביותר. ״והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים״ – יציאה מן העינוי. ״והצלתי אתכם מעבודתם״ – יציאה מן העבדות. ״וגאלתי אתכם״ – יציאה מן הגירות, מן ההיותם תחת יד זרה.

אבל גם אחרי שלוש אלה עדיין חסר משהו: עד כאן זו רק יציאה מרשות מצרים. ולכן באה הלשון הרביעית, ״ולקחתי אתכם לי לעם״ – החיבור אל הקב״ה. גאולה אמיתית איננה רק להשתחרר ממשהו, אלא להתחבר אל מישהו.

ועוד מוסיף המהר״ל שהמספר ארבע הוא מספר הריבוי שבעולם הזה, כמו ״ונהר יוצא מעדן… ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים״. כל שפע שיורד מן העולם העליון לעולם שלנו מתחלק לארבעה, וכך גם הגאולה.

ונראה להוסיף שני רמזים. כנגד ארבע הדרגות האלה יש לנו ארבעה צומות, שמבטאים את ההפסד של כל דרגה בגלות. וגם ארבעת המודים שבמזמור ק״ז – הולכי מדבר, חבוש בבית האסורים, חולה ויורדי הים – אפשר לכוון כנגדן: ״גר בארץ לא להם״ כנגד הולכי דרכים, ״ועבדום״ כנגד החבוש, ״וענו אותם״ כנגד החולה, ו״אחרי כן יצאו ברכוש גדול״ כנגד יורדי הים, שעליהם נאמר ״יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע״ – כי אדם בלי תורה הוא כמו שיכור, והרכוש הגדול האמיתי הוא התורה.

מארבע לשונות הגאולה תיקנו חז״ל ארבע כוסות בליל הסדר. הנצי״ב בהעמק דבר עומד על השאלה למה דווקא כוס, ומביא שם גם הסבר נוסף: הקב״ה ויתר לנו על ״כוסות״ של שעבוד שהיו ראויים לבוא עלינו, ועל כך אנחנו מרימים ארבע כוסות של הודאה.

והרב דיסקין הוסיף רמז מופלא: בני ישראל עבדו בפרך במצרים שמונים ושש שנה – וזה בדיוק המספר של המילה כוס (כ׳ 20, ו׳ 6, ס׳ 60). הכוס של אליהו, שמחכה על השולחן ואיננו שותים ממנה, רומזת שלעתיד לבוא יתברר שגם שמונים ושש השנים הקשות האלה היו לטובה.

בלילה ההוא אנחנו מחזיקים בידינו את הכוס שהייתה פעם כוס של צער, והופכים אותה לכוס של הודאה. זה כל סוד ליל הסדר: לראות את הדרך כולה, גם את הקשה שבה, כחלק מן הישועה.

בעל התורה תמימה עונה בפשטות: כל זמן שאנחנו בגלות, והארץ אינה בשלמותה בידינו, אי אפשר לשאת כוס של הודאה על ״והבאתי״. ההודאה הזו עוד לא הגיע זמנה.

ולכן, הוא אומר, נהגו למזוג כוס מיוחדת לשמו של אליהו הנביא – ולא לשתות ממנה. היא עומדת על השולחן כזיכרון וכתקווה. בספר התודעה מובא שחכמי הדורות אמרו שכוס זו היא כנגד ״והבאתי״, ורומזת לגאולה האחרונה שתבוא בבשורת אליהו.

וליל הסדר עצמו נקרא ״ליל שימורים לכל בני ישראל לדורותם״ – חציו הראשון ניתן לגאולת מצרים, וחציו השני שמור לגאולה העתידה. ואליהו, שהוא מלאך הברית, מעיד עלינו שקיימנו מילה ופסח, ובזכותן נזכה לגאולה.

