חידושים לפרשת בשלח

הרמב״ן כותב שאחרי מכת בכורות פרעה פחד מישראל, וביקש ״וברכתם גם אותי״. לא היה בלבו לרדוף אחריהם בכלל. ולכן הקב״ה הוצרך לחזק את לבו. ובפעם השנייה, כשהם עומדים מול ים בקוע – ״איך ימלאם לבם לבוא אחריהם להרע להם? ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שיגעון להם״.

הרב דיסקין עמד על כך שאפשר לקרוא את דברי הרמב״ן בשתי דרכים: או שקריעת הים היא הפלא הגדול מכל המופתים, ובכל זאת פרעה רדף; או שהפלא הגדול מכולם הוא עצם זה שפרעה נכנס! הים נבקע לשנים, לשנים עשר שבילים, וכל ילד יכול היה להבין שזה נעשה בשביל ישראל. ובכל זאת נכנס. זה הנס.

ומכאן תשובה למי ששואל ״למה היום אין מופתים?״. גם היום יש מופתים – הקב״ה מחזק את לב הכופרים שלא לראות את האמונה. מי שלבו פתוח, רואה את ניסי ה׳ בכל יום.

המצרים הכירו את ה׳ רק ברגעים האחרונים לפני שטבעו – ״אנוסה מפני ישראל כי ה׳ נלחם להם״. ובכל זאת התורה מציינת זאת כמטרה: ״וידעו מצרים״.

מכאן יש ללמוד עד כמה חשוב לגרום ליהודי להכיר בכבוד ה׳ – ולו רגע אחד. אם בשביל רגע של הכרה אצל המצרים שווה היה להפעיל את כל הנס הגדול, כמה שווה רגע אחד שבו יהודי מרגיש את ה׳ בזכותנו.

רבים עמדו על השאלה הזו (ועיין באור החיים). ומה שהבנתי בזה: יש זמנים שהקב״ה לא רוצה תפילה – הוא רוצה ביטחון. ביטחון בה׳ הטוב שיעזור לך, ולהתכונן לשיר לו שירה.

ונראה שכדי לזכות לשיר שירה צריך להכין את הלב לכך על ידי ביטחון שלם בה׳. כך אמר דוד המלך: ״ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה׳ כי גמל עלי״. וכך ״עזי וזמרת י־ה״ – הביטחון הולך יחד עם הזמרה.

ובחידושי הגרי״ז מובא בשם הגר״ח לדייק בפסוק הזה: כשאדם בוטח בחסד ה׳, כבר ״יגל לבי בישועתך״ – יש לו שמחה על הישועה עוד לפני שבאה. אבל אמירת שירה ממש – ״אשירה לה׳״ – היא ״כי גמל עלי״, אחרי שהנס כבר קרה.

ובשם הגאון הובא (בדברי רבי ראובן קרלנשטיין): ״עזי״ – הביטחון שלי בה׳ לפני הישועה; ״וזמרת י־ה״ – ההודאה והשבח אחריה. מי שיש לו את שניהם – ״ויהי לי לישועה״, הישועה מובטחת לו.

מבואר במקום אחר שבלי תפילה לא יורד שפע. ולכן גם כשנגזרה גאולה, צריך להתפלל. אבל כאן היה צורך אחר: חיזוק בביטחון. ״דבר אל בני ישראל ויסעו״ – אל תוך הים. כדברי רש״י: כדאי זכות האמונה שהאמינו בי לקרוע להם את הים.

וכך כתב בשפתי כהן: אמר הקב״ה למשה, אני קורע להם את הים בשביל האמונה – שיאמינו בי וישליכו עצמם לתוך המים. ולכן נאמר ״ויבואו בני ישראל בתוך הים״ – לא ״בים״. נכנסו עד שהגיעו המים לחוטמם, והאמינו בה׳, ורק אחר כך נעשה להם יבשה: ״בתוך הים״ תחילה, ואחר כך ״ביבשה״.

ויש בזה עוד טעם, כמו שביארנו במאמר ״קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף״: יש דברים שכדי להביא אותם לעולם צריך שפע ממקום עליון מאוד. התפילה לא תמיד מגיעה לשם – אבל ההודאה והביטחון, שהוא הכנה להודאה, מגיעים.

בזוהר הקדוש מובא: באשמורת הבוקר השגיח הקב״ה בזכותו של אברהם, שהקדים בבוקר לעשות את רצון קונו – ״וישכם אברהם בבוקר״. באותה שעה חזר הים ״לאיתנו״ – לתנאי שהתנה עמו הקב״ה כשברא את העולם. ״לאיתנו״ רומז לאברהם, ״איתן האזרחי״. ולכן ״לפנות בוקר״ – בזמן שאברהם הקדים לעשות רצון בוראו – נקרע הים.

