חידושים לפרשת יתרו

כדי לקבל תורה צריך קודם כול לשמוע – לרצות לקבל. יתרו שמע שמועה, ולא נשאר במקומו. הוא קם, עזב את כבודו ככהן מדין, ובא אל המדבר.

שמו מספר את הסיפור. בתחילה נקרא יֶתֶר – לשון ויתור, אדם שמסוגל לוותר. וכשחזר בתשובה הוסיפו לו אות ו' ונקרא יתרו. כאילו התורה אומרת: הוויתור שלו נהפך ליתרון. דווקא בזכות שוויתר על מעמדו, זכה להתקרב לה'.

זה יסוד גדול בחיים. מי שמוותר נראה מבחוץ כמפסיד, אבל באמת הוויתור הוא היתרון. כך הר סיני: דווקא משום שהיה נמוך מכל ההרים, זכה שהתורה תינתן עליו.

ומכאן אפשר להבין גם למה נאמרה מצוות שמיטה דווקא בהר סיני. בשמיטה האדם מוותר על שנה שלמה של עבודת שדהו, ובזכות הוויתור הזה הוא זוכה לברכה שמספיקה לשלוש שנים. כך גם מי שהוא כסיני, נמוך ומוותר – הוא הזוכה.

נראה שהתורה רצתה ללמד אותנו את מעלתו של נותן התורה. משה היה כמלך על ישראל, אדם שזכה לדבר עם בורא עולם פנים אל פנים. והנה מגיע אליו כומר שהתגייר זה עתה, ובפיו עצה לשנות את כל סדרי המשפט.

אדם רגיל היה אומר: מי אתה שתאמר לי? ועוד, לשנות הכול כשכולם יודעים שבגללך שיניתי? ואם כבר מקבל, היה מוסיף משהו משלו, כדי שיאמרו שגם הוא חשב על כך.

אבל משה רבינו שמע לקול יתרו ועשה כל אשר אמר, בלי לשנות ובלי להוסיף, ובלי לבקש לעצמו חלק בכבוד. זו מידת הענווה בשלמותה, ואין כמותה כדי לקבל את התורה.

וכך אפשר לדרוש את הלשון ״משה קיבל תורה מסיני״. לכאורה היה צריך לומר ״בסיני״. אלא שבזכות שהיה עניו כמו סיני, ההר הנמוך, זכה לקבל את התורה. וחז״ל אמרו שהעולם הבא נברא באות י', הקטנה שבאותיות – לרמוז שמי שמקטין את עצמו בעולם הזה זוכה לעולם הבא. וכבר כתב הרמב״ן באגרתו שהענווה היא המעולה שבכל המידות הטובות.

״גר הייתי בארץ נכריה״ – את זה אמר משה פעם אחת, בעבר. זו הייתה תחושה של רגע, לזכור שהמקום הזה אינו מקומו.

אבל ההודאה לה' על ההצלה מחרב פרעה לא הייתה אמירה חד פעמית. משה הודה עליה תמיד, בכל יום מחדש. לכן לא נאמר כאן ״כי אמר״ בלשון עבר – זו הודאה חיה, שנמשכת כל הזמן.

הודאה אמיתית היא הודאה תמידית. מי שמודה רק ברגע ההצלה ושוכח אחר כך, עוד לא הבין באמת מה קיבל.

הגרי״ז מבריסק מבאר שיש דין מיוחד של סיפור נפלאות ה', כמו שכתוב ״ויספרו מעשיו ברינה״ ו״שיחו בכל נפלאותיו״. עד שבא יתרו, משה לא יכול היה לקיים את הדין הזה במלואו – כל ישראל ראו את הניסים בעיניהם, ולא היה למי לספר. כשבא יתרו, שלא ידע מכל זה, מיד קיים משה את מצוות הסיפור.

והוסיף הגרי״ז שהסיפור הוא דבר נפרד מן ההודאה. חז״ל לימדו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, ודרשו זאת בשירת דבורה: ״בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'״ – גם בעת צרה וגם בעת טובה, ברכו את ה'.

אבל יש הבדל: על הרעה ההודאה היא בינו לבין עצמו, ועל הטובה צריך להודות ברבים, לפני עשרה. הטוב שה' עושה איתנו הוא לא רק שלנו – הוא צריך להתפרסם ולהוסיף כבוד שמים בעולם.