האור החיים הקדוש מבאר שהתורה עצמה כבר רמזה את התשובה. שימו לב: לפני ״והבאתי״ כתוב ״וידעתם כי אני ה׳ אלוקיכם״. ארבע הלשונות הראשונות הן הבטחה בלי תנאי. אבל הלשון החמישית תלויה בתנאי – אם תדעו את ה׳, אז אביא אתכם אל הארץ.

ולכן הפסוק הזה איננו באמצע ההבטחות סתם. הוא עומד בדיוק בין מה שמובטח לכולם לבין מה שתלוי בנו.

והתבנית הזו חוזרת אצל יחזקאל, בחזון העצמות היבשות. גם שם, שוב ושוב: ״וידעתם כי אני ה׳… והבאתי אתכם אל אדמת ישראל״. הדרך לארץ עוברת דרך הידיעה. לא ידיעה של השכל בלבד, אלא הכרה חיה שה׳ הוא המוציא והמושיע.

המהרש״א מסביר שהגמרא כיוונה בסדר שלה לארבע הכוסות של ליל הסדר. כל כוס היא הודאה על אחד מארבעת הדברים האלה, בסדר שבו עבר עם ישראל את הגאולה.

הכוס הראשונה, של קידוש, היא כנגד יורדי הים. בט״ו בניסן יצא רק הגוף ממצרים. הנפש עדיין פחדה – המצרים רדפו אחריהם. רק כשראו את מצרים מת על שפת הים יצאה ״מצרים״ מתוכם. ולכן אומרים בקידוש ״זכר ליציאת מצרים״ – היציאה של מצרים מתוכנו.

הכוס השנייה, לפני הסעודה, היא כנגד הולכי מדבר: ארבעים שנה סיפק הקב״ה את צרכינו, במן ובבארה של מרים.

הכוס השלישית, אחרי ברכת המזון, היא כנגד חולה שנתרפא. החולה הגיע למצב ש״כל אוכל תתעב נפשם״, ואנחנו אכלנו ושבענו ושמחנו – הרי שאין בנו אותו חולי.

הכוס הרביעית היא כנגד חבוש שיצא מבית האסורים. כל זמן שעם ישראל לא ישב בארצו, הוא כמו אסיר. רק בבואו אל ביתו ונחלתו – יצא לחירות.

ובאותו כיוון כתבו הראשונים (אור זרוע, מרדכי) ששלוש המצות שעל השולחן הן זכר ללחמי התודה, שהיו בהם שלושה מיני מצה. יוצאי מצרים היו חייבים להביא קרבן תודה – ואנחנו מניחים על השולחן את לחם התודה שלהם.

בספר אפריון מובא בשם בעל אוהל יעקב משל: נער עני עבד אצל בעל בית. בסוף הזמן נתן לו בעל הבית מטבעות שצורתן קצת מטושטשת. הנער סירב לקחת – לדעתו הן אינן שוות כלום. בעל הבית קרא לאבי הנער, והאב הסתכל ואמר: אני יודע שהמטבעות טובות, ואילו לי היית חייב הייתי מקבל אותן. אבל החוב שלך הוא לבני, ועליך לשלם לו במטבע שגם הוא מבין שהוא טוב.

כך היה גם כאן. אברהם אבינו ידע היטב שה״רכוש הגדול״ האמיתי הוא התורה והמצוות. אבל בני ישראל, שהיו שקועים בעבודת מצרים, לא היו מסוגלים עדיין להבין זאת. הם ציפו לכסף וזהב.

ולכן ״שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אותם – קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול – לא קיים בהם״. מאחר שהם אלה שסבלו, ההבטחה צריכה להתקיים גם כפי הבנתם שלהם.

הרב דיסקין היה אומר: גם כשאדם כבר יצא מן הצרות, עליו לזכור תמיד את כל הדרך – היכן היה בהתחלה.

כשאדם שוכח מאיפה יצא, הוא מסתכל רק על מה שעוד חסר לו. כשהוא זוכר את ״סבלות מצרים״, גם הקושי של היום נראה אחרת.

