חידושים לפרשת משפטים

רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, נפטר בכ״ה בשבט, ותלמידיו ראו בכך סימן: כל ימיו היה זהיר מאוד בדינים שבין אדם לחברו, ופרשת משפטים עוסקת כולה בממונות, נזיקין ויחסי אדם וחברו.

ובאגרת המוסר הוא לימד עצה גדולה: כדי לקנות בנפש ריחוק מעבירה, צריך ללמוד את ההלכה של אותה עבירה בעיון עמוק, עם כל סעיפיה. הלימוד המפורט עושה רושם חזק בנפש, עד שהעבירה נעשית רחוקה מן האדם כמו בטבע. ולכן, אמר, נהגו להתחיל ללמד ילדים בבא קמא ובבא מציעא – כדי להטביע בהם מילדות שגם על נזק שגרמה בהמתך, אתה אחראי.

והרב הוסיף: לא רק הלכות נזיקין צריך ללמוד כך, אלא גם את תפקיד האדם בעולמו. איפה כתוב שצריך להודות לה'? למה? איך מגיעים לאהבת ה'? הרמח״ל כבר כתב בהקדמה ל״דרך ה'״ שאנשים טורחים בפרטי דיני סוכה ותפילין, וחושבים שיראה ואהבה ״פשוטים״ ואין בהם מה ללמוד – וזו טעות. יש להם ענפים רבים, וצריך ללמוד אותם בעיון.

וכך גם דברי הרמב״ם, שהדרך לאהבת ה' היא להתבונן במעשיו ובברואיו הנפלאים. הרי יש אנשים שעובדים כל היום עם פלאי הבריאה, ואינם מגיעים לאהבה. התשובה: ההתבוננות מביאה לאהבה רק את מי שמחפש אותה. כך גם התורה – מביאה לאהבת ה' את מי שיושב ללמוד כדי לאהוב.

הסבא מקלם אמר: לאב שיש לו כמה ילדים, הבן שהוא הכי דואג לו הוא זה שנמצא במקום לא טוב. כך גם הקב״ה, אבינו – הוא דואג קודם כול לבנו הגנב, שנפל ונמכר.

זה הפוך ממה שאדם נוטה לחשוב. אדם שחטא חושב לפעמים שה' כבר לא אוהב אותו. אדרבה! הורים דואגים הכי הרבה דווקא לבן הרחוק. התורה פותחת את המשפטים במי שנפל, כדי לומר לו: עליך אני חושב ראשון.

ויש עוד טעמים. הרמב״ן מבאר שמצוה זו היא זכר למעשה בראשית: כמו שה' נח ביום השביעי, כך העבד יוצא לחופשי בשנה השביעית. נמצא שהיא מצוה גדולה, עדות על בריאת העולם. ומהרב קרלינשטיין שמע הרב שיש בה גם זכר ליציאת מצרים: כמו שה' שחרר אותנו מעבדות, כך עלינו לשחרר את עבדינו.

באותו יום לאיש מישראל לא היו עבדים. אז למה דחוף כל כך לצוות על שחרורם דווקא ביום היציאה? משום שרגש אי אפשר להסביר במילים – צריך להרגיש אותו.

כך ציווה ה' על שחרור עבדים ברגע שיצאו ממצרים, כשטעם העבדות המר עוד בפיהם. רק מי שמרגיש כמה צר לעבד יוכל לשחרר אותו כשיהיו לו עבדים. ואם האבות קולטים את המצוה בכל הרגש – היא עוברת בחוזק גם לבנים ולנכדים. ואולי לכן זו המצוה הראשונה אחרי מתן תורה: כדי לסמוך אותה ככל האפשר ליציאת מצרים.

ומכאן יסוד בהודיה. המהר״ל מבאר את רש״י על ״אז ישיר״ – ״עלה בלבו לשיר״: שירה אמיתית היא שירת הלב, לא של השפתיים. לכן את ״מודים״ בחזרת הש״ץ אנחנו אומרים בעצמנו ולא רק שומעים – הלב מתעורר כשאדם מדבר בעצמו. ולכן גם ברכת מודים ארוכה, כדי לפרט ולעורר את הרגש.

