חידושים לפרשת בא

את השאלה היפה הזו שמעתי מהרב אשר דרוק. ותשובתו: שיש בורא לעולם, באמת אפשר ללמוד ממעמד הר סיני. אבל הקב״ה רצה שנדע עוד דבר – שיש שכר ועונש, שכנגד כל פעולה של האדם יש מידה כנגד מידה מאת ה׳. ואת זה ראינו רק במצרים.

וזה דבר חשוב מאוד: יהדות איננה רק לדעת שיש בורא לעולם. את זה יודעים גם הגויים. יהדות היא לחיות את בורא העולם בכל תנועה – ״כי אני ה׳ בקרב הארץ״. וכמו שמאריך הרמב״ן בסוף הפרשה.

ועוד אפשר להוסיף: הקב״ה רצה שיהודי יחיה בהכרת הטוב, ולכן ציווה לזכור את יציאת מצרים – להרגיש ״בעבור זה עשה ה׳ לי״. אילולא הוציאנו, היינו עדיין משועבדים לפרעה.

ובאמת שני הדברים הם אחד. ההכרה שהקב״ה מנהל את כל מה שקורה בעולם, היא עצמה שמביאה את האדם להכיר טובה. מי שיודע שהכול ממנו – יודע גם להודות לו על הכול.

בסוף הפרשה כותב הרמב״ן יסוד גדול: מן הנסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים. ואין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד – אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו.

ולכאורה הדברים תמוהים. הרי רואים צדיקים שסובלים!

אלא שכוונת הרמב״ן היא כך: כשאדם רואה שהוא מצליח – שידע שזה בזכות המצוות, ולא ״כוחי ועוצם ידי״. וכשהוא רואה שהוא סובל – שיפשפש במעשיו, ולא יאמר ״מקרה הוא״. אבל ודאי ייתכן שצדיק סובל ורשע נהנה, כי זה מקבל את ייסוריו בעולם הזה, וזה אוכל את שכרו בעולם הזה. העיקר הוא שאין כאן ״טבע״ – הכול בהשגחה.

כל המכות היו מידה כנגד מידה – כנגד מה שהמצרים עשו לישראל. ובאו ראו איך הקב״ה מנהיג כל פרט.

בדברי הגר״א מובא שמשה ביקש מפרעה ״דרך שלושת ימים״, אף שהכוונה הייתה לצאת לעולם. ומשום כך בסוף רדפו המצרים אחריהם – מתוך מחשבה שיחזירו את ממונם – וטבעו בים.

ולמה הביא עליהם הקב״ה את המפלה ״בתרמית״? כי כשם שהם עשו לישראל בתרמית – בתחילה שילמו שכר על העבודה, ובפה רך משכו אותם, ובסוף העבידו אותם בחינם – כך עשה הקב״ה עמם.

עבדי פרעה אמרו לו ״שלח״, והוא הסכים – וחזר בו בגלל הטף. אחר כך הסכים, וחזר בו בגלל הצאן. וכן בתחילת פרשת בשלח.

הרב שמואל פולק מבאר: מכות מצרים באו ללמד יסוד עצום – שמן הנסים אדם לומד שה׳ מנהל את כל הטבע, כדברי הרמב״ן. אבל התורה באה ולימדה כאן יסוד נוסף, שקשה מאוד לבני אדם להבין: שה׳ שולט גם על מחשבות בני אדם. אם כך יחשוב או כך – גם זה בידי ה׳, כמו שאמר דוד ״ה׳ אמר לו קלל״.

וזה מן הדברים הקשים ביותר באמונה. ולכן התורה הייתה צריכה לכתוב את זה פעמים רבות כל כך – כדי שייקלט.

גם כאן רואים שה׳ שולט על הלבבות. במקום לשנוא את היהודים, שכל המכות באות בגללם, הם מוצאים חן בעיני המצרים. ומשה רבנו, שהוא לכאורה אויב הממלכה, נעשה ״גדול מאוד״ בעיני כולם.

והתורה מדגישה שוב אחר כך: ״וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וַיַּשְׁאִלוּם״. רש״י מפרש: גם מה שלא ביקשו – נתנו להם. אתה אומר אחד? טול שניים.

ובדרך הטבע, מי שגרם למות בנו של אדם – אותו אדם היה כועס עליו עד כדי לרגום אותו באבנים. ולא רק שזה לא קרה, אלא מצאו חן בעיניהם.

יש כאן יסוד גדול: ה׳ נוהג לעטוף את הנסים בדרך הטבע, כדי לתת מקום לטועה לטעות. גם במכה גלויה כמו הארבה, הייתה רוח שהביאה אותו – ומי שרצה לומר ״רוח מזרחית חזקה״, יכול היה לומר.