הנצי״ב מסביר שקוצר רוח הוא נשימה קצרה: קשה לאדם לסבול דיבור ארוך, להקשיב באורך רוח להסבר שלם. והיפוכו של קוצר רוח הוא אורך רוח – סבלנות.

ולמי הייתה מידה זו? על משה רבנו נאמר ״והאיש משה עניו מאד״, ורש״י מפרש: עניו – שפל וסבלן. הענווה היא שנותנת לאדם כוח לסבול. מי שאינו מחשיב את עצמו, איננו נלחץ כשהדברים לא קורים מיד כרצונו.

צריך לדעת שהיסוד בעבודת ה׳ הוא סבלנות. מידות טובות לא קונים מהיום למחר, אלא בעבודה עקבית לאורך זמן. אבל האדם רוצה הכול מיד, ואם אחרי שלושה ימים הוא לא רואה תוצאות – הוא מתייאש.

האדם עומד על הרגל, והרגל עומדת על העקב – על עקביות. גם תפילה לא תמיד נענית מיד: ״קוה אל ה׳, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה׳״. ומשלו של רבי עקיבא, ״מים שחקו אבנים״ – טיפה אחר טיפה, שנה אחר שנה – הוא יסוד כל עבודת ה׳.

הרמב״ם כותב במורה נבוכים שהסכלים אינם משיגים חכמה, משום שהם שונאים את ההקדמות. הם רוצים רק את העיקר. אבל מי שמעריך כל צעד קטן בדרך אל המטרה, ממילא אינו בקוצר רוח.

הרמב״ן מדייק: ״לא בעבור שלא יאמינו בה׳ ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו ולא ירצה לחיות רגע בצערו״. הם האמינו, אבל הסבל הוציא אותם מדעתם.

מכאן למדו יסוד חשוב: גם עם מאמין, בשעת קושי וצער, יכול להגיע לקוצר רוח, כי אדם בשעת סבל מאבד את שיקול הדעת. כך הוא טבע האדם. ולכן אל לו לאדם לכעוס על עצמו ולומר ״אני רשע, אני לא מאמין״. הסבל הוא שמדבר, לא האמונה. על האדם לעבוד על עצמו לאט לאט, שלא יאבד את אמונתו.

וזה גם ביאור מה שקרה על שפת הים. הרמב״ן תמה: איך אנשים שצועקים לה׳ שיושיע אותם, אומרים מיד אחר כך ״מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים״? ונראה לבאר שבוודאי היו בעלי אמונה וצעקו אל ה׳. אבל כשראו שהישועה לא מגיעה, פרח מהם הביטחון והתחילו לפחד. כך הוא טבע האדם.

ולכן כותב רבנו בחיי שכל ענייני ישראל במדבר היו ״ניסיון גמור״ – כדי לגדל בהם את מידת הביטחון. הים נקרע לפניהם רק כשנכנסו לתוכו, המים במרה היו מרים ונמתקו, המן ירד יום ביומו – הכול כדי לקבוע בנפשם את הביטחון. ונראה לבאר שענין המן היה להרגיל את הלב לקנות קניין נפשי גמור – להרגיש ״כגמול עלי אמו״ בכל מצב.

התלמוד הירושלמי (ראש השנה פרק ג) אומר: על מה ציווה אותם? על פרשת שילוח עבדים – ״מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי״. עוד בהיותם עבדים במצרים, לפני שהשתחררו, נצטוו בני ישראל לקבל על עצמם לשחרר את עבדיהם.

ולמה דווקא אז? הגאון רבי חיים שמואלביץ ביאר: קשה מאוד לאדם להרגיש את צערו של השני. אבל כשהם עצמם עבדים, ומרגישים על בשרם את צער העבדות, רק אז הם יכולים להבין את העבד באמת ולקבל עליהם לשחרר אותו.

