חידושים לפרשת שמיני

אמרו חז״ל שאותו יום, ראש חודש ניסן, נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות וראשון לחודשים. יום כזה – והתורה אינה מזכירה את תאריכו, אלא קוראת לו ״היום השמיני״. ובספרא שואלים: אין אנו יודעים אם שמיני לחודש או שמיני לימי המילואים!

התשובה: התורה מלמדת שבגלל שזה היום השמיני – שרתה בו השכינה. לא התאריך גרם, אלא המספר. ימי המילואים היו שבעה, והיום השמיני היה דבר חדש לגמרי. וכדי להבין מדוע, צריך להבין את סוד השבעה ואת סוד השמונה.

כתב רבנו בחיי שהמספר שבע הוא החשבון שכולל את העליונים והתחתונים, ובו סובבות מצוות רבות: השביעי מקודש בימים – השבת, בשנים – השמיטה, ובשמיטות – היובל. ימי הפסח שבעה, ימי הסוכות שבעה, וגם ימי האבלות שבעה כמו ימי השמחה. הכול רומז לשבעת ימי בראשית.

ואפשר להוסיף עוד: כל הטהרות בשבעה – טומאת מת, צרעת, יולדת. מרים הוסגרה שבעה ימים. נח חיכה שבעה ימים. המילה ״שבועה״ נלקחה מן המספר שבע. שבעים אומות בעולם, שבעה עממים בארץ, שבע מצוות בני נח.

והמהר״ל מלמד שהשבעה מורה על הריבוי – ״בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו״, ״כי שבע יפול צדיק וקם״. שבעה הם השלמות של העולם הזה, עולם מגוון ומלא. שבעה הם הרוחניות שנמצאת בתוך הטבע.

כתב הכלי יקר: כל מספר שבעה – חול, והשמיני – קודש. ובמדרש: כל קילוסו של משה היה ב״אז״ – ״ומאז באתי לדבר בשמך״, ״אז ישיר משה״. ״אז״ הוא א׳ שרוכב על ז׳ – האחד, הקדוש ברוך הוא, ששולט על כל מה שנברא בשבעת ימי בראשית. לכן נראה ה׳ אליהם דווקא ביום השמיני, כי המספר הזה מיוחד לו.

ומכאן גם שהקרבן ״מיום השמיני והלאה ירצה״, ושהמילה שבשמיני דוחה את השבת שבשביעי – כי הרוחני דוחה את הגשמי. ורבנו בחיי מוסיף: הכהן הגדול מיוחד לעבודת האל האחד, והשמונה שאחרי השבעה הוא במעלת האחד. לכן חנוכת כהונתו של אהרן הייתה ביום השמיני.

שבעה הם הריבוי. שמונה הם האחדות שמעל הריבוי. אחרי שנוצרה שלמות על ידי השבעה, הקדוש ברוך הוא – השמיני – בא ושורה על השלמות.

רבנו בחיי מונה: בגדי כהן גדול שמונה – ציץ, חושן, אפוד, מעיל, כתונת, מצנפת, אבנט ומכנסיים. בשמי שמן המשחה והקטורת שמונה – ארבעה בשמן וארבעה בקטורת. הבדים שמונה – שניים לארון, שניים לשולחן, שניים למזבח הזהב ושניים למזבח העולה. הקרבנות כשרים ״מיום השמיני והלאה״. וגם השיר של הלוויים היה בשמונה מיני כלי זמר.

ויש להוסיף: ביום הכיפורים הכהן הגדול מזה אחת למעלה ושבע למטה – ביחד שמונה, ומונה ״אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים...״, כלומר האחת מצטרפת לכל אחת מן השבע. ובציצית שמונה חוטים – שבעה ועוד חוט אחד, השמש, שכורך את כולם. האחד שמאחד את הכול.

אמרו בגמרא: כינור של מקדש של שבעה נימים היה – ״שובע שמחות״, קרי ״שבע״. של ימות המשיח שמונה – ״למנצח על השמינית״. ושל העולם הבא עשרה – ״עלי עשור ועלי נבל״.