(יש לעיין בזה, שהרי יש סוגיה אם הים נקרע בחצות או בעלות השחר. ובילקוט כתוב שהקב״ה המתין להעניש את מצרים עד שיתעורר זכות אברהם.)

התרגום מפרש ״נערמו״ מלשון ערמה – חכמה ותחבולה. והגאון מבאר שבקריעת ים סוף הכניס ה׳ במים שכל, כמו של אדם, והיה בהם שכל להעניש כל מצרי כראוי לו – זה כאבן, זה כעופרת, זה כקש.

ומה הייתה ה״ערמה״ של המים? שהיא באה ב״רוח קדים עזה כל הלילה״, והמצרים חשבו שזה מעשה טבע. זו ״התרמית״ שעליה כתב רבי יהודה הלוי בפיוט: ״הטבעת בתרמית״. והרב מסלנט אמר: הערמה הייתה שנבקעו כל המים שבעולם, ולכן חשבו המצרים שאולי גם להם ייבקע.

ואחרי הים – ״ויבואו אל מדבר שור״. ״שור״ לשון ראייה: הייתה להם מתיקות כזו מאור השכינה על הים, שלא רצו לעזוב את המקום, עד שהראה להם ה׳ שכינה גם במדבר.

חז״ל מונים עשרה נסים שנעשו על הים. הים נבקע, ונעשה כמין כיפה מעל ראשיהם. הקרקע הייתה יבשה וחלקה כשיש – ולמצרים היא הייתה בוץ וטיט. המים היו רכים כלפי ישראל וקשים כסלע כלפי המצרים. הים נגזר לשנים עשר שבילים, שביל לכל שבט. הקירות שבין השבילים היו שקופים כזכוכית, כך שהשבטים ראו אלו את אלו. המים נקפאו כלבנה על גבי לבנה. ונבעו להם מים מתוקים לשתות – ומה שנשאר, חזר וקפא.

כל אחד מן הנסים האלה הוא ביטוי של דאגה ואהבה. כמו אב שפותח לילדיו את הדלת, דואג שלא יתלכלכו בדרך, ונותן לכל ילד חדר משלו המותאם לו. שנים עשר שבילים – כי אהבה אמיתית מכירה בייחודו של כל אחד. וקירות שקופים – כי אהבה גם מחברת: גם כשכל שבט הולך בשביל שלו, רואים זה את זה.

ואהבת ה׳ איננה מתבטאת רק בנס הגדול, אלא דווקא בפרטים הקטנים, בדאגה לכל צורך.

חז״ל אמרו: הים ראה את ארונו של יוסף – ונס. מה ראה בו? יוסף הצדיק עמד בניסיון הקשה ושלט ביצרו. ״וינס ויצא החוצה״ – לכן ״הים ראה וינוס״.

המים, שאין להם צורה והם מתפשטים לכל מקום בלי גבול, מסמלים את כוח התאווה. בקריעת ים סוף עמדו המים לראשונה ״חומה מימינם ומשמאלם״ – קיבלו גבול. וזה הכוח שקיבל עם ישראל על הים: לתת גבול וצורה לכוחות האדם, ולהשתמש בהם בקדושה. המצרים, שהיו שקועים בחומריות בלי גבול, טבעו בתוך המים – וישראל עברו בתוכם ומעליהם.

ולכן נקראים ישראל ״עברים״ – כמו אברהם העברי, שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר שני, כך עם ישראל עבר את הים והתעלה מעל הטבע.

ומכאן גם המנהג שבקהילות אשכנז שרים את הפיוט ״יום ליבשה״ – שירת הים – בסעודת ברית המילה. הברית היא אות הקדושה וחותם של שליטה בכוחות האדם, וזה בדיוק הכוח שקיבלנו כשהים נבקע. בכל ברית אנו מודים מחדש על הכוח הזה.

מובאת דרשה לשבע ברכות מאחד מחכמי ישראל: כשם שאחרי קריעת ים סוף שרו ישראל שירה – ״אז ישיר״ – כך החתן צריך לשיר ולהודות לה׳ כל שבעת ימי המשתה על שזכה למצוא את זיווגו.

אבל השירה לא נגמרת בשבעת הימים. כשם שאנו קוראים את שירת הים כל יום, לדורי דורות – ״ויאמרו לאמור״ – כך צריך להודות לה׳ בכל יום על בת הזוג שנתן.