רש״י מבאר שהתורה באה להשוות את הנסיעה מרפידים לביאה למדבר סיני: מה הביאה לסיני בתשובה, אף הנסיעה מרפידים בתשובה.

ומה הייתה התשובה הזו? הרא״ם מבאר שלמדנו זאת מן הלשון ״ויחן שם ישראל״ – בלשון יחיד, שהיו כולם בלב אחד. כלומר, התשובה של ישראל לפני מתן תורה הייתה אחדות. ועל ידה זכו להיות ראויים לקבל את התורה.

כיצד מתכוננים למתן תורה? לא רק בלימוד ובתפילה, אלא קודם כול בתיקון היחסים בין אדם לחברו.

הכלי יקר מבאר שכל הכפילויות האלה מלמדות שישראל לא היו ראויים לקבל את התורה עד שיהיה שלום ביניהם. כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר, ונמצאת התורה כשתי תורות.

״בחודש השלישי״ – חודש סיון, שמזלו תאומים, רמז לדבקות ולאהבה שיהיו ״תמים כתאומים זה לזה״. ויש בזה רמז גם לשני הלוחות, שהיו כתאומים, חמישה כנגד חמישה. ואפשר להוסיף לפי דרכו של המהר״ל, שאין התאומים נעשים שלמים בלי השלישי שביניהם – הקב״ה ותורתו הם המחברים.

״ויסעו מרפידים״ – רפידים אותיות פרידים, מקום שהיה בו ריב ומחלוקת (שם נקרא ״מסה ומריבה״). וחז״ל דרשו ״רפו ידיהם מן התורה״. שני הדברים קשורים: הפירוד הוא שגרם לרפיון הידיים. ולכן לא באה התורה רק להודיע מאיזה מקום נסעו, אלא שנסעו מן הפירוד עצמו.

ומה גרם להם להתאחד? כשראו שהקב״ה בחר בהר סיני, הנמוך שבהרים, הבינו שה' בוחר בענווים. בקשת הכבוד היא סיבת כל מריבה, ומתוך שבחרו במידת ההכנעה – נעשה ביניהם שלום. לכן כל זמן שהיו ״במדבר״ נאמר בלשון רבים, ורק כשעמדו ״נגד ההר״ נאמר ״ויחן״ – כאיש אחד בלב אחד.

האור החיים הקדוש מבאר את הפסוק ״וממדבר מתנה״: מי שזוכה בתורה, זוכה בה רק משום שהוא מחזיק את עצמו כמדבר – מקום ריק, פשוט, שכולם דורכים עליו.

וכך פירש גם ״ויחנו במדבר״ שבפרשתנו: התורה אינה נקנית אלא בענווה ובשפלות. רק לב שאינו מלא בעצמו יש בו מקום לתורה.

מידתו של יעקב היא מידת האמת, כמו שכתוב ״תתן אמת ליעקב״. ואמת פירושה פנימיות. מה שאדם עושה בפנימיותו הוא אמיתי, ומה שהוא עושה בחוץ – פעמים רבות יש בו תערובת, מכל מיני סיבות.

נתבונן מתי קיבל יעקב את השם ישראל. בחייו היו שני חלקים. בחלק הראשון היה ״איש תם יושב אוהלים״, לומד בבית שם ועבר, רועה צאן אצל לבן – נסתר לגמרי. אף אחד מן האבות לא היה נסתר מן העולם כמו יעקב בשנים האלה. וכשהגיע לארץ ישראל התחיל להתפרסם, ועל שם זה נקרא ישראל – ״כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל״.

כנגד זה, האשה, שכל מהותה פנימיות וצניעות, נקראת על שם יעקב. והאיש, שתפקידו לצאת החוצה ולהתגלות, נקרא על שם ישראל. שני הצדדים יחד הם בית אחד שלם.

רש״י מבאר שלבית יעקב, הנשים, נאמרו הדברים בלשון רכה, ולבני ישראל נאמרו עונשים ודקדוקים, ״דברים הקשים כגידים״. ורבינו בחיי מוסיף שהקדים את הנשים משום שהאשה הטובה היא סיבה לתורה: היא מצויה בבית, היא מרחמת על בנה ומושכת אותו באהבה אל בית המדרש מנעוריו.