ואחרי שיצאו לחירות – הסכנה היא שישכחו. ולכן הציווי ניתן ברגע שבו הכאב עוד חי.

רש״י מסביר: היאור הגן על משה כשהושלך לתוכו כתינוק, ולכן לא לקה על ידו – לא בדם ולא בצפרדעים. וכך גם במכת כינים: העפר הגן על משה כשהרג את המצרי וטמן אותו בחול, ולכן לא היה ראוי ללקות על ידו.

היאור והעפר אינם מרגישים כלום. הם לא יודעים שהיכו אותם, וגם לא ידעו שהצילו מישהו. ובכל זאת התורה מקפידה: משה לא יכה את מי שהטיב עמו. למה? כי הכרת הטוב איננה בשביל המקבל אותה – היא בשביל הנותן. היא בונה את הלב שלו.

ומצאנו כך גם בבעלי חיים. נוהגים בשבת שירה לפזר מזון לציפורים. מסבירים שדתן ואבירם פיזרו מן בשבת כדי להכחיש את משה, והציפורים הקדימו ואכלו אותו, כדי שיתאמתו דבריו. על מעשה אחד של ציפורים נהגו לדורי דורות להכיר טובה לבני מינן. וכך הכלבים, שלא חרצו לשונם ביציאת מצרים, קיבלו את שכרם: ״לכלב תשליכון אותו״.

ואפילו איזבל הרשעה – כשנאכלה על ידי הכלבים נשארו ממנה רק כפות הידיים והרגליים, ואמרו חז״ל שזה משום שבהם הייתה משמחת חתן וכלה, רוקדת ומוחאת כפיים לפניהם. הקב״ה אינו מקפח שכר שום בריה.

לשון ״עתירה״ היא לשון ריבוי והפצרה, כמו שפירש רש״י על ״ויעתר יצחק״ – הרבה והפציר בתפילה. משה לא אמר ״אבקש פעם אחת״, אלא ״אעתיר״ – ארבה בתפילה.

ומכאן למדנו כיצד מתפללים: לא תפילה אחת וחטופה, אלא תפילה מרובה, חוזרת ומתחזקת. וגם על פרעה, הרשע שהציק לעמו, משה מוכן להרבות בתפילה – כי זה מה שה׳ ציווה.

חז״ל אמרו שאין השד שולט על בריה פחותה משעורה. המהר״ל בגור אריה מסביר: דבר שהוא כשעורה יש בו ״ממש״ בפני עצמו, ולכן כוחות הטומאה יכולים לשלוט בו. אבל דבר שהוא פחות מכשעורה – בטל הוא אצל כלל העולם, אין לו ״שיעור״, ולכן אין לטומאה אחיזה בו. ולכן גם פחות מכשעורה אינו מקבל טומאה.

ומכאן מוסר השכל נפלא: אדם שאינו ״תופס מקום״, שאין לו שיעור בעיני עצמו, שהוא בטל ומלא ענווה – אין הטומאה יכולה לשלוט בו. הגאווה היא שנותנת ליצר הרע במה להיאחז.

שמעתי בשם המגיד מדובנא (ולא מצאתי את המקור) משל נאה:

כך היה עם הכינים. הן באו במכה השלישית. וכשהגיעה מכת ערוב – ערבוב של כל חיות השדה – אמרו הכינים: גם אנחנו בעלי חיים! אתמול באנו מדין מכת כינים, היום אנחנו באות מדין מכת ערוב. וקיבלו את דבריהן. ולכן אמר דוד המלך: ״ויבוא ערוב״ – ואז שוב ״כנים בכל גבולם״.

ההיפך של ״הירא את דבר ה׳״ איננו ״מי שאינו ירא״, אלא ״מי שלא שם לבו״. כי באמת אין אדם שאין בו יראת שמים. יש רק אדם שלא שם לבו.