ועוד היה אומר רב אחד: ״מצא אשה מצא טוב״ – כשאדם מרגיש שזו ״מציאה״ שה׳ זימן לו, הוא מודה ושמח וזוכה לטוב. אבל ״ומוצא אני״ – כשהוא מרגיש ״אני מצאתי, בחכמתי ובבינתי״ – משם מתחילה המרירות. מי שמוצא מציאה לא חושב שמצא בחכמתו; הוא יודע שזו מתנה.

רש״י מבאר: ״אז, כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה״. והמהר״ל בגור אריה שואל: למה חשוב לדעת שלפני ששר, עלה בלבו לשיר? נכתוב ששר, וברור שהחליט!

ומתרץ המהר״ל: שירה איננה פעולה של שפתיים מזמרות, וגם לא פעולה של שכל שמחליט שראוי לשיר. שירה אמיתית היא שירת הלב: ״כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים, עולה בלבם השירה״. היא חייבת לנבוע מלב שעולה על גדותיו בהכרת הטוב לבוראו – ואז ״מתחדש לו שמחה גדולה בלב, ומזה עולה בלבו שישיר״.

הלב שלנו לפעמים כמו אבן, ולא רוצה להתרגש. אבל יש זמנים מיוחדים שבהם אדם זוכה להארה מן השמים – נס, ישועה, רגע של התרוממות. צריך לשמור על פתח השער שנפתח, ולהיכנס בו מיד לפני שנסגר: לחזק את עצמו בהודאה ובשירה. כי אחרי שהשער ננעל, קשה מאוד. ״פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה י־ה״ – מיד כשנפתחים, אבוא בם.

המכתב מאליהו מבאר את מאמר חז״ל ״כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שיכפור בטובתו של הקב״ה״ – מה פירוש ״סופו״? כשאדם מת ונפשו שבה לעולם האמת, היא מבינה את הדברים כפי שהם. אבל השאיפות שהיו לה בחייה כבר נקבעו בה. מי שלא הודה לה׳ כאן, גם שם יבין שצריך להכיר טובה – אבל לא יוכל להרגיש את תענוג ההודאה. ״שכן ההודאה היא הדבקות בו יתברך, והיא השירה הנזכרת במלאכים ובצדיקים״.

ולכן דווקא כאן נרמזת תחיית המתים: רק מי ששר היום יזכה ל״אז ישיר״ בתחיית המתים. וכדברי הזוהר על ״ויאמרו לאמור״: כל מי שזוכה לשירה הזו בעולם הזה, זוכה לה בעולם הבא, וזוכה לשבח בה בימות המשיח.

הרוקח כותב שהעולם הבא נברא באות י׳ של ״יודו לה׳ חסדו״, ואין שם אלא צדיקים יושבים ומודים לה׳ ונהנים מזיו השכינה. מי שיודע להודות בעולם הזה, יזכה לעולם הבא שנברא ב־י׳. ורש״י כתב: ״אתקינו עצמכם בעולם הזה לברך את הקב״ה, כדי שתהיו רגילים לעולם הבא״.

לכן הפה הוא הכלי העיקרי שצריך להכין. יהודי צריך פה שיודע להודות ולהלל, כי זה בדיוק מה שיידרש ממנו.

ושמותינו מעידים על כך: ״יהודים״ – מלשון הודאה. ״ישראל״ – אותיות ״שיר א־ל״. עצם השם שלנו אומר מה התפקיד שלנו בעולם.

בדרך כלל הקריאה בתורה איננה משנה את שם השבת. אבל השירה הופכת את היהודי ואת השבת למהות אחרת. כמאמר חז״ל: מי שנעשה לו נס ואומר שירה, נעשה כבריה חדשה – ולכן משתנה גם שם השבת.

והאדם משפיע על הבריאה. לאחר שהאדם נעשה בריה חדשה בשבת שירה, גם הבריאה כולה מתחדשת – בט״ו בשבט, שבסמוך לה, מתחדש כוח האדמה בארץ ישראל להוציא פירותיה.

ובספר תורה אור לבעל התניא נדרשה המשנה ״כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר״: איך יוצא האדם מן ה״בהמיות״ שבו? בשיר – בשירה מלאת רגש לבורא. השירה מוציאה אותו מטבעו ומושכת אותו אל ה׳.

המשנה ברורה מביא בשם הזוהר שמי שאומר שירת הים בשמחה, נמחלים לו עוונותיו. וחז״ל אמרו שמי שנעשה לו נס ואומר שירה נעשה בריה חדשה – ממילא העוונות שייכים, כביכול, לאדם שהיה קודם. כמו גר שהתגייר שנחשב כקטן שנולד.

וגם במילה ״מחולות״ מצא הכלי יקר רמז ל״מחילת עוון״.