כך זה גם בחיינו. הנס כמעט תמיד מגיע ב״רוח קדים״: רופא טוב, מקרה מוצלח, טלפון בזמן הנכון. הבחירה נשארת שלנו – לראות את הרוח, או את מי שנוהג אותה.

רואים מכאן עד כמה גדול כוח הכפירה. פרעה ראה תשע מכות, שכל אחת מהן משה הודיע מראש והיא התקיימה בדיוק. והלילה משה אומר שכל הבכורות ימותו – ובפשטות זה כולל גם את פרעה. ופרעה הולך לישון במיטתו ונרדם, כאילו אין שום חשש. ״ויקם פרעה לילה״ – ממיטתו.

זה כוחה של הכפירה. אחרי כל כך הרבה נסים, אדם עדיין מסוגל ללכת לישון בשלווה.

ומכאן עד כמה אדם צריך כל הזמן לעורר את עצמו: מה התכלית בעולם? לא לסמוך על כך שראה פעם נס, או שהתרגש פעם. ההתעוררות צריכה להתחדש.

שימו לב לסוף הפסוק: ״למען תספר באזני בנך… וידעתם כי אני ה׳״. לא ״וידעו״ – הבנים – אלא ״וידעתם״ – אתם. כשאדם מספר לילדיו, הוא עצמו זוכה לאמונה.

התורה מדגישה פעמים רבות מאוד שנלמד את הבנים את כל מה שהיה במצרים – ״והגדת לבנך״, ״כי ישאלך בנך מחר״, ״והיה כי יאמרו אליכם בניכם״. מכאן שחלק גדול מחינוך הבנים צריך להיות על ידי סיפור יציאת מצרים.

ובפשטות משמע מלשון הפסוק שה׳ עשה הרבה מכות כדי שיהיה לנו הרבה ״חומר״ לספר לילדים. כל מכה היא עוד סיפור, ועוד דרך להכניס אמונה ללב.

ויש כאן גם מצוות עשה לזכור את יציאת מצרים בכל יום. נמצא שכשמספרים לילדים את סיפור היציאה, מקיימים גם את מצוות הזכירה.

פרעה רואה את עבודת ה׳ כעבודה – כמו תשלום מס למלך. באים הגברים, מקריבים, מתפללים והולכים. לשם מה כל המשפחה? ועוד לא ראינו אדם שלוקח את בנו הקטן איתו לעבודה.

משה רבנו עונה: ״כי חג ה׳ לנו״. אצלנו עבודת ה׳ היא חגיגה. ודרכם של בני אדם, שכשיש שמחה משפחתית – כולם באים, הנכדים והכלות והילדים.

הכלי יקר מאריך בזה: יש עלינו מלבד הקרבנות מצווה נוספת – שמחת החג. ״חג ה׳ לנו״ – צריך להיות גם לנו. ואין שמחת האדם שלמה אלא כשכל ביתו עמו. איך ישיר את שיר ה׳ כשבני ביתו נשארים מאחור כערבון?

והרב פינקוס שאל: מה ההבדל בין יהודי לגוי? גם הגוי מחויב בשבע מצוות בני נח. האם כל ההבדל הוא שליהודי יש יותר מצוות? לא ולא. ההבדל הוא שיהודי אוהב את ה׳ – זו החגיגה שלו. והגוי עובד כמי שמשלם מס.

רבי אייזיק אוסבנד הסביר: דרך העולם, שבחתונה של מכרים וידידים לא לוקחים את הילדים. אבל בחתונה של המשפחה – לוקחים את כולם.

וזה שאמר משה ״כי חג ה׳ לנו״. אנחנו יוצאים אל מעמד הר סיני – וזה יום החתונה שלנו עם הקב״ה. וכמו שלחתונה של אח לוקחים את הילדים, כך גם כעת יוצאים כולם.

ורבנו בחיי מבאר ש״חג לנו״ רומז לחג השבועות, שעליו נאמר ״ויחוגו לי במדבר״. ובשבועות הכול מודים שצריך גם ״לכם״ – להראות ששמחה לנו התורה. כשמכינים בבית מאכלים טובים לכבוד החג וקושרים אותם לתורה, כל הילדים מרגישים שה׳ הוא החג שלנו.

ובאור נוסף מביא הרב טורק: פרעה סבר שעבודת ה׳ שייכת למבוגרים, ולקטנים אין בה שייכות. משה השיב לו – אצלנו עבודת ה׳ מתחילה מגיל אפס. כבר כשהילד רך, ההורים מחדירים בו ערכים ומחנכים אותו לתורה ולמצוות.

