חידושים לפרשת כי תשא

לשיטת רש״י, ציווי המשכן בא אחרי חטא העגל – ביום הכיפורים נתרצה הקב״ה, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן. המשכן כולו הוא ״עדות לישראל שוויתר להם הקב״ה על מעשה העגל״. אם כן, למה התורה כתבה את הדברים שלא לפי הסדר?

שמע הרב יסוד גדול מהרב נויגרשל: ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״ אינו בא לומר מה אין בתורה, אלא מה יש בה. אילו הכול היה כתוב לפי הסדר, היינו אומרים שכך פשוט קרו הדברים. עכשיו, כשהסדר אינו כרונולוגי, אתה דורש סמוכין – הסדר עצמו הוא תורה.

ומה הוא מלמד כאן? חז״ל אמרו ״כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה״. לכאורה להפך – בלי טרדות פרנסה יוכל ללמוד יותר! הרב שמואל פולק ביאר: מטרת התורה איננה שאדם ילמד לבד, אלא ״לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה״, כמו שמבאר הברטנורא באבות. והר״ן בדרשותיו כתב שאין עיקר המדרגה בחכמה, אלא בכוונה השלמה של המעשים הטובים – ותכלית המעשים היא כוונת הלב. ״רחמנא ליבא בעי״. לא האיברים ולא השכל הם התכלית, אלא לב שמשתוקק לעשות רצון ה', לב מלא אמונה, אהבה ומידות טובות. ובבית, בחיי הנישואין, האדם עומד בניסיונות של אמונה, מידות, בטחון וחסד אמיתי – ושם הוא קונה את התורה למעשה.

זה מה שהתורה מלמדת כשהיא שמה את העגל בין הציווי לעשייה. תרומה ותצוה הם הלימוד – משה לומד אצל הקב״ה איך עושים משכן. ויקהל ופקודי הם העשייה. ובאמצע – חטא העגל. אצל כל יהודי יש נתק בין מה שהוא יודע למה שהוא עושה, ולא קל להעביר דברים מן הידיעה אל המעשה – אל עשייה של לב. ולכן בויקהל חוזרת המילה ״לב״ שוב ושוב: ״כל נדיב לבו״, ״כל חכם לב״, ״אשר נשאו לבו״.

שמע הרב מהרב ליפשיץ: משה קיבל הלם. אותם אנשים שלפני ימים ספורים עמדו בסיני, ראו את הרקיעים נפתחים, אמרו ״נעשה ונשמע״ וקיבלו כתרים – רוקדים עכשיו סביב עגל. משה למד מכאן: כדי להחדיר דברים ללב, לא מספיק אפילו מעמד הר סיני. רק עמל התורה, חזרה פעמים רבות, מועיל. ״והשבות אל לבבך״ – והשבות מלשון שוב, שוב ושוב.

אבל איך יגרום שאדם ירצה לחזור? בלוחות הראשונים, כל מה שאדם למד – לא שכח. כמו שאמרו: אלמלא נשתברו הלוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל. אם אין שכחה, אין צורך בחזרה, ואין עמל. לכן שבר משה את הלוחות – ומאז יש עמל התורה, חזרה ועוד חזרה, והיא שמחדירה את הדברים אל הלב. ועל זה אמר לו הקב״ה ״ישר כוחך ששברת״.

ובמיוחד רמזה התורה דבר זה ליד המשכן, שהוא בחינת הלב – ״בלבבי משכן אבנה״. שם שורה השכינה, כמו שראינו בחושן שעל לב אהרן. ובדרך לבניית הלב באמת עומד ״חטא העגל״ באמצע, והתיקון שלו הוא עמל התורה – חזרה, שינון, ובקשה.

אמרו חז״ל: אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

רבי צדוק הכהן מלובלין מביא את השל״ה: בכל מקום שנאמר ״אל תקרא״, הפירוש הוא שלא תוכל לקרוא כך – אלא אם כן תקרא כך. אם התורה חרותה על לוח לבך, אז תוכל לקרוא ״חירות״ – חירות ממלאך המוות ומן היצר הרע. וכמו שאמרו במדרש: כששמעו ישראל ״אנכי״ – נתקע תלמוד תורה בלבם; וכששמעו ״לא יהיה לך״ – נעקר יצר הרע מלבם.