אבל איך מגיעים לשמחה אמיתית באמירת שירת הים? יהודי חכם הציע: לחשוב מה היה קורה אילו לא הוציאנו ה׳ ממצרים. כשאדם רואה פועל שעובד קשה בתנאים קשים, יחשוב: ״לולא יציאת מצרים, גם אני הייתי כך – בלי תורה, בלי שבת, בלי קשר לה׳״. כך לאט לאט מתעוררת שמחה אמיתית.

נראה ללמוד מכאן דבר נפלא: כשהאדם מודה ומשבח את הבורא – הוא נעשה אהוב לבורא. וכשהוא גם שר לבורא – הוא נעשה ידיד של מלך מלכי המלכים.

ההבדל בין אהוב לידיד: אהוב הוא מי שאוהבים אותו. ידיד הוא מי שהקשר איתו הדדי, קרוב ואישי. השירה מעלה את האדם מן המדרגה של מקבל אהבה למדרגה של שותף בה.

חז״ל אמרו שביקש הקב״ה לעשות את חזקיהו משיח. אמרה מידת הדין: ״חזקיהו, שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?״. חזקיהו לא שר, ובכך הוחמצה ההזדמנות.

חזקיהו סבר שהנס כבר מפורסם. אבל זה עומק כוחה של השירה: היא מפרסמת את נפלאות ה׳ ומנציחה אותם. מילים יבשות נשכחות; שירה שרים שוב ושוב. ״זמרו ה׳ כי גאות עשה, מודעת זאת בכל הארץ״.

ומטרת השירה העמוקה היא ״יודוך עמים אלוקים, יודוך עמים כולם״ – שהעולם כולו יכיר בגדולת הבורא. מי שמפרסם את הנס, מקרב את תיקון העולם.

שירת הים ושירת האזינו כתובות ״אריח על גבי לבנה״ – כמו קיר של לבנים. והרמב״ן מסביר שהרווחים נועדו למקומות הנעימה – המקומות שבהם מזמרים בלי מילים.

ומובא בשם הגאון מוילנא שמשה רבנו הוריד מסיני לא רק את התורה אלא גם ניגונים, ושחכמת המוזיקה שבחה גדול מאוד – רוב טעמי התורה וסודות שירי הלויים אי אפשר להבין בלעדיה. לצערנו, הניגונים הקדושים האלה אבדו במהלך הדורות.

ושירת הים עצמה בנויה כיצירת מופת: פתיחה בשבח (״אז ישיר״), תיאור הנס (״סוס ורוכבו רמה בים״), השפעתו על העמים (״שמעו עמים ירגזון״), תפילה לעתיד (״תביאמו ותטעמו״) וסיום במלכות ה׳ לנצח (״ה׳ ימלוך לעולם ועד״). שירה שלמה, שכוללת עבר, הווה ועתיד.

המהרש״א מסביר: על שירת המלאכים בכל יום נאמר ״וקרא זה אל זה ואמר״ – ״וקרא״ לשון פגישה. כאן לא ״קרבו״ זה לזה לומר שירה.

וכך אנו אומרים בברכות קריאת שמע על המלאכים: ״וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם״. זה שבחו של מקום – שעושה שלום בין המלאכים, שאין ביניהם קנאה ותחרות. עד כדי כך, שכשהתורה רוצה לומר שלא אמרו שירה, היא כותבת ״לא קרב זה אל זה״.

ואצל ישראל: ״ויהי בישורון מלך – יחד שבטי ישראל״. ״יחד כולם הודו והמליכו״. היופי של השירה הוא דווקא כשיש אחדות. וכמה זה נוגע לנו למעשה: אין קרבה – אין שירה.

בשם הרבי רבי העשיל (וכן הביא המאור ושמש בשם הרב הקדוש מניקלשבורג) מבואר: המלאכים ביקשו לומר שירה כדי שישמעו המצרים את נעימות קולם ותצא נשמתם – כמו שהיה במחנה סנחריב.

אמר להם הקב״ה: ״מעשי ידי טובעים בים״ – המצרים הטביעו את מעשי ידי, את ילדי ישראל, ביאור. לא מגיע להם למות בנעימות של שירה. צריך להיפרע מהם מידה כנגד מידה – שיטבעו בים.

הצדק האלוקי מדויק עד הפרט האחרון: המים שהיו כלי לרשעתם, נהפכו לכלי לעונשם.

בזוהר כתוב שבני ישראל בשירה היו בדרגה גבוהה יותר מן המלאכים – שאם לא כן, איך כולם התנבאו את אותן מילים בבת אחת?