ללמדנו שאם אצל האבא התורה תהיה מתוקה – תהיה ״חג ה׳ לנו״ – ממילא הילדים כבר יאהבו את התורה. המתיקות עוברת מעצמה מן ההורים אל הילדים.

מה שצריך לבקש במיוחד על הילדים הוא ״יודעי שמך״ – אמונה וביטחון. כי את זה אי אפשר להוריש; כל אחד צריך לקנות בעצמו.

על דרך הדרש: ״ממנו״ – מן הגוי, נקח לימוד איך לעבוד את ה׳. תתבונן ותראה מה הוא מוכן לעשות בשביל כספו – כמה הוא משכים, כמה הוא מתאמץ, כמה הוא מוותר על נוחות. ותלמד מזה איך אנחנו צריכים להתנהג בעבודת ה׳ אלוקינו.

רש״י מסביר למה הייתה מכת חושך: כדי שבני ישראל יוכלו לקבור את אלה מהם שלא רצו לצאת ממצרים, ולא יראו המצרים את מפלתם.

וצריך עיון: למה היו כאלה שלא רצו לצאת? וכי היה במצרים כל כך נחמד – עבדות, פרך, טביעת ילדים?

יש כאן יסוד עמוק. האדם אוהב את המוכר. הוא מפחד מאוד לעשות שינויים מן הדרך הרגילה שבה הוא רגיל להתנהג, גם כשהיא כואבת. ולכן העדיפו מצרים על פני היציאה אל הלא נודע.

ומכאן למדנו עד כמה קשה לשנות מידות שנעשו כבר טבע. ולכן צריך הרבה תפילה, לבקש מה׳ שיעזור לנו לצאת מן ה״מצרים״ הפרטית שלנו.

הקושיה חזקה: ״ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר״. אם כך, את מי היו הכלבים רואים ונובחים?

התשובה היא שהנביחה כאן איננה על אנשים שעוברים ברחוב. חז״ל אמרו: ״כלבים בוכים – מלאך המוות בא לעיר״. לכלבים יש חוש להרגיש את המשחית.

באותו לילה מצרים הייתה מלאה במוות. בדרך הטבע, הכלבים היו צריכים לייבב בכל מקום. והנס היה שבסביבת בני ישראל הם שתקו – לאות שהמשחית לא נכנס לבתי ישראל. ״למען תדעון אשר יפלה ה׳״.

ועל השתיקה הזו זכו הכלבים לשכר לדורות – ״לכלב תשליכון אותו״.

רש״י מסביר: השבויים נענשו משום שהיו שמחים לאידם של ישראל.

למדנו מכאן שמי ששמח בדבר – מתחבר אליו. השבוי לא עשה דבר, אבל שמחתו בצער ישראל חיברה אותו לרשעת המשעבדים.

ולפי זה – כמה יזכה אדם ששמח כשהוא רואה יהודי עושה מצוות ה׳! הוא מתחבר לאותו אדם שעשה את המצווה, ויקבל שכר עמו.

הכלי יקר מסביר: המצרים האמינו שמזל טלה – הראשון במזלות – רועה את כל המציאות, ולכן ״תועבת מצרים כל רועה צאן״. בחודש ניסן השמש נכנסת במזל טלה, והוא בשיא כוחו. ודווקא אז ציווה ה׳ לקחת טלה ולשחוט אותו לעיני כל, בעשור לחודש, כשהמזל בתוקפו – כדי שידעו שיש אלוה גבוה מעל כל גבוה.

וכך כותב הרמב״ן: מזל טלה בניסן בכוחו הגדול, ולכן ציווה לשחוט טלה ולאכול אותו – להודיע שלא בכוח מזל יצאנו משם, אלא בגזרת עליון.

והרב רוזנבלום ביאר: עם ישראל היה, על פי הטבע, ״במזל של עבדים״. ובזוהר מובא שלפי הטבע אי אפשר היה להוציאם. בא הקב״ה בניסן והוציא אותם שלא לפי המזל – ״שחט את המזל״, והראה שעם ישראל הוא נס מעל המזל.

וזה גם עניין קידוש החודש. ״החודש הזה לכם״ – כל ענייני החודש, שהם עניין המזלות, מסורים בידכם. אתם מקדשים את החודש, וכוחכם מעל המזל. אתם שולטים על המזל – ולא המזל שולט עליכם. לכן נסמכו שתי המצוות זו לזו.

ועוד הוסיף: הגאולה היא בעצם ההמשך וההשלמה של הבריאה. והיא ״ראשון הוא לכם לחודשי השנה״ – ״שנה״ גם מלשון שינון ולימוד. כלומר, היא עומדת לפני כל חידושי הלימוד האחרים.