ובחיים: מי שהיה חולה ושכב במיטה, מחר יאמר ״אשר יצר״ בכל לבו. אברך שנאלץ יום אחד להישאר בבית עם ילד חולה, יאמר למחרת ״ששמת חלקי מיושבי בית המדרש״ ברגש אחר לגמרי. לפעמים ה' נותן לאדם לטעום טעם מר, כדי שמחר ההודיה שלו תהיה מהלב.

התוספות מביאים מן הירושלמי: לפעמים יש לאדון רק כר אחד. אם ישכב עליו בעצמו – לא קיים ״כי טוב לו עמך״. אם לא ישכב עליו וגם לא ייתן לעבד – זו מידת סדום. נמצא שהוא חייב לתת את הכר לעבד – והעבד נעשה כאדון.

לכאורה קשה: הרי ״וחי אחיך עמך״ – עמך, ולא יותר ממך. ו״ואהבת לרעך כמוך״ – כמוך, ולא יותר. אלא שהעבד נמצא במצב נמוך, והוא מרגיש בעצמו מסכן. כדי שירגיש ״עמך״ באמת, צריך לתת לו קצת יותר. וגם האדון, שלא ירגיש את עצמו רם ומעולה עליו.

וזה נוגע לכל אחד: שכן שחלה, חבר שנפגע, אדם שהחיים השפילו אותו – כדי שירגיש שווה, צריך לפעמים לתת לו את הכר.

הרב חשב לומר טעם: אדם צריך להרגיש שהכסף המיותר שאצלו, מטרתו ״את העני עמך״. כלומר, ה' הפקיד אצלך את החלק של העני. לא רק בצדקה, אלא גם בהלוואה: הכסף שאינו בשימוש אצלך, מקומו להיות בינתיים אצל העני. ולכן לא תיקח ממנו ריבית – זה כספו, המגיע לו.

ויש בזה מוסר השכל גדול: אם נתן לך הקב״ה כסף, מטרתו הראשונה איננה לעשות בו עסקים, אלא ״תלוה את עמי״ – כי החלק של העני נמצא אצלך.

ההבדל בין הטעמים הוא מעשי. לפי הטעם הפשוט, שאיסור ריבית בא כדי שהחסד ייעשה כראוי, אין שום חיסרון בהפקדת כסף בבנק בהיתר המקובל. אבל לפי הטעם הזה, מי שמחזיק כסף מיותר ומשקיע אותו כולו ברווח, החמיץ משהו ממה שהתורה רצתה – שהכסף המיותר ישמש קודם כול להלוואה לעני. זו מידת חסידות ולא פסק הלכה, אבל היא מלמדת איך להסתכל על הכסף.

רש״י מבאר: לא תתבע אותו בחוזקה, ולא תתראה לו כמי שהלווה לו. כלומר, גם אחרי שעשית חסד – אל תעמוד מעליו.

והרב הרחיב: לא תהיה עליו ״מלמעלה״ – לא בכבוד ולא בממון. וגם בחכמה הדין כך: מי שזכה ללמד את חברו, שלא ירגיש עליו עליונות.

החסד האמיתי הוא זה שהמקבל יוצא ממנו בלי שום תחושת השפלה.

האדמו״ר מקוצק אמר: מלאכי קודש יש לי הרבה. אני מחפש אנשי קודש – בני אדם, עם גוף גשמי, שיהיו קדושים.

ורש״י מבאר: אם אתם קדושים ופרושים מנבלות וטרפות – הרי אתם שלי, ואם לאו – אינכם שלי. הקדושה מתחילה במה שנכנס לפה, ובשליטה על התאווה ברגע היומיומי ביותר.

