חידושים לפרשת ויקרא

רש״י מלמד: ״לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה – לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו״. לבלעם, לעומת זאת, נאמר ״ויקר״ – לשון מקרה ועראי.

מכאן אפשר ללמוד דרך לכל מצווה שלנו. מי שרוצה שתהיה לו השתוקקות למצווה, שלא יגש אליה ישר. קודם תבוא ״קריאה״ – גילוי של חיבה. ללמוד על המצווה, להתבונן כמה היא יפה, לומר לעצמו מה זכיתי, ורק אחר כך לקיים.

מי שניגש למצווה בלי הכנה, בלי חיבה, הופך אותה ל״ויקר״ – למשהו שקרה לו. מי שמקדים קריאה של אהבה, הופך אותה לפגישה.

רש״י מביא על המילה ״לאמר״: ״צא ואמור להם דברי כבושים – בשבילכם הוא נדבר עמי״. כל השנים שבהן היו ישראל במדבר כמנודים, מחטא המרגלים והלאה, לא נתייחד הדיבור עם משה.

יש כאן יסוד גדול: הנבואה של משה רבינו הייתה תלויה בכך שהוא מלמד את ישראל. הוא קיבל בשבילם. וכך כל יהודי שמתעסק בלימוד אחרים ובקירוב רחוקים – זוכה בעצמו לקבל הרבה יותר ממה שהיה זוכה לבד.

רש״י: ״ולמה הפסיק? לתת ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין. קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט״.

משה רבינו שמע מפי הגבורה, ובכל זאת נזקק להפסקה כדי להתבונן. על אחת כמה וכמה אנחנו. כשמסיימים קטע לימוד, לא קופצים מיד לקטע הבא. עוצרים ושואלים: מה למדתי כאן? מה זה אומר לי?

רש״י: ״יקריב אותו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו? תלמוד לומר לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״.

כאן מתאים היסוד הידוע של הרמב״ם: כל יהודי רוצה בעומק נשמתו לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ורק יצרו הוא שתקפו. הכפייה אינה נגד הרצון האמיתי. היא רק מסירה את הכיסוי שמסתיר אותו.

זה גם יסוד בחינוך. כשילד או תלמיד אומר ״אני לא רוצה״, לא תמיד זה הוא שמדבר. לפעמים זו עייפות, הרגל או כעס. תפקידנו לעזור לרצון הטוב שבו לצאת לאור.

רש״י: ״אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט״.

זה יסוד ההשתדלות. הכול בסייעתא דשמיא, והכול הקדוש ברוך הוא עושה. אבל עד שהאדם אינו בא ועושה את שלו, האש מן השמים אינה יורדת. ההשתדלות שלנו אינה מחליפה את הברכה, היא הכלי שמקבל אותה.

רש״י: ״בני אהרן הכהנים – כשהם בכהונתם. הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה״.

רואים כמה הקפידה התורה על המעמד. מי שעובד את ה׳ צריך להקפיד על כבודו ועל לבושו. ומכאן גם לבית: הבית היהודי הוא מקדש מעט, ומי שמשרתים בו ראויים להיות לבושים בכבוד גם בתוך הבית, לא רק כשיוצאים החוצה.

ויש בדין הזה עוד לימוד: כהן הדיוט שלבש שמונה בגדים של כהן גדול – פסול. לא לובשים בגדים של מעלה שעוד לא הגענו אליה. כל דבר בזמנו ובמקומו.

רש״י: ״ניחוח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני״.

לא הריח הוא העיקר, אלא העובדה שבנו עשה את מה שביקש ממנו. מכאן למדנו שכל מצווה שאדם עושה גורמת נחת רוח לבורא. וזו כוונתם של הצדיקים בכל מצווה: לא כבוד ולא שכר, אלא לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים.

מי שיודע את זה ניגש למצוות בשמחה. אב ששמח כשבנו עושה את רצונו – כך הקדוש ברוך הוא שמח בכל מצווה קטנה שלנו.

כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה... כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה.רמב״ן ויקרא א, ט

המחשבה לבדה מתנדפת. מעשה שממחיש לאדם את מה שמגיע לו – מעורר אותו באמת. כשהחוטא רואה את הבהמה נשחטת במקומו, הוא מבין עד כמה חסד עשה עמו הקדוש ברוך הוא.

ומכאן לחיים: רעיונות גדולים צריך להוריד למעשים. מי שרוצה להתחזק, שיעשה מעשה קטן ומוחשי. מי שרוצה לחנך, שייצור חוויה ולא רק ידבר.

הרמב״ן ורבנו בחיי מבארים שמידת הדין מכונה בלשון נקבה. מי שחטא במעשה חמור, שחייבים עליו חטאת, עורר על עצמו מידת הדין. כשהוא רואה שקרבנו נקבה, הוא מתעורר ושב בתשובה שלמה.