ומכאן הוא למד שראוי לאשה להתפלל בשעת הדלקת נרות שבת שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה. התפילה נשמעת יותר בשעת עשיית המצוה, ונר שבת, שהוא אור, מביא בזכותו בנים בעלי תורה – ״כי נר מצוה ותורה אור״. וכך אמרו חז״ל: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים.

ויש כאן רמז יפה: הכול מודים שבשבת ניתנה התורה, ונר שבת, מצוות האשה, קודם לשבת. כך גם במתן תורה – הנשים קודמות לאנשים.

והכתב סופר מבאר שאין הלשון הרכה מפני חולשה, אלא להיפך – מפני מעלתן. הנשים היו צדקניות במצרים ובזכותן נגאלו ישראל, ולכן לא נזקקו לדברים קשים. הן מקיימות מרצונן, וממילא אין היצר מתגבר עליהן כל כך.

בספרים הקדושים מובא בשם חז״ל שישראל ניזונים בעולם הזה רק בזכות האמונה. וביארו: חז״ל אמרו ״היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם״ – השכר שמור לעולם הבא. אבל הרי יש איסור להלין שכר שכיר! התשובה היא שהתורה ניתנה על ידי שליח, משה רבינו, ועל שכר שהתחייב בו דרך שליח אין איסור ״בל תלין״.

אבל כל זה נכון לגבי תרי״א מצוות שקיבלנו מפי משה – ״תורה צוה לנו משה״, תורה בגימטריה תרי״א. את ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ שמענו מפי הגבורה, בלי שליח. על אלה – על האמונה – חל ״ביומו תתן שכרו״.

זהו הסוד שישראל ניזונים בעולם הזה בזכות האמונה: עליה מגיע שכר מיד. ואפשר לפרש כך את הפסוק ״אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד״ – ה״אנכי״, האמונה, היא המגינה עלינו כבר עכשיו, ובזכותה השכר הרבה מאוד, גם בעולם הזה.

והרב שלום ארוש היה אומר שכל העולם מחפש את המתכון לשמחה תמידית, והסוד הוא אמונה שלמה – שה' טוב ומטיב ועושה לכל אדם את הטוב ביותר. ולפי הדברים כאן זה מובן היטב: על האמונה מקבלים כבר בעולם הזה. ״טעמו וראו כי טוב ה'״ – מתי? ״אשרי הגבר יחסה בו״.

ספר החינוך כותב שמשורשי המצוה הוא שראוי לאדם להכיר ולגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא להיות כפוי טובה – מידה רעה ומאוסה לפני אלוקים ואנשים. האב והאם הם סיבת היותו בעולם, והם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.

וכשיקבע האדם את המידה הזו בנפשו, הוא יעלה ממנה להכיר את טובת הקב״ה – שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, שהוציאו לאוויר העולם, סיפק צרכיו כל ימיו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת.

כיבוד הורים הוא אפוא הגשר. דרכו לומדים להכיר טובה, וממנה עולים לאהבת הבורא. לכן היא שייכת ללוח של ״בין אדם למקום״.

גם כשאין הכרת הטוב, חייב הבן לכבד את הוריו. הרב הביא שכך מתבאר הסיפור על דמא בן נתינה, שכיבד את אביו בצורה מופלאה, ושכרו היה שנולדה לו פרה אדומה. למה דווקא פרה אדומה? כי היה קטרוג על ישראל, כאילו הם מקיימים רק מצוות שיש להן טעם מובן. הפרה האדומה, החוק שאין לו טעם, הראתה שישראל עושים את רצון ה' גם כגזירה.

ומכאן הבין הרב רמז בשני הצמידים שנתן אליעזר לרבקה, ״עשרה זהב משקלם״ – כנגד שני הלוחות ועשרת הדיברות. אחרי שראה כמה היא מתנהגת יפה, כאילו אמר לה: אצלנו הכול נובע לא רק מן הרגש הטוב, אלא מפני שזה רצון ה'.

וכמו שהביא רבי אלחנן, שבכל מצוה יש שני חלקים: עשיית רצון ה', והמעשה הטוב בפועל. הרגש הוא מתנה נפלאה, אבל היסוד הוא רצון ה'.