רש״י, על פי המכילתא, מבאר: ללמדך שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה. בליל מכת בכורות, כשהמצרים ישבו כל הלילה וקברו את מתיהם, הכלבים נבחו עליהם – ועל ישראל לא נבחו, כמו שכתוב ״ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו״. אמר הקב״ה: חייבים אתם לכלבים – תנו להם שכרם.

והדעת זקנים מבעלי התוספות מוסיף מה היה הנס: אמרו חז״ל שכלבים צועקים כשמלאך המוות בא לעיר. באותו לילה מלאך המוות הסתובב בכל מצרים, ודין היה שיצעקו – ובכל זאת על ישראל לא חרצו לשונם.

ובעלי התוספות מביאים טעם אחר לגמרי: הכלב השומר מסר נפשו כשבא הזאב לטרוף. לכן כשיש לך טרפה – תן אותה לו, בשכר ששמר עד עכשיו וממשיך לשמור על השאר. ולפי זה מדויקים כמה דברים: מדוע כתוב ״בשדה״ – שם יש זאבים; והאבן עזרא דייק ״לַכֶּלֶב״ בפתח – הכלב הידוע, השומר על צאנך.

בשולחן ערוך נפסק שמי שנזדמנה לו נבלה או טרפה בביתו, מותר למכרה לגוי. ולא מוזכרת שם מצוה לתת לכלב.

המנחת חינוך כתב שלדעת התוספות יש כאן מצות עשה ממש להשליך לכלב, ותמה שמוני המצוות לא מנו אותה. ואחרים כתבו שאין כאן מצוה, אלא דרך להדגיש שהטרפה תהיה מאוסה בעינינו, ראויה רק לכלבים.

המחצית השקל מבאר שבזמן חז״ל היו מעט גויים בין ישראל, והטרפה לא הייתה שווה כמעט כלום – ממילא עמדה לכלבים. אבל בזמן שאפשר למכור אותה בשווי ראוי, אינה ״עומדת לכלבים״. וכך הכריע גם הרב יחיאל יהודה נוישטדט במאמר ארוך: הציווי נאמר כשאין הפסד של ממש.

והרב הציע שהמחלוקת נובעת מן הטעמים. לתוספות, שזו הכרת טובה לכלב השומר על הטרפה עצמה – זו מצוה גמורה. אבל לרש״י, שזו הכרת טובה על כך שלא נבחו, אין סיבה שדווקא הטרפה תינתן להם ולא שאר אוכל. ולכן הכוונה רק לדבר שממילא נזרק – אל תזרוק אותו סתם, תן לכלב.

בגמרא נאמר: נותנים מזונות לפני כלב, ואין נותנים לפני חזיר, כי הכלב ״מזונותיו עליך״. ודרש רבי יונה: ״יודע צדיק דין דלים״ – הקב״ה יודע שמזונותיו של הכלב מועטים, ולכן האוכל שוהה במעיו שלושה ימים. ואמר רב פפא: אין עני מן הכלב.

המגן אברהם למד מכאן שאפילו כלב שאינו שלו מותר להאכיל בשבת, משום שיש מצוה לתת לו מזונות. והמשנה ברורה מבאר: כמו שחס הקב״ה עליו – ויש לנו להידמות לדרכי ה'. והמאירי הביא בשם הגאון שהטעם הוא ״לכלב תשליכון אותו״, או השכר על ״לא יחרץ כלב לשונו״.

ועל ציפורים: הערוך השולחן כתב שיש מתרעמים על המנהג לזרוק חיטים לעופות בשבת שירה, שהרי אין מזונותיהם עלינו. ובכל זאת הצדיק את המנהג – ״מנהג ישראל תורה״ – משום שאין אנו טורחים בשבילם אלא בשבילנו: העופות אמרו שירה על הים, ואנחנו מחזיקים להם טובה וזוכרים את שמחת השירה.

והרב העיר: אם הכרת הטוב היא בשבילנו, לבנות את הלב שלנו, מובן היטב למה היא מתירה.