העולה, לעומת זאת, באה על ביטול עשה, ועשה הוא בצד החסד – ולכן היא זכר. ועוד אמרו בויקרא רבה בשם רבי שמעון בר יוחאי שהעולה באה על הרהורי הלב. מכיוון שזה חטא שאיש אינו מכיר בו מלבד הקדוש ברוך הוא, העולה כולה כליל לה׳.

רש״י מבאר שהכהן נותן שתי מתנות בשתי פינות מנוגדות של המזבח, וכל מתנה נוגעת בשני צדדים. כך שתי מתנות הן ארבע, ונחשב ״סביב״.

וכך גם בלימוד תורה. אדם שאינו יכול לשבת ולמוד כל היום, אבל לומד קצת בבוקר וקצת בערב – יש לו ״סביב״. שני הקצוות של היום מקיפים את כולו.

ויש עוד רמז: יש עניין מיוחד דווקא ב״פינות״ – ללמוד בעלות השחר ובין הערביים. שתי השעות האלה, בתחילת היום ובסופו, הן שתיים שהן ארבע.

השולחן ערוך כותב שיש לומר עם הקרבנות את הפסוק הזה. ומקורו בויקרא רבה: בשעה שעקד אברהם את יצחק, התקין הקדוש ברוך הוא שני כבשים, אחד של שחרית ואחד של ערבית. וכשישראל קוראים את המקרא ״צפונה לפני ה׳״ – זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק. ״מעידני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה... קורין את המקרא הזה, זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק״.

אבל מה הקשר בין שחיטה בצפון לבין העקידה? מבאר המהרי״ל דיסקין: בדרך כלל שוחטים על גבי המזבח, וכך עשה אברהם, ״וישם אותו על המזבח ממעל לעצים״. מדוע אם כן ציוותה התורה לשחוט את הקרבנות על רצפת העזרה, בצד צפון?

התשובה: אחרי שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם ״אל תשלח ידך״, אברהם לא הוריד את יצחק מעל המזבח. הוא השאיר אותו עקוד, שמא בכל זאת ירשו לו. כשבא לשחוט את האיל לא היה מקום על המזבח, ולכן שחט אותו על הרצפה בסמוך. ועל כל פעולה אמר: יהי רצון שיהא כאילו נעשה בבני. לכן ציווה הקדוש ברוך הוא לדורות לשחוט על הרצפה בצפון – זכר לרצון העצום של אברהם לקיים את דבר ה׳.

וכך מבאר גם המלבי״ם על ״ה׳ יראה״: יצחק נשאר על המזבח למעלה והאיל הוקרב למטה, ואברהם השאיר לקדוש ברוך הוא לראות ולבחור מי הוא הקרבן העיקרי.

הנצי״ב בהעמק דבר מבאר שעיקר דין צפון נלמד מעולת התמיד, שהיא מן הצאן.

ולפי דברי המהרי״ל דיסקין יש כאן גם טעם פנימי: קרבנו של אברהם בעקידה היה איל, שהוא מן הצאן ולא מן הבקר. לכן הפסוק שמזכיר את העקידה נכתב דווקא אצל הצאן. הקדוש ברוך הוא הכניס את זכר העקידה לתוך דיני הקרבנות עצמם, לדורות עולם.

אמרו בגמרא: ״תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם״. ושאל הרב יהודה צדקה: אם רוצים לזכור את העקידה, היה אפשר להעמיד את המאכלת!

התשובה על פי חובות הלבבות: את עשרת הניסיונות של אברהם לא היינו משבחים, אלמלא שקיבל את הכול מאלוקיו ברצון ובטוב לבב. המעלה של העקידה היא הרצון. ואיפה ראו את הרצון? באיל. אחרי שכבר נאמר לו ״אל תשלח ידך״, אברהם חיפש איך להמשיך לתת, ועל כל פעולה באיל אמר: כאילו נעשה בבני.

לכן בשופר של איל אנחנו מזכירים לא רק את מה שאברהם עשה, אלא את מה שהוא רצה לעשות. ואם גם אנחנו מתעוררים למסור את רצוננו לעשות דבר ה׳, אנחנו זוכים לזכות העקידה.

דרשו חז״ל: ״למאיר ובא – קרא יום, ולמחשיך ובא – קרא לילה״. המדד אינו כמה אור יש עכשיו, אלא לאן הוא הולך. בעלות השחר האור מועט אבל הולך וגדל. בצאת הכוכבים יש עוד אור, אבל הוא הולך ומחשיך.

