חידושים לפרשת צו

החתם סופר מביא את דברי המדרש: מתחילת הספר כתוב ״וזרקו בני אהרן״, ״וערכו בני אהרן״, ואהרן עצמו אינו נזכר. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: הבור שנוא ומימיו חביבים? חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם – שכל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ומשל גפן, בגלל השמן והיין שהם מביאים – ולאהרן אינך חולק כבוד?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, בשבילך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים – ״צו את אהרן ואת בניו״.

יש כאן לימוד על משה רבינו: הוא דאג לכבודו של אחיו, ולא שתק כשנראה לו שאהרן נדחק הצידה. וגם לימוד על הקדוש ברוך הוא: הוא שומע את מי שמבקש כבוד לאחר.

כתבו בעלי המוסר שיש בזה רמז: אין גבהות לפני הקדוש ברוך הוא. הכהן לובש את בגדי הקודש כדי להוציא אפר. ועוד יותר טוב אם הכהן הגדול עצמו עושה זאת, כדי להראות את הכניעה.

וכך מצאנו בגמרא בברכות: הדיוט שוחה בתחילת הברכות ובסופן, כהן גדול בסוף כל ברכה, והמלך בתחילת כל ברכה ובסופה. ופירש רש״י: כל מי שגדול יותר, צריך להכניע ולהשפיל את עצמו יותר.

ולכן נאמר כאן דווקא ״צו את אהרן״ – כי את הכניעה הזו אי אפשר לקיים על ידי שליח. מי שרוצה ענווה, צריך להרים את הדשן בעצמו.

הבית היהודי נמשל למקדש, והשולחן למזבח. הספרים הקדושים רמזו באש המזבח גם את האהבה שבין איש לאשתו: כמו שאש המזבח צריכה לבעור כל הלילה ולא לכבות, כך אש האהבה בבית צריכה לבעור תמיד.

הכלל העולה שהכול תלוי בו, שאיש ואשה יהיו בלב אחד בתכלית קשר אהבה, כשלהבת קשורה בגחלת... ובהיותם בשר אחד, נגע לא יקרב באוהלם.שבט מוסר

ועוד דרשו ב״היא העולה״ – כתוב ״הוא״ וקוראים ״היא״: בני הזוג צריכים להרגיש זה כלפי זה כאילו היא הוא והוא היא. כשיש אחדות כזו, השכינה שורה ביניהם, והם מבלים בטוב ימיהם ושנותיהם בנעימים.

שואל הכלי יקר: לא נאמר ״אשר יקריב לה׳״ בשום קרבן אחר, רק בשלמים. ומתרץ: כי השלמים קרובים לה׳ יותר מכל הקרבנות שבאים על חטא. ולכן גם בהמשך נאמר ״המקריב את זבח שלמיו לה׳ יביא את קרבנו לה׳... ידיו תביאנה את אשי ה׳״ – הזכיר בכולם ״לה׳״, כי באלה חפצתי.

ונראה להוסיף: אין דבר שמקרב את האדם לה׳ ומשלים אותו כמו ההודאה. הקרבנות שבאים על חטא מתקנים את מה שנפגם. קרבן התודה בונה קשר חדש, מתוך שמחה.

המלבי״ם מעיר שלפי חוקי הלשון, במשפט של תנאי הפועל השני בא בלשון הווה – כמו ״אם מן הבקר הוא מקריב״. כאן התורה שינתה וכתבה ״יקריב״.

לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל ההודאות בטלות והודאה אינה בטלה.ויקרא רבה ט, ז; ילקוט שמעוני צו

וזה רמוז בלשון העתיד: ״אשר יקריב״ – גם לעתיד לבוא. כשהגאולה תבוא, לא יהיה צורך בחטאת ובאשם, כי לא יהיה חטא. אבל תמיד יהיה על מה להודות. וכך אמר ירמיהו על הגאולה: ״קול ששון וקול שמחה... קול אומרים הודו את ה׳ צבאות כי טוב... מביאים תודה בית ה׳״.

במדרש תנחומא: התודה, שהייתה באה שלא על חטא, אמר הקדוש ברוך הוא – זו חביבה עלי מכל הקרבנות. אמר דוד: ״זובח תודה יכבדנני״. לא נאמר ״יכבדני״ אלא ״יכבדנני״ – פעמיים: בעולם הזה ובעולם הבא.

ובאותו מקום אמר רבי יהודה בר גדיא: כל מי שעונה אמן בעולם הזה, זוכה ועונה אמן לעולם הבא – ״ברוך ה׳ אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם אמן ואמן״. אמן בעולם הזה ואמן לעולם הבא.

התודה והאמן הם שני ביטויים של אותה הסכמה: כן, ריבונו של עולם, אני רואה את הטוב שלך ומודה בו.

