חידושים לפרשת תצוה

יש מבארים ששמו של משה אינו מוזכר בפרשה הזו משום שאמר אחרי חטא העגל ״מחני נא מספרך אשר כתבת״. קללת חכם, אפילו על תנאי, באה – ולכן נמחק שמו מפרשה אחת.

ולמה דווקא כאן? משום שפרשת תצוה חלה בדרך כלל בשבוע של ז׳ באדר, יום פטירתו של משה רבינו. בשבוע שבו נסתלק מן העולם, נסתר שמו גם מן הפרשה.

אבל ״ואתה״ – הוא כאן, בכל עצמותו. לא השם, אלא האדם עצמו. כמו נשמה שאינה נראית, ובכל זאת היא המאירה.

הנצי״ב בהעמק דבר מבאר: יש במשכן שני כלים שמסמלים את התורה. הארון ובו העדות – תורה שבכתב. והמנורה – תורה שבעל פה, החכמה המאירה לאדם. לכן כשאדם מחדש חידוש יפה אומרים עליו ״כפתור ופרח״ – החידוש הגיע מכוח התורה שבעל פה, שהיא כמו כפתורי המנורה ופרחיה.

ולכן אמרו חז״ל: הרוצה להחכים – ידרים, וסימנך מנורה בדרום. וכן הרואה שמן זית בחלום – יצפה למאור תורה.

והחתם סופר הוסיף: במנורה שישה קנים פונים אל הקנה השביעי, האמצעי. התורה שבכתב – חמישה חומשים, התורה שבעל פה – שישה סדרי משנה, וכולם פונים אל השביעי – ״יראת ה' היא אוצרו״. כמו שאמרו בגמרא: אם יש יראת שמים – כן, ואם לאו – לאו. הכול צריך לפנות אל יראת שמים.

ומכאן מובן ״ויקחו אליך״: כוחה של המנורה, התורה שבעל פה, הוא כוחו של משה רבינו. לכן את השמן מביאים אליו.

חז״ל אמרו שהאוכל זיתים משכח תלמודו, ושמן זית משיב את הזיכרון. מה ההבדל? באמצע – ״כתית״. כתשו את הזית.

הרמב״ם בפירוש המשנה באבות כתב: אמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שנלמד בעמל ויגיעה ויראה מן המלמד, אבל הלימוד שבשעשוע ובנחת לא יתקיים. ודרשו ״אף חכמתי עמדה לי״ – חכמה שלמדתי באף, בקושי, היא שעמדה לי.

לכן זית סתם משכח, ושמן זית שכתשו אותו – מזכיר. הלימוד שעבר ״כתישה״, עמל וחזרה, הוא שנשאר ומאיר.

היוונים לא נלחמו בתורה שבכתב – אדרבה, הם תרגמו והעתיקו אותה. הם רצו להשכיח את התורה שבעל פה. ולכן הנס היה במנורה, סמל התורה שבעל פה.

ולמה דווקא בה? משום שמטרתם הייתה לבטל את הברית בין ישראל לקב״ה. לכן גזרו על שבת, חודש ומילה – המצוות שמראות את הברית. ולכן אמרו ״כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל״: יש אלוקי ישראל, אבל לכם אין חלק בו – הפך ״יעקב חבל נחלתו״. והתורה שבעל פה היא ברית חיה עם ה', שכן הלומד – הקב״ה לומד עמו. את זה רצו למחוק.

ואדרבה, מכוח החושך הזה צמח כוחה של התורה שבעל פה. רבי צדוק הכהן מלובלין מביא את המדרש: ״וחושך – זה יון״, ומיד אחר כך ״ויהי אור״. האור שנולד מתוך החושך של יון הוא מן האור הראשון.

משה רבינו היה עצוב שלא זכה לתפקיד הנפלא של עבודה בבית המקדש. הכהונה ניתנה לאהרן אחיו. בא הקב״ה ופייס אותו: גם לך יש דבר נפלא – כוח התורה ופלפולה, אור המנורה. לכן לפני שמתחילים בבגדי אהרן, ״ואתה תצוה... ויקחו אליך״.

ויש לנו בעם ישראל שני תפקידים: משה אחראי על התורה, ואהרן אחראי על העבודה. כשמתבוננים לעומק, אלה שני חלקים בעבודת ה' – מוח ולב. משה עיקרו המוח, ואהרן עיקרו הלב. לכן אהרן נשא את החושן על לבו.