יש כאן דבר נפלא. כשאדם פוגש דבר, הוא יכול להיזכר בכל הטוב שהדבר הזה עשה לו, והוא יכול להיזכר בכל הרע. שני הזיכרונות נמצאים. הבחירה למה להסתכל היא בידיו.

באה התורה ולימדה יסוד: אם אתה רוצה לחיות כבר בעולם הזה כמו בגן עדן – ״מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב״ – ולזכות לעולם הבא, לשיר ולהלל, אז בכל מי שתראה, תמיד תראה את הטוב שבו.

וזה הביאור במה שהיו שואלים בארץ ישראל את מי שנשא אשה: ״מצא או מוצא?״ – האם הוא רואה את הטוב, ״מצא אשה מצא טוב״, או את ההפך. אותה מציאות, ושני מבטים שונים לגמרי.

ועוד: הכלב השומר נלחם בזאב מכוח טבעו, לא כדי להיטיב איתי, ואין לו על כך גן עדן. ובכל זאת אני חייב להכיר לו טובה. כי הכרת הטוב היא רגש ולא חשבון שכלי: הלב מרגיש שעשו לי טובה, והתורה רוצה שיהיה לי לב שמרגיש.

זו קושיית החזון איש. עד אחד נאמן באיסורים: שוחט שהתעורר ספק בבהמה שלו נאמן לפסוק, אף שאם יפסוק טרפה יפסיד סכום גדול. ולעומת זאת דיין שקיבל מתנה קטנה מאחד הצדדים – פסול. מה ההבדל?

שמע הרב מהרב אליהו דיסקין ביאור נפלא: לא הכסף מסנוור את עיני הדיין. יהודי ירא שמים מסוגל להתגבר על תאוות ממון, ולכן הוא נאמן על בהמתו. אבל מרגע שקיבל משהו מאדם, נטוע בלבו רגש של הכרת הטוב כלפיו. הרגש הזה יוצר רצון פנימי עמוק שיהיה טוב לאותו אדם – וזה מה שמעוור.

ה' ברא את האדם כך שאינו יכול להתגבר על רגש הכרת הטוב – אפילו הצדיק הגדול. וכך אמרו בגמרא: מאי טעמא דשוחדא? כיוון שקיבל ממנו, נתקרבה דעתו אליו ונעשה כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו. ״שוחד – שהוא חד״: הוא והנותן נעשים אחד.

תפקיד האדם בעולם הוא להודות לה', כדברי הרמב״ן בסוף פרשת בא. כדי לעזור לנו בזה, ה' ברא בנו רגש מובנה של הכרת הטוב. וכשאדם מכיר בלבו שכל מה שהוא אוכל ונהנה ממנו ברא בורא עולם – הוא מרגיש הכרת טובה ומודה. זו תכלית האדם.

והנה, כל יהודי מקבל ״שוחד״ מבורא עולם בכל יום: בריאות, ילדים טובים, בית, תורה, חידושים. מי שיש לו לב מרגיש – הלב שלו נמשך אל ה'. ומה קורה? ״שנעשו חד״ – הוא ובורא עולם נעשים אחד. ״אהבה״ ו״אחד״ שתיהן בגימטריה שלוש עשרה.

אבל הלב, לצערנו, מרגיש אחרת: ״אני הצלחתי, אני חידשתי״. מה עושים? ה' נתן לנו מתנה – את הפה. ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״, והאבן עזרא מבאר: על ידי הפה יהיה לך לב. כשאדם מודה במילים שלו, לא בדקלום, הלב שלו לאט לאט מתחיל להרגיש.

ולמה מוסיפים בסוף ״אשרי״ את הפסוק ״ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם״? אמרו חז״ל שכל האומר תהלה לדוד שלוש פעמים ביום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. והפסוק הזה מלמד מה עושים בעולם הבא – מברכים את ה'. ההודיה היא העולם הבא שמתחיל כבר כאן.