השל״ה הקדוש מביא ש״פסח״ רמז ל״פה סח״ – שהפה מספר את נפלאות ה׳. ועוד: כשהפה ״סח״, נעשה מ״סח״ – ״חס״, שהקב״ה חס עלינו ופודה אותנו.

ומבאר השל״ה על פי הזוהר: כשמשבחים את ה׳ על החסד שעשה, מתעורר למעלה שפע נוסף. ולכן אומרים ״יודו לה׳ חסדו – ונפלאותיו לבני אדם״: מתחילים בלשון יחיד, ומסיימים בלשון רבים. ההודאה על חסד אחד מביאה עוד נפלאות.

וכלל העניין: על ידי סיפור נפלאותיו נעשית דבקות בינו לבינינו, ומסתלקים החושך והענן שמפרידים. וזו הגאולה האמיתית – ״הנה אלוקינו זה קוינו לו… נגילה ונשמחה בישועתו״.

השל״ה הקדוש כותב שבמצרים נתקן חטאו של אדם הראשון, ולכן נגאלו בזכות שני דמים – דם פסח ודם מילה. הנחש נקרא ״נרגן מפריד אלוף״: הוא הוציא שקר מפיו, והפריד את האל״ף מן ״אמת״ – ונשאר ״מת״.

ונראה לבאר: הנחש הפריד שני חיבורים. את האדם מן הקב״ה, ואת האיש מן האשה. ולכן היה צריך לתקן את שניהם.

הפסח הוא תיקון החיבור בין היהודי לקב״ה – על ידי ״פה סח״, הלשון שמספרת ומודה. והמילה היא שמירת הברית בקדושה, שהיא יסוד הבית היהודי. וכך יש לנו שתי בריתות – ברית הלשון וברית הגוף.

ולכן במצרים, משום ששמרו על קדושת הבית – בכוחו של יוסף הצדיק – זכו לאמונה שלמה. ולכן הבית היהודי נקרא ״בית״ על שם האות ב׳, שהיא שתיים: צריך שני דברים כדי לבנות בית – ״צדיק באמונתו יחיה״, ושמירת הברית, שנקראת ״אמת״.

חז״ל דרשו: אל תקרי ״מצות״ אלא ״מצוות״ – מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. ונראה שדרשו כך משום שהפסוק כתוב לכאורה שלא במקומו: היה צריך קודם לצוות על המצות, ורק אחר כך לומר לשמור אותן.

ולפי הדרשה גם המשך הפסוק נפלא מאוד: ״ושמרתם את המצוות״ – לעשות אותן מיד כשמגיע זמנן. ולמה לא לדחות? ״כי בעצם היום הזה הוצאתי״ – תלמדו ממני. כשהגיע זמן היציאה, מיד בבוקר הוציא ה׳ את בני ישראל, ולא נתן להם להתמהמה. כך גם אתם אל תתמהמהו מלעשות את המצוות.

ויותר מזה: בכל פעם שאדם אומר ״אעשה את המצווה אחר כך״, הוא מקהה בעצמו את ההרגשה של יוקרת המצווה.

רש״י מפרש: לילה שהיה הקב״ה שומר ומצפה לו, לקיים הבטחתו להוציאם. ה׳, כביכול, ממתין ומצפה מתי יבוא זמן הגאולה.

וזה ההמשך של ״ושמרתם״. כך צריך יהודי לעשות מצווה – לשבת ולצפות מתי יגיע זמנה. כמו ״ואביו שמר את הדבר״ – מחכה ומצפה.

וכך אדם קונה המון אהבת ה׳ בכל מצווה ומצווה. וזה חשוב מאוד מאוד, כדי למנוע את ההרגל ואת ״מצוות אנשים מלומדה״.

רש״י מפרש: וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם! אלא כיון שקיבלו עליהם לעשות – מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו.

ויש מכאן לימוד נפלא לכל יהודי. אדם עובד, למשל, על מידת אהבת ישראל, ועדיין אינו מצליח לקנות אותה. שידע: כל עוד הוא מחזיק ברצון לקנות את המידה – יש לו שכר כאילו עשה.

אבל בדרך כלל אדם נופל מן הרצון אחרי זמן מה, כשהוא רואה שאינו מצליח. וזו הטעות. חייבים להמשיך להחזיק ברצון, ולעורר אותו כל הזמן.

האור החיים כותב דבר נפלא: למה מניחים תפילין על יד שמאל? ״כי בחוזק יד הוציאנו״. יד ימין מורה על חסד, ויד שמאל על גבורה. ויציאת מצרים הייתה על ידי גבורה, נסים ונפלאות – ולכן מניחים על יד שמאל, שהיא כנגד הגבורה. (ועיין עוד בכלי יקר.)