המהר״ל מבאר: העולם הזה שלם בריבוי שבו, ולכן השמחה שלו בשבעה. בימות המשיח יתאחד כל הריבוי הזה סביב האחד, ולכן שמונה. ובעולם הבא, כשהגשמי יסתלק, תהיה מדרגה נבדלת לגמרי – עשרה. ולכן ״במוצאי שביעית בן דוד בא״ – המשיח שייך לשמיני.

ובדרך משל: במוזיקה יש שבעה צלילים, ואין אפשרות ליצור צליל שמיני. רק לימות המשיח – ״למנצח על השמינית״ – תהיה מנגינה שמעל הטבע.

ומוסיף הכלי יקר: לכן ראש חודש ניסן נטל עשר עטרות – רמז שיש בו מעין העולם הבא, כמו שנאמר בו ״כי היום ה׳ נראה אליכם״.

כתב המהר״ל בתפארת ישראל: האדם נברא חסר, והוא נשלם על ידי התורה והמצוות. ומכיוון שיש בו נפש אלוקית, השלמתו אינה בדבר טבעי אלא בתורה, שהיא מעל הטבע.

וכך במזמור ״השמים מספרים כבוד אל״: שבעה פסוקים מתארים את הבריאה, ובפסוק השמיני – ״תורת ה׳ תמימה״. הטבע בשבעה, והתורה היא המדרגה השמינית. ולכן מזמור קיט, ״אשרי תמימי דרך״, שכולו על התורה, בנוי בשמונה פסוקים לכל אות – ״תמניא אפי״.

ולכן גם סופרים שבעה שבועות, וביום החמישים, בפתח השבוע השמיני, מקבלים את התורה. ובזה מובן מדוע אין לחג השבועות תאריך בתורה אלא ״תספרו חמישים יום״ – העיקר הוא לחגוג בשבוע השמיני.

ובשיעור אחר הראה המחבר: מזמור קיט הוא בן 176 פסוקים – שמונה לכל אחת מעשרים ושתיים האותיות. וכך גם פרשת נשא, הארוכה בתורה, שקוראים אחרי שבועות, יש בה 176 פסוקים. כלומר: התורה שקיבלנו כולה, מאל״ף ועד תי״ו, היא במדרגת השמונה.

המהר״ל ממשיך: האדם נברא עם ערלה, וזה חיסרון בטבע. המילה היא תיקון הטבע, ולכן היא אחרי השבעה – ביום השמיני. אילו נברא האדם שלם מבטן אמו, היה טבעי בלבד. ולכן המילה, שהיא השלמתו מעל הטבע, שקולה כנגד כל התורה.

ברית מילה פירושה שיהודי אומר: אני לא שייך רק לטבע. השבת היא שבעה – הקדושה שבתוך הטבע. המילה היא שמונה – מעל הטבע. לכן המילה דוחה שבת.

ומכאן מנהג לומר בברית ״לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו״ – ודרשו: אל תקרי ״לגזרים״ אלא ״לגזורים״, לנימולים. מי שהוא מעל הטבע, ראוי שהטבע ישתנה בשבילו. ולכן ״אז ישיר״ – בזכות ״אז״, אחד שרוכב על שבעה.

ויש להוסיף: הברית היא גם תביעה – שהאדם ישמור את קדושתו מעל הטבע, ויתגבר על תאוותיו לכבוד ה׳.

אמרו חז״ל ששבעים הפרים של סוכות הם כנגד שבעים האומות. והמהר״ל מבאר: לאומות שייך העולם הזה שנברא בשבעה, והם רבים ומפוצלים. אחרי השבעה מקריבים פר אחד – כנגד האומה האחת, ישראל.

הקדוש ברוך הוא מתנהג עם ישראל מעל לטבע, בבחינת השמונה. ולכן שמיני עצרת הוא יום של ייחוד בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. וכמו שאמרו במדרש: ״עשו לי סעודה קטנה, כדי שאהנה מכם״ – כמלך שאומר לבנו אחרי שבעת ימי המשתה: קשה עלי פרידתכם, השארו עוד יום אחד, רק אתם ואני.

ובשמחת תורה רוקדים בהקפות בלי מספר. בכל ימי הסוכות היו מקיפים את המזבח פעם אחת, ובהושענא רבה שבע פעמים – מספר מוגבל. אבל בשמיני עצרת ההקפות הן בלי סוף, וכל המוסיף הרי זה משובח – כי זה יום שמעל הטבע.