ומכאן גם למה השוחד הזה אפשרי רק בלשון הקודש: ״ונתן לנו את תורתו״ – התורה שלו, במילים שלו. באף שפה אחרת המילה ״שוחד״ לא הייתה מלמדת ״שנעשו חד״.

בזוהר מבואר שכאשר הרע מתגרש, מגיע האור. וכמו שאי אפשר להוציא אדם מחושך גמור ישר לאור חזק, כך אי אפשר שבבת אחת תשרה קדושה במקום. לכן ״מעט מעט אגרשנו״.

ויש בזה לימוד לכל אדם: אי אפשר לנצח את היצר בבת אחת, אלא מעט מעט. ועיקר תפקיד האדם – לא להתייאש ולא לעזוב את הרצון.

וכך כתב הרב שלום ארוש:

תדע שבאמת ובפנימיות שלך אתה רוצה להיות כרצון ה'. תדע את האמת הפשוטה שאתה לא יכול להשתנות מיד. תדע שהרצון הוא הדבר היחיד שהוא בידך לשנות מיד. תדע שאם לא תעזוב את הרצון לעולם, ותעשה את ההשתדלות המתאימה לכל דבר ודבר – אתה תצליח לשנות כל דבר בזמן הנכון הראוי לו.הרב שלום ארוש

יש כאן כמה שאלות: אם כל כך גדולה המעלה, למה לא אמרו זאת קודם? למה זה כתוב בפרשת משפטים ולא ביתרו? ולמה צריך ״ונשמע״ – הרי מי שעושה ממילא שומע? ונחלקו רש״י והרמב״ן: לרש״י פרשה זו נאמרה לפני מתן תורה, ולרמב״ן, לאבן עזרא ולאור החיים – אחריו, כשמשה כבר שם לפניהם את המשפטים.

הבית הלוי מבאר: חז״ל אמרו ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע״ – הכתרים באו בזכות ההקדמה. ״נעשה״ הוא קבלת קיום המצוות, ו״נשמע״ קבלת לימוד התורה. ולימוד התורה יש בו שני פנים: הוא הדרך לדעת מה לעשות, והוא מצוה ותכלית בפני עצמו. אילו אמרו ״נשמע ונעשה״, השמיעה הייתה רק הקדמה למעשה – קבלה אחת. אבל כשאמרו ״נעשה״ קודם, ברור שהלימוד הנדרש למעשה כבר כלול בו, וה״נשמע״ שאחריו הוא לימוד לשם עצמו. כך נעשו שתי קבלות – עול מצוות ועול תורה – ולכן שני כתרים.

ועל פי זה הרב תירץ את השאלות. עד עכשיו לא היה בידי ישראל ספר כתוב, ו״דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה״ – ממילא לא יכלו עדיין ללמוד תורה. עכשיו, כשכתוב ״ויכתוב משה את כל דברי ה'״ ו״ויקח ספר הברית״, היה לפניהם ספר – ועכשיו יכלו לומר ״נשמע״. ונפלא שדווקא אחרי ששמעו את כל המשפטים, אמרו: נעשה, וגם נלמד את התורה לשם הדבקות בה'.

ובספר ״דרש דוד״ הוסיף דבר נפלא: על ״נעשה״ כתוב בכל מקום ״ויענו כל העם יחדיו״, וכאן, עם ״ונשמע״, נאמר רק ״ויאמרו״. כי ״נשמע״ פירושו להבין את טעם המצוה ואת פנימיותה, ובזה לכל אחד הבנה משלו. במעשה כולם שווים, ״יחדיו״. בהבנה – לכל אחד ״נשמע״ משלו.

בגמרא מסופר שצדוקי ראה את רבא שקוע בלימוד, עד שלא הרגיש שאצבעותיו מדממות. אמר לו: עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאוזניכם! היה עליכם לשמוע קודם, ואם תוכלו – לקבל. ענה רבא: אנו, שהולכים בשלמות, כתוב בנו ״תומת ישרים תנחם״. ורש״י מבאר: התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו.

