חידושים לפרשת פקודי

שמונה עשרה פעמים נאמר בפרשיות האלה ״כאשר צוה ה' את משה״ – הדגשה שאין כמותה בשום מצוה אחרת. אחרי חטא העגל, שבו חיפשו ישראל דרך משלהם להתקרב לה', התיקון הוא לעשות בדיוק כפי שה' ציווה.

זיכה ה' את הרב לחדש: כשבונים את הכלים, כולם מבינים שהם נעשים מפני שה' ציווה – מה עוד יש בארון ובמזבח? אבל בגדי כהונה הם ״לכבוד ולתפארת״, ואותם אפשר לעשות מתוך הבנה אנושית – ״אני מבין כמה זה מכובד ויפה״. לכן דווקא שם ההדגשה: גם את הבגדים עשו לא מפני שהבינו, אלא כאשר צוה ה'.

ומיהודי יקר שמע ביאור נוסף. בבניין המשכן ציווה משה את בצלאל לעשות קודם כלים ואחר כך משכן, ובצלאל אמר: מנהגו של עולם לבנות בית ואחר כך להכניס לתוכו כלים – היכן אניח את הכלים? אמר לו משה: ״בצל אל היית״. בצלאל צדק, וזה היה פלפול אמיתי – אבל לא בדיוק כפי שנאמר לו. לכן בויקהל, בבניין המשכן והכלים, לא נאמר ״כאשר צוה״. רק בבגדים, שבהם עשה בדיוק כפי שנצטווה, נאמר ״כאשר צוה ה' את משה״.

ויש בזה מוסר השכל גדול: כמה צריך אדם להקפיד לעשות כל דבר בדיוק כפי שנצטווה, בלי שינוי ובלי ״פלפול״ משלו. והרב הוסיף עוד דרך: המשכן וכליו הם כנגד המצוות שבין אדם למקום, והבגדים – כנגד המצוות שבין אדם לחברו. ובהן, דווקא בהן, צריך הדגשה: גם את מה שנראה לנו ״הגיוני ומנומס״, עושים כי ה' ציווה.

בעשרת הדיברות שבפרשת יתרו נאמר ״זכור את יום השבת לקדשו״ ו״כבד את אביך ואת אמך״ – בלי תוספת. ובדיברות שבפרשת ואתחנן נוסף בשניהם ״כאשר צוך ה' אלוקיך״.

נראה שמשום שבאמצע היה חטא העגל, היה צריך לומר לישראל: עשו זאת מפני שזה רצון ה'. כיבוד הורים הוא מצוה שהשכל מבין, והשבת יש בה מנוחה שכל אדם מבין את ערכה. דווקא בהן יש סכנה לעשות רק מן ההבנה – ולכן ההוספה.

ונראה שלזכור את ה' דווקא בדברים הגשמיים והמובנים היא דרגה נפלאה, אולי גדולה עוד יותר מן הרוחני – כי בזה מקדשים את החומר עצמו.

וכך אמר רבי נחמן מברסלב, כששיבחו לפניו אדם שהוא ״ישר והגון״: על יהודי לא שייך לומר רק ״הגון״. אומות העולם נוהגים לפי מה שהשכל והיושר מחייבים. אבל ישראל, אפילו מה שדרך ארץ מחייבת – כמו לא לגזול – אינם עושים מצד דרך ארץ, אלא מפני גזרת המלך. וזהו ״דרך מצותיך ארוץ״ – אפילו מה שהוא ״דרך״, אני רץ לקיים כמצוה. ולכן ישראל נקראים ״אדם״ – אותיות ראשי התיבות של ״דרך מצותיך ארוץ״.

המהר״ל בגור אריה כותב שהדבר מופלא בחכמה. ידוע שהלוחות הראשונים נשתברו משום שניתנו בפומבי, ברעש גדול, ושלטה בהם עין הרע. והלוחות השניים ניתנו בצנעה.

וכאן כתוב ״אלה פקודי המשכן״ – נמנה כל המשכן, כל ככר וכל שקל. וכל דבר שבמניין, עין הרע שולטת בו. ומשום שהיה מניין לכל דבר שבמשכן, שלטה בו עין הרע. וכן בבית המקדש – כל דבר שבו היה במניין מפורש. לכן דווקא כאן, בפרשת הספירה, נרמז שהמשכן עתיד להתמשכן.

ולכן כתב הרב בראש הדברים: צניעות. מה שחשוף ומנוי לעין כול – פגיע. ומה שנשמר בצנעה – מוגן. כמו שאמרו חז״ל: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

ויש כאן לימוד עדין: גם דבר קדוש ונפלא צריך שמירה. לא כל הצלחה צריך לפרסם, לא כל ברכה צריך למנות, ולא כל מעשה טוב צריך להראות. הקדושה העמוקה ביותר חיה בשקט.