ומה הראיה? כאן מביא הרב דיסקין יסוד של המהרי״ל דיסקין, ששמע מהרב שך זצ״ל, ובו מתורצות קושיות רבות: למה נאמר ״משה כתב ספרו ופרשת בלעם״? מה ההבדל בין אספקלריא המאירה לשאינה מאירה? ולמה הלכו לחולדה הנביאה ״שנשים רחמניות הן״ – וכי יש פרוטקציה בנבואה?

המשל: כשאני רואה את השמש דרך חלון צבעוני, השמש נראית בצבע החלון – צהוב, ירוק. רק כשאין צבע בחלון, רואים את צבע השמש עצמה. דבר ה׳ יוצא לכל הנביאים אותו דבר, אבל משתקף אצל כל נביא לפי ״החלון״ שלו – מדותיו ומדרגתו. לכן אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ולכן הלכו לחולדה – אצלה, הרחמנית, הדבר ישתקף ברחמים. אבל משה רבנו, שנתן את התורה, ראה את הנבואה כצורתה, בלי חלון: ״זה הדבר״. ובלעם – הקב״ה נתן לנבואתו אספקלריא המאירה, כדי שלא תעבור דרך ״הבלעמיות״ שלו, ולכן היא ״ספר״ בפני עצמו.

ולפי זה: אם על הים אמרו כל ישראל דבר אחד, סימן שזכו כולם לאספקלריא המאירה. ולכן ״זה אלי״ – הצביעו באצבע, כמו ״זה הדבר״ של משה. ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי״. ולכן בשחרית אנו אומרים ״יחד כולם הודו״ ובערבית ״זה אלי ענו ואמרו״ – ושניהם שורש אחד.

רש״י מפרש: התגאה על הגאים. ועוד יש לפרש על פי הגמרא במגילה: מה ראתה אסתר שהזמינה את המן? משום שכתוב ״לפני שבר גאון״ – הגביהה אותו כדי שייפול.

וכך הקב״ה הגביה את פרעה יותר ויותר, כדי שההתרסקות תהיה מגובה רב. הנילוס, שעלה על גדותיו והשקה את מצרים בלי צורך בגשם, עשה את פרעה לגאוותן גדול – ״לי יאורי ואני עשיתיני״. ופתאום – נפילה כזו.

דבר בשם הגר״א: ״אלוקי אבי״ – בזה ארוממנהו. אתה רוצה לשבח את הקב״ה? אמור ״אלוקי אבי״ – זה השבח הגדול ביותר.

כך כביכול הקב״ה: אפשר לומר ״האל הגדול הגבור והנורא״, אבל השבח הגדול הוא ״אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב״ – כי גילוי כבודו בעולם היה על ידי האבות. ולכן פותחים את התפילה בשבחו של מקום – ״אלוקי אברהם״. וכך כבר בספר שמות: ״כה תאמר… אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב… זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור״. (חשבתי פשט זה, ואחר כך ראיתי ברמב״ן כעין זה.) ויש בצירוף ״אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב״ עשרים ושש אותיות, כמניין שם הוי״ה.

ועוד: הגמרא אומרת שכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה – חוץ מברכת אבות. התוספות מתרצים שאמירת ״אלוקי אברהם״, שהמליך את ה׳ בעולם, נחשבת כמלכות. ואת הדין שצריך מלכות לומדים מ״ארוממך אלוקי המלך ואברכה שמך״. והנה בשירה כתוב ״אלוקי אבי וארוממנהו״ – באמירת ״אלוקי אבי״ כבר מקיימים ״ארוממך״.

חכמים דורשים ״ואנווהו״ מלשון נוי: טלית נאה, סוכה נאה. אבא שאול דורש נוטריקון: ״אני והוא״ – הוי דומה לו: מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא חנון, אף אתה חנון. אבל גם אבא שאול מתכוון לנוי – רק שהוא מגלה איך עושים ״נוי״ לקב״ה באמת.

באגרת הקודש המיוחסת לרמב״ן כתוב: אין לנו השגה בעצמותו של הבורא. כל הכלים שלנו הם רק להכיר את גילויי מידותיו – ואת זה רואים דרך משרתיו ועושי רצונו, כמו שהבן דומה לאביו. כמו ילד שאינו מבין מה זה ״גיבור גדול״ – מראים לו גיבור קטן, והוא מבין. כשרואים את טהרת הלב של החפץ חיים, רואים ״בבואה״ של הקב״ה במים.

ולכן הנוי הגדול ביותר של ה׳ בעולם הוא אדם שמתנהג כמוהו. ״תפילין של הקב״ה מה כתוב בהם? מי כעמך ישראל״ – אנחנו הפאר שלו. ״עשה למען פארך״. ובברכת המזון: ״הרחמן הוא ישתבח… ויתפאר בנו״.