הצדוקי דומה לבן שבמשל. הוא חושב שה' הוא ״דוב אורב״. אבל אנחנו יודעים מי הוא בורא עולם – ״חכו ממתקים וכולו מחמדים, זה דודי וזה רעי״. הוא ברא את העולם רק כדי להיטיב לנו. כשיש לנו אבא כזה, למה צריך לבדוק קודם מה כתוב?

וזה מה שאומרים בברכת ״אהבה רבה״: ״בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים״. במה בטחו? שאם ה' מציע את התורה, זה הדבר הטוב ביותר בשבילם, בעולם הזה ובבא. בזכות הביטחון הזה זכו שילמד אותם חוקי חיים.

וזה יסוד לכל יהודי בשעת קושי: לזכור שבורא עולם מחפש רק להיטיב לו. ״טוב ה' לכל״ – אם תזכור שה' טוב, זה פתרון לכל בעיה. וכמו שאמר הרב טאובר: הדאגה היחידה שצריכה להיות ליהודי היא איך לא לדאוג.

באמת, מי שעושה רק כי אין לו ברירה – שאם לא יעשה לא תהיה משכורת, או שהוא מפחד מעונש – לכאורה פחות ממי שמתנדב. אבל חז״ל דיברו על דרגה שלישית: מי שמכניס את עצמו להיות מחויב. אדם שפטור מן הצבא, ובא ומבקש: מהיום אני רוצה להיות חייל ככולם. הוא גדול מן המתנדב.

וזו מעלת ״נעשה ונשמע״: לא התנדבות לפי העניין, אלא קבלת עול גמורה מראש. ״מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו – עושי דברו לשמוע בקול דברו״. ושאל הרב מבריסק: אילו אמרו ״נשמע ונעשה״, כמה כתרים היו מקבלים? וענה: אף לא אחד.

ומה איתנו, שנולדנו כבר מחויבים? גם בידינו לבחור. מי שמחויב רק מפחד – בדרגה הראשונה. אבל מי שמרגיש שה' עשה לו כל כך הרבה, ואיך ייתכן שלא יעשה את רצונו – הוא הכניס את עצמו לחיוב מאהבה. שלוש דרגות: מוכרח, מתנדב, ומי שמכניס את עצמו להיות מוכרח. הראשון מרגיש מסכן, והשלישי מרגיש: כמה נפלא שיש לי אפשרות להחזיר משהו למי שהיטיב איתי.

וזה ״ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו״. אנחנו שומעים ״עבד״ וחושבים ״מסכן״, ומשה שמח. כי הוא הכיר כל כך את טובות ה', עד שביטל את רצונותיו לגמרי ונשאר בו רק רצון אחד – לעשות רצון קונו. ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״ – הבחירה בידינו: להרגיש ״מסכן, ציוו עליי״, או ״איזה אבא טוב יש לי, איך לא אעשה מה שביקש״.

זה בדיוק ״גדול המצווה ועושה״. חסד בבית הוא חובה – ומי שעושה אותו בהרגשת ״אין ברירה״, עלול לעשות שנים רבות בלי שזה יבנה אותו.

חסד בחוץ הוא פעמים רבות חסד שמביא כבוד. אבל חסד בבית – לפעמים לא רק שאין עליו כבוד, אלא אפילו עלבון. ולכן מי שהפנים שאין דבר טוב בשבילו מן החסד שהוא מצווה בו, ועושה אותו רק מפני שזה רצון ה' – זה החסד השלם מכולם, והוא שיבנה אותו לאדם שלם.

רק מי שמבין שבורא עולם ברא לו את המציאות הטובה ביותר בשבילו, ומנסה להבין למה זה הכי טוב – יזכה לעלות מעלה מעלה.