וביאור הדברים: כל אדם הוא כמו לוחות. ״והסירותי לב האבן מבשרם״ – הלב הוא לוח אבן, והכתב הוא התורה. בלוחות הראשונים, ששמעו מפי ה', נחקק הדבר בלבם מאליו ונעקר היצר. בלוחות השניים נאמר ״פסל לך״ – כל יהודי צריך לפסול ולחרוט בעצמו את דברי התורה על לבו. וכשהם חקוקים, היצר בטל ממנו.

ומכאן מובנת עצתו של רבי ישראל סלנטר, שהרפואה ליצר היא לימוד ההלכות בעיון. לא כתוב שהדברים ״כתובים״ על הלוחות, אלא ״חרותים״ – ללמדך שאם יהיו חרותים בלבך, יתבטל ממך היצר.

אמרו בגמרא: היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שהרי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. בספר ״אור הישר״ הקשה: שברי הלוחות שמרו על קדושתם כי על כל שבר הייתה התורה חרותה. אבל זקן ששכח – תורתו סרה ממנו!

ותירץ: גם מן הלוחות פרח הכתב, כמבואר בירושלמי ובאבות דרבי נתן – משה הסתכל בהן, ראה שפרח הכתב, ואמר: איך אתן לישראל לוחות שאין בהן ממש? ושבר אותן. ובכל זאת לא זלזל בהן, אלא הניחן בארון. כך זקן ששכח.

ועוד הקשה: הרי ספר תורה שנמחקו אותיותיו אין מצילים אותו בשבת, ״הלך הכתב – הלכה קדושתו״! ותירץ: קדושת הקלף באה מן הכתב. אבל הלוחות הם ״מעשה אלוקים״, ונתעצמה בהם קדושה בלתי נפרדת – ״אנכי – אנא נפשי כתבית יהבית״. כך תלמיד חכם: בשעה שלמד, נקבעה תורתו לא רק במוחו, אלא בנשמתו, שהיא ״חלק אלוק ממעל״. וקדושה כזו אינה נמחקת לעולם.

הבית הלוי מבאר שלא. הם חיפשו ״ממוצע״, משהו שיקשר בינם לבין ה' במקום משה. וטעותם הייתה שחשבו שאדם יכול לעשות לעצמו מקשר לבד. כל הקשרים פועלים רק כשה' ממנה אותם ומצווה עליהם.

ולמעשה: כל המצוות שלנו פועלות רק כשעושים אותן מפני שה' ציווה, ולא רק מפני שאנו מבינים אותן. מעשה גשמי פשוט, כמו אכילה בברכה ובכוונה להתחזק בעבודת ה', פועל בעולמות העליונים יותר ממה שאנו מבינים. ולא שזורקים את הלב – גם זה וגם זה. אבל היסוד הוא ״רחמנא אמר״. וכדאי לחשוב: לא בגלל שיש לך ילדים אתה צריך להלביש אותם, אלא משום שה' רוצה שתלביש – לכן נתן לך ילדים.

ולכן התיקון לחטא העגל הוא פרה אדומה, שכולה חוק. ולכן גם שכרו של דמא בן נתינה היה פרה אדומה – להראות את ההבדל בין מי שעושה רק את מה שהוא מבין, לבין ישראל, שעושים גם את החוק מפני שה' ציווה. ותיקון נוסף הוא המשכן עצמו, שבו כל דבר נעשה ״כאשר ציוה ה' את משה״ – ועל כך נרחיב בפרשת פקודי.

הספורנו מבאר: ״וירא את העגל ומחולות״ – כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, ״כי רעתכי אז תעלוזי״, התקצף ונואש מלתקן אותם באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן לוחות. דבר אחד לא ידע משה כשהוריד את הלוחות – את המחולות. וכשראה אותם, נואש.

והרב אליהו דיסקין הוסיף: כשאדם חוטא ומרגיש מרירות, יש לו עוד סיכוי לשוב. אבל כשהוא עושה מן החטא חגיגה – זו הסכנה הגדולה ביותר. ורבינו יונה בשערי תשובה מבאר למה המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, יותר מרוצח: לרוצח יש ייסורי מצפון כל חייו, ולמלבין אין – הוא חושב ״מה כבר עשיתי״.

זה מה שמשה הבין כשראה את המחולות: השמחה החדירה את החטא עמוק לתוך הלב. ומכאן להפך – מידה טובה מרובה: אם כל כך חמורים המחולות של עבירה, כמה גדולה שמחה של מצוה. באורחות צדיקים כתוב שמצוה בשמחה שווה אלף פעמים אותה מצוה בלי שמחה. והרמב״ם כתב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציווה בהן – עבודה גדולה היא.