יהודי מהדר באתרוג ומשקיע בו הון. אמר הרב דיסקין: אתה משקיע כל כך באתרוג שלך לקב״ה – תשקיע גם ב״אתרוג של הקב״ה״, שהוא אתה עצמך, הלב והמידות שלך.

שמעתי ביאור נפלא מהרב בלקין: רש״י מבאר שכמעט כל השירה מתייחסת לדור יוצאי מצרים. הם שרים, והם מתפללים ״תביאמו ותטעמו״ – על עצמם ועל בניהם. ממילא כשהם מדברים על המקדש, הכוונה לבית המקדש הראשון, שנבנה בידי שלמה המלך. ולכן הגמרא חייבת לפרש ״כוננו ידיך״ על מעשי צדיקים – כי בית ראשון נבנה בידי אדם, והתורה קוראת לו ״מעשה ידי ה׳״.

רש״י בפירושו לתורה הלך בדרך אחרת: מדובר בבית שה׳ יבנה בעצמו לעתיד – ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ – כשיטתו שבית שלישי יירד בנוי מן השמים. אבל הרמב״ם סובר שגם בית שלישי ייבנה בידי אדם. ולשיטתו הפסוק מתפרש כדברי הגמרא.

ויש בזה לימוד לדורות: כשאנחנו בונים – בית מקדש, או כל בניין רוחני – לשם שמים, מעשינו נחשבים כמעשה ידיו של הקב״ה.

חז״ל אמרו: כל השירות בעולם הזה נקראות ״שירה״, בלשון נקבה – כמו יולדת, שאחרי לידתה עלולים לבוא שוב צירים. כך אחרי כל ישועה בעולם הזה באו שוב צרות וגלויות. אבל הגאולה העתידה תהיה ״שיר חדש״, בלשון זכר – גאולה שאין אחריה צער.

ולכן גם בתפילה אנו אומרים ״שירה חדשה שבחו גאולים״ על הים, ובהגדה ״ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו״ – על העתיד.

רש״י מבאר: ״מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב״ה עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים״. הן הכינו את כלי השמחה עוד בתוך השעבוד.

השל״ה הקדוש שואל: למה אצל הגברים כתוב ״השירה הזאת״, בלשון נקבה, ואצל הנשים ״ותען להם מרים״, בלשון זכר? ומבאר: הגברים לא שרו עד שראו את הנס ואת מצרים מתים – הם היו ״חלשים״ באמונה כנקבה. אבל הנשים היו בטוחות בישועה עוד לפני שבאה, והכינו תופים – הן היו ״חזקות״ כזכר. ועל זה התרעם הקב״ה כביכול: ״מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?״ – רק עכשיו נזכרתם? היה צריך לשיר כבר מקודם – ״תשורי מראש אמנה״.

ולפי זה מבאר בספר מעייני הישועה את הנוסח בפיוט ״יום ליבשה״: ״ידידים רוממוך, בשירה קדמוך״ – אלה שאוהבים את ה׳ לא מחכים לישועה. הם מקדימים לה את השירה.

והשפת אמת מוסיף: באיזו זכות אומרים ישראל שירה? בזכות האמונה – ״תשורי מראש אמנה״. כל עוד יש רע מעורב בעולם, אין השירה שלמה. אבל ישראל, בכוח האמונה שהכול לטובה, יכולים למצוא הארה של שירה גם בעולם הזה.

המאור ושמש מדייק בפסוקים: הגברים שרו רק אחרי ״וירא ישראל את מצרים מת״. ואילו הנשים – ״כי בא סוס פרעה… ותקח מרים״ – מיד, כשהנס עוד בעיצומו. זו המעלה הראשונה: הקדימו.

השנייה – התופים, שהכינו מראש מתוך ביטחון. השלישית – ״ותען״: לשון מענה, כמו ״עלי באר ענו לה״ – הלב משיב לחסד מעצמו, כמו מעיין. הרביעית – המחולות, השמחה שהגיעה עד הגוף כולו, והן יצאו בצניעות למקום משלהן. והחמישית – ״ותצאן כל הנשים אחריה״: לא נאמר שביקשה מהן; השמחה שלה הדביקה את כולן.

ועוד: משה אמר ״אשירה לה׳״ בלשון יחיד, ומרים אמרה ״שירו לה׳״ בלשון רבים – כי היא רצתה שכולן ישירו איתה.