השם משמואל מבאר את מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אם העולם נברא בתשרי או בניסן: שניהם אמת. יש עולם של טבע, שנברא בתשרי, ויש עולם של ניסים, שנברא בניסן.

ישראל כל מציאותם בדרך נס – לפי המזל אברהם לא היה מוליד, ויצחק נולד בפסח. לכן מונים לישראל ולמלכי ישראל מניסן, ולאומות מתשרי. והמשכן, שכל עניינו היה מעל הטבע – ענן ביום ואש בלילה – חיכה שלושה חודשים כדי לקום בחודש שנולד בו יצחק.

ומכאן מסקנה לכל אדם: מאחר שכל קיומנו הוא דרך נס, אין לפחד מפני חמת המציק, לא בגשמיות ולא ברוחניות. לפי חשבון הטבע יש לפחד, אבל מעל הטבע ״עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה״.

האות ח׳ רומזת על החיים – על הנשמה שמחיה את האדם ונוסכת חן על פניו. צורתה רומזת על האחד שרוכב על השבעה: הגג שלה פונה כלפי מעלה, כלפי הבורא, ומתחתיו מסתתרת ז׳. וצורתה כמו חופה – גג שמחבר בין שני צדדים.

והמילה ״נשמה״ היא אותיות ״שמנה״. הנשמה שייכת למדרגה השמינית, שמעל הגוף והטבע. ולכן כשיהודי בא לבית הקברות לעלות את נשמת הנפטר, נוהגים לומר את פסוקי מזמור קיט – מזמור השמונה – לפי אותיות ״נשמה״. לעלות את הנשמה צריך פרק של שמונה.

רש״י: ״קיבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין״.

בספר בית אהרן כתב: מעצם השתיקה אין עדיין ראיה שאהרן קיבל את הייסורים באהבה, כי לפעמים אדם שותק מתוך עצבות. אבל אמרו חז״ל שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. ואם נתייחד עמו הדיבור באותו יום – על כרחנו שאהרן היה שרוי בשמחה. הקדוש ברוך הוא רצה לגלות לנו שהשתיקה של אהרן הייתה שתיקה של שמחה.

והחתם סופר מוסיף: משה רבינו, אף שלא היו אלה בניו, הצטער על מיתת תלמידי חכמים עד שלא היה ראוי באותה שעה לייחוד הדיבור. ואהרן, שהיה האב, שמח בייסורים עד שהיה ראוי שתיאמר על ידו פרשה באותו יום.

הנצי״ב בהעמק דבר מבאר: הבכי על המת הוא באמת מצווה. אם המיתה באה בעונש, צריך שהחיים ירגישו ויתנו אל לבם, ומי שאינו בוכה דומה לבן שאביו מייסרו והוא עומד ומצחק. ואם אינה בעונש, הבכי הוא כבוד המת.

אבל כאן הודיע משה שמיתתם היא לתכלית כבוד ה׳ – ״בקרובי אקדש״. אם כן אין לאהרן לבכות. זה דומה לאב שנוטל בגד של בנו לצורך הכרחי: אם הבן בוכה ומצטער, הוא מצער את אביו. אבל אם הוא מראה פנים שמחות, הוא עושה נחת רוח לאביו – מראה שרצון אביו הוא רצונו.

הרבי מאוסטרובצא מבאר על פי ארבעת חלקי הבריאה: דומם, צומח, חי ומדבר. המדבר, כשמצערים אותו, מתקומם ומשיב. החי צועק ובורח. הצומח – גם אם אינו צועק, צורתו משתנה כשחותכים אותו. רק הדומם אינו משתנה כלל, גם אם יחתכו אותו לגזרים.

לכן משבח הכתוב: ״וידום אהרן״ – בגודל אמונתו נעשה כדומם. גם אחרי ששמע על פטירת בניו, לא היו בו שום תרעומת וטענה על בורא עולם, כי קבע בלבו: ״צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו״.

צריך האדם לדעת שבשעות של צרות וייסורים וחושך – דווקא אז הקדוש ברוך הוא משגיח עליו ביותר.

כך כאשר ״מחשיך״ לאדם, ידע נאמנה שעכשיו אביו שבשמים עומד, כביכול, וצופה ומשגיח עליו.