וזה מה שכותב המסילת ישרים: מי שישים אל לבו את אורחותיו, ״כמעט קט החרטה תתחיל מאליה״. אם אדם רק יתבונן במעשיו, כבר תתחיל התשובה לחול בתוכו. ועוד: מי ששם אורחותיו, ה׳ עוזר לו.

נמצא שאפילו אם אדם התבונן ולא מצא כלום – כבר זכה לסייעתא דשמיא. עצם השימת לב היא כבר הצעד הראשון.

חז״ל אמרו: טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, מברכה שבירכם בלעם. אחיה קילל אותם בקנה – ״כאשר ינוד הקנה במים״. כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בקנה ואינן עוקרות אותו; הוא הולך ובא עמהן, וכשהן שוקטות – הוא חוזר למקומו. בלעם בירך אותם בארז – עץ אדיר ואיתן, שלא זז מכל רוח, עד שבאה רוח דרומית חזקה ועוקרת אותו והופכת אותו על פניו.

וכך האדם. התקיף שאינו מוותר לעולם, עומד כארז – עד שבאה הסערה ושוברת אותו. ואילו הרך והוותרן מתנודד אמנם, אבל בסוף נשאר עומד. כוח ההישרדות נמצא דווקא אצלו.

וסמך לכך מצאנו בפרשה: רש״י מפרש שהפשתה והשעורה כבר הקשו, ולכן נשברו מן הברד; ואילו החיטה והכוסמת היו עדיין רכות, ועמדו בפני הקשה. הרמב״ן מבאר ששני הפסוקים האלה הם מדברי משה עצמו לפרעה: אתם עדיין מקשים את לבבכם – ראו מה קרה לקשים! הפשתה והשעורה נשברו, והרכים ניצלו. אם תתגמשו ותוותרו, תינצלו.

חז״ל אמרו: כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב״ה. פרעה ״לא ידע את יוסף״ – עשה עצמו כאילו לא ידע את טובתו. ומשם הגיע ל״מי ה׳ אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה׳״. אותה מילה, אותה מידה.

ולמה זה כך? כי במידות אין אפשרות שלזה כן ולזה לא. מי שלא בנה בעצמו את מידת ההכרה בטובה כלפי בני אדם, לא יוכל להכיר בטובת ה׳.

רבי יצחק הוטנר עמד על כך שבלשון הקודש המילה ״הודאה״ משמשת גם ל״מודה על האמת״ (מודה במקצת) וגם להודיה – ובשום שפה אחרת אין כך. כי שורשן אחד: מי שאינו מכיר טובה מוצא תירוצים לומר שלא הייתה טובה. הוא פשוט לא מודה על האמת. ולכן לאה, שהודתה, זכתה ליהודה – שהודה.

במכתב מאליהו מבאר הרב דסלר: מתוך הכרת הטוב נולד באדם רצון לתת. מי שמרגיש כמה קיבל, רוצה להחזיר משהו – ובזה הוא מזמר לה׳ ועושה את מצוותיו.

ומכאן דבר יסודי: נעשה לך נס? תודה לה׳, ותחפש לעשות מצווה – לא בשביל שכר, אלא מתוך הכרת הטוב. תבטא את זה במעשה, ואם אפשר במעשה קבוע, כדי שהנס ייזכר. כך זוכים לעבוד את ה׳ מאהבה.

וכמה חשוב לעבוד מאהבה! הרמב״ם בפירוש המשניות (סוף מכות) מבאר ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״ – כדי שכל אדם יקיים לפחות מצווה אחת כראוי, מתוך אהבה, ובזה יזכה לעולם הבא.

ולמה זה כל כך חשוב? כי הטוב האמיתי הוא הדבקות בה׳, וכדי להידבק בו צריך להיות דומה לו. כמו שה׳ נותן בלי ליטול, כך האדם צריך להגיע למצב שבו הוא עושה כדי לתת, ולא כדי לקבל. ולכן החסד כל כך חשוב: מי שמתרגל לעשות נחת רוח לחברו, יעשה גם נחת רוח לה׳ יתברך.