וכל בת ישראל ממשיכה את מרים. כמו שבכל תלמיד חכם יש ניצוץ של משה, כך בכל בת ישראל יש ניצוץ של מרים – כוח להלהיב ולשיר לה׳. ובזוהר מסופר שבגן עדן יש היכלות לנשים צדקניות, ובהיכל של מרים הן מודות ומשבחות בשירת הים בכל יום.

מרים נולדה בימים הקשים ביותר – ״וימררו את חייהם״. היא ראתה את גזרת ״כל הבן הילוד״, ועמדה מרחוק לשמור על אחיה בתיבה. ודווקא מתוך המרירות צמחה השירה העמוקה ביותר.

בגמרא מסופר שחנניה בן חזקיה וסיעתו כתבו את מגילת תענית, משום שהיו ״מחבבין את הצרות״. מה פירוש? כשנגאלים מצרה, מזכירים את הבורא לשבח מעומק הלב. חולה שהבריא מודה מעומק לבו יותר ממי שתמיד היה בריא. ככל שהצרה גדולה יותר, ההודאה אחריה עמוקה יותר.

והצמח צדק מבאר שהנשים סבלו במצרים יותר, במיוחד מגזירת הילדים, ולכן כשנגאלו – שמחתן הייתה גדולה יותר, עם תופים ומחולות. ולכן גם הפטרת שבת שירה היא שירת דבורה – שירה של אישה.

התורה מעמידה את שני האירועים זה מול זה כדי ללמדנו יסוד: מרים, שכל מהותה הייתה שירה והודאה, נענשה בחומרה על פגם דק בכוח הדיבור. מי שכל עניינו לשיר לה׳ – פגם בפה סותר את מהותו. ולכן לפי מדרגתה נענשה.

האר״י ז״ל אמר על זכירת מעשה מרים: לזכור שלא נברא הפה אלא כדי להודות, ולא כדי לדבר לשון הרע.

ובלשון הקודש יש רמז נפלא: ״להשתבח בתהילתך״ – מי שמשבח את ה׳, נעשה משובח בעצמו. ואילו ״לשון הרע״ ולא ״לשון רעה״ – כי המדבר עצמו נעשה ״הרע״. וכך ״וַיִּלֹּנוּ העם״ – רש״י מעיר שהלשון מורה שהתלונה חוזרת אל האדם עצמו. הדיבור מעצב את מי שמדבר.

רש״י מביא בשם התנחומא שבארה של מרים נגנזה בימה של טבריה. ובגמרא: הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה, ויראה כמין כברה בים. ובמדרש מובא שהיא מכוונת כנגד השער האמצעי של בית הכנסת העתיק בטבריה.

ונראה לבאר: ״כנרת״ מלשון כינור – האדם צריך לשיר ולזמר לה׳ תמיד. ו״טבריה״ – שרואה תמיד את הצד הטוב (טַב). לכן שם מונחת בארה של מרים, באר ששרה תמיד לה׳ – ״אז ישיר ישראל… עלי באר ענו לה״. ורש״י על המשנה באבות מביא נוסחה ש״פי הבאר״ הוא הפה שפתחה הבאר ואמרה שירה. ויש גם רמז: ״שבט״ – ראשי תיבות באר של טבריה, ובחודש שבט קוראים את שירת הים.

ובכל בו מובא מנהג לשאוב מים במוצאי שבת, שבארה של מרים מחזרת אז על כל הבארות. ומסופר על אדם מוכה שחין שאשתו איחרה בשאיבה, ובכעסו שבר את הכד – ובכל מקום שניתזו המים, נרפא. ״רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו״. נפלא שהבאר שגרמה לשירת הבאר, מרפאת.

אֵילִם היה מקום מהולל במים מכל הארצות, ושפע מיוחד מאוד – כנגד שנים עשר השבטים ושבעים הזקנים, כמו שכתבו הרמב״ן ורבנו בחיי.

חשבתי לומר דבר נפלא: התורה באה ללמד שלפני שזוכים לשפע מן השמים, הדרך היא שמגיעה צרה. ועל ידי שהאדם עומד בצרה באהבה, הוא זוכה לישועה. כמו שלפני שיורד גשם, השמים מתכסים בעבים. (וברוך ה׳ מסרתי על כך סיפור בקול תודה לכבוד ט״ו בשבט, שזימן לי ה׳ בערב ט״ו בשבט.)

ועוד הוסיף לי ה׳: למה מיד אחרי שירת מרים מגיעים למקום ששמו ״מרה״, שמימיו מרים ומתמתקים? כי זו הייתה מהותה של מרים: בתחילה היה לה מר מאוד, ואחר כך זכתה לשירה. כמו עם ישראל, שמתוך המרירות זכה לשירה. וכך גם המים: על ידי עץ – ״ויורהו ה׳ עץ״ – נהפכה המרירות למתיקות. אצל הקב״ה, אדרבה, המרירות היא שעושה את המתיקות. (ואולי נקרא המקום ״מרה״ כי שם צעקו ולא שרו – ולכן נשאר להם מר.)