וזה מתחבר לאברהם ולעקידה: העיקר הוא הכיוון של הרצון. לא משנה כמה אתה עושה ואיפה אתה עומד היום. השאלה היא לאן פניך מועדות. אדם שפניו אל עבודת ה׳, גם אם יש סביבו חושך, הוא כבר ביום.

רש״י: ״והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפיים נשרפים ואין נפשו קצה עליו. ולמה אמר הכתוב והקטיר? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני״.

העני מביא ציפור קטנה. אם יורידו ממנה את הנוצות, יישאר משהו עלוב. לכן התורה מוותרת על הנוחות ומקפידה שהקרבן של העני ייראה גדול ומכובד.

ומכאן בחינוך: ילד שקיבל ציון נמוך במבחן, אבל השקיע כפי כוחו – צריך לעטר את ההישג שלו בהרבה ציורים ופרחים מסביב, שיראה שהמאמץ שלו חשוב.

רש״י: ״נאמר בעוף ריח ניחוח ונאמר בבהמה ריח ניחוח – לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים״.

אמר הגרש״ז: העולם רגילים לומר שיש כאן נחמה לממעיט. ואני אומר שיש כאן גם תביעה למרבה – שיבדוק האם לבו לשמים. לפעמים דווקא מי שעושה הרבה שוכח בשביל מה.

ויש רמז נאה בסדר האותיות: לפני האותיות ל-ב באות כ-א, שהן ״אך״ – לשון מיעוט. אחריהן באות מ-ג, שהן ״גם״ – לשון ריבוי. ללמדך שגם הממעיט וגם המרבה צריכים לב.

רש״י: ״מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו״.

מדוע העני נחשב יותר? כי בשבילו זה מאמץ. הקדוש ברוך הוא אינו צריך את התוצאה. הוא מבקש את הלב, את הרצון ואת ההשתוקקות לעשות את רצונו. מי שנותן שקל שקשה לו לתת, נותן יותר ממי שנותן הון בלי להרגיש.

ולכן גם הלימוד בעייפות, התפילה כשקשה, הקימה בבוקר כשאין כוח – כל אלה הם ״נפש״.

הראשונים נחלקו בטעם. הרמב״ם כתב שהגויים היו מקריבים שאור ודבש ונמנעים ממלח, ולכן נצטווינו להפך. הזקנים מבעלי התוספות כתבו שהדבש מבטל את טעם המלח.

בעל הטורים מעמיק: ״לא תעשה חמץ – לפי שיצר הרע דומה לשאור. ומטעם זה הזהיר גם על הדבש, שיצר הרע מתוק לאדם כדבש״. השאור תופח ומתנפח – זו הגאווה. הדבש מתוק ומושך – זו התאווה. שני הכלים שבהם היצר מרחיק את האדם מבוראו אינם יכולים לעלות על המזבח, שהוא מקום הקירבה.

דרשו על כך: לעשות מצוות בשביל כבוד, כסף או פרס – זה ״קרבן ראשית״. מותר וטוב להשתמש בזה בתחילת הדרך, כדי לקרב צעירים ומתחילים. אבל ״אל המזבח לא יעלו״ – זה לא התכלית.

כך כתב הרמב״ם על חינוך הקטן: בתחילה מושכים אותו באגוזים ובממתקים, אחר כך בדברים אחרים, כל אחד לפי דרגתו. ״לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה״. העיקר לזכור שזו הדרך ולא המטרה.

והכלי יקר מוסיף בשתי הלחם של שבועות: במקום שהתורה מצויה, אין היצר יכול להזיק. בחג מתן תורה מותר להביא שאור אל המקדש, אבל לא אל המזבח.

רש״י: ״שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים לקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג״.

כשהבדיל הקדוש ברוך הוא בין המים העליונים לתחתונים, בכו המים התחתונים: אנחנו רוצים להיות לפני המלך! על הבכי הזה, על הכיסופין האלה, הבטיח להם הקדוש ברוך הוא מקום על המזבח. והמים עד היום לא נרגעו – התבוננו בים, הגלים כל הזמן מתרוממים, כאילו מבקשים לעלות. ״בשוא גליו אתה תשבחם״.

אמר הרב בידרמן: גדול כוחה של ההשתוקקות. אדם שמרגיש רחוק מן הבורא ואינו מתייאש, אלא תמיד משתוקק לשוב ואומר ״אנחנו רוצים להיות לפני המלך״, גורם בזה נחת רוח גדול, ובסוף זוכה לברית עם ה׳. ״הכסף יענה את הכול״ – הכיסופים שאדם כוסף לבורא עולם הם שיענו לו על כל צרכיו.