כל הגאולות של ישראל הגיעו בכוח איחוד ״חמה ולבנה״, ויש רמז לכך ב״שלח תשלח את האם״: א״ם – ראשי תיבות של אהרן ומשה, אסתר ומרדכי, אליהו ומשיח.

משה רבינו הביא את כוח התורה, ואהרן היה אוהב ישראל – ״וראך ושמח בלבו״, ולכן זכה לחושן על לבו. מרדכי היה כוח התורה, מיושבי הסנהדרין, ולמד עם תלמידיו הלכות קמיצה – ובזה העביר את הגזירה. ואסתר אמרה ״לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי״, והיא שתיקנה את ההודאה לדורות, כמו שאמרו ״קבעוני לדורות״. ״ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר״ – התבונן איזה ביטול יש כאן.

ואליהו – ״והשיב לב אבות על בנים״, כוח הלב. ומשיח – יש שרמזו שאותיותיו כמו ״יש מוח״. שוב מוח ולב. ללמדנו שכל גאולה באה מכוח איחוד שמש וירח.

ומשה ואהרן ביחד: על מות משה בכו ״בני ישראל״ – הגברים, ועל אהרן בכו ״כל בית ישראל״ – אנשים ונשים, משום שהיה רודף שלום ומשים שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה. כוחו של משה – התורה; כוחה של אסתר – התפילה וההודאה. ושני הכוחות יחד, בבית ובאומה, הם שמביאים את השלמות.

כל יהודי יש בו מבפנים שני חלקים, שכל ולב, ותפקידו לאחד אותם, כמו שכתוב ״וידעת היום והשבות אל לבבך״. השכל יודע; הלב צריך להשתכנע.

״מה ה' אלוקיך שואל מעמך״ – ליראה, לאהבה ולעבדו בכל לבב. אלה מצוות שבלב. והלב, מה שאינו רואה, קשה לו להרגיש. איך יקנה האדם לב? על ידי מאה ברכות – ״אל תקרי מה אלא מאה״. ״כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו״ – כשהפה אומר בכל הלב, הלב מתעורר. ומאה פעמים ביום אנחנו זוכים להיות משכן – ״בלבבי משכן אבנה״.

זה כוח מאה הברכות: לאחד את שני האדנים לקרש אחד. ולכן מונים ישראל ללבנה – כי העיקר הוא הלב, כלשון המסילת ישרים. ובקודש הקדשים היו הכרובים, מוסתרים: הלב נקנה בצנעה.

ורבי נתן מברסלב ביאר את ״והיה אור הלבנה כאור החמה״: היום מעריכים בעיקר את התורה, ויבוא יום שיעריכו את עבודת הלב כמו את התורה.

חודש אדר הוא חודש של איחוד חמה ולבנה – הזמן לאחד את ״החמה והלבנה״ שבתוכנו. איך? על ידי מחצית השקל, שממנה נעשו מאה האדנים.

המן הרשע, מכוחו של עמלק, רוצה להפריד בין המוח והלב. הוא שוקל כסף כנגד השקלים – אבל שקלינו הקדימו את שקליו, ואנחנו זוכים באדר לאחד את הלב עם המוח.

השם משמואל מביא את הפסיקתא: כל זמן שזרעו של עמלק קיים, כביכול הפנים מכוסות. נעקר זרעו – נתגלו הפנים. לכן בעולם הזה שם הוי״ה נכתב ונקרא בשם אדנות: אחדות ה' עוד אינה גלויה לעין כול. וכשיימחה עמלק – ״ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד״.

הרב חשב רעיון נפלא: על אבני השוהם היו שישה שבטים בצד ימין ושישה בצד שמאל. ובחושן – כל שנים עשר השבטים יחד.

יש כאן יסוד שחוזר ביהדות: בכל דבר יש שני חלקים. כשמחברים אותם – שש ועוד שש – מגיע הקב״ה, האחד, השלושה עשר, ושורה שכינה במקום. ״אחד״ בגימטריה שלוש עשרה, וכמוהו ״אהבה״.

כך כאן: השבטים מתחלקים לשני צדדים, וכשהם מתאחדים בחושן – שם, על הלב, שורה השכינה.