והרב דסלר עצמו הקפיד על כך עם תלמידיו. פעם כתב לתלמיד שלא הודה לו על מכתב ארוך: ״לא מאשר אני צריך לתודתך אני מוכיחך, אך מאהבתי אותך״ – כי כפיות טובה קטנה היא תחילת הדרך לכפירה בטובת המקום.

מסילת ישרים כותב שמה שמעורר את האדם לעבודה הוא ההסתכלות ברוב הטובות שהקב״ה עושה עמו בכל עת ובכל שעה, מן הלידה ועד היום האחרון. מאחר שאי אפשר לגמול לו על טובתו – לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו.

מסופר על אישה שנולדה בלי ראייה, ובגיל שלושים עברה ניתוח וזכתה לראות. מאז היא אומרת: ״החיים הם תענוג״. אפילו בועות הסבון בכיור ממלאות אותה שמחה. האם בגלל שאנחנו ראינו עוד קודם לכן, פקעה מאיתנו הזכות להודות?

ולכן תיקנו לנו ״פוקח עיוורים, מתיר אסורים, זוקף כפופים״. מטרת הברכות היא ליצור באדם הכרת הטוב – שלא יתרגל לטוב. ובשיעור אחר הסברתי שהכרת הטוב היא ״פרי העולם הבא״: מי שמודה, קונה את הכלי ליהנות בעולם האמת. לכן כדאי לשמוח בכל הזדמנות להכיר טובה. ״כל הנשמה תהלל י־ה״ – כל מהות הנשמה היא הלל.

״מצא״ – כמו שכתוב ״מצא אשה מצא טוב״. ״מוצא״ – ״ומוצא אני מר ממוות את האשה״. הגאון מוילנא מסביר: ״מצא״ הוא לשון עבר, ו״מוצא״ לשון הווה. העבר תמיד מצטייר טוב ומלא, וההווה נראה קשה יותר. לטוב אדם מתרגל ולוקח אותו כמובן מאליו, ואילו הרע מתחדש בעיניו כל יום מחדש.

הרב מרגולין מבאר שבזה רצו לתת לחתן כלי לשמור על השלום בביתו. מה שגורם לבעיות הוא שאדם לוקח את מעלות בן זוגו כמובנות מאליהן, ואילו כל חיסרון קטן מתחדש בעיניו. אמרו לו לחתן: אל תיתן למהלך הזה להוביל אותך. המשך את ה״מצא״ אל ההווה.

וכך נאמר ״ושמח את אשתו אשר לקח״ – כעין שלקח. כמו ששמח בה ביום שלקח אותה, כך ישמח בה תמיד, בלי שהזמן ישחק את ההערכה.

וזה נכון לא רק בבית. אנחנו נוטים לשכוח מהר מדי את הטוב, ולזכור חזק מדי את הרע – גם אצל השכן, גם אצל החבר.

ספר החינוך רואה בשורש מצוות כיבוד אב ואם את מידת הכרת הטוב: ״ראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים״.

הירושלמי מגדיר את המצווה כ״פירעון חוב״ – שגמלו האב טובה בלידתו ובגידולו. ולכן הרמב״ם פוסק שגר נוהג באביו מקצת כבוד, והאגרות משה מבאר: כדי שלא ייחשב כפוי טובה, שהרי אביו הביאו לעולם.

פרעה הוא סמל ליצר הרע – מלשון ״פרע״, מופרע. ועצתו: ״תכבד העבודה על האנשים״ – שיהיו עסוקים בהרבה חיצוניות, ״ואל ישעו״ – שלא יתבוננו.