סעודת בר מצוה אינה מפורשת בגמרא ובשולחן ערוך, ומקורה בזוהר ובדברי היש״ש, שכתב: לכאורה אין סעודת מצוה גדולה מזו – נותנים שבח והודיה שזכה הנער להיות בר מצוה, וגדול המצווה ועושה, והאב זכה שגידלו עד עתה. והביא ראיה מרב יוסף, שאמר שיעשה יום טוב לרבנן אם יתברר שהוא, הסומא, מצווה.

השמחה היא בדיוק ה״נעשה ונשמע״ של הנער: אנחנו מראים לבורא עולם שאנחנו שמחים בעול שנתן לנו, ונכנסים בנועם עול מצוות. וכשיש לאבינו שבשמים בן כזה, כולנו שמחים בשמחתו. ואולי לכן שמחת בר מצוה לא כתובה, כמו שלא כתובה שמחת מתן תורה – שמחה צריכה לבוא מרצון.

ולמה בגיל שלוש עשרה? שלוש עשרה הוא מספר של ברית – שלוש עשרה בריתות נכרתו על המילה, ושלוש עשרה מידות שהברית כרותה להן שאינן חוזרות ריקם, והתורה נדרשת בשלוש עשרה מידות. ו״אחד״ ו״אהבה״ בגימטריה שלוש עשרה. ובזוהר מבואר שבגיל זה נכנסת לנער נשמה עליונה, והוא נקרא ״בן״ – ״בני אתה אני היום ילדתיך״.

והרב חידש: מגיל זה תפקידו לגלות את האחדות בין יצר טוב ליצר הרע. עד עכשיו היה בו רק היצר הרע, ועכשיו בא היצר הטוב. והכתב סופר מבאר שגדול המצווה ועושה משום שיצרו מתגבר עליו יותר, ולפום צערא אגרא. וכשאדם כובש את יצרו, נמצא שגם הרע נעשה טוב – וזה גילוי אחדות ה'. כמו שאמר הזוהר: ״לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא״ – אין אור אלא זה שיוצא מתוך החושך. ערב קודם לבוקר, הזרע נרקב לפני שהוא מצמיח, ובשביל לקפוץ צריך להתכופף.

התורה באה לומר: כל יהודי הוא רק חצי. רק כשהוא מתאחד – הוא נעשה שלם. מחצית השקל, כדי להיות בשקל הקודש.

ובאחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים. מה הקשר? השקלים מלמדים להתאחד, והכלאים מזהירים: יש חיבור שאסור. כשמערבים בכרם מה שאסור, ״פן תקדש המלאה״ – שניהם נאסרים יחד. אפשר להתחבר גם לרע, ואז שניהם נשרפים. וגזירת המן נבעה מ״עם אחד מפוזר ומפורד״, ותיקונה היה במשלוח מנות ומתנות לאביונים.

בורא עולם ברא את הכול בזוגות, והמטרה היא להתאחד: שתי עיניים ותמונה אחת במוח, שתי אוזניים ושמיעה אחת. ״שמע ישראל ה' אחד״ – אני אחד, ומה תפקידך? להתאחד. ואיך? מיד אחרי ״אחד״ אומרים ״ואהבת״. ״אחד״ ו״אהבה״ שווים בגימטריה.

עם מי מתאחדים? עם עצמו – מוח ולב, כמו תפילין של ראש ושל יד. עם ביתו. עם עם ישראל – ״ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה״. עם ארץ ישראל. והעיקר – עם אבינו שבשמים, על ידי שנאהב אותו.

המברך לבדו הוא כמו חצי. וכשיהודי אחר עונה ״אמן״, הוא משלים אותו – עכשיו יש שניים, ״על פי שנים עדים יקום דבר״. והעונה הוא הגומר, ומצוה נקראת על שם גומרה.

ואמן מלשון אמונה. ומה זו אמונה? אל תחשוב שאתה לבד. יש לך אבא שאוהב אותך, משגיח עליך ורוצה שיהיה לך טוב מאוד. תתחבר אליו, תודה לו, תדבר איתו ותבקש ממנו – הוא מאוד רוצה לתת, רק תבקש.