השאלה נשמעת מוזרה. ברור שמי שמבזה את הפרוכת או את המזבח עושה דבר נורא. אבל האדם שלפני – הוא עצמו נברא בצלם אלוקים.

תורתנו היא תורת חיים. מי שפוגע בכבודו של חברו, אינו פוגע רק ברגשותיו. הוא פוגע בנשמה שלו, בצלם אלוקים שבו. לפגוע בחבר זה לפגוע בצלם אלוקים.

לכן הזהירות בכבוד הבריות היא לא רק ״נימוס״. היא חלק מיראת שמים, כמו הזהירות בקדושת בית הכנסת.

כתבו ספרי המוסר שהחמדה היא כמו ״אב הטומאה״. היא מביאה לשנאה ולקנאה, ומשם לגזל, לשבועת שקר ואפילו לרציחה. לכן הדיבר העשירי שקול כנגד כולם – הוא השורש שמונע את כל השאר.

החמדה גם מוציאה את האדם מן העולם: היא מטרידה אותו מן התורה והמצוות. ובעומק היא חוסר אמונה – כאילו אין השגחה, ואני צריך לחטוף לעצמי. כמו שאמרו חז״ל: מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה.

כנגד זה, אין מעלה כמו הביטחון. ״ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו״. מי שבוטח בה' באמת ובכל לבו, אינו חושש למזונותיו, ועוסק בתורה ובמצוות בלב שלם בלי טרדה.

רש״י מבאר ש״לא תתאוה״ הוא גם לשון חמדה. ובהלכה, איסור ״לא תחמוד״ הוא דווקא כשמפציר בחברו עד שמוכר לו. אבל רצון התורה עמוק יותר: שהאדם כלל לא ירצה את מה שיש לחברו.

על זה שאל האבן עזרא: איך זה שייך? ותירץ במשל ידוע – כפרי פשוט אינו חומד את בת המלך, כי הוא יודע שהיא כלל אינה שייכת לעולמו. כך מי שמאמין שכל מה שיש לחברו ניתן לו מאת ה', יודע שזה אינו שלו, ולא יעלה על דעתו לחמוד. התשובה היא אמונה.

ובספר ״בגן החכמה״ כתב שמידת השמח בחלקו – שהאדם יודע שזה מעשה שלי וזה מעשה שלו, וכל אחד יודע שה' נתן לו את הטוב ביותר בשבילו – היא שמונעת את כל הקנאה והשנאה.

הגר״א כתב ב״אבן שלמה״: ביטחון והסתפקות הם כללים לכל המידות הטובות, והם ההפך מתאווה וחמדה. ועיקר הכול הוא הביטחון, ומי שחסר לו ביטחון – אין תורתו מתקיימת בידו. ביטחון הוא היפך החמדה, והסתפקות היפך התאווה.

והרמב״ן כתב שהשורש של מה שחסר באהבת הרעים הוא הקנאה. כשיש קנאה, אי אפשר לאהוב באמת.

ומכאן נבנה סולם של שלוש מדרגות. ביטחון – מה שיש לי הוא הטוב ביותר בשבילי, ואני שמח בחלקי. עין טובה – אני לא מקנא בחברי, ואפילו שמח בטובתו. הכרת הטוב – מאחר שאני לא מסתכל כל הזמן על מה שחסר, אני פנוי לראות את כל הטובות שיש. ובזה תלויה ההודאה לה'.

אהרן הכהן הוא סמל של ״אוהב את הבריות״. ומה סיפרה עליו התורה? כשנבחר משה, אחיו הצעיר, להיות המנהיג – ״וראך ושמח בלבו״. לא רק שלא קינא, אלא שמח באמת.

ואמרו חז״ל שבזכות זה זכה לחושן המשפט על לבו: הלב ששמח בגדולת אחיו, הוא שילבש את האורים והתומים.

זה מלמד כיצד מגיעים לאהבת הבריות – כשאין קנאה כלל, משום שיש ביטחון שלם בה' שהשני אינו לוקח ממני כלום. וכך גם משה רבינו שמח בגדולת אהרן, ועל שני האחים האלה נאמר ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש, יורד על הזקן, זקן אהרן״.