חידושים לפרשת תרומה

המילים ״בלבבי משכן אבנה״ מוכרות מספר חרדים ומן השיר של רבי יצחק הוטנר. אבל כשמתבוננים בפרשיות המשכן עצמן, רואים כמה פעמים חוזרת בהן המילה ״לב״: ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״, ״וכל חכם לב״, ״וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה״. ו״ויקחו לי תרומה״ – לי, לשמי.

איך ידעו מי נדבו לבו? לפי הפשט, שלא כפו על איש. המשכן נבנה כולו מרצון. ומזה שהלב כל כך חשוב בבניין, רואים שעיקר המשכן הוא בלב.

ואיך בונים משכן בלב? אדם עושה מצוות – אבל האם הוא רוצה בהן כבר עכשיו? הסעיף הראשון בשולחן ערוך הוא ״יתגבר כארי לעמוד בבוקר״ – להתגבר, לרצות. והר״ן כתב שאין זו מלחמה של רגע, אלא מלחמה של כל החיים.

וזה בדיוק מה שה' רוצה מן האדם. ״רחמנא ליבא בעי״. כמו שכתב המסילת ישרים: הנרצה יותר בעבודת הבורא הוא חשק הלב ותשוקת הנשמה. ״אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים״, וטוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה.

איך עושים את זה בפועל? להכניס אהבת ה' בלב: לדבר עם בורא עולם, לשיר לו, להודות לו, ולחפש איך אפשר לשמח אותו. ולעשות מצוות מתוך התבוננות – לחשוב למה אני רוצה לעשות אותן, ולמה זה טוב לי.

הטור מביא את הגמרא: ״על מה אבדה הארץ?״ – שאלו חכמים ונביאים ולא ידעו, עד שפירש הקב״ה בעצמו: ״על עוזבם את תורתי״ – שלא בירכו בתורה תחילה.

הם חיפשו את השורש. התורה מקדשת את האדם ומגינה עליו – אז איך ייתכן שלמדו תורה, והתורה לא הגנה עליהם עד שנפלו לחטאים כאלה? ויש כאן יסוד מבהיל: אדם יכול ללמוד תורה שנים, וכשיגיע לשמים יראה שחסר לו הרבה מערך הלימוד. ולא מדובר בחוסר עיון או עמל – את זה היו החכמים יודעים. זה דבר שבמסתרי הלב, שרק ה' רואה.

שואל הב״ח: וכי משום שאדם לא בירך, תורתו אינה שווה כלום? ומבאר: כוונת הקב״ה בנתינת התורה הייתה שנבנה בתוכנו משכן לשכינתו. כמו שמבואר ברמב״ן וברבינו בחיי, שנתאווה הקב״ה לדור בתחתונים. באותו דור למדו תורה, אבל כדי לעבור מבחנים ושיקראו להם ״תלמיד חכם״ – לא כדי לבנות משכן בלב. ממילא לא ירדה עליהם קדושה, והתורה לא הגנה.

וזו כוונת ״לא בירכו בתורה תחילה״: כשאדם מברך ברכות התורה, הוא מכוון לשם מה ה' נתן לו את התורה – כדי להידבק בו. והרב הוסיף: ברכת התורה היא הודאה לה' על נתינת התורה. ומי שלא מודה – לא נדבק. כי ההודאה עצמה היא הדבקות, כמו שאומרים ״שנתת בלבנו להיות מודים לך ודבקים בך״. התורה מביאה לדבקות, אבל רק מי ששמח ומודה על כל חידוש ועל כל רגש טוב.

חז״ל דרשו: אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״ – שיברך אדם מאה ברכות בכל יום, ועל ידי זה תהיה לו יראה. איך?

יראה היא מלשון ראייה. מה שאדם רואה בעיניו, הלב חי ומאמין בו. מה שאינו רואה – קשה לו להאמין. מטרת המצוות היא לעשות את הבלתי נראה כנראה, עד שהלב יחיה את בורא עולם. לא מספיק שהשכל יודע; צריך שגם הלב ידע, כמו שהוא יודע דבר שראה.

לכן במעמד הר סיני נאמר ״אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים״. ולכן כשעלו לרגל נאמר ״יראה כל זכורך״ – המשכן והמקדש היו כלים נפלאים ״לראות״ את ה'. ובכל ברכה וברכה, ״והשבות אל לבבך״ – שוב ושוב, לאט לאט, הלב נעשה משוכנע במציאות ה'. וזו מטרת התפילה: לחיות שיש בורא ומנהיג.

רבינו בחיי כתב על הפסוק ״ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה'״, שעיקר הכוונה בכל המצוות היא יראת ה'. ולא יראה במובן פחד בלבד, אלא אמונה חזקה בלב שה' משגיח על הכול. תרי״ג המצוות הן תרי״ג עצות להכיר את מציאות ה', כשמתבוננים בטעמיהן בשעה שעושים אותן.

בגמרא ביומא נאמר: אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. ורבי ינאי הכריז: חבל על מי שאין לו חצר ועושה שער לחצרו. רש״י מבאר: התורה אינה אלא שער להיכנס בה ליראת שמים – לכן צריך להקדים יראת שמים.