גם אצלנו היצר יכול לנהוג כך: לתת לאדם הרבה מאוד מעשים חיצוניים, ולא להשאיר לו רגע להתבונן בפנימיות – באהבת ה׳ ובקרבתו. אבל ״רחמנא ליבא בעי״ – הקב״ה רוצה את הלב.

ולכן חסד אמיתי איננו בהכרח המעשה הגדול ביותר, אלא המעשה שנעשה עם הכי הרבה לב – רצון אמיתי לעזור ולעשות נחת רוח לשני. ומי שלא בנה בעצמו מידת אהבה לבני אדם, לא יוכל לאהוב את ה׳ בפנימיותו.

התשובה היא: להיטיב – על ידי גילוי כבוד שמים. אלה אינם שני דברים נפרדים, אלא שני צדדים של אותה מטבע. הבורא רוצה להיטיב, והטובה הגדולה ביותר היא להכיר אותו. ולכן כל מי שמגלה כבוד שמים, נותן לקב״ה אפשרות להיטיב.

ומכאן מבט מחודש על חיינו. למה אנחנו מביאים ילדים לעולם? כדי לתת לקב״ה אפשרות להיטיב עם עוד נברא. ולמה אנחנו מלמדים אותם תורה? כדי שיכירו אותו, ובזה יוכל להיטיב עמם עוד יותר.

ומכאן גם שחינוך אינו לדאוג שהילד יעשה – כי אז הוא עושה רק משום שאני אמרתי. חינוך הוא לנטוע בלב הילד רצון לעשות טוב.

רבנו יונה כותב שכל היצורים נבראו לכבוד ה׳ – ״ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו״. ולפי זה יש טעם נוסף להודיה: היא הכרה במלכות ה׳ בעולם. וגם אהבת ה׳ קשורה לכך – כל מה שאדם אינו אוהב את ה׳ מספיק, הוא משום שעדיין לא גילה אותו מספיק.

המדרש רבה מביא משל: מלך היה לו פרדס, ונטע בו אילני מאכל ואילני סרק. שאלו אותו עבדיו: מה הנאה יש לך באילני סרק? אמר להם: כשם שאני צריך לאילני מאכל, כך אני צריך לאילני סרק – שאילולי הם, מהיכן הייתי עושה לי מרחצאות וכבשונות? וכך, כשם שקילוסו של הקב״ה עולה מפי הצדיקים בגן עדן, כך הוא עולה מפי הרשעים מן הגיהנום – שהם אומרים: יפה דנת, יפה חייבת.

וכך מצאנו ברש״י (ויקרא י, ג): כשהקב״ה עושה דין בצדיקים, הוא מתקדש ומתקלס. וכשהוא עושה דין ברשעים – כל שכן. ״ואכבדה בפרעה ובכל חילו״.

תכלית העונשים היא להביא להכרת החטא. ולכן קורח ועדתו צועקים ״משה אמת ותורתו אמת״, וכנראה שכל הזמן הכרתם הולכת וגדלה בגודל החטא.

ומתוך שהתגלה כבוד ה׳ גם על ידי הרשעים, יזכו גם הם בסופו של דבר לקבל טובה, משום שגרמו – אף שלא בכוונה – לכבוד ה׳ שיתרבה.

הרמב״ם בהלכות יסודי התורה כותב שמי שעובר עבירה בזדון, להכעיס, מחלל את השם. וההיפך: מי שנמנע מעבירה או עושה מצווה לא מפני פחד ולא בשביל כבוד, אלא רק מפני שכך ציווה הבורא – הוא מקדש את השם.

מכאן שקידוש ה׳ איננו רק אצל אחרים. הוא קודם כול בלב האדם פנימה. לגלות כבוד שמים בבריאה, פירושו קודם כול שהאדם מגלה בעצמו, בליבו, את ה׳ בעולם.

והרמב״ם עצמו כתב: ״יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו״. לא רבים זוכים להבין שזו תכליתם – להכיר את בוראם ולהאיר את האמת מתוך החושך שסביבה.