הרמ״א כותב שמצווה להניח מלח על השולחן לפני הבציעה, כי השולחן דומה למזבח, ״והוא מגן מן הפורענות״. ומקורו בתוספות בשם המדרש: כשישראל יושבים על השולחן וממתינים זה לזה עד שיטלו ידיהם, והם בלא מצוות – השטן מקטרג עליהם, וברית מלח מגינה עליהם.

שאל הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן: ממה נפשך – אם יש כאן עבירה, מה יועיל מלח? ואם אין עבירה, למה צריך הגנה?

התשובה על פי ספר שערי אורה: המים התחתונים קיבלו את ההבטחה ביום השני לבריאה, וקיבלו את המלח על המזבח רק כשנבנה המשכן – אלפי שנים אחר כך. וזה נחשב להם פיצוי! מכאן שההמתנה למצווה היא עצמה חלק מן המצווה. כשהשטן מקטרג על אנשים שיושבים ומחכים, מראים לו את המלח: הוא חיכה אלפי שנים, וגם ההמתנה שלו הייתה מצווה. גם הם אינם בטלים – הם ממתינים לברכת המוציא, וזה חלק מן המצווה.

המים התחתונים רצו להיות קרובים, והקדוש ברוך הוא פייס אותם בכך שייעשה בהם מצווה – מלח על המזבח וניסוך המים בחג.

רואים מכאן כמה כוח יש למצווה. היא פועלת לא רק על האדם, אלא גם על החפץ שבו היא נעשית. המים הסכימו להישאר במקומם הנמוך, כי ידעו שיום אחד ישמשו למצווה. כך גם הנרות של שבת, האתרוג, הבגד של הציצית – כל חפץ שעושים בו מצווה מתעלה.

השאור הוא הגאווה, והמלח הוא הכיסופין. בשעה שאדם מבער את החמץ מביתו, יחשוב על התשוקה שלו לבער את היצר הרע מלבו, ועל התשוקה האדירה להתקרב לבורא עולם.

וכשאדם כוסף כך, הוא כמו המים שגליהם מתרוממים – ״בשוא גליו אתה תשבחם״. נבקש: כשם שאנו מוציאים את החמץ מבתינו, כך יעזור ה׳ ויוציא את הגאווה מלבנו.

רש״י: ״שלמים – שמטילים שלום בעולם. דבר אחר: שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים״. המהר״ל בגור אריה מבאר שאף שכל הקרבנות מביאים שלום, השלמים מביאים שלום יותר מכולם, ולכן נקראו בשם הזה. ובלשון רבים, כי הם עושים שני שלומות.

והביאור: יש שלום למטה ויש שלום למעלה. השלמים, שעושים שלום בין אנשים, עושים בזה גם שלום למעלה. אולי למדנו מכאן שאין דבר שגורם שלום בשמים כמו שלום בין בני אדם.

וכך מבאר הגור אריה מדוע הסנהדרין יושבת סמוך למזבח – שלום אצל שלום. ומכאן מה שאמרו שעל המגרש את אשתו אפילו המזבח מוריד דמעות: המזבח עושה שלום, והפירוד בבית פוגע בו.

בספר שפתי חיים מבואר ש״נפש״ היא ביטוי לרצון. התורה מלמדת שגם מי שחטא בשוגג – יש בחטא שלו רצון. איזה רצון? הרצון שלא להתבונן במעשיו ולא לבדוק אם הם טובים.

אילו היה לאדם רצון חזק שלא להיכשל, היה נזהר ושם לב, ולא היה חוטא. לכן גם על שוגג צריך כפרה – לא על המעשה, אלא על חוסר הזהירות.

רש״י: ״לשון אשרי – אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו״. מנהיג שמודה בטעותו הוא ברכה לדור.

ויש כאן יסוד עמוק עוד יותר. בחובות הלבבות כתוב שלפעמים הקדוש ברוך הוא שמח שאדם חטא, אם על ידי זה הוא יורד מגאוותו. כי הגאווה חמורה מכל החטאים – ״תועבת ה׳ כל גבה לב״.

וזו כוונת הפסוק: ״נשיא״ – אדם שיש בו בחינת נשיאות וגאווה. אשריו שחטא ונתן לבו לשוב, כי בזה נפל מגאוותו. לכן יהודי שחטא לא צריך להיות עצוב יותר מדי: בכך שחטא ושב, הרוויח שלא יחטא בגאווה.

רש״י: ״בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר. ובעוף, שניזון מן הגזל, נאמר והשליך את המעיים, שאכלו מן הגזל״. ועוד מוסיף רש״י שהמילה ״נוצה״ היא לשון דבר מאוס.

אם אפילו אצל ציפור, שאינה בת דעת, מה שבא מן הגזל אינו עולה על המזבח – על אחת כמה וכמה אצל אדם. העבירה מטמטמת את הגוף, וממון שאינו כשר מרחיק מן הקדושה.