בדברי רש״י האלה נמצא אותו יסוד של הב״ח: אם אדם רוצה שהתורה תפעל בו אמונה, הוא חייב לפני הלימוד לרצות לקנות אמונה. אחרת יש לו שער – ואין חצר.

ורבי צדוק מבאר את הפסוק ״למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין״: התורה והמצוות הן כמו כסף שאפשר לקנות בו ״חכמה״ – ״ראשית חכמה יראת ה'״. אבל אם ״לב אין״, אם אין רצון לקנות יראת שמים, לא קנה כלום, וזה כסיל שמאבד את כל אשר לו. ולכן מבקשים ״הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו... למען לא ניגע לריק״.

והגר״א כתב שעיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה', והבטחון הוא כלל כל המצוות – כמו שבא חבקוק והעמידן על אחת: ״וצדיק באמונתו יחיה״. ומי שחסר לו בטחון, אין תורתו מתקיימת בידו.

האור החיים מבאר: לדרגות הקדושה אין מספר. חז״ל אמרו שאחד שיושב ועוסק בתורה – שכינה עמו, וכן שניים, שלושה, חמישה ועשרה. ואמרו שאין השכינה שורה על פחות משישים ריבוא – ולכן לא ניתנה התורה לאבות עד שהיו בניהם שישים ריבוא. ובין כל דרגה לדרגה יש עוד אין קץ של דרגות.

לכן כשאמר ה' למשה שישכון בתוכם, משה לא ידע באיזו דרגה. על זה הוסיף ה': ״ככל אשר אני מראה אותך״ – אותה דרגה ממש שמשה רואה עכשיו, היא שתשכון בתוכם.

בשפתי חיים מבואר שביסוד צריכה להיות מידת היראה, ועליה בונים את אהבת ה'. ובגיליון ״אז נדברו״ ביאר: האדנים הם היסוד של המשכן, וביסוד צריך שלכל אחד יהיה חלק.

ויש עוד רמז: מאה אדנים כנגד מאה ברכות. מה העניין? תפקיד האדנים היה להחזיק את המשכן. כל אדן שקל ככר כסף – מטיל כבד מאוד – ולתוכו נכנס קרש בגובה עשר אמות, והאדן החזיק אותו איתן. בלי האדנים, הכול היה קורס.

כך גם השפע: הקב״ה רוצה להוריד שפע מן השמים, אבל אם ירד כמו שהוא, הוא ״ימרוס״ את מי שאינו יודע להכיל אותו. לשם כך באה ההודיה. ההודיה היא כלי שמכיל את השפע. כשאדם מודה לה' על כל הטוב, ומתחזק מכוח המתנות באהבת ה' ובעשיית רצונו – יש לשפע כלי קיבול, והוא יכול לרדת בשלום.

לכן הברכות הן מאה האדנים של המשכן. מאה ההודיות שלנו בכל יום הן מאה שערי שפע לעולם כולו.

רש״י כתב ״לא ידעתי למה נכפל״, והציע: ללמד שבעוד הארון לבדו, בלי כפורת, יתן לתוכו תחילה את העדות, ורק אחר כך את הכפורת.

והמהר״ל בגור אריה מבאר שהכפילות באה לעכב: לא יהיה ארון בלי עדות. בחושן, למשל, עשו בבית שני חושן אף שלא היו אורים ותומים. אבל ארון – כשלא היו לוחות בבית שני, לא עשו ארון כלל.

ולפי זה יש רמז נפלא: הכרובים מסמלים את האהבה שבין הקב״ה לישראל. והתורה אומרת: רק כשיש תורה בתוך הארון, אפשר לשים את הכרובים. בלי תורה – אין אהבה.

תלמידי חכמים מרבים שלום, כי יש בהם תורה, והתורה עושה אותם שמחים וטובי לב – ומתוך זה יש להם שלום. וזה מה שמסמל קודש הקדשים: ארון ובו לוחות, ועליו כפורת עם כרובים ש״פניהם איש אל אחיו״. רק כשיש לאדם לב ובו תורה, אפשר להגיע לשלום.

והוסיף לרב אחד מן הלומדים: לכן אין שמים את הכפורת עד שנותנים קודם את הלוחות – כמו שאמרו ״לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה״. בלי תורה בלב, אין שלום בבית. וכן ״וכל בניך לימודי ה'״ – ואז ״ורב שלום בניך״; ״ה' עוז לעמו יתן״ – ואז ״ה' יברך את עמו בשלום״.

ויש להוסיף דבר מבהיל: מי היה מעל מי? הכרובים היו מעל הלוחות. ללמדך שהשלום הוא התכלית, והתורה מטרתה להביא לשלום – ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״. וכך אמרו בגמרא בגיטין: כל התורה כולה מפני דרכי שלום היא. למדנו: בלי תורה אין שלום, והתורה היא הדרך אל השלום.