הרב דיסקין הביא בשם אחד מגדולי החסידות: על כל מצוה שיהודי עושה, השטן מחפש עבירה מקבילה כנגדה, וטוען בשמים: נכון, עשה מצוה – אבל כנגד זה יש לו עבירה.

בדבר אחד בלבד השטן אינו יכול למצוא כנגד: שמחה של מצוה. ברית מילה, סיום מסכת, בר מצוה – כולם שמחות. מה יאמר השטן? האם ראיתם פעם מישהו שעשה עבירה ואחר כך עשה עליה מסיבה ממשית בפרהסיה, כמו שעושים סיום? ולכן יש מעלה גדולה כל כך בשמחה של מצוה.

שאלו תלמידי רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו דור כליה? אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

שמע הרב מאביו: לא אמרו ״שאכלו״, אלא ״שנהנו״. אדם שנהנה מן הרשע – זה מראה שהוא מחובר אליו. אחשורוש שמח שלא נבנה בית המקדש, וישראל שמחו איתו. שמחה משותפת עם מי ששמח בחורבן מראה ניתוק מבורא עולם.

שוב אנו רואים את כוחה של השמחה: במה אדם שמח – זה מגלה למה הוא מחובר.

אנחנו רוצים להחדיר ללבם של החתן והכלה, בחוזקה, כמה גדולה המצוה שהם עושים עכשיו – הם מקימים בית בישראל ובונים משכן לה'. בהמשך הדרך אולי יהיו קשיים, אבל מי שמודע לגודל המעלה יכול להתגבר על כולם. איך מחדירים את זה? על ידי מחולות. וכך מצינו בגמרא שרבי יהודה בר אלעאי היה מרקד לפני הכלה.

אבל צריך שיהיה מה להחדיר. אם רוקדים בלי תוכן, אין מה שייכנס ללב. כמה חבל שלא מדברים עם החתן, כדי שיבין את מעלת הנישואין, ורק אז ירקדו. ולכן אמרו חז״ל ״אגרא דבי הלולא – מילי״: עיקר השכר בשמחת נישואין הוא בדברים – לשמח את החתן בדברים, ולשבח את הכלה לפניו כדי שתהיה חביבה עליו.

נראה לומר: משום שהתפלל הרבה מאוד על ישראל. המסילת ישרים כותב שאין הקב״ה אוהב אלא מי שאוהב את ישראל. ממילא ה' אהב מאוד את משה. ולכן זה כתוב דווקא כאן, בפרשה שבה משה מתפלל על עם ישראל.

ומה עשה משה ארבעים יום בשמים? שני דברים: למד את כל התורה כולה, וגם התפלל על ישראל ארבעים יום, אותה תפילה, ולא התייאש – ורק אז ענה לו ה' וסלח. ולא התפלל על עצמו: ה' הציע לו ״ואעשה אותך לגוי גדול״, והוא התפלל על ישראל עד שחלה – ״ויחל משה״, שעמד בתפילה עד שאחזתו אחילו.

ויש כאן שני לימודים. ראשית, אנחנו כל ימינו לא נגיע לכמות תפילות כזו – אז למה אנחנו מתייאשים? ושנית, אפילו למשה, שלמד את כל התורה בארבעים יום, לא היה זה ביטול זמן להתפלל ארבעים יום. כמה חשוב בעיני ה' להתפלל על עם ישראל.

המלבי״ם מבאר: הבריאה כולה היא כבוד ה', כמו שכתוב ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו״. כל העולמות מעידים על מציאותו, חכמתו, יכולתו וטובו. ומשה ביקש להשיג מכבוד ה' כל מה שאפשר להשיג.

וה' הודיעו את השער שאפשר להשיג: את כל הנבראים, צורתם וקשרם עם בוראם. ״אני אעביר כל טובי על פניך״ – כל הבריאה. כי את כל המציאות המציא ה' במידת טובו. תכלית הבריאה כולה הייתה לגלות את טובו, ושיהיו נבראים שייטיב עמהם. ולכן נאמר בכל מעשה בראשית ״וירא אלוקים כי טוב״.

נמצא שכבוד ה' הוא טובו המתגלה בעולם. מי שרוצה לראות את כבוד ה' – יתבונן בטוב שהוא עושה.