חידושים לפרשת ויקהל

שלוש פעמים בפרשה – בפסוק א', בפסוק ד' ובפסוק כ' – נאמר ״כל עדת בני ישראל״. למה ההדגשה?

כדי לבנות משכן צריך השראת שכינה, והשראת שכינה יש רק כשעם ישראל אחד. כך מצאנו בהר סיני: רק כשחנו שם ״כאיש אחד בלב אחד״, הגיעה השעה לתת להם את התורה. ולכן אסף משה את כולם – לא רק כדי שישמעו, אלא כדי שיהיו יחד.

המשכן לא נבנה מתרומות של יחידים, אלא מתוך קהילה אחת. האחדות היא היסוד שעליו כל השאר נבנה.

הכלי יקר מבאר: השבת מורה כולה על כבוד ה' – שהוא חידש את עולמו. והמשכן מורה על כבוד ישראל – שוויתר להם הקב״ה, מחל להם על העגל והשרה שכינתו ביניהם. לכן נקרא ״משכן העדות״ – עדות לישראל שנמחל להם.

הקב״ה, שחס מאוד על כבודם של ישראל, הקדים את המשכן. ומשה, שחס על כבוד שמים, הקדים את השבת – קודם כבוד ה', ואחר כך כבוד ישראל.

ומה נפלא: הקב״ה מקדים את כבוד ישראל לכבודו, ומשה, הרועה הנאמן, מקדים את כבוד שמים לכבוד ישראל. כל צד מכבד את השני – ״פארו עלי ופארי עליו״.

וכעין זה כתב הכלי יקר בפרשת בא: ה' ציווה ״ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף״, ומשה אמר ״והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות״. המשקוף הוא כנגד ה', ״כי השקיף ממרום קדשו״, והמזוזות כנגד זכות האבות והאמהות. ה' אמר ״שובו אלי ואשובה אליכם״ – אתם תתחילו. וכנסת ישראל משיבה: ״השיבנו ה' אליך ונשובה״ – אין בנו כוח להתחיל, אתה תתחיל. ה' מכבד את ישראל, וישראל מכבדים את ה'.

יש כאן כמה קושיות. שבת היא עשה ולא תעשה, ומלאכת המשכן רק עשה, וקיימא לן שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. והרא״ם הקשה: אולי להפך – כמו ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו״, שאם אמר לך אביך לחלל שבת אל תשמע לו – כך נאמר כאן שהמשכן יידחה? ועוד: כבר בכי תשא לימד רש״י שהמשכן אינו דוחה שבת. ולמה ללמד זאת דווקא באיסוף הנדבות, ולא בזמן הבנייה?

נראה שיש קשר עמוק בין המשכן לשבת. במשכן, למחשבה יש חשיבות עצומה. בצלאל ידע ״לחשוב מחשבות״ – להרגיש באיזו כוונה כל אחד תרם. ובמקדש מצאנו מחשבת פיגול: האוכל קרבן חוץ לזמנו עובר בלאו, אבל כהן שחשב בשעת ההקרבה לאכול חוץ לזמנו – אפילו אכלו בתוך זמנו, חייב כרת. המחשבה חמורה מן המעשה.

וכך גם בשבת. הנושא משא ועומד לתקן את המשא על כתפו – אין זו הנחה; עמד לנוח – זו הנחה. הקושר קשר של קיימא – חייב; לזמן – פטור. הבורר כדי לאכול לאלתר ואחר כך השאיר – מותר; בירר לזרוק ואחר כך אכל – חייב. ויש הבדל גדול בין שוגג, שהתכוון לפעולה וטעה, לבין מתעסק, שכלל לא התכוון – ונפקא מינה אם מותר ליהנות ממה שנעשה. שוב, הכול לפי המחשבה. בשאר התורה הולכים בעיקר אחר המעשה, ובשבת ובמשכן – אחר המחשבה.

למה? ״ויקחו לי תרומה״ – לשמי. ״ועשו לי מקדש״ – לשמי. בשאר המצוות לשמה הוא לכתחילה, ו״מתוך שלא לשמה בא לשמה״. והרב נבנצל הוסיף: בלולב צריך לשמה רק בנטילה, לא בקציצה מן העץ, ואילו במשכן כבר הלקיחה צריכה להיות לשמה. ובפקודי נאמר שמונה עשרה פעמים ״כאשר צוה ה' את משה״. הביאור: קדושה ושכינה תלויות במחשבה. באדם יש מעשה, דיבור ומחשבה – כנגד נפש, רוח ונשמה. המחשבה היא כנגד הנשמה, ולכן במקום שיש מחשבה – יש שכינה.