הקב״ה מדבר מבין שני הכרובים – מן המקום שבו שניים פונים זה אל זה באהבה. הרמב״ן ראה בכך רמז לקדושת הבית היהודי.

וכך דרש רבי עקיבא: איש ואשה – זכו, שכינה ביניהם; לא זכו, אש אוכלתם. בשם ״איש״ יש יו״ד, ובשם ״אשה״ יש ה״א – יחד הם שם ה'. כשבני הזוג חיים יחד בקדושה, באהבה ובכבוד, שמו של הקב״ה שרוי ביניהם. וכשכל אחד חי רק לעצמו ולרצונותיו, האותיות של השם מסתלקות, ונשארים ״אש״ ו״אש״.

כשסופרים את פרטי המנורה מגלים שלשות לכל עבר: שלוש רגליים, שלושה סוגי קישוטים – גביע, כפתור ופרח – שלושה גביעים בכל קנה, שלושה קנים בכל צד, שלוש מעלות לפני המנורה, ושלושה כלים: מלקחיים, מחתות והכוז.

ובגמרא דרשו: ״בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי – תורה נביאים וכתובים, לעם תליתאי – כהנים לויים וישראלים, על ידי תליתאי – משה, שלישי לבטן, ביום תליתאי, בירחא תליתאי״.

והמהר״ל מבאר: שני קצוות הם התפשטות הגשם, והאמצעי שבין שני הקצוות – השלישי – אין לו התפשטות גשמית. לכן המספר שלוש מורה על מה שאינו גשמי: התורה היא שכלית, וישראל מעלתם שהם נבדלים מן הגשם. ומה מתאים יותר מזה למנורה – אור התורה והשכל.

לחם הפנים היה בתחילה באורך עשרה טפחים, ומקפלים ממנו מכל צד שני טפחים, כך שאורכו נשאר שישה. ונחלקו רש״י והרמב״ם אם היו לו ״קרניים״ בגובה שבע אצבעות או רק דפנות.

ושני בזיכי הלבונה – אותם היו מקטירים. רש״י מבאר: אין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקים אותו בכל שבת, והיא זיכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה.

הלחם – הפרנסה הגשמית – נשאר כולו לכהנים. אבל הריח הטוב שעולה ממנו הוא שמזכיר אותו לפני ה'. כך גם הפרנסה שלנו: היא שלנו, אבל כשמלווה אותה ״ריח״ של תודה והקדשה – היא נזכרת לפניו.

באבני השוהם שעל כתפי הכהן הגדול נחרטו שמות השבטים בחריטה שוקעת, על ידי השמיר. ואילו בציץ היו האותיות ״קודש לה'״ בולטות. ונחלקו הרמב״ם והראב״ד איך עשו זאת: לרמב״ם חפרו מצד אחד עד שיצא בולט מן הצד השני, ולראב״ד הכו בקורנס. ושיעור הבליטה – כעובי דינר זהב.

יש בזה רמז: שמות ישראל חקוקים פנימה, בעומק, על הכתפיים שנושאות אותם. ו״קודש לה'״ בולט על המצח, לעיני כול. מה שבינינו לבין עצמנו – בפנים; וכבוד שמים – בגלוי, ״על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'״.

המזבח הפנימי עמד בתוך המשכן, עליו הקטירו קטורת – ריח טוב, הוא היה מצופה זהב ועליו זר זהב, כתר. שמו: מזבח הפנימי, מזבח הקטורת, מזבח הזהב. המזבח החיצון עמד בחצר, עליו הקריבו קרבנות ושפכו דם, הוא היה מנחושת ובתוכו אבנים, ואין לו כתר. שמו: מזבח החיצון, מזבח העולה, מזבח הנחושת.

ללמדנו שיש שני סוגים של יהודים. יש יהודי שכל חייו הוא ״מקריב קרבנות״ ושופך את דמו על התורה והמצוות. הקימה לתפילה היא קרבן בשבילו, הלימוד הוא שפיכת דם, וכל מצוה היא מסירות נפש אחת גדולה. למה? כי מעשיו נובעים רק מבחוץ, בלי פנימיות, בלי קשר חי עם בורא עולם. הוא בנוי מאבנים פשוטות ולא מזהב, ואין לו כתר.

ויש יהודי שלעולם אינו ״מקריב קרבנות״. אדרבה – אצלו התפילה מתוקה, השבת נעימה ונפלאה, הכול ריח טוב. למה? כי מעשיו נובעים מפנימיותו, והוא קשור ומחובר לבורא עולם. כל מעשה הוא עוד קשר – ״קטורת״ בארמית היא קשר – עם אהוב נפשו. כל מצוה היא צוותא עם הבורא. אדם כזה עשוי מזהב טהור, ועל ראשו כתר.

ועליו נאמר בזוהר הקדוש: כל הקרבנות וכל העולות הם נחת רוח לקב״ה, אבל אין נחת רוח כמו הקטורת, שהקטורת מעולה מכולם. כל עבודת ה' היא להיות קשור ומחובר אליו. וכל מה שבין אדם לחברו – כדי להגיע לאהבת ישראל, שכולם יהיו אגודה אחת.