השפתי כהן מבאר: קרבן התודה נבחר מכולם, כי אינו בא על חטא ולא על עוון, אלא כדי להודות לקדוש ברוך הוא על ניסיו ועל נפלאותיו. ועל זה נאמר ״באו שעריו בתודה, חצרותיו בתהילה״.

וכך הוא מפרש את לשון הפסוק: כשמגיע אדם עם קרבן תודה, כאילו העזרה אומרת – ״יקריבנו״ מיד, לפני כל קרבן אחר, כי לו אני מתאווה. ולכן על המילה ״תודה״ יש זרקא, טעם ארוך, שמאריך בשמה מרוב חיבה. וגם ״אשר יקריב״ ולא ״אם״ – כאילו אומר: יהי רצון שבכל עת יקריב כך.

הפסוק הזה מסכם את כל הפרשה, והמפרשים מתקשים: מה מקומם של המילואים כאן? הגר״א, המובא בהכתב והקבלה, מבאר שהמילואים כאן הם קרבן התודה.

ומדוע נקראת התודה מילואים? הרמב״ן שואל מדוע דווקא האיל השני מכל קרבנות ההקדשה נקרא ״איל המילואים״. ומתרץ: החטאת באה לכפר על המזבח, העולה להרצאה, והשלמים היו תודה לה׳ שנתן להם בביתו יד ושם. השלמים לבדם באים על מילוי הידיים, ולכן נקראו מילואים.

ומילואים הם לשון שלמות – ״ובמלאת הימים האלה״. כל מלא הוא שלם. ימי המילואים הם הימים שבהם הכהנים מקבלים כוח להיות כהנים. מה גורם לאדם להיות שלם, להתאחד עם ה׳ ולקבל ממנו שפע? שהוא יודע לומר תודה. לכן התודה היא קרבן המילואים, ואצל כל יהודי היא ממלאת את ידו וכוחו בעבודת ה׳.

הגמרא במגילה מסבירה שברכת השלום באה אחרי ברכת כהנים, שמסתיימת בשלום. אבל לפי מה שלמדנו אפשר להוסיף טעם: על ידי התודה אדם זוכה לשלום.

קרבן התודה הוא מסוג השלמים, הקרבן שעושה שלום. אבל במקום הזה התורה לא קראה לו ״שלמים״ אלא ״מילואים״ – כי הוא אינו רק עושה שלום, הוא יוצר ובונה אותו.

וזה יסוד גדול: הדבר שמחבר בין בני אדם ומביא שלום, והדבר שמחבר את האדם לה׳, הוא אותו דבר – מידת הכרת הטוב. מי שיודע לומר תודה לחברו, לאשתו, להוריו, חי בשלום. ומי שיודע לומר תודה לבוראו, חי בשלום עם עצמו.

כך כתב המחבר: בשנת תשע״ח גילה לי ה׳ פירוש חדש. לפי הרלב״ג, אדם מביא קרבן תודה על טובה וגדולה שנתן לו ה׳, ולא רק על צרה שניצל ממנה. והנה הרמב״ן כתב שהשלמים של ימי המילואים באו כתודה לה׳ ״שנתן להם בביתו ובחומותיו יד ושם״.

אם כן, המילואים נקראו כך כי הקדוש ברוך הוא מילא את ידם בכל טוב. וקרבן התודה נקרא מילואים, כי גם הוא הודיה לה׳ שמילא את האדם בכל טוב – כלשון הפסוק ״כי השביע נפש שוקקה, ונפש רעבה מילא טוב״. וימי המילואים הם הימים שבהם הקדוש ברוך הוא ממלא את הכהנים בכוח לעבוד את עבודתו.

כתב רבנו בחיי: ראוי לחתום במידת השלום, שהיא קיום העולם. אמרו חז״ל שהשלמים נקראו כך שמטילים שלום בעולם, ושמו של הקדוש ברוך הוא נמחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו.

ולפי שאהובה מידת השלום, תיקנו אנשי כנסת הגדולה לחתום את תפילת שמונה עשרה בברכת השלום, ושלמה המלך חתם את שיר השירים ב״אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום״.

אמרו חז״ל: ״זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם״ – כל העוסק בפרשת עולה, כאילו הקריב עולה. כל העוסק בפרשת מנחה, כאילו הקריב מנחה.

כתב רבנו בחיי שאין הכוונה שיגרוס את הפסוקים בלי להבין. הכוונה שיתבונן בביאור הפרשה, אל מה היא רומזת. מתוך כך ייפקחו עיני שכלו, יבין נפלאות מתורת הקרבנות, ישתדל יותר בקיום המצוות, ועוונותיו יימחלו כאילו הקריב קרבן.

וכך גם מה שאמרו ״כל האומר תהילה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא״ – מתוך שהוא מתבונן במה שהפסוקים מלמדים, הוא מכיר את נפלאות ה׳ ומתחזק באמונה. ומטעם זה תיקנו לומר בכל בוקר ״איזהו מקומן״.