ומכאן היסוד הנפלא: כשם שיש מקום שבו שורה השכינה – המשכן – כך יש זמן שבו שורה השכינה – השבת. לכן שניהם תלויים במחשבה, ל״ט מלאכות שבת נלמדות מן המשכן, ומשה ציווה עליהם יחד.

המפרשים, הרמב״ן והריקאנטי, דיברו על הלשון הזו, וביארו שהכוונה שיביא את השכינה – הרמוזה באות ה' – יחד עם התרומה.

והרב אליהו דיסקין ביאר: כוונת התורה שיביא את נדיבות לבו. לא הזהב והכסף הם העיקר, אלא הלב שנותן. מה שהופך חתיכת נחושת ל״תרומת ה'״ הוא הלב שנדב אותה.

״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״ – מעשה בלי לב אינו רצוי. ומנגד, אמרו חז״ל: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. כי המטרה היא ליצור לב – וכמה הלב נבנה, תלוי ברצון. ״פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״.

הגר״א בשיר השירים כותב: אהבת ה' צריכה להיות בשלושה דברים – בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך. שניים מהם היו בכלל ישראל שנתנו תרומה, כל אחד כפי שנדבו לבו – לבבך ומאודך. והשלישי, בנפש, היה בחכמי הלב, עושי המלאכה, שעליהם נאמר ״ובלב כל חכם לב נתתי חכמה״. והם היו במעלה שלמה יותר מכל ישראל.

כלומר, הרצון שנתנו בעשייה עצמה, בגוף ובנפש, היה אצל חכמי הלב – וזו הגדולה ביותר. ומכאן שעיקר העבודה של האדם הוא לחזק את הרצון.

רש״י מביא שהנשיאים אמרו: יתנדבו הציבור מה שיתנדבו, ומה שיחסר – אנו נשלים. וכיוון שנתעצלו בתחילה, נחסרה אות משמם: ״והנשאם״ בלי יו״ד.

ויש לעיין: בשלמא לשיטות שזריזות קודמת להידור, מובן מה רוצים מהם. אבל לפי מה שנוהגים כדעת תרומת הדשן שהידור עדיף על זריזות – מה התלונה? הרי הם רצו להדר ולהביא את המהודר!

רבינו בחיי מבאר: כוונתם הייתה לטובה, אבל נחשב להם לחיסרון משום שסמכו על ״אולי״ – אולי ישראל יביאו הכול, ולא יישאר לנשיאים חלק במצות המשכן. ומכאן עונש לכל מי שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה ואינו קודם.

הזריזות במצוות אינה רק מעלה טכנית. היא ביטוי לאמת פנימית: המצוה חשובה לי כאן ועכשיו, ואני לא מוכן להפסיד אותה.

יש כאן שלוש שאלות: למה למטה ״תואמים״ ולמעלה ״תמים״? למה ״יהיו״ בלשון עתיד, כשכל המשכן בויקהל כתוב בלשון עבר – ״ויעש בצלאל״? ולמה למטה החיבור אינו שלם – כל קרש באדן משלו – ולמעלה הם מתחברים בטבעת אחת?

הערבי נחל מביא את השערי אורה: ״תואמים״ מורה על שני דברים שהתחברו יחד, ו״תמים״ מורה על דבר אחד, אחדות שלמה. כלל ישראל, אף שהגופים מחולקים, בשורש נשמותיהם למעלה הם אחד ממש. כי בגשמי, שיש לו גבול ומקום, יש ריבוי ופירוד, וברוחני, שאין לו מקום, אין פירוד.

והרב הוסיף: התורה מלמדת אותנו שאם נדאג לאחדות למטה – בין איש לאשתו, בין אדם לחברו – זה יגרום שלמעלה תהיה אחדות שלמה. לכן בגשמי כתוב ״תואמים״, כי כאן אין אחדות גמורה; ברוחני כתוב ״תמים״. ו״יהיו״ בלשון עתיד – כי רק כשתהיה אחדות בעולם הזה, תהיה אחדות שלמה בעולמות העליונים. האחדות של מעלה תלויה במה שנעשה כאן.