רבנו בחיי בפתיחה לפרשה כותב שהלב הוא עיקר כל האיברים, ושלמה המלך מזהיר לזכך אותו: ״מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה׳״. ואחר כך: כל ענייני ישראל במדבר היו ניסיון גמור, כדי שיגדלו במדרגות הביטחון, שהוא שורש האמונה, ויהיו ראויים לקבל את התורה. הים נקרע רק כשנכנסו לתוכו; המים במרה חזרו ונמררו ונמתקו; המן ירד יום ביומו – הכול כדי לקבוע בנפשם את מידת הביטחון.

ובפרשת עקב כותב רבנו בחיי שכל טורח המדבר נועד ״להרגיל טבעם במידת הביטחון״, עד שעבודת ה׳ תהפוך אצלם לטבע. ונראה שעניין המן היה להרגיל את הלב לקנות קניין נפשי של ״כגמול עלי אמו״ בכל מצב.

ומהו הביטחון? ההרגשה החזקה בלב שיש לי אבא גדול מאוד, שאוהב אותי עד מאוד, שרוצה לתת לי את כל מה שאני באמת צריך, שלעולם לא יעזוב אותי, ושמשתוקק לשמוע את קולי – ״השמיעיני את קולך כי קולך ערב״.

ויש להוסיף: כשם שהקב״ה נותן לנו את ההרגשה הזו של מבטחים, כך עלינו – ״והלכת בדרכיו״ – לתת לבני ביתנו הרגשה של אמון, אהבה וביטחון, שתמיד נעמוד לצדם. וכבר אמרו שהקב״ה מתנהג עם האדם כפי שהוא מתנהג עם אחרים, ובמיוחד עם בני ביתו. מי שנותן לאשתו הרגשת ביטחון, זוכה שגם ה׳ ייתן בלבו הרגשת ביטחון.

ועוד קשה: בהושענות של שבת אומרים ״דעה קיוונו״ – שמשה כיוון, כביכול במקרה, ליום השבת.

ונראה בזה חידוש גדול. יש דין שמי שאיבד את החשבון בדרך – מונה ששה ימים ושובת בשביעי. והגאון רבי שמעון דיסקין חידש שזה דין דאורייתא. לפי זה אפשר לומר: לשבת יש שני צדדים – זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. בצד של מעשה בראשית העיקר ״ששה ימים, וביום השביעי״ – לאו דווקא יום מסוים. אבל בצד של יציאת מצרים יש דין ביום השבת עצמו: ״אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם״ – זו ברית.

ולכן ייתכן שאפילו האבות, שקיימו את התורה, לא שמרו דווקא את היום השביעי הזה – כי זה דין של ברית, ולא שייכת ברית בלי ציווי. משה רצה שבת של זכר למעשה בראשית, ויצאה לו מן השמים השבת של הקב״ה. וזה ״ישמח משה במתנת חלקו״ – ולכן מזכירים זאת דווקא בשחרית של שבת, שהיא כנגד יציאת מצרים.

רש״י מביא משל: אדם הרכיב את בנו על כתפו ויצא לדרך. כל פעם שהבן ראה חפץ, אמר ״אבא, טול אותו ותן לי״, ונתן לו. פגשו אדם אחד, ושאל אותו הבן: ״ראית את אבא?״. אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו, ובא כלב ונשכו.

כתוב כאן יסוד עצום: ברוחניות ייתכן שה׳ יעשה לאדם הכול – יישא אותו על כתפיו, יאכיל אותו מן, ישקה אותו מן הבאר – והוא לא ירגיש. עמלק בא בדיוק אל מי שאינו מרגיש שה׳ נושא אותו.

עוד שאלה: אם ידי משה היו כבדות, למה שמו את האבן תחתיו, ולא מתחת לידיו? נראה שאהרן וחור תמכו בידיו, אבל ידיו היו גבוהות מדי – ולכן ישב, וכך יכלו לתמוך בהן.

ומה שמברכים על האבן ולא על מקום הקרב – מכאן למדנו היכן נמצא קו החזית האמיתי: במקום התפילה. יהושע נלחם בשדה, אבל הנס נקבע על האבן שעליה ישב משה בידיים פרושות.

וכך אמרו על ״עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים״ – מי גרם לרגלינו לעמוד במלחמה? שערי ירושלים שעוסקים בהם בתורה.